"רבים בעולם הערבי מסכימים איתנו שחמאס לא יכול לשלוט בעזה"

בפעם הראשונה שבה איתן נאה קיים פגישה פומבית עם גורם מדיני אמירותי, נוצרה סביבו המולת התרגשות. "הייתה המון סקרנות", הוא מתאר. "ישבנו בבית קפה באבו־דאבי, וברגע שהבינו שאני דיפלומט ישראלי, התחילו לזרום לשולחן עוגות. אמרו שלכבוד להם לארח ישראלי".

ההתלהבות הזו התרחשה בסך הכול לפני ארבע שנים וחצי. אלה היו ימי הזוהר הראשונים של הסכמי אברהם, וכולם בישראל ובמפרץ רצו להוכיח שזה אכן קורה ואכן מצליח.

נאה, דיפלומט ותיק שהניסיון שלו כולל תפקידי שגריר באזרבייג'ן ובטורקיה, מונה בתחילת 2021 לתפקיד ראש המשלחת הישראלית באבו־דאבי. אולם לאחר כעשרה חודשים החליט שר החוץ דאז יאיר לפיד למנות את אמיר חייק לשגריר הישראלי הראשון באמירויות, במסגרת המינויים הפוליטיים המותרים. נאה נשלח במקום זאת לשמש שגריר ישראל הראשון בבחריין. השבוע הוא סיים את התפקיד, שאותו מילא מדצמבר 2021.

בשיחת זום ממנאמה הוא מתאר את אירועי הפרידה שהוא מקיים בימים האחרונים. פרידה מהגורמים הרשמיים, מהחברים המקומיים שרכש, "וגם מהקהילה היהודית הקטנה, קהילה מיוחדת מאוד, כבר תשעה דורות כאן. אנשים ממנה מעורים בחיי המדינה, חברים בבית העליון של הפרלמנט. יש גם שגרירה יהודייה שכיהנה בארצות הברית. בכל יום שישי קיימנו פה קבלת שבת, עם אוכל כשר".

כשהוא נשאל אם קיווה לקבל את התפקיד באמירויות, נאה מחייך בדפלומטיות. "אף אחד לא הבטיח לי אותו. כשהגעתי לכאן זו הייתה בחירה שלי. רציתי להישאר קרוב לעשייה מדינית, לעסוק בבניית היחסים עם מדינות ערב שעד אז לא היו לנו איתן קשרים רשמיים בדרג שגרירות. בזמנו כבר פורסם שהייתה פה נציגות ישראלית לא רשמית קודם לכן, וישבו פה חברים יקרים שעבדו בתנאים הרבה יותר קשים. כשהגעתי לפה כשגריר, הפגישות הראשונות התרחשו בזכות קשרים שהם יצרו. מי שבא אחריי, יוסיף עוד".

קצב הידוק הקשרים עם הצמרת המקומית היה מסחרר בתחילתו. "תוך כמה חודשים מצאתי את עצמי על מטוס בדרך לארץ עם שר החוץ הבחרייני, שנענה להזמנה של שר החוץ דאז לפיד להגיע למפגש של 'פורום הנגב' (מפגש שרי חוץ אזורי שהתקיים במרץ 2022 בשדה־בוקר; הכ"ח). היו כאן ביקורים של ראש ממשלה ישראלי (נפתלי בנט), הנשיא ושרים. נחתמו לא מעט הסכמים. בסך הכול במצטבר הגיעו הנה יותר ממאה משלחות וביקורים של גורמים עסקיים בתחומים שונים. משקיעים, תעשיינים, אנשי הייטק. כל חוויה כזאת הייתה ראשונית למקום הזה. לראות פה ישראלים יושבים במלון, מדברים עסקים".

וכל זה, עד שבעה באוקטובר.

