יפתח גץ נפצע חמש פעמים במלחמה, והקים יחידת גששים שיש לה השפעה אדירה

סיפורה של עקבה אחת שנותרה על שביל בטון בקיבוץ בארי לא הרפה מיפתח גץ במשך שנה וחצי. הוא הבחין בה כשלחם שם ב־7 באוקטובר 23': טביעת רגל יחפה משורטטת בדם קרוש, שכבר התחיל להחליף גוון מאדום לחום כהה. רק כרית כף הרגל הייתה מוטבעת בשביל, מעידה על ריצה או הליכה מהירה של אדם פצוע. "ישבתי שעות עם תחקירן של צה"ל על כל המצלמות מבארי כדי להבין למי שייכת העקבה הזאת", מספר גץ. "כגשש, אני מסתכל על הממצאים ובונה את כל המרכיבים של הסיפור. גם כאן שאלתי את עצמי מיהו בעל העקבה, האם מדובר בנער או נערה, גבר או אישה. האם הוא נחטף, האם נמלט מהמחבלים, או שאולי מדובר בכלל במחבל".

רק בתחילת 2025, כשפנה שוב לתחקירן בעניין, התבשר גץ שהאדם המסתורי הוא ישראלי, דגן מנור שמו, ושהוא נותר בחיים. מנור בן ה־31 נפצע ממכות גרזן בראשו ובצווארו, לאחר שראה כיצד המחבלים רוצחים את סבתו גאולה, אמו של אלוף יוסי בכר. הוא הצליח לברוח לשער היישוב, שם חיילי צה"ל טיפלו בו והצילו את חייו.

טביעת הרגל האדומה־חומה של מנור מופיעה עכשיו על גב ספרו החדש של גץ - "האדמה תספר הכול" (הוצאת ספרי ניב). "ב־7 באוקטובר החוזה בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הופר ברמה הגסה ביותר, והעקבה הזאת, של אדם שנפצע בתוך הקיבוץ אחרי שסבתו נרצחה מול עיניו, ממחישה את זה. היא מבחינתי הסיפור של המלחמה", מסביר גץ. "מג"ד בחטיבת הנח"ל אמר לי במהלך המלחמה: 'אני לא יודע להגן על בארי מתוך בארי, אלא מתוך חאן־יונס'. זו צריכה להיות התפיסה - להגן מבחוץ, ולא מתוך הקיבוץ. פתחתי את המלחמה הזאת עם המראה של רגל בורחת, מדממת, ואחרי שנה וחצי היינו צריכים להגיע עד איראן כדי לוודא שאירוע כזה לא יקרה שוב".

"האדמה תספר הכול", הוא יומן מלחמה לא שגרתי של גשש לוחם במילואים. הוא מתחיל בשעה הסמלית 7:10, אז קפץ גץ מיוזמתו ולבדו, ללא נשק וללא יחידה, אל הלא־נודע בעוטף עזה. בהמשך המלחמה הספיק גץ לעבור בין לא פחות מעשר יחידות, על תקן "גשש־לוחם־חוד חביר" - תפקיד שיצר בעצמו מתוך הצורך בשטח; להיפצע כמה פעמים, ולחזור שוב ושוב לחזית; ולעבור למעלה מ־600 ימי לחימה בארבע זירות שונות. תוך כדי כך הוא היה שותף להקמת "זאבים" – יחידה חדשה של גששי חוד, שפועלת בלב התמרון הקרבי. כשנוסדה, מנתה היחידה חמישה גששים לוחמים. היום כבר יש בה שלושים "זאבים" כאלה, והם מלווים יחידות מובחרות בסדיר ובמילואים, בכל תמרון ובכל זירה.

