"אני לא רק חירש, אני אדם, רב, מנהל בית חב"ד, אבא"

מוזיאון הוא מקום שקט בדרך כלל, אבל הפעם הייתה בו דממה מסוג אחר. למעשה, אם לא הייתי מצטרפת לסיור עם אלון המתורגמן אף מילה לא הייתה נאמרת בקול רם. זה סיור בעקבות בית שני שמוביל הרב יהושע סודקוף לקהילת החירשים. סודקוף בעצמו חירש, וכשנעמדתי לרגע להתבונן במפתח מימי בר כוכבא, מישהי נגעה לי בגב וסימנה לי לזוז קצת כי אני מסתירה לה את הסימנים של המדריך. וכך, תוך רגעים ספורים חלחלה בי ההבנה שהגעתי למרחב שבו אני השונה שתלויה בחסדי מישהו שינגיש לי את המתרחש.

לא כל יום יוצא סיור כזה שמותאם מלכתחילה לחירשים. זהו קונספט די חדשני בארץ שנולד בזכות סודקוף - מגשים חלומות סדרתי. הוא בן 34, נולד וגדל בארה"ב למשפחה של חירשים, עבר הסמכה לרבנות והיה פעיל בקהילת החירשים בניו־יורק. לפני שמונה שנים התחתן עם חפציבה, ישראלית חירשת מעכו, ובעקבותיה עלה לארץ והקים פה את עמותת "חושים בן דן", שדרכה הוא מממש את הפעילות שלו למען החירשים בישראל. בשנה האחרונה הצליח להגשים חלום נוסף והצטרף לקורס מדריכי הטיולים של מכללת הרצוג.

"זה חלק מהשליחות שלי, להנגיש לאנשים חירשים וכבדי שמיעה ערכים של מסורת, זהות וחיבור לארץ״, הוא מספר, ״העמותה שלנו היא 'בית חב"ד' לחירשים. אנחנו עושים פעילויות רגילות כמו תפילות, שירותי דת, בדיקת מזוזות ושיעורים, ויש דברים שאני עושה במיוחד כי אני עצמי שייך לקהילת החירשים. בשנה האחרונה עברנו לרמת־גן למקום גדול שיש בו גם חדרי אירוח, ואנשים באים לשבת שלמה ויכולים להישאר לישון. יש אפילו שבתות שמגיעים אלינו 25 אנשים, אנחנו הולכים יחד לבית כנסת ועושים סעודות שבת משותפות".

אאלה אנשים שחיים לבד?

"חלקם. אבל יש גם כאלה שהלבד שלהם הוא בשפה. למשל אם יש להם משפחה של שומעים אז הם לא חלק מהשיח, או כאלה שגדלו בלי שלימדו אותם על זהות יהודית והם באים כי הם רוצים להתקרב וללמוד. רובם גדלו במשפחות חילוניות, ויש גם כאלה שנולדו בבתים דתיים אבל למדו במוסדות לא דתיים לחירשים, ובמשך השנים הפסיקו לשמור תורה ומצוות כי אף אחד לא חיבר אותם לזה. אנשים שמגיעים לליל הסדר למשל אומרים 'זאת הפעם הראשונה שאני מבין מה זה ליל הסדר', כי בבית כל השומעים מדברים ביניהם, והם לא מבינים כלום. באופן כללי, אין מצב אחד של חירשות, יש חירשים שמצליחים לדבר די טוב, יש כאלה ששומעים באופן חלקי ויש גם רמות הבנה שונות. כל אחד מתמודד אחרת עם הסביבה שלו, יש כאלה שמסתדרים ממש טוב עם שומעים אבל הרבה מהם מעדיפים להיות בחברת חירשים".

"אני מדבר עם הבת שלי, בת חמש וחצי, בשפת סימנים אמריקאית, כדי שהיא תוכל לתקשר עם ההורים שלי. עם אשתי היא מדברת בשפת סימנים עברית, והיא יודעת גם עברית ואנגלית דבורות, ככה שהיא מתקשרת בארבע שפות"

ואיך זה לארח כל שבת כל כך הרבה אנשים? זה לא פוגע במשפחתיות?

"לפעמים אנחנו עושים שבתות אצל ההורים של אשתי, אז יש לנו קצת זמן לבד. אנחנו מרגישים שחלק מהשליחות שלנו היא לפתוח את הבית לאנשים, אומנם יש לנו כל השבוע פעילות אבל בשבת אנשים מגיעים ל־24 שעות והפעילות יותר משמעותית, אין טלפונים ואנשים לא ממהרים אז יש אווירה טובה. אני גדלתי בבית מאוד פתוח שתמיד היו בו אורחים, אז זה טבעי לי".

