"הדור הצעיר ראה את מחיר השנאה והפילוג - הוא לא רוצה בזה יותר"

"אני מאמין שהדור שאנחנו עובדים איתו היום, ינהיג את ישראל אחרת בעוד כמה שנים", אומר חובב אוזן, מייסד ומנכ"ל תורהנוער, תנועה חינוכית השואפת לייצר חיבור של בני נוער ללימוד תורה משמעותי, וכן ליוזמה ולקיחת אחריות על עתיד החברה הישראלית. "במבט אמוני קורים פה דברים גדולים", הוא מביע אופטימיות. "גם מול האויבים מבחוץ, גם בתוך העם. דברים שלא רואים בחדשות. מה שחשוב הוא לא תקווה עיוורת אלא הבנה מפוכחת שזרעים שנזרעים היום, יצמיחו מחר מציאות חדשה. אנחנו לא בסוף מעגל, אלא בתחילתו. אולי בשפל של המעגל, אבל בכיוון הנכון. לוקח זמן לעלות".

אחד הדברים שצריך לעשות כדי להפוך את הנוער של היום למנהיגים של המחר, הוא להפגיש אותם עם בני נוער שונים מהם. כך נולד מיזם "יד ביד", שיתוף פעולה של תורהנוער עם תנועת "חמש אצבעות", העוסקת בפיתוח מצוינות, חוסן ומנהיגות בקרב בני נוער, שייסד עמיר מנחם. מטרת המיזם "יד ביד" היא להפגיש בין נערים הבאים מעולמות שונים, לטובת אחדות, לכידות ושינוי חברתי.

חובב אוזן בן 27, נשוי ליהל ואב לשלושה בנים, ומתגורר בלשם. את תנועת תורהנוער ייסד בגיל 17, כשהיה מדריך בבני עקיבא. יחד עם חברו הטוב אריאל דרסינובר ז"ל הם הקימו את הסניף הראשון בשכונת הדר־גנים בפתח־תקווה.

"הגענו לזה מתוך החוויה האישית שלנו כתלמידים בישיבות תיכוניות, שחוו את הפער בין איך שמציירים לך מה זה לימוד תורה – בטקסטים, בתפילות, במה שהרבנים אומרים על זה, באתוס הציבורי – ובין האופן שאתה חווה אותו ביום־יום, כשהלימוד יכול להיות משעמם, אנכרוניסטי, מנותק, ובעיקר לא רלוונטי", מתאר אוזן.

"המפגש של ילד בכיתה ז', בן 12, עם מסכת בבא קמא ועם 'הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי' – הוא קשה ולוקה בחסר. אם נחבר לזה את החוויה של לקום מוקדם בבוקר לישיבה, את האיסור לבוא עם מכנסיים קצרים, המשמעת והבגרויות – כל המערכת הזאת לא מאפשרת פתיחות לב. זה מייצר אנשים שמסיימים 12 שנות לימוד כשבמקרה הטוב יש להם אנטגוניזם לדבר הזה ואז הם קצת מורדים, ובמקרה הרע אדישות, כאילו אין לי ולזה שום דבר, והם ממשיכים הלאה.

"בכל א' אלול אוהבים לכתוב באתרים המגזריים 'שיא בתלמידי שיעור א'' בישיבות, אבל הרבה מזה הוא בגלל גידול טבעי. מי שמכיר את המספרים יודע שזה לא מגיע אפילו לשליש שממשיכים במסגרות המשך, ואני אפילו לא מדבר אם הם שומרים את הכיפה או לא".

כדי לשנות את המציאות הזו, הבינו חובב ואריאל, צריך להפוך את לימוד התורה לחוויה. "כשאתה חווה את הלימוד בצורה טובה אתה רוצה להעמיק בו. המטרה בהקמת תורהנוער הייתה לייצר מרחב שבו החוויה נמצאת במקום הראשון, ושבני נוער יראו שלימוד תורה יכול להיות רלוונטי להם. היינו בני נוער בעצמנו, והחידוש הגדול היה שעשינו את זה במגרש הביתי שלנו. לקחנו קרוון של בני עקיבא, שיפצנו אותו והפכנו אותו לבית. התחלנו מהאל"ף־בי"ת של להשקיע בחומריות של הדבר הזה, דרך לקבוע מה יהיו התכנים ולדאוג שיבואו חבר'ה. איחדנו את כל תנועות הנוער בשכונה, וזו הייתה חוויה מכוננת לעשות משהו ביחד. עם הזמן נפתחו עוד סניפים בערים אחרות, והמודל הלך והתחדד. הקמנו צוות שהוא מיקרוקוסמוס של הנוער, עם נציגים מכל התנועות והגילאים ומוסדות הלימוד".

