ערב יורד על הבירה. באולם המרכזי של תיאטרון ירושלים מתכנס קהל רב ומגוון: מבוגרים וצעירים, חילונים ודתיים. על הבמה מתיישבים חברי להקת ״הדג נחש״. הפעם המילים של השירים שישירו לא יהיו שלהם כמו בדרך כלל או אולי המילים של דויד גרוסמן, שכתב להם את ״שירת הסטיקר״ העל־זמני. הפעם המילים הן של דוד אחר לגמרי: כל הטקסטים שיעלו על הבמה לקוחים מספר תהילים. ״זה היה כל כך חדש, גם בשבילנו״. מספר הבסיסט, יאיא (יאיר) כהן־אהרונוב. ״בדרך כלל הקהל שמגיע להופעה כבר מכיר את השירים. כאן הקהל בא לשמוע משהו שהוא עוד לא שמע. ועוד בתיאטרון ירושלים, אולם שגדלנו עליו בתור ילדים ואף פעם לא הופענו בו. זו הייתה אחת ההופעות הכי מרגשות שהיו לנו, ויצאנו בתחושה שמשהו צריך לקרות עם הדבר הזה. שזה לא יכול להיות ערב חד־פעמי. היה שם משהו רוחני, המקום הפך לרגע למשהו אחר״. שאנן סטריט משלים: ״לבית תפילה״.
״זה היה רגע שיא בכמעט שלושים שנים שהלהקה יחד״, מוסיף דודוש (דוד) קלמס, המקיש בקלידים. ״ירדנו ואמרנו: וואו, זה בטופ חמש שלנו״.
וכך נפל הפור: מה שהתחיל בתור פנייה יוצאת דופן מפסטיבל העוד, ליצור מופע היפ הופ עכשווי על בסיס פסוקים מתהילים, המשיך אל הקלטות אולפן ונגמר באלבום חדש: ״יביע אומר״ שיצא באפריל האחרון. זהו האלבום העשירי של הלהקה, שהתחילה את דרכה בירושלים ב־1996. החבורה מונה שישה מוזיקאים: שאנן הסולן, יאיא ודודוש שכבר פגשנו, שלומי אלון על כלי נשיפה, משה אסרף על התופים וגיא מר (מרגלית), על הקולות והדי־ג׳יי של הלהקה. כולם סביב גיל חמישים, ואף שהם גדלו על אוויר הרים צלול כיין, היום רובם גרים במרכז: ״אני היחיד שנשאר באזור חיוג 02״, מודה שאנן, שמתגורר היום במושב אבן־ספיר הסמוך לעין כרם.
לא מוותרים על קול נשי. איילה אינגדשט | צילום: לינקטון
אנחנו נפגשים לשוחח לרגל צאת האלבום החדש באולפן של גיא. לאט־לאט החבורה מתכנסת, ומתיישבת במעגל של כיסאות לא תואמים. דודוש מופיע עם חולצת ״Bring Them Home״ אדומה ומשה מחמיא: ״חולצה יפה!״, אבל דודוש מניד בראשו בייאוש: ״אני לא מקבל את המחמאה, הלוואי שהחולצה הזאת תהיה מיותרת כבר״. "בתקופה הזאת, עצם הפעילות היא כבר ניצחון גדול״, שאנן מוסיף. ״לא רק אצלנו, בשביל כולם – להצליח להידבק לשגרה ולא להיכנע לכאב. כל יציאה של אלבום מלווה בסיפוק, אבל הפעם יש לו מאפיינים אחרים: תחושה שאנחנו עדיין מצליחים לעשות את זה. גם כשאין מלחמה לכולנו יש ימים של להיכנע לייאוש, ועכשיו באחוזים הרבה יותר גדולים. המוזיקה היא הניצחון על הדבר הזה״.