חוץ מהעבודה בעמותה, סודקוף עובד בפרויקט גדול של תרגום התנ"ך לשפת הסימנים, בימים אלה הם מתרגמים את ספר תהילים. "אנחנו בונים תרגום ממש מהיסוד, זה עניין מורכב כי צריך לחקור איך לתרגם את המילים של התנ"ך לשפת סימנים, לפעמים אין עדיין סימנים למילים ואנחנו ממציאים סימנים חדשים. המילים האלה צריכות לעבור אישור של ועדות שונות כדי להיכנס לשפה באופן רשמי. בסוף אנחנו מביאים שחקנים ומצלמים את התרגום כך שהסרט גם ימחיש את הסיפור ויוכלו ללמד בעזרתו ילדים חירשים בבתי ספר של חינוך מיוחד. זו שליחות גדולה שנוגעת בעיצוב הזהות של אנשים בקהילה וגם של השפה שלנו. עד שהתחלנו את פרויקט תרגום התנ"ך, כל מורה שלימד תנ"ך בשפת סימנים היה צריך לדעת איך לסמן מושגים כמו אברהם אבינו, חברון או שמות של פרשיות - שאין להם באמת סימנים, למשל וישלח ומקץ. כל מורה היה מוצא פתרונות או ממציא סימנים משל עצמו. תלמיד היה לומד 12 שנה תנ"ך מ־12 מורים שונים שמסמנים שונה. כך נוצר בלבול. בפרויקט שלנו אנחנו עושים בפרויקט יישור קו כדי להתאים את הסימנים לכולם כך שיוכלו לספר את הסיפור באופן אחיד. אנחנו מצלמים סרטונים וכולם יכולים ללמוד את הסימן המוסכם שיצרנו. לפני שנה הוצאנו את התרגום למגילת איכה, ועכשיו לקראת תשעה באב הפצנו את הסרטון הזה וככה אנשים שעד היום הלכו לבתי כנסת בלי נגישות או ויתרו על הקריאה, התכנסו יחד לצפות בסרטון של התרגום״.

בנוסף לכל הפעילות הזו, התווסף לסודקוף לאחרונה כובע נוסף, של מורה דרך. את קורס הדרכת הטיולים הוא רואה כהמשך ישיר לבחירה שלו לעלות לארץ.

"תמיד אהבתי את ישראל. כשהכירו לי את אשתי אני עוד הייתי בארה"ב והיא בארץ, וממש בתחילת הקשר היא כתבה לי שלפני שנמשיך להכיר היא צריכה לדעת אם אני רואה את עצמי עולה לישראל. היה לי ברור שהתשובה היא כן, מה שהעסיק אותי זה למה בעצם לא עליתי עד אז. אף על פי שהיה לי טוב בארה"ב – בית, משפחה וחברים – אבל ידעתי שאין כמו הארץ. ובאמת עליתי והתחתנו, ואני כאן מבחירה, הבנתי שמקומי כאן ושאפשר להעמיק את החיבור לארץ עוד ועוד, וזו הסיבה שהלכתי ללמוד על הארץ. ההיכרות היא אינסופית, בגלל ההיסטוריה, האנשים, התרבות, השפה והטבע. ובנוסף אני רואה חשיבות לחבר עוד אנשים לאהבה לארץ".

בעבר היו חירשים שהצטרפו לקורסים שונים של מורי דרך אבל זה עדיין היה לא פשוט, "אחרי שהתקבלתי לקורס הייתי צריך למצוא מתורגמנית צמודה. אבל קשה מאוד למתורגמן לתרגם יום שלם מהבוקר עד הערב, משש בבוקר עד שש בערב, לכן הבאתי שני מתורגמנים לכל יום שהתחלפו באמצע. אלה ימים עמוסים מאוד, אפילו באוטובוס מדברים והמתורגמן עובד בלי סוף".

אומנם קיבלו את סודקוף בברכה לקורס מורי הדרך, אבל הייתה לו עוד דרך בירוקרטית ארוכה לעבור כדי להצליח להצטרף, "הייתי צריך לשכנע את ביטוח לאומי לשלם על המתורגמן, הכול היה מאוד מסורבל. החלום שלי הוא שאני אוכל להמשיך ללמוד ולהתפתח בלי חשבון, ובסוף זה שיקול כלכלי רציני".