"בתוך ההרס הרב בעזה, צריך לזהות את הדבר הלא נורמלי. למשל, שק יוטה שמונח על ציר ראשי של חול חלק. כשרואים דבר כזה, צריך לתת לו הסבר. אנחנו רוצים שהגשש יחשוב כמו מחבל - מה האויב התכוון לעשות כאן ומה הוא מנסה ליזום. התפקיד הזה כרוך באחריות גדולה מאוד. אמירה של גשש יכולה לעלות בחיים של צוות שלם"

מאחורי הקמת היחידה עומד יוסי בכר, שמשמש מאז תחילת המלחמה סגן מפקד פיקוד הדרום. "בכר זיהה את הצורך ביחידה כזאת אחרי שלא מעט חיילים עלו על מטענים", מספר גץ. "בתחילת 2024 הוא ניגש לסא"ל משה ברומר, קצין התיאום באוגדה 98, וביקש ממנו לייצר חבורה של גששים שיודעים לזהות מטענים ועקבות של מחבלים. כך התחלנו. נפגשנו בשטח, עשינו אימון בסיסי ויצאנו מיד לפעילות. היום מדובר בקבוצה גדולה ומגוונת יותר של לוחמים, אבל יש להם מכנה משותף - כולם סיירי שטח בוגרים שמסוגלים לעצור מג"ד ולהגיד לו 'אתה לא נכנס עכשיו לציר הזה, כי אנחנו מזהים פה חשש לאירוע משיכה'. או לומר לו שיחליף את ציר התנועה שהוא נכנס דרכו כבר כמה פעמים, כי המחבלים מודעים לזה".

גץ עצמו הפך לגשש לוחם כששירת ב"מרעול" - יחידת מילואים שהוקמה בשנת 2015 באוגדת יו"ש, ומטרתה היא איתור בני אדם על בסיס ניתוח שטח. "מרעול בנתה אותי כאדם, כגשש וכסייר בעשרות אירועים שהשתתפתי בהם, אם לא מאות. שם הצלחתי לשלב בין הדרכת טיולים, שהייתה העיסוק שלי בעבר, ובין היכולת להתעמק, לחקור ולזהות כל דבר שזז בשטח, בעיקר סביב אירועי פח"ע. ב'זאבים' כבר יש שילוב בין לוחמה לגששות, וזה מודל שלא היה במרעול. הלוחמים של מרעול מגיעים בדרך כלל לשטח אחרי שהוא טוהר, נוקה וזוכה, ואז הם מחפשים, בסיוע חיפוי, את מה שצריך לחפש. אבל זה מתאים לגל שלישי ורביעי בתמרון. הצורך המבצעי העכשווי של היחידות הלוחמות הוא גשש שהולך איתן יד ביד ומלווה אותן בחוד של החוד. מרעול מטפלים בפח"ע ובאירועים מתפרצים בשטחי ישראל, ואנחנו נמצאים באירועי לחימה מעבר לגבול. יכול להיות שיום אחרי המלחמה לא נהיה רלוונטיים, אבל כרגע מדובר באפיון אחר, גם של הצורך המבצעי וגם של הלוחמים שמתאימים ליחידה".

אילו אנשים אתם מחפשים?

"לוחמים בכושר גבוה מאוד, שיכולים לשרוד גם הליכה של קילומטרים רבים עם משקל על הגב. צריך גם לדעת שהשחיקה והניתוק מהבית אצלנו גדולים במיוחד. אתה לא יכול להגיד לאשתך מתי אתה חוזר הביתה, כי אין צפי כזה. במיונים אנחנו לא מחפשים גשש מושלם, אבל רוצים לראות שיש למועמד בסיס טוב לזיהוי שינויים בקרקע ושיש לו חשיבה מבצעית. שהוא מבין מה הקרקע אומרת ואיך בונים ממנה סיפור - מי הגיע לפה, מה הוא עשה, לאן הוא הלך".

את הסיפור הזה, אומר גץ, לא קל לבנות בזירת לחימה שנראית כמו רצועת עזה של היום. "בתוך ההרס הרב, שכולו נחשב ל'הפרה של השטח', צריך לזהות את הדבר הלא נורמלי. לא הגיוני למשל ששק יוטה מונח על ציר ראשי של חול פודרה חלק. כשרואים דבר כזה, צריך לתת לו הסבר. לי חיכה פעם מטען חבלה בתוך פח אשפה הפוך בכניסה לבית ספר. אנחנו רוצים שהגשש יחשוב כמו מחבל - מה האויב התכוון לעשות כאן ומה הוא מנסה ליזום, כי רוב מוחלט של האירועים הם אירועי משיכה. אי אפשר להסתפק בזיהוי מצלמה של האויב, צריך לבנות גם לה את הסיפור – מה מטרתה ומה נמצא מאחוריה. התפקיד הזה כרוך באחריות גדולה מאוד. אמירה של גשש יכולה לעלות בחיים של צוות שלם".