אריאל דרסינובר נהרג בתאונת דרכים בצומת ברוכין שלושה שבועות לפני חתונתו, בגיל 21. באותם ימים התנועה הייתה בשלב ההתרחבות והפיכתה לארצית. "עמדו בפניי שתי אפשרויות – או לגנוז את כל הרעיון, או ללכת על זה ביתר שאת. בחרתי באפשרות השנייה, ומאז תורהנוער גדל בקצב אקספוננציאלי. כבר בשבעה הלכתי למפגשי הקמה שנקבעו קודם לכן ברחובות ולוד". היום מונה הרשת 83 סניפים, או בתי מדרש, עם יותר מ־12 אלף חניכים רשומים. הפעילות מתקיימת בשיתוף עמותת "סולמות" של הרב יוסף צבי רימון.

כושר לנפש

עמיר מנחם, 35, הוא ירושלמי במקור וכיום מתגורר במושב אודים עם אשתו רותם ושני ילדיהם. הוא גדל כספורטאי; אביו יורם הוא מאמן כושר מוכר, שאף שימש כמאמן הכושר הראשי של נבחרות ישראל בכדורסל. "להיות ספורטאי בנה אותי כבן אדם, זו תעודת הזהות שלי", אומר מנחם. "גם אימא שלי היא אשת ספורט, כך שהתעצבתי דרך החינוך הגופני".

לאחר שש שנות שירות כלוחם וקצין בשייטת, הוא התלבט אם להמשיך בקריירה צבאית. "מאוד אהבתי את הצבא וראיתי את עצמי במערכת הזאת. אבל משהו בפנים אמר לי שהדרך שלי להשפיע על החברה הישראלית היא באמצעות חינוך". אחרי השחרור מהצבא, ב־2014, החליט לאמץ את תחום הספורט ולהקים באמצעותו מסגרת שדוחפת למצוינות ותרומה.

עמיר מנחם, חמש אצבעות: "הברית הכי חשובה בתוך מדינת ישראל היא בין הציונות החילונית לציונות הדתית. אישית קשה לי עם המילה חילוני. אני אדם לא דתי אבל סופר־מאמין, מחובר היסטורית. הברית הזו מחזיקה פה את המדינה, וברגע שהיא לא תהיה חזקה, באמת נהיה פה בבעיה"

החניכים ב"חמש אצבעות" נפגשים פעמיים־שלוש בשבוע ל"אימון פיזי־מנטלי" מיוחד שמנחם ואביו בָּנו, ושמטרתו לפתח עבודת צוות, כישורי חיים ומנהיגות. "חשבנו איך ניקח את המרכיב הזה של כושר וספורט ככלי לדברים מהותיים כמו מסוגלות עצמית, ביטחון עצמי, עבודת צוות, מנהיגות – כל הדברים שאנחנו רוצים להטמיע בחיים של צעירים וצעירות בישראל", אומר מנחם. "רצינו לבנות מודל שמשלב בין תנועת נוער כמו שאנחנו מכירים אותה, יחד עם מסגרת ספורט תחרותית שמביאה היבטים של משמעת וחוסן. מרכיב שלישי בתנועה הוא ההכנות לצה"ל. ידענו שאם נצליח לבנות פלטפורמה שתשלב את הכול יחד, יהיה פה משהו שעובד". הסניף הראשון נפתח בהרצליה, ומאז הוא התפתח לתנועה עם אלפי חניכים ברחבי הארץ, בגילאי 10 עד 18. נוסף על כך, התנועה מפעילה מכינה קדם־צבאית בזכרון־יעקב.