אחרי קפה, עוגה ופטפוטים סודקוף מנסה לאסוף את כולם, מה שלוקח יותר זמן מהרגיל, כי כדי לאסוף את הקבוצה צריך לתפוס את תשומת ליבם של כל אחד מהחברים. "זה אתגר״, הוא אומר, ״הרי אי אפשר לקרוא להם, אז בדרך כלל מכבים ומדליקים את האור אבל בחוץ זה יותר מסובך". חוץ מלאסוף את כולם, יש לא מעט התמודדויות בהתאמה של הדרכת טיול לחירשים, למשל בזמן שסודקוף הנחה את הקבוצה להסתכל על מיצב מסוים הוא לא יכול היה להמשיך בהסברים שלו כי העיניים של האנשים היו עסוקות במיצב ולא יכלו במקביל לראות את הסימנים שלו. בהדרכה שלו הוא עשה את ההתאמות הנדרשות אבל בקורס הוא היה צריך להדביק את הקצב לקבוצה השומעת.

"בהרצוג עשו מה שאפשר כדי שהקורס יתאים לי אבל תמיד יהיה פער, למשל הייתי צריך לבחור על מה להסתכל, על המתורגמן או על מה שהיה לפנינו ולכן בהכרח לפספס משהו. לפעמים המתורגמן היה מחכה שאסתכל עליו בחזרה ומנסה לזכור את כל מה שהמדריך אמר ועושה תרגום עוקב, לא סימולטני.

"גם כמדריך אני צריך לבחור האם חשוב להגיד לכולם להסתכל עכשיו על משהו, כי אני יודע שבשנייה הזאת אני מאבד את הריכוז שלהם ולא יכול להמשיך לדבר. אני חושב על זה הרבה וזה גם מאריך את ההדרכה - אנשים שומעים מסתכלים ומקשיבים במקביל אבל פה צריך להפריד בין הפעולות כי ההקשבה היא ויזואלית. הייתה קבוצה שהדרכתי שסיפרה שכמה שבועות קודם הם היו בטיול עם מדריך שומע ומתורגמן אבל זה היה מאוד קשה כי תמיד הרגישו שהם מפספסים משהו והוא רצה להמשיך הלאה ולהתקדם. העניין הוא לא רק שפת הסימנים, למדריך הזה יש ראש של שומע. בגלל זה חשוב שיהיה מדריך חירש שמבין את התרבות, הקצב, והמוגבלות הפיזית ולא רק את השפה".

"עם שומעים תמיד מדברים על החירשות, אבל אני לא רק חירש, אני אדם, רב, מנהל בית חב"ד, אבא. אפשר פשוט לדבר על הילדים, אבל שומעים לא מדברים עם חירשים על ילדים, הם מדברים איתם על החירשות"

העובדה שסודקוף חירש בעצמו ומדבר ישירות לקבוצה, עוזרת להם להבין את החומר טוב יותר. "תמיד התרגום יפספס משהו. אי אפשר לתרגם מילה במילה. אני מארגן גם טיולים של תגלית לחירשים. לפני שנתיים באחד הטיולים המדריך התחיל לדבר ושמתי לב שהוא לא מכיר מספיק את התרבות של החירשים. בסוף היום הראשון עשינו ישיבה עם המתורגמנים והסברתי לו שהוא צריך לדבר בצורה הרבה יותר ויזואלית ופחות מופשטת. המחשבה של החירש היא פחות מופשטת, כל ההבנה שלו עוברת דרך מה שהוא רואה אז צריך להרחיב את ההדרכה כדי שהיא תהיה יותר ברורה. קשה להבין לבד מה פשר הממצאים והמוצגים, חסר ההקשר. סיור צריך להיות חווייתי ומחובר לזהות שלנו, לתקופה וההדרכה מגשרת בין המקום לאנשים", מסביר סודקוף.

כשהסתובבנו בהיכל הספר במוזיאון ישראל אחד מחברי הקבוצה ירד למטה והמאבטח קרא לו לחזור. הוא כמובן לא שמע אז המאבטח ניסה לקרוא לו באנגלית. הסברתי למאבטח שהוא לא שומע גם באנגלית והלכתי לתפוס את תשומת ליבו ולסמן לו שצריך לחזור. סודקוף מכיר היטב את סיטואציות מעין אלו. "כולם מנסים לדבר איתי באנגלית ובכל פעם אני לא מבין מאיפה הם יודעים שזו השפה שאני רגיל לדבר בה. איך הם הגיעו למסקנה שאני אמריקאי? עשיתי משהו? אולי אני מחייך יותר מדי? לקח לי זמן להבין שבגלל שהם לא קיבלו תשובה בעברית הם פשוט מנסים אנגלית".