כל מועמד ליחידה ממלא שאלונים, ואחרי שיחות ראשוניות הוא מוזמן ליום מיונים, שמתקיים אחת לחודשיים. מתוך עשרה מועמדים שמגיעים למיונים, מתקבלים בממוצע שלושה. "בתהליך ההכשרה הם ייכנסו כצלע שלישית לצמד של 'זאבים', בהתחלה באזור רך ובהמשך בלחימה", מסביר גץ.

להיות גשש טוב זו תכונה מולדת או נרכשת?

"אני אומר לחיילים מיחידות אחרות שאין שום הבדל ביני ובינם, ושגשש לא נולד כזה. שני דברים גרמו לו להיות גשש. הראשון הוא סקרנות: כל דבר בשטח מסקרן אותו, על כל חפץ חריג הוא שואל למה הוא מונח כך וכמה זמן. הדבר השני הוא תרגול וחיכוך, שמייצרים ניסיון. כשאני שואל חיילים מאיזה רקע מקצועי יגיע גשש טוב, הם מציעים למשל רועה צאן, גנן וחקלאי, כי אלה אנשים שרואים הכי הרבה את השטח ומבינים מה אמור להיות בו. כלומר, זו מיומנות נרכשת. אני אומר לחיילים שאם אצא איתם לשעתיים לשטח, ואראה להם מה הם צריכים לחפש, הם כבר יקבלו את הבסיס לזיהוי שינויים בקרקע. אנחנו בונים עכשיו עבור בא"ח צנחנים הדרכה בתחום הזה, שיעבירו אותה כבר בטירונות. אני עצמי גשש בינוני ולא בכיר, אבל גם עם יכולות בינוניות בגששות, אפשר להציל חיים".

דרושים בנדיטים

כשבוע לאחר המתקפה על יישובי העוטף החל גץ לכתוב יומן מלחמה. "באחד הלילות, כשהתקשיתי לישון, ניסיתי לשחזר את כל מה שעברתי ב־7 באוקטובר. כתבתי לעצמי מה היה, והמשכתי לתיעוד של הימים שלאחר מכן. בסוף כל יום סיכמתי לעצמי מה עשיתי היום. כשהתחיל התמרון, הרגשתי שהכתיבה הזאת תרפויטית, ושכך אני עוזר לעצמי לעבד את מה שעברתי. על ספר לא חשבתי עד כשנה לאחר תחילת המלחמה. אנשים שראו את היקף הכתיבה אמרו לי: אתה חייב לעשות עם זה משהו. הם אמרו שההסתכלות על שלוש־ארבע זירות לחימה מעיניים של אדם אחד, היא ייחודית".

למלחמה נגד חמאס הוא זינק פחות משעה לאחר שנפתחה מתקפת הטרור. כאיש מודיעין במילואים וכדובר ערבית שוטפת, קבוצות הטלגרם המזוהות עם הארגון הבהירו לו את חומרת המצב, והוא מיהר לנסוע לכיוון יישובי העוטף. בסביבות שמונה בבוקר הוא כבר חבר ליחידת מסתערבים שהתמקמה ליד שדרות, ונכנס איתה לטפל בפצועים מתחנת המשטרה בעיר, כשהמחבלים עדיין התבצרו בתוכה. משם הם המשיכו לקיבוץ ניר־עם וחילצו לוחמים פצועים. בהמשך הבוקר הם הופעלו על ידי שב"כ כ"צוות טקילה" להתערבות מהירה, עברו באתר הנובה, טיהרו בתים בקיבוץ נירים ולחמו בבארי.

"מצד אחד אני מרגיש שעשיתי המון באותו יום, ודאי כשאני שומע סיפורים של אנשים שישבו בבית עם נשק וחיכו לצו", אומר גץ. "מצד שני, אני זוכר את זה כחוויה נוראית: היינו כוח חמוש, מיומן וממוגן, ורק בדיעבד התברר לנו שבדרך לנירים חלפנו על פני כפר־עזה ובארי ממש בזמן שהתנהלו שם קרבות וחטיפות. זה תסכול אדיר, אבל בסופו של דבר אתה בן־אדם אחד, וכשאתה עסוק בחילוץ לוחמים מנמ"ר ויורים עליך בניר־עם, אתה לא יכול להיות באותו זמן בכפר־עזה.

