מדרגות האבן הישנות שהובילו לבתים עדיין עומדות בצידי הרחובות, אך בקצה שלהן אין דלת כלשהי. כל גרם מדרגות כזה נותר מיותם, נטול ייעוד, עדות אילמת לחורבן שאירע כאן לפני עשרים שנה. ומצד שני, כשנוסעים בשבילים הישנים וההרוסים של חומש, אפשר לראות בתים שקמו יש מאין, או גן שעשועים חדש. יש תחושה של תיקון, של לבלוב מתוך אדמה יבשה, של בית נפול שמתעורר לחיים.
הייתי בחומש לפני עשרים שנה בדיוק, וגם אז, כמו עכשיו, המארחת שלי הייתה מנורה חזני. באחד הלילות בתחילת חודש אב תשס"ה חיכיתי עם בני משפחתי בשער האחורי של שבי־שומרון, בין מאות האנשים שהתאספו שם בניסיון לחצות את המחסום ולהצטרף לאלפים שכבר נמצאים בחומש ונערכים להתנגד לפינוי. אחרי כמה שעות המתנה הצלחנו לקבל אישור להמשיך בנסיעה, בשל התפקיד שמילא אבא שלי - רופא שנוכחותו בחומש הייתה חיונית. כשהגענו ליישוב בשעת לילה מאוחרת, הפנו אותנו לישון באוהל הגדול בחצר ביתה של משפחת חזני. באוהל הזה התארחו אז גם עיתונאים ואנשי תקשורת, שביקשו לעקוב מקרוב אחר הנעשה בחומש, רגע לפני העקירה.
למרות מזג האוויר החם ששרר בארץ, ביישוב הגבוה נשבו רוחות קרירות. בימים הבאים עברנו שם חוויות מרוממות וכואבות גם יחד, שנצרבו בנפש עד היום. האמנו בכל לב שנצליח לבטל את הגזרה ולהשאיר את היישוב על מכונו, אך לבסוף, ב־23 באוגוסט, הוא פונה.
והנה הוא שוב, השער האחורי של שבי־שומרון. מנורה חזני, יוצרת קולנוע וממובילות המאבק נגד הגירוש ההוא, ממתינה לי כאן. היום היא בת 49, נשואה לאריאל ואם לשישה, מתגוררת בשבי־שומרון, בשכונה שרבים מתושביה הם מגורשי חומש ושא־נור. יחד עם נעמה הצלמת אנחנו מחכות לסיור הצבאי שילווה אותנו בדרך לחומש, היישוב שממשלת ישראל החליטה על החרבתו, וממשלת ישראל החליטה על הקמתו מחדש.
חזני מבקשת שניסע צמוד לחיילים. "עד לפני כמה שנים הייתי נוסעת בדרך הזאת בקלות, בלי נשק ובלי לפחד", היא אומרת. "עכשיו הערבים פה לא רגועים. אף פעם לא היו, אבל בתקופת המלחמה עוד יותר, ויש התרעות רבות. גם אני כבר לא מה שהייתי פעם, היום אני משתדלת להיזהר יותר. לא לפחד, אבל כן להישמר כמה שאפשר".
אנחנו מתחילות בנסיעה. נעמה מגלה כישורי נהיגה מדהימים בין מכוניות פלסטיניות וכבישים הרוסים, ועד שנגיע ליעד אני מבקשת לשמוע מחזני על קורותיה ועשייתה היום. "אני מסתובבת הרבה עם הסרט 'רוח אחרת' שיצרתי על תנועת ההתיישבות ועל אבא שלי (בני קצובר, מראשי גוש אמונים – אפ"כ), מרצה לקבוצות וארגונים ומספרת על המסע לתיעוד ראשית ההתיישבות ביהודה ושומרון, וגם על חומש. במקביל אני מייצרת חומרים חדשים, סרטים עלילתיים ועוד".
במשך השנים היה שינוי בשיח על הגירוש, בשאלות שעולות כשאת מדברת על חומש?
"בהתחלה היו שואלים על היחס שלנו למדינה - איך היא עשתה את הגירוש, כמה אנחנו כועסים או לא כועסים עליה ועל הצבא. בחלוף הזמן המיקוד עבר לכאב האישי שלנו, למה שאנחנו חווינו, להשלכות של הגירוש עלינו ועל העם בכלל. אנשים הבינו שהשבר הזה לא יעבור כל כך מהר.