מאיפה המוטיבציה הזאת שלך?

"גדלתי בסביבה מאוד מעודדת ולכן תמיד ברור לי שמה שאני רוצה יכול לקרות. יש חירשים שהמורים אמרו להם שהם לא יוכלו לעבור אפילו בגרות ויש ילדים שהאמינו למורים האלה ויש בודדים כאלה שרצו להוכיח שזו טעות. זו פגיעה חמורה בחינוך להגיד לילד דבר כזה. לי תמיד אמרו את ההפך, אמא שלי אמרה לי שאהיה עורך דין אבל אני לא הייתי בעניין. כשעליתי לארץ אנשים חירשים לא האמינו כשאמרתי להם שאני רב, הם אמרו לי 'מה? אז אתה שומע?', ואמרתי להם 'לא, לא, אני חירש ורב של חירשים'.

"בארה"ב אף פעם לא פגשתי מישהו שהופתע מזה, תמיד אמרו לי שזה מעולה. שם יש יותר מודעות לחירשים שהם אנשי מקצוע שונים, אם היית שואלת לפני חמש שנים חירש אם חירשים יכולים להיות בכנסת הם היו צוחקים אבל אחרי שירלי פינטו כולם כבר יודעים שזה אפשרי. הרבה אנשים חושבים שאי אפשר להתפתח, וגם באופן ספציפי חשבו שהדרכת טיולים לא רלוונטית לאדם חירש כי גם אם הוא יעבור את הקורס לא תהיה לו בזה פרנסה כי קהילת החירשים לא מספיק גדולה. אבל אני גם ככה עוסק בעוד דברים. יש לי חלום לבנות סיור לאנשים שומעים, כי אני רוצה שהם יבינו שהם יכולים לפגוש חירש ולא רק לדבר איתו על חירשות אלא לקבל ממנו הרבה דברים אחרים, הוא יכול ללמד שומעים״.

כעולה חדש סודקוף היה צריך ללמוד את שפת סימנים הישראלית, נוסף על הרוסית והאמריקאית שהוא יודע. שני ילדיו, אגב, שומעים. "הם נכשלו בבדיקת החירשות", הוא צוחק. ורגע לפני הסיפור שלו על החוויה של להיות אבא חירש לילדים שומעים - קוטעת את שיחתנו אזעקה. סודקוף מספר שהאזעקות הן נושא שהעסיק את קהילת החירשים במשך כל המלחמה.

"כשאנחנו ישנים, לפעמים לא מרגישים את הרטט אז הבת שלי באה להעיר אותנו ואנחנו הולכים למקלט. בכלל קשה במלחמה, כל אחד מגיב לזה קצת אחרת, יש כאלה שמאוד נלחצים ומפחדים לפספס את האזעקה ויש יותר רגועים. פעם אחת הייתי בקופת חולים והתחילה אזעקה, נכנסתי עם כולם לחדר הביטחון ולא הייתה בו קליטה. כולם דיברו ביניהם ואני הרגשתי לבד, אף שהיו סביבי מאה איש. יש מצבים לא פשוטים".

"כמדריך אני צריך לבחור האם להגיד לכולם להסתכל עכשיו על משהו, כי אני יודע שבשנייה הזאת אני מאבד את הריכוז שלהם ולא יכול להמשיך לדבר. אנשים שומעים מסתכלים ומקשיבים במקביל אבל פה צריך להפריד בין הפעולות כי ההקשבה היא ויזואלית"

יש מענה טיפולי להתמודדות הייחודית של החירשים?

"יש עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שמדברים בשפת סימנים וגם מרכזים של בריאות הנפש שנותנים מענה. ובאמת הרבה פעמים גם חירשים שהם לא מתמודדי נפש צריכים כלים כדי להתמודד עם הקשיים שהחירשות מביאה ובכלל אתגרי החיים. הרבה אנשים צריכים שמישהו יגיד להם שזה לא טוב להדחיק את הרגשות עד שזה מתפוצץ, הם מתמודדים עם נושאים כאלה ואחרים אבל הם לא יודעים לקבל את השירות שצריך וגם לא תמיד יודעים לטפל בהם כי הם חירשים. יש חירשים שסופגים ומבליעים בתוכם את הרגשות אבל הם לא יודעים תמיד לבקש את העזרה, האמת שזה כמו אצל שומעים. כשאנחנו רואים שיש מישהו שצריך עזרה אנחנו מנסים לחבר אותו לאנשי מקצוע".