"מצאתי את עצמי לבד בקומה שלישית של בית בעזה, כשהכוח כבר יצא משם. כשאתה לא חלק אורגני מהיחידה, לא יודעים מה השם שלך ולא דואגים לך. הפסיכולוג שלי הזהיר אותי לא להיות לבד, כי כל התופעות של פוסט־טראומה נפוצות במיוחד אצל לוחמים בודדים, אבל עברתי על החוק הזה. לא יכולתי שלא"

"ברמה האישית הייתי מתוסכל גם מכך שלא הבאתי איתי את הרחפן שלי. אני רחפניסט כבר חמש או שש שנים, ויש לי רחפן בתיק הכוננות שנמצא איתי תמיד בכל מקום. אבל כמה ימים קודם לכן, במהלך חג הסוכות, הוצאתי אותו מהתיק כדי לצלם טבע ולא החזרתי. הוא היה יכול לעזור לנו לאתר מחבלים ולזהות מצב בכמה מקומות. הרחפנים משנים היום מציאות בלחימה".

בימים שלאחר 7 באוקטובר נדד גץ בין יחידות לוחמות, והציע את שירותיו כגשש לוחם. הוא צורף לטנק של מפקד גדוד שריון, עבר לחפ"ק של מפקד אוגדת עזה ואז חבר שוב לפלוגת טנקים. אחר כך הצטרף ליחידת בוגרי השייטת שהקים יועז הנדל, ולחם עמה עד שהוקמה יחידת הזאבים החדשה.

לעבור בין יחידות רבות כל כך תוך כדי לחימה, זה לא משהו שחייל אמור לעשות.

"זה היה גם קשה מאוד. מכיוון שחברתי בכל פעם לכוח אחר, נוצרו סיטואציות הזויות – למשל, מצאתי את עצמי לבד בקומה שלישית של בית בעזה, כשהכוח כבר יצא משם. זה גם אומר שאין לך מקום משלך לישון ולאכול, כי כשאתה לא חלק אורגני מהיחידה, לא יודעים מה השם שלך ולא דואגים לך. קרה שהעירו אותי שלוש פעמים בלילה כי תפסתי מקום של מישהו. הפסיכולוג שלי אמר לי בתחילת המלחמה 'שלא תעז להיות לבד, כי כל התופעות של פוסט־טראומה נפוצות במיוחד אצל לוחמים בודדים', אבל עברתי על החוק הזה בחודשים הראשונים. לא יכולתי שלא. הייתי בחוויית לוחם שמחפש משמעות. כשהייתי שומע מיחידה כלשהי שהם משתחררים בקרוב, לא יכולתי להבין איך מישהו מפסיק להילחם כשיש עוד חטופים והמון מחבלים. תוך כדי כך גיליתי טריק שלא כל מילואימניק יודע - אפשר לעבור די בקלות מיחידה ליחידה. אנשים התרגלו לשרת באותו גדוד מילואים עד שחרורם, אבל מעבר לגדוד אחר דורש בדרך כלל הליך שלישותי שנמשך דקה. אם אתה ביחסי אנוש נורמליים עם המפקד והשליש ביחידה שלך, והם ממילא משתחררים עוד מעט הביתה, לא יהיה אכפת להם לנייד אותך ליחידה אחרת שממשיכה להילחם".

אתה כותב בספר בשבח "הבנדיטים" – לוחמים שיש להם פלפל, חוצפה ותעוזה, ולא תמיד הם מחכים לפקודה. אפשר לבנות צבא שמורכב מבנדיטים?

"את המושג הזה לקחתי מספרו המעולה של תא"ל גיא חזות, 'צבא ההיי־טק וצבא הפרשים'. הבנדיטים רואים כערך עליון את הצורך המבצעי – להציל חיים של אנשינו ולהשמיד את האויב. זה המוטיב המרכזי שנמצא תמיד מול עיניהם, והם מוכנים לשלם מחיר אישי בכל פרמטר כדי שהצורך המבצעי הזה יושג. הם רואים עצמם כבורג במערכת שנועד לשרת את הדבר הגדול, אבל לא מנסים להתיישר עם המערכת ולייפות דברים לא תקינים שמתרחשים. לצערי, מ־7 באוקטובר ועד היום, צה"ל לא התנקה מספיק. הפיקוד הבכיר לא התחלף במלואו, וזה מתסכל כי אתה רואה את הפער בין הגיבורים המדהימים בשטח, שמוכנים למסור את נפשם, לבין מערכת שלא נמצאת שם".

