"מי שחושב שמוזיקה מזרחית זה סלסולים, לא יודע על מה הוא מדבר"

ליצירה החדשה שלו, שתושמע לראשונה ביום חמישי הקרוב בירושלים, קרא המלחין פרץ אליהו "אדוות". השם הזה, הוא מסביר, מבטא את העובדה ש"במהלך המלחמה, רעיון יצירתי אחד הוביל אצלי לרעיון אחר, ממש כמו האדוות הנוצרות כשמישהו זורק אבן למים". לשאלה איך מבטאים רעיון כזה באמצעות צלילים הוא עונה בפשטות, כאילו לא מבין כלל את השאלה: "מבחינתי אין פה שאלה של תרגום מילולי לשפה של צלילים. מילדות אני חושב קודם כול באמצעות צלילים, ורק אחר כך באמצעות מילים".

זו רק דוגמה אחת לאופן הטוטאלי שבו אליהו מתייחס ליצירה המוזיקלית שלו. דוגמה אחרת היא האופן שבו היא נוצרת. הוא גר בעיר ערד, על סיפו של מדבר יהודה, והמיקום הזה נבחר על ידו בקפידה: "כדי להלחין אני זקוק להשראה של הטבע. הסטודיו שלי, שנקרא 'זמן מדבר', ממוקם בתוך קרוון מבודד בין ערד למצדה, ממש בתוך המדבר. כשאני מלחין אני צריך להיות לגמרי לבד, ותמיד בטבע".

לא רק הטבע, גם אירועי התקופה משפיעים על היצירה: "היו לי לחני קורונה, והיצירה הנוכחית היא בהחלט בחותם המלחמה. יש בה קטע שבנוי על סולם צ'רגז, שזה סולם קלאסי שמבטא מלחמה במוזיקה הפרסית העתיקה. אבל הקטע הזה נמצא באמצע היצירה, שבאופן כללי מתארת את המאבק הקבוע בין אור לחושך. היצירה מתחילה באור, בסולם שמאפיין את מנגינת קריאת התורה הספרדית־ירושלמית, ומסתיימת באור".

הרבה אמנים העידו שבשנתיים האחרונות הם התקשו ליצור בגלל הלחץ של המלחמה, שחוסם את מעיינות היצירה. איך התגברת על זה?

"גם אני שמעתי דברים כאלה מחברים. אבל אצלי כבר לפחות 25 שנה, אולי כמעט 30, אני עובד על שחרור מעצמי. כלומר, שחרור של יכולת היצירה מהתלות בלחצים היומיומיים. מצד שני ברור לי שאצל הרבה אנשים יש תחושות כאלה, וכאמן אני צריך לבטא את התחושות שאני קולט מהסביבה. אדרבה, אני מתכוונן כולי להיות תיבת תהודה, ממברנה של הסביבה ושל התקופה. נראה לי שזה התפקיד של אמנים. גם היצירה הזו מבטאת את הקושי של התקופה, אבל היא גם רוצה לפתור בתוכה את הקושי. רציתי לבטא את המאבק בקשיים ובחושך, וגם את ההתגברות על הקושי".

היצירה עצמה נמשכת כשעה; רובה הגדול אינסטרומנטלי, נגינת כלים ללא מילים, אבל יש בה גם שני קטעים מילוליים, שאותם שר הזמר יוחאי כהן. את האחד, בערבית־מרוקאית, כתב כהן עצמו, והשני הוא קטע מספר יצירה, ספר יסוד קדום של המיסטיקה היהודית. "זה בעצם ספר שחוגג את 22 האותיות של השפה העברית. כשנתקלתי בספר הזה, לא יכולתי שלא להתפעל מהעוצמה המכשפת של המילים שלו", אומר אליהו. הוא עצמו מלווה  את היצירה בנגינת טאר, כלי דומה לכינור המאפיין את המוזיקה הפרסית העתיקה; בשלב מסוים של הקריירה המוזיקלית התאהב אליהו בכלי הזה ומאז נשאר נאמן לו. בנגינת היצירה יהיו שותפים רק עוד שניים: לריסה, אשתו של אליהו, שתנגן בפסנתר, ונגן הקונטרבס דניאל עברין.