״אצלי הרגשות מעורבים״, מוסיף משה. ״היו ימים שפרסמו תמונות של השבויים, ובאותו ערב אנחנו אמורים להופיע. ובא לי להגיד - בואו נעצור הכול! בואו נתעסק רק בזה! התחושה של להמשיך לשיר, לנגן ולבדר למרות הכול היא בעייתית, ויש גם לפעמים רגשות אשם״. ״מבחינתי לא באנו רק לבדר״, חולק יאיא. ״קשה כאן לכולם, ולנו יש תפקיד להביא תדר אחר ולהרים קצת הרוח. כשהתחילה המלחמה הסתובבנו המון, ואתה רואה שלמוזיקה יש כוח של ריפוי, היא מוציאה מאיזה זון, ממקום שלא רואים עתיד ולא יכולים להרגיש שום דבר, למקום של לשיר, להתרגש, לרקוד, אפילו במקומות הכי קשים.
״ויש קו שנמתח בין מה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים במלחמה לתוך האלבום החדש, שהשירים שבו הם עבורנו מקום של חיבור חדש, חיבור לקהלים חדשים, חיבור לטקסטים אחרים. משהו שונה. הכול משתנה: העולם השתנה, המדינה השתנתה, וגם אנחנו, כאורגניזם חי, משתנים״.
מה גרם לכם להחליט להפוך את המופע מפסטיבל העוד לאלבום אולפן?
"לשאנן, משה וגיא היה עם זה חיבור ראשוני" מספר שלומי, "הם אחזו בזה, התחילו להניע את התהליך, ואמרו לנו: אל תדאגו, יהיה בסדר, תזרמו. תוך כדי הדרך היצירתית, כל מי שבחדר נכנס יותר ויותר לעומק הדבר. התחלנו להרגיש את החיבור למילים, וגם מוזיקלית הבנו שאנחנו הולכים לעשות משהו אחר. משהו רחב, אולי נקרא לזה ׳מפנק׳. קצת כמו הטקסט: ׳הללו׳, ׳שבחו׳, ׳לפאר׳, אז גם במוזיקה הבאנו תדר של שפע. לאט־לאט למדנו להתאהב בפרויקט״.
״יש לנו גאווה בזה שאנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים״, מוסיף גיא. ״לגוון, להיות פתוחים, לחדש. היינו סקפטיים במהלך הדרך, זה לא היה חיבור מובן מאליו, ובכל זאת הלכנו על זה ועשינו את זה. יש בכך סיפוק גדול״. דודוש: ״ברגע שהמילים התחילו לזרום פנימה, אתה מבין שאלה טקסטים אוניברסליים. לא צריך להיות דתי כדי להתחבר אליהם. משפט כמו ׳בקש שלום ורדפהו׳. יש פה ציווי, אנחנו לא טובים בו עדיין, וצריך להדהד אותו. לא משנה אם זה ב׳שלום סלאם־פיס׳, שהיה השיר הראשון שלנו אי פעם, או בטקסטים מלפני 3,000 שנה, שיכול להיות שזו הייתה שפת הרחוב של אז, ההיפ הופ של אז. אני לא דתי, ומאוד התחברתי למסרים, לפשט של איך שהדברים נכתבו. אחר כך המילים האלה נלקחו לכל מיני אסכולות ופרשנויות. אבל כשזה מונח מול הפנים בצורה הפשוטה של זה, כל חילוני יכול להתחבר״.
צילום: אריק סולטן
מתברר שגם כשאתה יוצא מהמרחב המוכר, הולך אל טקסטים עתיקים ומתנסה במשהו שעוד לא עשית, אתה מוצא את עצמך חוזר אל השיר הראשון שהוצאת, אי אז בשנות ה־90'. אבל למרות המסע המעגלי הזה, מאזיני הלהקה הקבועים היו מופתעים מהתפנית. ״הפרויקט הזה לא תמיד פוגש את הקהל הרגיל שלנו״, מספר שלומי. ״הם שמים עלינו חצי עין, לא מבינים מה עשינו פה״.
יצא לכם לקבל תגובות שליליות על האלבום?
״לא שמעתי תגובות שליליות, אבל כן אנשים שאני מכיר אמרו לי שהם עוד לא ניגשו להקשיב. משהו בזה הרתיע את הקהל, זה נכנס לקרעים שבתוך ההוויה הישראלית, משהו בדת יכול להיות מרתיע״.