את המושג "חמש אצבעות" הביא עמיר משירותו בשייטת, ומשמעותו לעשות את הדברים עד הסוף. "אם אתה רץ והמטרה היא לגעת בקיר, תיגע בו עם כל חמש האצבעות, לא בערך. כלומר, לעשות את המשימה הכי טוב", מסביר מנחם. "אנחנו עוזרים לאנשים למקסם את הפוטנציאל שלהם ולהוציא מעצמם את המיטב, דבר שלא כל כך קיים היום במערכת החינוך. יעד שני שלנו הוא מדינת ישראל והעתיד שלה, לבנות כאן חברה טובה יותר. זה מתקיים גם בזכות החיבור עם תורהנוער".

החיבור בין שתי התנועות נוצר כאשר אוזן למד לתואר ראשון במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. שכנו לספסל הלימודים היה אחד העובדים ב"חמש אצבעות". הם חלקו את המושב האחורי, כל אחד עם המחשב הנייד שלו. כשאוזן הציץ למחשב של חברו, הוא גילה שהוא עובד בצורה הרבה יותר מסודרת. "היה שם מעקב אחרי חניכים – הגיעו, לא הגיעו, התוצאות שלהם. זה נראה לי הרבה יותר מסודר מאשר אצלנו. הרגשתי שאני רוצה ללמוד מהם להיות מקצועי יותר. אותו עובד הזמין אותי למפגש שנקרא 'פותחים שבוע' במשרדים של חמש אצבעות".

לצאת מהמערה

תקופת הרפורמה המשפטית נתנה דחיפה לשיתוף הפעולה בין שתי התנועות, שמקבל תמיכה מקרן רוטנברג. אוזן: "אנחנו בארגון התחלנו לעבוד על נושא האחדות בעם עוד לפני הצגת הרפורמה המשפטית ולפני שכל הדברים התפרקו כאן. הבנו שחמש מערכות בחירות זה סימפטום מספיק מובהק כדי לראות שאנחנו בבעיה. ערכנו מפגשים עם ארגון סולמות כדי לראות מה ניתן לעשות. אני זוכר שבדרך לפגישה השנייה שלנו שמעתי ריאיון עם חגית ריין, אימו של בניה ריין ז"ל, שמחתה על השימוש בתמונות הנופלים במסגרת המחאה נגד הרפורמה, והמראיינים נכנסו בה במאה קמ"ש. אמרתי לעצמי 'לאן הגענו אם פוגעים במשפחת השכול, הדבר אולי הכי קדוש בעולם'. בפגישה אמרתי שמה שאנחנו עושים זה נחמד אבל חייבים להרים את הווליום, כי בלי לשים לב אנחנו מתנגשים פה בקרחון. אנחנו מנסים לתת איזו תגובה, ועד שאנחנו זזים זה מתפוצץ לנו בפנים".

ביום שבו אישרה הכנסת את ביטול עילת הסבירות, התקיים בבנייני האומה בירושלים כנס משותף של שתי התנועות. "התורם המרכזי אמר לנו 'תקשיבו, זה חמוד, אבל זה בתוך המשפחה. בואו נעשה שותפות לטווח ארוך'. כשהייתי בשביעית עברתי סמינריון שמחבר בין דתיים לחילונים, פגשנו שמיניסטים מתיכון ליאו בק. היה כיף ומעניין, אבל זה היה אנקדוטלי ולא נמשך לאורך זמן. נפגשנו ונפרדנו, לא נוצר משהו משמעותי. פה המטרה הייתה לייצר שותפות וחיכוך בין בני הנוער שלנו לנוער של חמש אצבעות".