אגב, ברוח השם "אדוות", הקטע מספר יצירה לא נכתב ליצירה הנוכחית. זהו קטע שאליהו כתב זה מכבר לאלבום שלו, ומצא לנכון לחבר אותו ליצירה הנוכחית. במקביל הוא שוקד בימים אלה על הכנת אופרה שכל מילותיה יהיו מספר יצירה, ותנוגן על ידי התזמורת האנדלוסית.

מנהל של תזמורת כוכבים

החיבור בין אליהו, הטבע הישראלי והטקסטים העתיקים של היהדות, לא החל ביצירה הנוכחית. הוא בן 65, חי בארץ 36 שנים, וחלקים נרחבים מעבודתו עסקו בהלחנה של המקורות היהודיים, ונוצרו במרחבי הארץ השונים: "את שיר השירים הלחנתי ברמת הגולן, את 'ספר יצירה' בים המלח, ולחנים שחיברתי לכמה מפרקי תהילים נוצרו במערה ליד כפר אוריה. לא היה לי שם מחשב ולא שום כלים אלקטרוניים, רק עט ודפים כדי לרשום את התווים. ככה אני חי כבר שנים; כשאני מחליט ליצור יצירה מסוימת אני חושב איזה נוף של הארץ יתאים לה, ואז אני עובר עם המשפחה לאותו אזור לתקופה מסוימת, ואנו חוזרים רק כשהיצירות המתאימות לאותו אזור מסתיימות".

בתקופה אחרת הוא נזקק למראות והקולות של הים, ואז עבר לנהריה; היו גם שנים שבהן לימד והלחין באריאל. אבל הבסיס, לפחות ב־25 השנים האחרונות, הוא ערד, כי את ים המלח הוא אוהב במיוחד: "הרבה פעמים אני יורד עם לריסה לים המלח בשלוש לפנות בוקר, רובץ בתוך המים, ויוצא לפנות בוקר עם צלילים חדשים בראש. בשעות האלה אני מנהל של תזמורת כוכבים". אמן טוטאלי כבר אמרנו?

"את שיר השירים הלחנתי ברמת הגולן, את 'ספר יצירה' בים המלח, ולחנים שחיברתי לכמה מפרקי תהילים נוצרו במערה ליד כפר אוריה. לא היה לי שם מחשב ולא שום כלים אלקטרוניים, רק עט ודפים כדי לרשום את התווים"

למסעות ברחבי הארץ הוא גרר גם את המשפחה: את אשתו לריסה, וכששני הילדים היו קטנים וחיו בבית – גם אותם. אני שואל אם אשתו מסכימה, אף שהמעברים התכופים האלה בוודאי פוגעים בקריירה המוזיקלית שלה, והוא משיב בחיוך: "כן, היא מסכימה, היא אישה טובה".

הטוטאליות הזו, שהיא מאוד לא ישראלית, מוסברת גם בבית גידולו של אליהו. הוא נולד וגדל בדגסטאן, רפובליקה הררית (פירוש השם דגסטאן הוא מדינת ההרים) במרכז אסיה, שבתקופה הקומוניסטית הייתה חלק מברית המועצות. במקור, משפחתו הייתה משפחת חקלאים הררית, אבל במהלך מלחמת העולם השנייה ירדו בני המשפחה מההרים לעיר דרבנט, עיר שאליהו מתאר בגאווה כ"בת 5,000 שנה, יותר עתיקה מירושלים".

היהודים הגיעו לדגסטאן במאות הראשונות לספירה, בימי האימפריה הסאסאנית, אימפריה פרסית ששלטה גם בעיראק ובארצות הקווקז מן המאה השנייה לספירה ועד הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון במאה השביעית. אליהו: "היהודים חיו בבבל, וכשהאימפריה הסאסאנית השתלטה על בבל, חלקם נעו איתה אל החלקים היותר קיצוניים של האימפריה, עד לקווקז". הוא מעריך שבשנת הולדתו, 1960, כמחצית מ־120 אלף תושבי דרבנט היו יהודים. הם דיברו בשפה המכונה ג'והורי, חיבור של פרסית עתיקה עם הגייה שמית, ולפי הערכתו של אליהו, גם כ־20 אחוזים של מילים עבריות ממש.