״לי היה חבר שאמר: אהבתי את המוזיקה, לא התחברתי למילים״. שאנן מצטרף.
גיא: ״אני שמעתי מהרבה אנשים שחשבו: בוא'נה, באתם לעשות פה גשר. ייחסו לנו משהו שלא חשבנו עליו מלכתחילה. אמרו: אה, עשיתם את זה בכוונה, כדי להראות שאפשר, וזה מתאים לכם בעצם, כי אתם פלורליסטים – זה כל כך הפוך על הפוך ממה שבאנו איתו לאלבום הזה, אנחנו עשינו את מה שאנחנו עושים תמיד - מוזיקה. אבל יש משהו עם התהילים הזה. לאדם חילוני זה לא ספר שמעורבב עם החיים, ולכן יש בו מסתורין, כמו ספר הזוהר. זה חזק, וזה חלק ממה שמרים לנו את ׳יביע אומר׳״.
השראה ליצירה שלנו. ברי סחרוף | צילום: קוקו
כדי לפצח את המסתורין שבמילים העתיקות, ישבו השישה ללמוד יחד. ״הפרשן שלנו לענייני הטקסט היה שאנן״, אומר משה. ״אני בא מבית מסורתי, אבל לימדו אותנו רק להתפלל את זה, לא ללמוד. הייתי רגיל לקרוא את זה, לדפדף, לא הייתי מתעכב על המשמעות״. שאנן: ״קראתי את הספר, והוצאתי 50 אופציות לדברים שהרגשתי שיכולים להפוך לשיר. ואז התחלנו לסנן אותן באולפן, עד שהרווחנו גם את הלבבות של יאיא, דודוש ושלומי. הם מצאו טקסטים שדיברו אליהם. ליאיא, למשל, יש שיר, שהוא מאוד בולט באלבום, ׳עד אנה׳, שלא היה בציטוטים המקוריים שחשבתי עליהם. הוא נפל על המילים האלה, וטוב שנפל״.
אלה מילות השיר, שלקוחות מתהילים י״ג: עַד אָנָה ה׳ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח / עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. / עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם / עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. / הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה׳ / אֱ־לֹהָי הָאִירָה עֵינַי.
״הייתי מהזרם בלהקה שפחות מחובר לתהילים״, מספר יאיא. ״דרך הפרויקט גיליתי כמה עוצמה יש במילים האלה, והרגשתי שהן נכתבו להיום. עד אנה? השבוע ישבתי בבית ושרתי את זה לעצמי כשהרגשתי שאני צריך חיזוק״.
מהי חלוקת העבודה הפנימית שלכם? מי מלחין? מי מעבד? מי מביא פיצוחים?
״התחלנו כמו שאנחנו תמיד מתחילים – עם סקיצות", גיא מספר. ״ניגנו על המילים, משהו שאפשר יהיה להישען עליו, ויכול להיות שבשיר הסופי בכלל לא יהיה לו זכר. ואז כל אחד בחר שניים־שלושה שירים ולקח אותם אל השקיעה״. ובעברית – הפיק אותם מוזיקלית. ״בגלל העושר של המילים, ידענו שהמוזיקה צריכה לעטוף את זה יפה״, מוסיף דודוש. ״ידענו שצריך עיבודי מיתרים בצורה ניכרת, מה שלא עשינו בעבר. והיה חשוב לנו שיהיה קול נשי, כדי לנסות לעשות איזשהו תיקון להיעדר של קולות נשיים בהלכה״. ואכן, באלבום מתארחות זמרות רבות, ובהן איילה אינגדשט ורודי ביינסין. ככל שהם התקדמו עם הפרויקט הדברים התבהרו יותר ויותר. שלומי: "תוך כדי תנועה הבנו איך אנחנו יכולים לעבוד עם זה מוזיקלית. בעיניי, זו הרחבה של המושג מוזיקה יהודית: לקחת טקסטים מתהילים ולעטוף אותם בכל הכלים האלה. לשים עליהם אוטו־טיון, להביא אותם להיום. בבית המקדש הלוויים ניגנו, היה שמח, היה וייב. גם עכשיו, זה לא חייב להיות שייך רק לבית הכנסת. אפשר להביא לזה גרוב״. יאיא: ״הפרויקט הזה יכול להביא את מי שאוהב את המוזיקה שלנו לפגוש את הטקסטים, ואת מי שאוהב את הטקסטים לפגוש את המוזיקה שלנו. נבל וכינור – וסולו גיטרה״.