מנחם: "אני חושב שהרפורמה, או ההפיכה, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, זירזה הרבה תהליכים. הייתי פעיל מאוד בניסיונות לקרב בין המגזרים. יש לי חבר דתי מהצוות בשייטת, והיינו עושים בתקופה הזאת מפגשים בין חילונים ודתיים. בכל מפגש היינו רואים כמה הטרלול שאנחנו רואים ברשתות, בתקשורת ובפוליטיקה, לא משקף את המציאות בשטח. כל אדם שהגיע לשם אמר שלהיות במסכים ולצרוך את התקשורת זה כמו לחיות בשקר, במערה שהיא לא המציאות. ובכל זאת ראינו שעל מבוגרים קשה להשפיע. הרגשנו שבני הנוער של חמש אצבעות חיים בתוך בועה - בועה של הרצליה, עמק חפר, עמק יזרעאל, בלי לפגוש אחרים. הרגשנו שקשה למצוא היום גופים חינוכיים שאפשר ליצור איתם שיתוף פעולה אמיתי.

"ואז הגיע חובב, התחיל חיבור וראינו שיש פה משהו רציני, יש כאן גוף שעומד במילה שלו. אם אומרים שיש מפגש, אז יש מפגש ויש תוכן. התחלנו בסדרה קטנה שבה לקחנו בני נוער משפיעים מתוך חמש אצבעות, בשפה שלנו אלו קפטנים, והפגשנו אותם עם רכזים בתורהנוער, ונוצר חיבור מדהים. החבר'ה של תורהנוער התחילו לאהוב את הקטע של האימונים, את השפה של חמש אצבעות, והחבר'ה של חמש אצבעות נחשפו למקורות היהודיים ופתאום זה לא מפחיד אותם".

אותם אולי לא, אבל איך הגיבו ההורים שלהם? הם לא הסתייגו מהחיבור הזה?

מנחם: "באופן כללי אני חושב שהברית הכי חשובה בתוך מדינת ישראל היא בין הציונות החילונית לציונות הדתית. אישית קשה לי עם המילה חילוני. אני אדם לא דתי אבל אני סופר־מאמין, מחובר היסטורית לדברים. הברית הזו מחזיקה פה את המדינה, וברגע שהברית הזאת לא תהיה חזקה, באמת נהיה פה בבעיה. חוץ מהצבא, שבו פוגשים ונחשפים לכל האוכלוסיות, יש היום פערים גדולים בעם, ובני נוער משני המגזרים האלה מאוד רחוקים אחד מהשני. לכן היה לנו חשוב לעשות את החיבור הזה.

חובב אוזן, תורהנוער: "להגיד אחדות ואהבת ישראל זה חייב להיות דו־כיווני, וצריך להיות מוכן לשלם גם מחירים. אם עמיר היה נכנס לחרדה מההורים שמתנגדים למחיצה, או שאנחנו היינו נכנסים לחרדה מהחבר'ה שביקרו אותנו מהצד השני, לא היינו מיישמים את החיבור. כל אחד צריך ללכת לקראת השני"

"לגבי השאלה שלך, אני רואה אצל הציבור באופן כללי חרדה מהדתה. מה ההבדל בין פחד לחרדה? פחד זה דבר בריא. כשאני עולה על הרכב אני מפחד מהכביש וזה משאיר אותי חד, מחובר, מפוקס. חרדה זה שאתה מתחיל לספר לעצמך סיפור שהוא לא המציאות, ומתחיל להתנהג בצורה לא רציונלית. אני רואה סביבי הרבה אנשים שנמצאים בחרדה ממה שקורה במדינה ומכניסים את עצמם לסרטים מטורפים. אני שומע כל מיני אמירות חסרות תוכן כמו 'הדתה', 'משיחיות', כשאין להם בכלל מושג מה זה אומר".

מחפשים את הגם וגם

מה שמחבר באופן טבעי בין שני הציבורים, אומרים השניים, הוא הנשיאה בנטל. מנחם: "אלה הציבורים שמרכיבים את הברית הציונית, שבפוליטיקה היא לא מתכנסת אבל אולי בשטח כן אפשר לעשות משהו ארוך־טווח ובר־קיימא. המטרה היא שבחור מתורהנוער ובחור מחמש אצבעות ייפגשו במסגרת הפעילות שלנו וימשיכו את הקשר ביניהם".

בקיץ שעבר ארגנו שתי התנועות אירוע שיא שכלל מפגש משותף, דוברים שונים והופעה של להקת התקווה 6. המפגש זכה להצלחה אדירה והכרטיסים אליו נחטפו. אבל בעוד בני הנוער התלהבו, הוריהם הביעו חששות.