בבית שבו גדל טיפחו מאוד את ההשכלה וההצטיינות. "אבא רצה שלכל ילד יהיה חוג שבו יתמחה. היו לי אח ואחות שלמדו מוזיקה, אבל אבא החליט שאני דווקא מתאים לספורט, וכך השתתפתי בחוג ספורט עד גיל 12. באותה שנה ביקרתי בבית של חבר מוסלמי, וראיתי אותו מנגן בפסנתר יצירה של באך. כל כך הוקסמתי, שאמרתי לעצמי שאני מוכרח להיות מוזיקאי. באתי הביתה והתחלתי ללחוץ על אבא שיעביר אותי מספורט למוזיקה. עקרונית זה לא הפריע לו, אבל הוא טען שבגיל 12 זה כבר מאוחר מדי להתחיל עם מוזיקה. אבל אני התעקשתי, והוא נכנע. התחלתי ללמוד פסנתר, ובאמצעות הרבה מאוד אימונים הצלחתי בסוף להתגבר על הפער". בסופו של דבר, דווקא הוא המוזיקאי הבולט במשפחה. אח אחד הפך לצלם טלוויזיה ואחות אחרת לבנקאית, "אבל גם היא מנגנת בפסנתר להנאתה".

תוך שנים אחדות החל אליהו הצעיר לצבור פרסים מקומיים ואף ארציים, במדינה שהחשיבה מאוד את תחום התרבות וגם את היסוד התחרותי שבה. כמצטיין הוא נשלח בגיל 16 ללמוד באקדמיה למוזיקה במוסקבה, ואחרי חמש שנים נוספות של לימודי תואר שני בעיר הבירה, הוא חזר לדגסטאן והחל ללמד מוזיקה במוסדות היוקרתיים ביותר שם, כמו האוניברסיטה הממלכתית והמכללה הממלכתית. במקביל אימץ תחביב נוסף: שיטוט ברחבי דגסטאן כדי להקליט ולשמר את הפיוטים העתיקים של הקהילות היהודיות במדינה – טקסטים ולחנים שאלמלא מאמציו לא היה נשאר מהם זכר, כיוון שזמן קצר לאחר מכן התפרקה בריה"מ, והקהילה יחד עם פיוטיה התפרקה גם היא. רובה המכריע, ובכלל זה משפחת אליהו על כל ענפיה, עלה לישראל.

כעולה חדש צעיר, אבל בטוח מאוד בכישרונו, הייתה לו מספיק חוצפה כדי לפנות למפקח הראשי על חינוך מוזיקלי במשרד החינוך, בבקשה להכניס לתוכנית הלימודים גם את המוזיקה המיוחדת והעתיקה של יהודי הקווקז. המפקח, ששמו של אליהו לא היה זר לו, ענה לו בנימוס: "אני אוהב אותך, אבל לטובתך תשכח מזה".

אליהו לא ויתר. במאמץ גדול, תוך שהוא רותם אליו את הזמר יהורם גאון, הוא הקים בשכונת מוסררה שבירושלים את המרכז למוזיקה מן המזרח. אם המונח "מוזיקה מזרחית" מזכיר לכם את שירי אייל גולן ועדן חסון, אל תזכירו את האסוציאציה הזו באוזני אליהו. "מי שחושב שמוזיקה מזרחית זה פשוט סלסולים, לא יודע על מה הוא מדבר", הוא קובע. "אני מדבר על מוזיקה מזרחית קלאסית, בעיקר כזו שהייתה מנוגנת בפרס העתיקה. ואגב, המוזיקה שאני יוצר לא באה רק משם. היא שילוב של יסודות מזרחיים ומערביים, כי אני רוצה לקחת מכל העולמות את הטוב שבהם, וגם להלחין ולנגן את זה באופן מודרני. המוזיקה צריכה להיות מושפעת לא רק מהטבע, אלא גם מהזמן שבו היא נכתבת".