מעניין שאת ההבאה של המילים האלה לימינו עשיתם לא דרך התערבות בטקסטים עצמם – למרות שהייתם יכולים – אלא דרך המוזיקה.
שלומי: ״יוסי פיין, שהפיק הרבה מהאלבומים שלנו, אמר לי: אני חושב שזה האלבום הכי דג נחש שעשיתם. זה שימח אותי. אני חושב שהבאנו קפסולת דג נחש מאוד מדויקת לתוך הדבר הזה״. ״מבחינה מוזיקלית", ממשיך אותו שאנן, "הרגשתי במהלך העבודה שאין לנו שום צורך לשמוע את הסינגל האחרון של קנדריק לאמאר. אין לנו צורך ברפרנסים. כשאתה עובד על משהו טיימלס כמו המילים האלה, פשוט תעשה את זה כמו שאתה חושב שצריך, כמו הדג נחש״.
*
כמו אמנים ישראלים רבים, בכמעט שנתיים האחרונות חברי הלהקה בילו שעות רבות בכבישים, כשנסעו להופיע בכל מקום שבו נפגעי המלחמה ביקשו אותם. כשאני שואלת אותם על התקופה הם נאנחים יחד, שותקים קצת ומתכנסים. נראה שהחדר, כמו שתיאר זאת יאיא, החליף תדר. ״תוך כדי ההלם של תחילת המלחמה קיבלנו טלפונים: רוצים אתכם פה, רוצים אתכם שם״, מספר דודוש. ״ב־10 באוקטובר כבר היינו על הכביש. נסענו לעין־גדי, לנגן לקהילת בארי. ההופעה התחילה אחרי כינוס שבו הודיעו להם על עוד שמות של נעדרים והרוגים. זו לא הייתה רק הופעה, זה היה שיח, באנו לחבק. זו היתה חוויה מאוד עוצמתית״.
״אתה חוזר מאירועים כאלה, ובא לך לחבק את הילד שלך״, משה מוסיף. ״זו רכבת הרים מטורפת. וזה לא רק שבאנו לנגן, גם שמענו עדויות ממקור ראשון מאנשים שעברו את התופת הזאת. הם מאוד רצו לדבר, לפרוק, לרדת לפרטים, הם לא חסכו מאיתנו. זה היה כל כך טרי. בהופעות עצמן הגבולות היטשטשו בין קהל לבין אמן. הם עלו ושרו איתנו על הבמה, לא היה דיסטנס, אנחנו באותה קלחת. היית חוזר הביתה חצי מרוסק חצי מחוזק״.
יאיא: ״זה הנכיח לנו את הכוח של המוזיקה ועזר לנו להתמודד. אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם התקופה אם לא הייתי בתפקיד״.
היזון חוזר. רביד פלוטניק | צילום: לינקטון
בעקבות האירועים הלהקה פתחה עמותה משלהם, שנושאת את השם ׳מאה דגים׳. ״קראנו לזה ׳עזרה ראשונה תרבותית׳״, מספר יאיא. העמותה עוזרת להמשיך להביא מוזיקה אל נפגעי המלחמה: ״בהתחלה אנשים עזרו, נידבו רכבים לנסיעה ומה שצריך. באיזשהו שלב רוח ההתנדבות שככה, ורצינו להמשיך, אז הבנו שאנחנו צריכים לגייס כספים בשביל זה״. במסגרת העמותה פתחו חברי הלהקה סדנאות כתיבה מוזיקליות בעוטף עזה ובצפון. ״לעזור להם להוציא את מה שהם עוברים דרך כתיבה. זה כלי מאוד חזק, אנחנו מכירים את זה מעצמנו. התחלקנו לאזורים, כל אחד היה אחראי על אזור אחר בעוטף עזה, והצטרפו אלינו אנשי טיפול. זה ממש תהליך עומק, בין עשרה ל־13 מפגשים, ובסוף מעלים מופע״.