מנחם: "הרבה מההורים חששו ואמרו 'מה אתם דוחפים להם מסרים שקשורים בעולמות הדתיים, היהודיים, למה מעבירים מסרים פוליטיים'. אמרנו להם 'הפוך, אנחנו מאמינים בסקרנות ולא חושבים שצריך להיות בחשש תמידי. בואו נפתח את הראש'. היו הורים שהתנגדו אבל הילדים הגיעו, וזה הצליח מאוד".

גם מהצד הדתי הובעו חששות. האירוע התקיים בהפרדה, ללא מחיצה, ולקראת ההופעה נוספה מחיצה כדי שהבנים והבנות יוכלו לרקוד ולהרגיש בנוח. אוזן: "היו תגובות כמו 'מה זה התקווה 6? אתם עושים דיסקוטק?' הבאנו גם את גיא הוכמן, בן־אדם שאין לו ממש שאלטר על הפה. כמה שהזהרנו אותו לא לדבר על דברים מסוימים, כמובן שברגע האמת נפלט לו משהו. אבל בסך הכול היה ערב מדהים לשני המגזרים".

עמיר מנחם קיבל תגובות כועסות גם מראש מועצה שהתנועה פועלת בתחומה, וגם מאנשים מתוך הצוות שלו. "שאלו אותי למה אנחנו צריכים את הדבר הזה, כתבו נגדנו פוסטים, אמרו שאנחנו עושים הדתה. יש פה דור שכל הזמן רוצה לחזור למה שהיה פעם. נגמר מה שהיה פעם, הולך להיות משהו אחר, חדש. דברים משתנים, זה טבעו של עולם. אין לנו ציפיות מהפוליטיקאים ומהתקשורת, אז אנחנו עושים את זה בשטח".

בשלב מסוים השיחה שלנו גולשת לעניינים פוליטיים. "אני בדעה מורכבת, אני גם וגם", אומר מנחם. "יש מחנה גדול במדינה שנמצא במין עמדה של 'אף אחד לא באמת מייצג אותי'. אני ציוני מאוד, אוהב את המדינה הזאת. מצד אחד חשוב לי שהיא תישמר דמוקרטית, אם כי אני מבין שחייבים לעשות שינויים במערכת המשפט. מצד שני חשוב לי מאוד שהחינוך במדינה יהיה יותר יהודי. כואב לי שהילד שלי שגדל בבית ספר ממלכתי לא גדל מספיק על ערכים יהודיים מסורתיים אמיתיים. אנחנו קהל גדול שמחפש את הגם וגם, לא את האו־או".

אוזן: "לדבר אחדות ולהגיד אהבת ישראל זה חייב להיות דו־כיווני, וצריך להיות מוכן לשלם גם מחירים. אם עמיר היה נכנס לחרדה מההורים שמתנגדים למחיצה, או שאנחנו היינו נכנסים לחרדה מהחבר'ה שביקרו אותנו מהצד השני, לא היינו מיישמים את החיבור. צריך שכל אחד ילך לקראת השני. אני חושב שהמוכנות הזו לשלם מחירים, שבסופה שכר גדול מאוד, היא מה שעומדת בבסיס החיבור הזה. ואם נצליח טיפה להוציא אותו גם החוצה, לחברה הישראלית, נוכל להתקדם מאוד".

איך בכלל מצליחים להוציא בני נוער מהאינסטגרם והטיקטוק לטובת מפגש ממשי?

מנחם: "זה אתגר של שנינו. קודם כול אנחנו מעלים תכנים לרשתות ומדברים בשפה שלהם, מדברים אליהם באותנטיות. נוער באופן כללי מחפש שייכות וחברה, הם רוצים להיות חלק. וכשאתה הופך את הסיפור החברתי לדיבור על ללכת למפגש עם נוער דתי, זה יכול להיות מגניב. אני חושב שבחמש אצבעות הצלחנו להפוך את זה למעניין, למשהו שמושך אותם, וגם בתורהנוער עושים הרבה כדי למשוך אותם לבוא לפעילות".