אלפי סיפורים אבודים

יפתח גץ, 44, מתגורר ביישוב בני־דקלים בחבל לכיש. רעייתו אלישבע עוסקת בגיוס והכשרה של משפחות לשליחות בחו"ל מטעם בני עקיבא העולמית, והם הורים לחמישה. אחיו הגדול הוא הרב אחיקם גץ, ראש מכינה קדם־צבאית בעכו, ואחותו היא השחקנית והיוצרת צופיה גץ. אביהם, יאיר, נהרג בתאונת דרכים כשיפתח היה בן חמש.

הוא גדל בנווה־צוף, ואת החיבור העמוק שלו לשטח הוא זוקף לזכות חוגי סיירות שהשתתף בהם בילדותו, וגם לטיוליו הרבים בתקופת לימודיו בישיבה התיכונית בחיספין. לאחר כיתה י"ב המשיך לישיבת ההסדר בנווה־דקלים, אחר כך למד במכינה בעלי, ואז התגייס לשריון. "הייתי חי"רניק שכלוא בטנק. רק כשעשינו קווים של חי"ר פרחתי. בדיוק כשסיימתי קורס מפקדי טנקים התחיל מבצע חומת מגן, ובמשך שנתיים היינו בלחימה".

בתום השירות הצבאי הוא למד הדרכת טיולים, היה שותף בהקמת הישיבה הסביבתית במושב הזורעים, ועבד בה כמדריך סביבתי. "עשינו דברים משוגעים, כמו טיול חוצה נגב וטיול חוצה גולן. היינו חוקרים ובודקים, חיים את השטח עם תנ"ך ביד, ובונים עולמות רוחניים".

לאחר החתונה הוא ואלישבע התמקמו בירושלים. "בהתחלה גרנו בקריית־יובל, ושם הרגשתי כלוא, זו הייתה חוויה קלאוסטרופובית. אחר כך עברנו לעיר דוד, מקום שבו כבר הרגשתי יותר חיבור לשטח. מכיוון שחייתי לצד ערבים, רציתי להיות מסוגל לדבר איתם במכולת. הלכתי בתמימותי ללמוד ערבית ספרותית, כי לא ידעתי שאין לי מה לעשות עם זה. אחרי שהבנתי שזה לא יעיל ברחוב, המשכתי לחמישה קורסים שונים עד שהגעתי למורה ערבי".

גץ, אוטודידקט ויזם בנשמתו, פתח בהמשך מכללה להוראת ערבית, ולימד בה בעצמו. בשנותיו הירושלמיות הוא גם הקים עבור "הקרן למורשת הכותל המערבי" מחלקת עומק, שמקיימת סיורים ייחודיים בעיר העתיקה ושבתות זהות יהודית לסטודנטים. בשנת 2015 הקים ברובע היהודי את "בית הרב גץ" המנציח את סבו - הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל המערבי וראש ישיבת המקובלים בית אל. "הרגשתי שהדמות שלו נמצאת מתחת לרדאר, וגם בציונות הדתית לא מכירים אותו. כשסבא שלי עלה מתוניס עם ארבעה ילדים, היה ברור לו שדבר ראשון הוא צריך להקים יישוב ולהתגייס לצה"ל (הרב גץ היה שותף בהקמת כרם בן־זמרה - א"ר). במקביל הוא היה רב קהילה, מוהל ושוחט. הזיכרון החזק שלי ממנו הוא מהלילות במנהרות הכותל. סבא היה הולך לתיקון חצות מול קודש הקודשים, ולומד כל לילה עד הנץ. אני לא יודע איך הוא הצליח לחיות כך בלי לישון, ובמקביל לנהל את הכותל המערבי ולקבל שם שגרירים ומכובדים.