״יש משהו שתקוע לי בראש מאז הקורונה״, מוסיף שאנן. ״לכולנו אמרו אז שאנחנו לא יכולים לעבוד. שלחו אותנו לשבת בצד כי אנחנו לא חיוניים. אני חושב שבמלחמה הזאת הוכחתי לעצמי כמה הדבר הזה חיוני. כמה מוזיקה יכולה להציל חיים. להעצים. הפער בין הכינוי הזה, ׳לא חיוני׳, לבין החיוניות שהרגשנו, הוא פער עצום. אני רואה את התוצרים של הסדנאות. ואני אומר: אם השירים האלה לא היו בחוץ, הם היו בפנים. ברמה מסכנת נפש. ועכשיו זה בחוץ.
״הציבור הישראלי צריך להתגאות באמנים שלו. האמנים פה טובים, והם אנשים טובים וחיוניים. כמו שכולם יודעים על אירלנד שהאמנים שם וואו, ככה צריך להיות גם אצלנו. אנחנו מדינה תרבותית, אמנותית, עם ממסד שלא מבין את זה. כל הכאבים שלנו כחברה נספגים על ידי האמנים. דרכם הם מעובדים החוצה. אנחנו מצליחים להפוך את הכאב הזה למשהו יפה. כולנו. ואז אומרים לנו שאנחנו לא חיוניים? צריכים להגיד תודה״. ושלומי מציע דימוי: ״אנחנו מערכת ההתפלה של הביוב הישראלי״.
*
לא פוגשים הרבה להקות מפורסמות שמצליחות לשרוד שלושה עשורים יחד. בדרך כלל אגו, אי־הסכמות או שלל משברי יוקו אונו למיניהם גורמים לקבוצות של מוזיקאים להתפרק, אבל לשמחת המאזינים נראה שהדג נחש לא מתכוונים להפסיק אי פעם. כשאנחנו משוחחים הם מקשיבים בתשומת לב אחד לשני, צוחקים זה על זה, זורקים קריאות ״Yeah!״ לאוויר אחרי ניסוחים טובים. אני שואלת אותם מה סוד ההצלחה.
״זו השאלה האהובה עליי", גיא ממהר לענות. ״יש כמה דברים. ואני חושב שמעל לכל זה שאנחנו אנשים סבבה. השקענו יפה בכל מה שקשור לשותפות, כמו שהשקענו במוזיקה. וכולנו מבינים שזה מפעל החיים שלנו. שהמותג הזה, הדג נחש הזה, המפלצת הזאת, יותר גדולה מאיתנו״. הוא מסיים ואז קם: ״תמיד בשאלה הזאת יאיא מתחיל לספר על הטיפול שלנו, ובשלב הזה אני הולך להכין קפה״.
״שישה אנשים שרוצים לצייר ציור אחד זה מורכב״, דודוש מסביר. ״כדי להתגבר על המורכבות הזאת, אנחנו נעזרים באשת מקצוע. היא עובדת איתנו על כלים של תקשורת מקרבת. אם מתרגלים את זה, אפשר להישאר גם חמישים שנה יחד״.
גיא: ״מישהו רוצה קפה?״, החברים צוחקים והוא מרתיח מים. אני מבקשת נס, אבל כיאה לאולפן שבו מנגנים חבורה של גברים ירושלמים, או לפחות ירושלמים במקור, יש להם רק שחור.