"כן. היו כמעט שנתיים של המון עשייה, גם מהצד הבחרייני, שלושה ביקורים של שר התעשייה והמסחר שלהם בישראל, שניים של שר החוץ, ביקור של שר החקלאות, משלחות של אנשי עסקים. הייתה המון סקרנות, ובתחילה גם הרבה חשש להגיע לארץ. הרי כולנו נתונים לחסדי תבניות המחשבה שהגענו איתן מהבית. הם פחדו שיירו עליהם, שיכו אותם, פחדו מחיילים ישראלים. ואז הם שמחו לגלות שקיבלו אותם במאור פנים, הופתעו לגלות את חופש הדת שיש בארץ למוסלמים. הייתה משלחת של צעירים בחריינים שיצאו לארץ, או משלחת קטנה של עיתונאים -שחזרו עם פער תהומי בין מה שהם חשבו על ישראל וציפו לראות, ובין מה שהם ראו בפועל. חלק גם הגיבו בזעם על השקרים שסיפרו להם. אנשים חיו שבעים שנה עם קונספציות מסוימות שלמדו בספרי הלימוד וראו בתקשורת, והמציאות הפתיעה אותם".

ההבנה מחלחלת

בבוקר שמחת תורה בשנה שעברה הוא התעורר משיחת טלפון מבתו בארץ, שסיפרה על מטחי הרקטות הבלתי פוסקים, ועדכונים על ההתרחשויות הקשות החלו לזרום. "עדכנתי מיד את הגורמים כאן, כולל שר החוץ. מהר מאוד קיימתי פגישות עם כולם כדי לנסות להסביר מה קורה, וגם לומר שתבוא תגובה ישראלית. התחלנו לקבל הבעות של צער וסימפטיה, אבל כמובן גם דברים אחרים, פחות נעימים לאוזן".

שבועות ספורים לאחר מכן, בצל הפגנות ברחוב ומחאות בדרג המדיני של בחריין נגד "הפרת הדין ההומניטרי בעזה", צוות השגרירות שב באופן מדורג ארצה. בתחילת נובמבר הודיע הפרלמנט בבחריין על עזיבת השגריר הישראלי את המדינה והחזרת השגריר הבחרייני מישראל, ועל הקפאת היחסים הכלכליים בין המדינות.

"כשהמלחמה הזאת תשכך, אני חושב שמי שימצא יתרון להקים יחסים עם ישראל, יעשה את זה. סעודיה הייתה קרובה מאוד, ואני לא חושב שהאינטרס שלה נעלם"

"התפנינו 'בתשלומים'", משחזר נאה "ישבנו בארץ כמה חודשים, ובאפריל חזרנו, גם כן בתשלומים. בהמשך החזרנו את השגרירות לפעילות מלאה, אבל זה כבר לא היה אותו דבר". אחת הבכירות בשגרירות, אם לשני ילדים צעירים, אף נאלצה לעזוב את התפקיד לאחר שהובהר לה כששבה לבחריין כי במציאות הנוכחית בנה יתקשה להשתלב בגן הילדים.

"העולם הערבי נחשף לכל מה שהתקשורת בערבית משדרת מעזה, ולכל מה שזורם במדיה החברתית", מסביר נאה. "זה השפיע על מצב הרוח, על הרצון להיפגש. גם מצידנו גילינו זהירות רבה יותר, כמובן. ועם כל זה המשכנו לנסות להסביר, בוודאי למקבלי ההחלטות, את הדילמות שבפניהן ניצבים מקבלי ההחלטות בישראל. לא מעטים בעולם הערבי מסכימים איתנו היום שחמאס לא יכול להמשיך לשלוט בעזה. יש גם הבנה גדולה יותר לתהליכים הפוליטיים, ולמה שעבר על דעת הקהל ועל העם בישראל. כשמדברים איתי היום על הטראומה שהישראלים עברו בעקבות שבעה באוקטובר, אני מבין שהדברים מחלחלים. זה לא קרה בבת אחת, בשיחה אחת.

"כשאני מדבר כאן על שבעה באוקטובר אני מתאר טבח איום ונורא שאותו לא נשכח ולא נסלח, וגם שקרו עוד דברים. ביניהם העובדה שנדרסו קווי 67'. כל מי שמקדש את קווי 67' צריך לזכור שבשבעה באוקטובר הבולדוזרים של חמאס פוצצו את קו הגבול שעבר על הקו הזה, והטנדרים של הנוח'בות האכזריים חצו אותו. כתוצאה מכך, אני מסביר, נסדק האמון של ישראל בהסדרים ובערבויות בינלאומיות. מלמעלה עד למטה, חלחלה בישראל ההבנה שאנחנו בעידן של סיכון קיומי. אני לא בטוח שמסכימים איתי פה, אבל מתחילים להבין. תלוי מי. כשאתה שומע מגורם כאן מילים כמו 'אני מבין שהפתרון לא יהיה בבת אחת ושעוברת עליכם טראומה קשה', זה אומר שמתרחשים תהליכים.