"בחשיבה משותפת עם דודים שלי, נוריאל ז"ל ולילי (עו"ד לילי הורביץ, מנכ"לית פורום תקנה – א"ר), עלה הרעיון לקיים יום עיון במלאת עשרים שנה לפטירתו של סבי. מהתכנון הזה נולדה עמותה שהייתה הניסיון הניהולי־יזמי הראשון שלי. מבחינתי שיא ההצלחה היה כשהודיעו לי ב־2018 שהרב גץ נבחר להיות דמות השנה של החמ"ד".

מעיר דוד עבר יפתח גץ עם משפחתו ליישוב פסגות, ולפני שבע שנים נקרא לנהל את בית ספר שדה סוסיא. לדבריו, גולת הכותרת של העשייה שלו שם הייתה פרויקט טיולים שמשחזר את כל מסעותיו של הלוחם המיתולוגי מאיר הר־ציון, בארץ ומחוצה לה. ואז הגיעה הקורונה, וגרמה לגץ לשנות כיוון תעסוקתי. "בתקופת הסגרים רצתי למרחקים ארוכים, ואז עלה אצלי הרעיון לעשות מנטורינג למנכ"לים בשילוב ריצות. כמנכ"ל חוויתי הרבה קשיים בניהול כוח אדם ותזרימים, והבנתי שבתפקיד הזה אתה בודד, ולכן יש צורך לדבר עם מישהו מחוץ למערכת. עזבתי את כל עולמות הדרכת הטיולים, למדתי NLP והתחלתי ללוות מנכ"לים ובעלי עסקים - להיפגש איתם, לשמוע מה האתגרים שלהם ולדבר על פתרונות".

"כשהקצינים הבכירים מתחלפים, אין זיכרון ארגוני של יחידה, ואין אנשים שמלווים את כל התהליך מההתחלה עד הסוף. אין 'אבא' לזרוע היבשה, והדבר מקבל ביטוי בלחימה. למשל, גם אחרי שגבעתי פיתחו שיטה חדשה וטובה לעבוד עם כוח צמ"ה, זה לא עבר לחטיבות אחרות, כי אין אדם אחד שרואה הכול ומשתף את כולם"

בהמשך הוא נכנס גם לתחום של ייעוץ עסקי־שיווקי. "לקראת הבחירות המקומיות שנועדו להתקיים בסוף אוקטובר 23', ליוויתי קמפיינים של שישה ראשי ערים. אבל אז התחילה המלחמה, והכול נסגר בתוך דקה. לפני שלושה חודשים חזרתי למשרד ופתחתי אותו מחדש".

זמן לא רב לפני כן הוא הצטרף ל־IZRAEX, גוף יזמי־חינוכי שבין השאר מסייע להפוך סיפור אישי להרצאה, ספר או סדנה. "יש אלפי אנשים שמסתובבים עם סיפורים מדהימים מהמלחמה, וצריך לעזור להם לספר אותו. הקמנו למשל את מיזם UP2YOU, שבמסגרתו לוחמים, הורים שכולים, תושבים מהעוטף ואחרים עוברים תהליך למידה כיצד לספר לעצמם את הסיפור שלהם, לעבד אותו, ואז להעז להשמיע אותו על במה".

בחודשים האחרונים גץ עושה פחות ימי מילואים, ומשקיע את זמנו בשיקום פיזי, נפשי ומקצועי. "אני אחרי חמש פציעות - כולן קלות אומנם, אבל עדיין מורגשות. יש לי נקעים חוזרים ברגל, צלעות שבורות ופגיעה בגב. היה מטען שהתפוצץ עליי וממש בערתי, ועד עכשיו הגוף שלי חווה מדי פעם תחושות כאילו הוא נשרף. יש לי גם צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה. חזרתי להתאמן, אבל היום אני שומר על עצמי יותר".

הוא נעזר בליווי הנפשי שצה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון מעניקים לכל חייל שהשתתף בלחימה, ללא צורך באבחון כלשהו. "לא משנה אם יש לך משהו או לא - עצם הדיבור, השיתוף והעיבוד חשובים, ואני אומר את זה גם כמי שהנחה תהליכי עיבוד של לוחמים. אנשים חוו במלחמה אירוע לא סטנדרטי בתוך חיים סטנדרטיים, ומה שלא תעשה, אף פעם לא תחזור להיות אותו בן־אדם. יש אי שקט פנימי, דריכות ברמה גבוהה, שינה פחות טובה וגם חוסר סבלנות לדברים מסוימים".