מהדברים שלך עלה לא פעם שהחירשות מביאה איתה הרבה פעמים חוויה של בדידות. אתה מרגיש שזה מאפיין משמעותי?

"בהחלט. יש חירשים שמעדיפים בגלל זה להיות רק בתוך הקהילה, הם מוצאים עבודה עם חירשים ומקיפים את עצמם בחברים חירשים ובפעילויות מתאימות, אבל יש גם חירשים שיוצאים החוצה. למשל בקורס טיולים וגם בהסמכה לרבנות הייתי החירש היחיד, אז נכון שיש תרגום, אבל זה לא כמו שיש עוד עשרה חירשים סביבי שאני יכול לדבר איתם. הבדידות היא חוויה קשה ואם לא הייתי מאוד רוצה את הלימודים היה קשה להצליח לעמוד בזה. תמיד יש אנשים טובים בדרך, כאלה שרוצים לעזור ולהכיר וזה מאוד נעים ונחמד, אבל תביני, עם חירשים אני שוכח שאני חירש, אנחנו לא מדברים כל הזמן על זה שאנחנו חירשים אלא על החיים עצמם. במעגל של אנשים שומעים אני תמיד אהיה שונה מכולם. אני לא מתלונן אבל זה המצב. עם שומעים תמיד מדברים על החירשות, אבל אני לא רק חירש, אני אדם, רב, מנהל בית חב"ד, אבא. אפשר פשוט לדבר על הילדים, אבל שומעים לא מדברים עם חירשים על ילדים, הם מדברים איתם על החירשות. זה בסדר ואני מבין, אבל זו עוד סיבה למה חירש לא מתלהב להיות עם שומעים. תמיד אנשים מבקשים ממני ללמד אותם שלוש מילים בשפת סימנים, בכיף, אבל זה כמו שמישהו יבקש ממך ללמד אותו שלוש אותיות בעברית".

אז איך זה באמת להיות אבא?

"זו הנאה עם הרבה סיפוק ומעט שינה״, הוא מחייך, ״אני מדבר עם הבת שלי בת חמש וחצי בשפת סימנים אמריקאית, כדי שהיא תוכל לתקשר עם ההורים שלי. עם אשתי היא מדברת בשפת סימנים עברית והיא יודעת גם עברית ואנגלית דבורות, ככה שהיא מתקשרת בארבע שפות. אני חושב שהיא הילדה היחידה בארץ שיודעת את כל השפות האלה. הבן רק בגיל שנה וחצי, אז הוא עוד לא מדבר".

את כל השיחה שלנו, וגם את הסיור שקדם לה, מתרגם לי אלון, בחור שומע שבעצמו נולד להורים חירשים, שדי מופתע כשאני מפנה אליו את השאלה איך זה לילד שומע לגדול לזוג הורים חירשים. "לגדול אצל הורים חירשים זה עולם אחר ולא עולם אחר בכלל. אנשים שומעים לא יבינו מה זה לחיות בבית שאם שכחתי את המגבת אני לא יכול לקרוא להורים שלי שיביאו אותה אז אני זורק לכיוונם נייר טואלט כדי שיסתכלו עליי. אבל באמת, זה אבא ואמא שאוהבים ודואגים וכועסים ושמחים בדיוק כמו כל ההורים".

"בדרך לגן אני מדבר עם הבת שלי בשפת סימנים״, מוסיף סודקוף, ״אבל איך שאנחנו נכנסים היא מפסיקה כי היא מתביישת. גם בצהריים כשאני אוסף אותה היא לא מדברת איתי עד שאנחנו מחוץ לגן. אני שואל אותה למה היא מתביישת והיא אומרת שצוחקים עליה, אמרתי לה שזה שטויות ושהיא לא צריכה לשים לב. בגן שואלים כל אחד מה הכוח המיוחד שלו ואמרתי לה שתגיד שיש לה כוח־על של שפת סימנים, אבל היא מתביישת. גם הגננת אמרה לה שתציג לכולם את שפת הסימנים ולקח זמן עד שהיא הסכימה. עכשיו, אחרי שהיא עשתה את זה והראתה את הכוח שלה, יש לילדים יותר סבלנות".

אלון מזדהה עם החוויה. "כשהייתי ילד קטן, מאוד התביישתי בהורים שלי. היום אני מתורגמן וזה בדיוק ההפך מבושה, אני גאה מאוד".