"חיכינו שבעים ומשהו שנים כדי לכונן יחסים עם מדינות ערב. כאן במפרץ מדובר במדינות מתונות, אנשים ששואפים באמת לשלום ולפיתוח כלכלי, שרואים בזה את המטרה. אני חושב שאנחנו עומדים איתם באותו צד במאבק ברדיקליזם האסלאמי, שפוגע גם בהם. כמובן גם בנושא האיראני. אם כי כאן אולי לא רואים בדיוק את אותו איום שאנחנו רואים מאיראן, לא באותה מיידיות ולא באותה עוצמה".

כשאני שואלת אם בתקופת מבצע עם כלביא הוא שמע בחדרים הסגורים אמירות שונות מהגינויים הרשמיים, נאה משיב כי הוא לא חושף אמירות מחדרים סגורים. "הכול בניואנסים", הוא מוסיף. "לא צריך להגזים, לא לכאן ולא לכאן, לא בחשיבות של מה שקוראים בעיתון וגם לא במה ששומעים בחדר הסגור. מדובר בתהליכים מורכבים מאוד".

בנוגע ליחס המפרצי לסוגיה הפלסטינית, שכבר החלה להידחק בסולם החשיבות אך מאז הטבח והמלחמה קיבלה מרכזיות מחודשת, הוא אומר: "אנחנו צריכים לשמוע את מה שאומרים לנו עם אוזן מאוד מוזיקלית. קודם כול, עזה היא אזור מלחמה, וככזה הוא לא מייצר תמונות נעימות לעין. אפשר להסביר אותן, אפשר להצדיק, לתאר איך זה קרה וגם להגיד מי דאג שזה ייראה ככה. אבל ברור לכולם שעזה כרגע היא לא מקום שהיית שולחת אליו את הילדים למחנה קיץ. אני חושב שמי שמזדהה כערבי, כמוסלמי, לא משנה כרגע אם הוא מסכים איתנו או לא – יש אצלו קודם כול הזדהות עם הסבל שם. להבדיל, כשאני רואה יהודים מוכים ברחוב הלב שלי נחמץ, כמו הסרטון הנורא השבוע מקנדה".

מכשיר קטן, בעיה גדולה

כוותיק במשרד החוץ, כשאתה מסתכל על מצבנו בעולם, אנחנו באמת בנקודת שפל חסרת תקדים?

"אני לא זוכר תקופה כזאת, אבל אני חושב שמסיבה ברורה. המלחמות לא היו כל כך ממושכות, כל כך אינטנסיביות, כל כך לעיני הדבר הזה", הוא מצביע על המכשיר הסלולרי. "זה מאפשר לעשות מניפולציות נוראיות עם המידע. אמר לי פה אתמול מישהו די בכיר, 'התקשורת היא לא הבעיה שלכם, הרשתות החברתיות הן הבעיה'. אז כן, המאבק הוא סיזיפי, ואנחנו צריכים להתרכז קודם כול במה שחשוב לנו, ואז להסביר".

אם וכאשר המלחמה תסתיים, הסכמי אברהם יכולים עדיין להמשיך להתקדם לכיוון סעודיה או אפילו למקומות אחרים?

"אני חושב שהתשובה היא כן. נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק אמר פעם לאחד השגרירים שלנו ש'אתם היהודים עם נורא מוזר, אתם רוצים שכולם יאהבו אתכם. אנחנו הצרפתים רוצים כבוד והערכה, אהבה נקבל מהקרובים לנו'. אני באתי לכאן לבנות יחסים שמבוססים על אינטרסים הדדיים, על היכרות טובה יותר אחד של השני, על הבנה של היכולות והפוטנציאל, מה אפשר לעשות ביחד. אי אפשר לעשות הכול יחד, אבל יש הרבה דברים שכן. כך אנחנו צריכים להסתכל גם על עניין הנורמליזציה. לא צריך חיבוק, צריך שיתוף פעולה, ואני חושב שאת זה אנחנו בהחלט יכולים להשיג. אנחנו היהודים, והישראלים בכלל, ניחנו בהמון מעלות, אבל סבלנות היא לא אחת מהן. במפרץ למדתי סבלנות, למדתי שתהליכים לוקחים זמן.