התמרים שברו את המחבלים

לצד תפקידו הצבאי כגשש לוחם, גץ משרת גם ביחידת מודיעין של דוברי ערבית שאוספת ומנתחת מידע ממקורות גלויים (אוסינט). בספרו הוא כותב רבות על חשיבות המודיעין הטקטי, זה שצומח מהשטח ויכול להיות מתורגם להחלטות מיידיות. "לוחמים יודעים היום להחזיק רחפן, לזהות דברים מגובה ולבנות סיפור ולא רק ציר תנועה, וזה חידוש", הוא אומר. "לא היה מודיעין טקטי ב־7 באוקטובר, וגם היום התחום הזה חלש מאוד".

הפגישה שלנו מתקיימת כשעתיד הלחימה בעזה לוט בערפל, וסיוע הומניטרי נכנס לרצועה כמעט ללא הגבלה. גץ מביע דאגה מהמצב: "כל נסיגה משטח גורמת תסכול אדיר, כי אנחנו יודעים וזוכרים מי נהרג שם ולמה הוא נהרג. ישראל נותנת לחמאס מתנה של שטח ושל יכולת לפגוע בחיילים שיילחמו שם בעתיד, ובמקביל גם מזינה את האויב. אנחנו נותנים להם אפילו תחמושת - לא בודקים את משאיות הסיוע ואת האספקה המוצנחת, וכך יש שם עכשיו מצלמות, רחפנים ואמל"ח. לפני שבועיים הם ירו עלינו סאגר, טיל מסוג שלא היה להם אחרי 7 באוקטובר. גם העברת המזון מתסכלת. כששלפנו מחבלים ממנהרה בחאן־יונס ושאלנו אותם מה גרם להם להיכנע, הם אמרו שנגמרו להם התמרים.

"לא בודקים את משאיות הסיוע ואת האספקה המוצנחת, וכך יש שם עכשיו מצלמות, רחפנים ואמל"ח. לפני שבועיים הם ירו עלינו סאגר, טיל שלא היה להם אחרי7 באוקטובר. גם העברת המזון מתסכלת. כששלפנו מחבלים ממנהרה בחאן־יונס ושאלנו אותם מה גרם להם להיכנע, הם אמרו שנגמרו להם התמרים"

"אנחנו חייבים לסגור להם את כל הברזים - המים, החשמל האוכל והדלק. כשהאויב חלש ונכנע, אתה חוסך חיים גם שלך, גם שלו וגם של החטופים. יש תחושה שהמערכת לא למדה דבר, שהיא חולה, עצלה ודוגמטית. עם כל הכבוד ללגיטימציה בינלאומית, החיים של החיילים שלנו הם מעל לכול. העובדה שצה"ל לא יכול לקבוע שהאוכל יחולק באזור הדרום בלבד, ושהאזרחים יעברו לשם דרך נקזים, היא כישלון מוסרי - כי המחיר הוא חיילים הרוגים".

ככל שהמלחמה מתארכת, אומר גץ, הלוחמים רוכשים יותר מקצועיות, ומצד שני השחיקה הולכת וגוברת. "ויש בעיה אחרת, מובנית בצה"ל: לא מפעילים מספיק מחשבה מול האיומים. מתנהלים באווירה של 'ככה זה, וככה כולם עובדים', ולפעמים גם סומכים על הנס. הבעיה העיקרית היא שאין מערכת לומדת. כשהקצינים הבכירים מתחלפים, אין זיכרון ארגוני של יחידה, ואין אנשים שמלווים את כל התהליך מההתחלה עד הסוף. אין 'אבא' לזרוע היבשה, והדבר מקבל ביטוי בלחימה. למשל, גם אחרי שגבעתי פיתחו שיטה חדשה וטובה לעבוד עם כוח צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), זה לא עבר לחטיבות אחרות, כי אין אדם אחד שרואה הכול ומשתף את כולם".

וכל הבעיות שאתה מתאר לא פוגעות במוטיבציה שלך להמשיך לשרת?

"הן לא מורידות את המוטיבציה, אבל אני בהחלט יכול לומר שהיום יש יחידות שאני לא מוכן לעבוד איתן כגשש לוחם. אני חובר רק לכוח מקצועי שעובד בסטנדרט שלנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il