״כשאני מלמד סטודנטים למוזיקה, יוצא לי לדבר איתם הרבה על תקשורת מקרבת״, שלומי מחזיר אותנו לנושא. ״זה אולי לא כלי שנראה מוזיקלי, אבל בסוף הדבר הזה״, הוא מחווה תנועה רחבה שכוללת את החדר, האולפן, חברי הלהקה, ״אחוז ניכר ממנו הוא בכלל לא המוזיקה. הוא איך אנחנו מתקשרים כדי שנוכל בכלל לנגן״. ״זה מתחבר גם לרמה המוזיקלית״, חוזר דודוש. ״יש לנו את הכלים לתת לאדם את הגב, להקשיב באמת. בעבר זה היה יותר קשה, היום זה הרבה יותר קל״.
יאיא: ״כשתקשיבי להקלטה תשמעי שאנחנו לא דורסים זה את זה. לא תמיד זה היה ככה, זה משהו שלמדנו בטיפול. אנחנו מקשיבים עד הסוף, לא עולים אחד על השני. כל אחד מקבל את המקום שלו״.
ההיפ הופ של לפני 3,000 שנה. הדג נחש בהופעה | צילום: גיל רובינשטיין
אילו רגעי שיא זכורים לכם במיוחד מתוך השנים האלה?
״יש לי תיאוריה שהגרף של השיאים תמיד בעלייה איטית״, אומר גיא. ״עם השנים, תמיד כל הזמן בא עוד משהו ועוד משהו. השיר הראשון שנכנס לרדיו, הפעם הראשונה שהיינו מקום ראשון במצעד, הפעם הראשונה שהופענו בחו״ל, פתאום דויד גרוסמן כותב לנו שיר והוא נהיה להיט בכל העולם, פתאום שירים שלנו בסרט הוליוודי, פתאום מפגש עם סייפרס היל (להקת היפ הופ מצליחה מקליפורניה, ר"ג), אוכלים דגים עם מיסי אליוט (ראפרית זוכת גראמי, ר"ג), מופיעים עם מתיסיהו, זה תמיד היה בגרף כזה״.
״אני אוהב את השיאים הקטנים״, מודה משה. ״כשבתשחץ מופיעה תמונה שלנו, כשיש שאלה עלינו במרדף. שפתאום מספרים לנו שלומדים עלינו באוניברסיטה״.
״מבחינתי, אחד הדברים הכי עוצמתיים זה לשמוע את השירים שלנו בהפגנות״, מוסיף דודוש. ״׳זמן להתעורר׳, ׳חליפות׳, ׳שיר נחמה׳, ׳אני מאמין׳. אנחנו אומרים את הדברים דרך המוזיקה, ויש דברים לא פשוטים שאנחנו מצליחים להעביר בדלת האחורית, דרך רחבת הריקודים״.
שאנן אומר שבכלל השיא עוד לפניהם. לצד הרגעים האלה והנינוחות ששוררת בחדר הם מעידים גם על רגעי משבר שחוו, אישיים וקבוצתיים, ואפילו פציעות: ״זה הרגע שאתה מספר איך שברת את הידיים״, שלומי דוחק במשה, והוא נעתר: ״שיחקנו כדורגל בצילומים לקליפ - ״ שלומי קוטע אותו בטון של קריין ספורט: ״דקה לתוך המשחק, משה אסרף רץ אל הכדור...״
״הקטע הוא שלא תכננתי לשחק״, ממשיך משה. ״היו לנו צילומים אחרים שפרקתי בהם אצבע, ואמרתי: אני לא עושה את זה יותר. אבל אמרו לי: בוא, מה אכפת לך. רגע אחרי תחילת המשחק פספסתי את הכדור, נחתּי על הידיים ושברתי את שתיהן. לשיר קראו ׳זה לא מה שיפיל אותי׳״. שלומי: ״ואז הוא נאלץ לראות את הדג נחש מופיעים באמפי שוני עם מתופף אחר״. משה: ״כן, הלכתי לראות הופעה של הדג נחש, שמעתי שהם טובים״.
היה רגע שאמרתם לעצמכם: די, מספיק? אני מניח בצד את מקלות התיפוף, את המפרט?