"כשהמלחמה הזאת תשכך, אני חושב שמי שימצא יתרון ואינטרס להקים יחסים עם ישראל, יעשה את זה. סעודיה הייתה קרובה לזה מאוד, ואני לא חושב שהאינטרס הזה שלה נעלם. הוא ירד שתי קומות למטה, אבל לא נעלם. ואני חושב שזה יקרה גם במדינות אחרות. ייקח זמן, בזהירות. יש שוני גדול בין המדינות הערביות השונות והאינטרסים שלהן. זה מתחיל מלתת כבוד".

אם מדברים על כבוד, הדיווחים על התנהלות השגריר הישראלי באמירויות, יוסי שלי, מסיבים לנו כבוד?

"זה לא ענייני. באמת שאין לי מושג".

איך לדעתך ייראו התגובות במדינות המפרץ אם ישראל תחיל ריבונות ביו"ש?

"קשה לי מאוד להתנבא, אבל אני מכיר את הדעות שלהם. השליטים פה צריכים לחיות גם עם דעת הקהל שלהם בבית. אני חושב שיהיה לא פשוט, זה לא יעבור להם חלק בגרון. השאלה שהם שואלים את עצמם היא איך זה ישפיע על היציבות, על היכולת שלהם לקדם את המטרות שלהם. שאלות תכליתיות יותר. אצלנו זו שאלה ערכית, ביטחונית, אמונית".

אין לנו זכות להתלונן

דלת השגרירות בהאג הושחתה השבוע. להיות דיפלומט ישראלי במפרץ כיום בטוח יותר מאשר, נניח, בהולנד ובבלגיה?

"במקומות רבים בעולם לא נוח להסתובב היום עם מגן דוד. אני מזכיר שבוושינגטון רצחו לנו שני דיפלומטים, כך שזה עלול לקרות בכל מקום. החיים שלנו כדיפלומטים השתנו. עבורי זה לא האתגר הראשון. למשל, שירתי בלונדון במהלך מבצע צוק איתן. זה לא היה קל, אבל אני כבר רגיל למעטפת הביטחונית שסובבת אותי, ואני בוודאי לא משווה את המורכבות הזו לקושי של החיילים, של משפחות החטופים, של הפצועים. אני לא חושב שבמציאות הישראלית של היום יש לנו מקום להתלונן. להפך, להיות דיפלומט ישראלי זה זכות".

בין חוויות העבר של נאה כנציג ישראלי, חקוקה אחת מאתגרת במיוחד: חיפוש פומבי משפיל שנערך במכוון בחפציו בשדה התעופה באיסטנבול ב־2018, כשהטורקים גירשו אז את הנציג הישראלי על רקע הניסיונות הישראליים להדוף את התפרעויות "צעדת השיבה" על גדר רצועת עזה, שבהם נהרגו עשרות מתפרעים.

נאה עצמו שמר אז על איפוק דיפלומטי, ובהמשך אמר בראיונות שהאירוע היה "בלתי נעים אך לא מפתיע". גם היום כשהוא נשאל אם הופתע מעוצמת הארסיות של ארדואן כלפי ישראל, לאחר ניסיונות התקרבות מצידו טרם שבעה באוקטובר, נאה משיב שלא הופתע, אך מוסיף שחשוב לזכור כי "טורקיה היא מדינה גדולה, מורכבת מאוד, לא כל טורקיה זה ארדואן".

בפרספקטיבה של כמעט שנתיים, אם אחת ממטרות חמאס ב"מבול אל־אקצה" הייתה לפגוע בקשרים של ישראל עם מדינות המפרץ, אפשר לומר שהוא כשל?