הקמנצ'ה של סבא

לצד בית הספר המרכזי במוסררה, במהלך השנים הוא הקים שלוחות במקומות נוספים ברחבי הארץ, תוך שהוא נוסע ביניהם כדי להפיץ את אהבתו הגדולה. בסופו של דבר, הוא מעריך, "במשך השנים היו לי כ־5,000 תלמידים, וביניהם גם זמרים ותיקים כמו ברי סחרוף וריטה, שלימדתי אותם להכיר ולאהוב את המוזיקה הזו". הוא הצטרף גם למרכז לחקר המוזיקה המזרחית שייסד פרופ' אדווין סרוסי באוניברסיטה העברית, ופרסם במסגרתו ספר ובו אוסף מהפיוטים הקווקזיים שליקט בדגסטן. למען הספר הזה הוא ויתר על עבודת הדוקטורט שלו: "השלמתי את כל הלימודים לתואר השלישי באוניברסיטת בר־אילן אבל לא כתבתי את הדוקטורט, כי בדיוק באותו זמן הגיעה אלי ההצעה לכתוב את הספר על הפיוטים שאספתי, וזה נראה לי יותר חשוב".

"מי שחושב שמוזיקה מזרחית זה סלסולים, לא יודע על מה הוא מדבר. אני מתכוון למוזיקה מזרחית קלאסית, כזו שניגנו בפרס העתיקה, אם כי המוזיקה שאני יוצר לא באה רק משם. היא שילוב של יסודות מזרחיים ומערביים"

הוא לא מתאבל על אובדן הדוקטורט, "כי בסופו של דבר היה לי יותר חשוב להיות מלחין מאשר מוזיקולוג", כלומר מי שיוצר את המוזיקה ולא רק חוקר אותה. הוא אכן הלך והשתלם גם כמלחין. במהלך שנותיו בארץ היו לו שתי תקופות ממושכות של חזרה לשורשיו: בתקופה אחת חזר לדגסטאן כדי להוסיף וללקט פיוטים אבודים, ובתקופה השנייה נסע לבאקו, בירת אזרבייג'ן, כדי ללמוד מוזיקה אזרית. הוא גם החליף את כלי הנגינה שלו מפסנתר ואקורדיון לטאר, אותו כינור פרסי שהזכרנו.

אולי הגדול שבתלמידיו של אליהו הוא בנו הבכור, מארק, כיום בן 43. בניגוד לאביו, מארק התחיל ללמוד מוזיקה כבר בגיל חמש, עוד בדגסטאן. כעבור שנתיים עלתה המשפחה לארץ ומארק החל ללמוד כינור, עד גיל 13. "אבל מהר מאוד הוא נמשך לכלים מן המזרח, בעיקר לקמנצ'ה" - כלי מיתרים הנפוץ באיראן ובאזרבייג'ן. אליהו רואה בכך החזרת העטרה המשפחתית ליושנה, שכן "הקמנצ'ה היה הכלי של סבא שלי".

גם מארק, כמו אביו, נדד ברחבי העולם בעקבות המוזיקה: "בגיל 16 הוא עזב את לימודי התיכון ונסע ליוון, ללמוד אצל חבר שלי, ואחר כך שידכתי לו מורה אחר שלי מבאקו, שם הוא היה תקופה עוד יותר ארוכה, כשהוא לומד וגם חי בבית של המורה שלו". כיום נחשב מארק אליהו לאחד מגדולי נגני הקמנצ'ה בעולם. הוא פופולרי במיוחד בטורקיה, באזרבייג'ן ובעוד כמה מדינות במזרח התיכון שאינן ידועות באהדה לישראל. "הוא שגריר שלנו בעולם, בימים שבהם רבים נגדנו. יש לו שיר אחד שזכה כבר ל־100 מיליון האזנות, לדעתי יותר מכל אמן ישראלי אחר".

אין רגעים של קנאה בבן שלך, שהתחיל כתלמיד שלך ובסוף מצליח יותר ממך?

"מה פתאום? אני ממש שמח בהצלחה שלו. ודרך אגב, אני גם מופיע איתו המון. בכלל, אני לא מתרגש מהשוואות בין אמנים. עברתי את הלחץ הזה בילדות, עם כל התחרויות שזכיתי בהן בברית המועצות. עכשיו אני פשוט נהנה מעשיית המוזיקה".