״לי היה רגע שלא רציתי להמשיך״, שאנן משתף. ״ב־2005 אחותי נפטרה וכל העולם שלי קיבל סיבוב. לא התאים לי אז כלום, וגם זה לא התאים לי. אבל אני שמח שזה הסתדר, צריך יציבות בחיים. משברים הם חלק מהעניין. זה לא שאין. השאלה היא איך אתה לוקח אותם״.
הקהל שלכם השתנה לאורך השנים? אילו גילים אתם רואים היום בהופעות?
דודוש: ״יש קהל שאנחנו זוכרים משנות ה־90', בצוללת הצהובה בירושלים, והיום הם מגיעים עם הילדים שלהם להופעות. ויש קהל שהילדים מגלים אותנו ונדלקים, והם מביאים להופעות את ההורים שלהם״.
יש תפיסה שלכם כ״אבות״ של ההיפ הופ הישראלי. אתם מרגישים קשר לממשיכי דרככם? מעניין אתכם לגדל את הדור הבא?
״לא יודע אם אנחנו מגדלים אותם או הם מגדלים אותנו", אומר יאיא. "זה מין היזון חוזר: אנחנו נתנו להם השראה, עכשיו הם נותנים לנו. אני מאוד אוהב, למשל, את רביד וטונה״.
״כשהיינו צעירים שרנו עם אהובה עוזרי, עם קלפטר, ברי סחרוף, יהודה קיסר", ממשיך שלומי. "ועכשיו אנחנו בצד השני של המטבע: מארחים את פלד ועוד אמנים צעירים. אנחנו מאוד מחוברים לדור הצעיר של ההיפ הופ הישראלי״. דודוש מתחבר: ״זה קשור גם לגיל. אנחנו במקום שבו אנחנו יכולים להופיע גם עם אלה שגדלנו עליהם, וגם עם אלה שגדלו עלינו. אני לא יודע אם יש עוד להקות שיכולות לחוות את זה״.
שאנן: ״אני חושב שההיפ הופ הישראלי מעולה. הוא כל הזמן מתפתח מבחינה מוזיקלית וביטים, וגם מילולית, זה לא ייאמן. אני שומע וורס (בית משיר, ר"ג) ומתפעל מהרמה. זו מלאכה לא פשוטה לחצוב בעברית כדי שתישמע טוב בראפ. בהתחלה הכול היה נשמע מלאכותי, ועכשיו זה נשמע חלק״.
צילום: אריק סולטן
אתם מזוהים עם שירי מחאה, שירים חברתיים, אקטיביסטיים, פוליטיים. מעניין אתכם בעתיד ליצור גם ברובד האישי - על דרך האמן, זוגיות ואבהות?
״אני חושב שאלה נושאים שכן יש בשירים שלנו״, גיא מסתייג. ״אבל איכשהו באמת ה־DNA שלנו הוא החלק החברתי. גם כשאנחנו כותבים אישי, הטרללות שעוברות פה במדינה נכנסות לשם״. דודוש מצטרף: ״הבנו במהלך הדרך שהאישי, ככל שהוא אישי יותר, הוא גם יותר ציבורי״.
גם החלומות שלהם מרצדים בין האישי ללאומי. "אני חולם לארח את אלון אהל בהופעה שלנו אחרי שיחזור", משתף דודוש. "אנחנו חייבים להחזיר את החטופים הביתה. אי אפשר לחלום לפני שהם חוזרים״. שלומי מוסיף שהחלום הוא שפשוט יהיה פה נורמלי.
לסיום אני שואלת אותם אם מעניין אותם להוציא שיר סטיקרים חדש עם אלו הנושאים ציטוטים של נופלים שממלאים את כל הארץ. ״הרבה פנו אלינו עם זה״, מספר שאנן, ״אפילו שקלנו את זה לרגע, אבל החלטנו שלא. אחת הסיבות היא שכדי שהשיר יעבוד הוא צריך גם להיות קצת הומוריסטי, ובסטיקרים כאלה קצת קשה להכניס הומור. אז אנחנו נישאר עם ׳שירת הסטיקר׳ המקורי. אם מישהו אחר רוצה לקחת את האתגר, הוא מחכה על השולחן״.