מורשת של חמישים שנה

בימי המלחמה, פעילות תנועות הנוער לא פסקה ואף התחזקה. אוזן: "הייתי בטוח שהמלחמה תשבית אותנו. מי יחשוב עכשיו על פעילות עם נוער, על חזון? אבל החבר’ה הפתיעו. בשבועיים הראשונים הם התגייסו לחמ”לים, קשרו ציציות, חילקו ציוד לחיילים. עשינו את שלנו בכל מקום, כולל בסניף שדרות שהגיע לירושלים. חדר האוכל של מלון המפונים הפך לבית מדרש. הרכזת שלנו שם, אורה, זכתה באות חוסן לילדים ולנוער.

"השטח בעבע, הרגשנו שזה הזמן לפעול. הקמנו כ־30 סניפים חדשים במהלך השנה. היה ברור שמשהו גדול קורה, והחבר’ה רצו להיות חלק ממנו. מי שלא היה יכול להילחם, מצא דרכים אחרות להיות משמעותי. אנחנו מפגישים את הנוער עם הורים שכולים, עם מילואימניקים, עם אנשים פשוטים שיש להם סיפורים גדולים. זו גם תורה, והדור הזה צמא לתורה מהחיים".

שלושה בתי מדרש שנפתחו השנה במסגרת תורהנוער הוקדשו לזכר אחים של מדריכים. "היה שבוע אחד ששלחתי שלוש מודעות אֵבל בקבוצת הצוותים, יום אחרי יום", מספר אוזן. "במודעה השלישית אמרתי לעצמי 'אני לא יודע מה אעשה עם הבאה, אולי פשוט לא אפרסם'. פחדתי שזה מדרדר את הצוותים לתהום שאי אפשר להרים ממנה. לפחות באותו שבוע לא הגיעה עוד הודעה".

מנחם: "זה נשמע לא ייאמן, אבל השנתיים האחרונות יצרו לנו מורשת של חמישים שנה. נפלו לנו 19 בוגרים, זה מספר פסיכי. חבר’ה שגדלו פה, חינכו פה, היו מוכרים ואהובים. זו פגיעה ברבדים העמוקים של התנועה.

"לא רק השכול, גם הליווי של הפצועים הוא חלק מהשליחות שלנו – בשיקום, בתעסוקה, בתמיכה. גם מול המפונים. המכינה שלנו העתיקה את עצמה לאילת והקימה שלוחה קהילתית במפלסים, שעדיין פועלת לשיקום אזור העוטף. הרלוונטיות שלנו עלתה מאוד. פתאום כולם מכירים את 'חמש אצבעות'. פונים אלינו לשיתופי פעולה, להקמת מסגרות, לבניית תוכניות. והדבר הכי מדהים? צעירים בני 20־30, חלקם עזבו משרות בהייטק, רוצים לעבוד אצלנו. מחפשים משמעות. זו תופעה".

"להקים סניף של חמש אצבעות", מוסיף מנחם, "זה לא שלט ודגל. זה תהליך עמוק, קהילתי. לפעמים ביישובים שיש בהם כבר פעילות נוער ענפה, צריך לפלס דרך בזהירות, ברגישות. ובכל זאת התנועה צמחה משמעותית, גם במספרים וגם בתוכן".

אתם אופטימיים?

מנחם: “זו שאלה ששואלים הרבה. אז כן, אבל זו לא אופטימיות נאיבית, זו התפכחות. אני מאמין שיש בחברה הישראלית קרעים עמוקים, אבל גם כוחות אדירים לתיקון. כשנצא מהשסעים האלה, לא משנה מי יצר אותם, נוכל לחבר. לא מתוך אחדות שטחית, אלא מתוך חיים בתוך המורכבות".

אוזן: “הדור הצעיר ראה את המחיר של שנאה ופילוג, הוא לא רוצה בזה יותר. אני מאמין שהתיקון יבוא. לא מהפוליטיקאים והתקשורת. הם לא יוצרים מציאות, הם מגיבים לה. המציאות נוצרת מלמטה, ואנחנו רואים את זה. התארגנויות חדשות, אנשים שמתעוררים, תנועה אמיתית".