"הוא כשל. חמאס כשל במטרה המיידית שהייתה לו, להגיע לירושלים, להשמיד את ישראל. גם הניסיון לפגוע בקשרים המדיניים לא צלח. אולי נגרמו עיכובים, אבל הרצון ההדדי לקיים קשרים לא נפגע. הקשרים איתנו חשובים להם מכל מיני סיבות. לא תמיד הסיבות הללו הן מה שאנחנו חושבים. זה לא רק ביטחון. גם סחר, יציאה לים התיכון, תיירות, כלכלה, טכנולוגיה, הכול. הסחר בין ישראל לאמירויות הגיע למיליארדים בתוך תקופה קצרה מאוד. יש שגרירויות, יש קשרים, יש שיחות, מגעים, פגישות. משתפים זה את זה בהלכי רוח ובמידע. כל זה עדיין קורה. בעוצמות משתנות, נמוכות יותר משהיו לפני 7 באוקטובר, אבל זה רק אומר שזה יכול עוד לגדול. וזה יגדל. הם רוצים, אני אופטימי. הסכמי אברהם החזיקו מעמד במבחן העליון. אני חושב שבנינו גם באמירויות, גם בבחריין, מערכות יחסים שגרמו לזה שהיחסים יחזיקו מעמד.

"בקשרים עם מדינות המפרץ יש הבטחה גדולה לעתיד, בתחום הסחר ובתחומים נוספים. זה לא יקרה בקדנציה אחת או שתיים של שגריר, אבל עוד אבן ועוד אבן יבנו בניין. לישראל יש פה חברים ואנשים שמבינים. גם אם לא מסכימים כל יום עם מה שהם רואים בעיתון, הם מבינים מאיפה אנחנו באים.

"בנובמבר 23', יורש העצר וראש הממשלה של בחריין גינה את חמאס, את מעשי הרצח והחטיפות, מעל הבמה המכובדת מאוד של פורום דיאלוג מנאמה, בארוחת ערב חגיגית לפני מנהיגים ובכירים מאוד בעולם הערבי . זה לא דבר פשוט, ולא הרבה שליטים ערבים מיהרו לעשות כך. מאז, כמעט בכל אירוע רלוונטי, אם זה שר החוץ בדמשק ואם זה בנאום באו"ם, מנהיגים בחריינים מזכירים את הצורך בהשבת החטופים. אני חושב שזה אומר משהו".

איפה אתה עשוי להיות השגריר הישראלי הראשון בפעם הבאה?

"לא מהמר".

אינדונזיה?

"הכול יכול לקרות, אנחנו צריכים לעזור לזה לקרות. יש לנו הרבה מה ללמוד והרבה מה לעשות, אבל קודם כול אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, להחזיר את החטופים, לסלק את חמאס מעזה. אני חושב, וגם המארחים שלי כאן, שעזה בלי חמאס יכולה לראות עתיד טוב יותר. השאלה היא איך משיגים את זה.

"אימא שלי ניצולת שואה מהולנד, אבא ממשפחה של חסידי גור, מחברון. אני מספר כאן הרבה פעמים שאת המשפחה שלי גירשו מכל מיני מקומות – מחברון ב־1929, מיפו ב־1936, אפילו מגוש קטיף. מזכיר שהסיפור לא התחיל ב־67', גם לא ב־48'. כשאני מספר את הסיפור של המשפחה, גם במדינה ערבית, זה גורם לאנשים לעצור רגע, מטלטל קצת את הקורבנוּת של הצד השני. אני לא יכול להגיד שאנשים הפכו לחובבי ציון, אבל גם זה חלק מהסיפור. אני לא חדש בארץ, אני ממשפחה של ותיקי היישוב היהודי. הסיפור שלכם נתקע בסיפור שלי. לא חיכיתם ל־48' כדי לרצוח יהודים. את המעגל הזה צריך לפרום איכשהו, להפסיק".

צריך אומץ כדי לומר זאת?

"למה אומץ? כשאתה מספר לאנשים את הסיפור שלך, זו לפעמים הדרך הטובה ביותר להמחיש עד כמה המציאות מורכבת. צריך לעמוד בגב זקוף, לספר את הסיפור. עכשיו אתם רוצים לדבר על מה אפשר לעשות עם זה? לאן רוצים ללכת מכאן? בואו נדבר. אני גם אומר להם בצורה ברורה, לפלסטינים יש כיפת ברזל פשוטה מאוד: אל תירו על יהודים, אל תאיימו על יהודים, אל תהרגו יהודים, ולא יתקפו אתכם. גולדה מאיר כבר אמרו את זה לפני הרבה שנים. צריך להכיר את ההיסטוריה שלך, ולדבר משם".