"בכל פעם שמבקשים ממני להקרין את הסרט 'התנערי', שצילמתי בימים שלפני הגירוש, אני מופתעת. מבחינתי הוא זיכרון רחוק וכבר לא רלוונטי, אבל אני יודעת שאין תיעוד אחר מצפון השומרון, ואנשים רוצים לראות ולהבין. כל מי שצופה בסרט אומר לי, 'לא ידעתי שזה מה שהיה שם'. זו הדרך היחידה שלי להביא את הסיפור שלנו ואת מה שקרה בחומש. בשנים האחרונות יש יותר שאלות בנוסח 'מה בכלל היה שם'. בני נוער בגיל תיכון שלא נולדו בגירוש, או קהילות שלא הכירו את מה שהתרחש, רוצים לשמוע מה קרה ולהבין את העובדות הטכניות, וצריך ממש לחזור ולספר את הסיפור עצמו. כמובן, הרבה שואלים היום גם על החזרה לחומש".
כעסנו גם על השכנים
בתור מי שגם בימי הגירוש עסקה בהצגת היישוב כלפי חוץ, חזני זוכרת היטב את התסכול וחוסר האונים בעבודה מול כלי התקשורת בארץ. "הייתי חלק מצוות הדוברות, וזה היה סיוט שאין לתאר. הרגשנו שמתנהל דו־שיח של חירשים בינינו ובין העיתונאים. הייתה לי מצלמה, והתחננתי לתוכניות טלוויזיה שייתנו לי לסקר ולהראות אותנו, את מה שקורה בשטח. הסיקור התקשורתי כולו היה מגמתי ומלא שקרים. הראו את אריק שרון מבטיח ש'יש פתרון לכל מתיישב', אבל זה לא היה נכון. תושבי חומש הוותיקים שלא רצו להיאבק, וביקשו לדאוג לעצמם למקום מגורים, נזרקו בלי תשובות ובלי סיוע. בתקשורת טענו גם שאנחנו אלימים ושיש לנו כוונה לירות בחיילים. תעשיית השקר הייתה מטורפת. רק בהמשך הבנתי שזה לא היה תמים או מקרי: הייתה הכנה מנטלית, היה קו מחשבה מונחה לכל כלי התקשורת, לחפש את האלימות ולהציג רק את הדברים השליליים, כדי להכשיר את המהלך בעיני העם".
בתקופת המחאה נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט, שנשענה על טענות בסגנון "עושים פה מהלך לא דמוקרטי שפוגע בחיי העם", עלתה לא פעם ההשוואה להפגנות נגד ההתנתקות. את חושבת שאם הייתם מתנהלים ב־2005 כמו השמאל של 2023, הגירוש היה נמנע?
"עברו לי בראש הרבה מחשבות כאלה. הבנתי כמה תמימים ונאמנים היינו אז, כמה שמרנו על הגבולות. לא הבערנו את המדינה, גם אם בתקשורת הציגו דמות הפוכה. ואולי באמת מה שהימין לא השכיל לעשות ברפורמה המשפטית הוא להכין את השטח ואת הקרקע דרך התקשורת, כדי שהעם יבין את חשיבות המהלך.
"זה חלק מהקונפליקט הקבוע של הציונות הדתית - כמה לשמור על המקום שלנו, כשמנגד עומד הצורך לבטל את דרכנו למען כלל ישראל. גם בימי הגירוש רצינו לשמור על אהבת ישראל ועל אחדות ישראל ולא לשבור את הכלים, אף שאנחנו אלה שנפגעים. וכך גם עכשיו: אנחנו מגויסים, עושים מאות ימי מילואים וכורעים תחת הנטל הזה, אבל ברור לנו שנמשיך. כי אלה הערכים שלנו, ערכי החיבור לעם ישראל".
היא עצמה אם לחייל בסדיר שנמצא בחזית. "בכל פעם שיש אירוע בגדוד או בגזרה שלהם, אני בלחץ, שולחת לו הודעה ומחכה בדאגה עד שאני מקבלת תגובה ממנו. אני דואגת לו כל הזמן, אבל גאה מאוד בו ובשירות שלו כלוחם". והשירות הזה כלל לא היה מובן מאליו, בשל השלכות הגירוש: "מפתיע שהוא חייל", אומרת חזני על בנה. "הוא לא רצה להתגייס, היה בו כעס גדול על צה"ל מאז החוויות שהוא עבר בתור ילד. הוא ראה בצבא גוף שהורס, שהחריב לו את הבית. המחשבה להיות חלק מהצבא הזה הייתה לו קשה, אבל עבדנו הרבה מאוד כדי לשכנע אותו ולהראות לו את החשיבות של צה"ל, שנלחם להגן על עם ישראל ועל מדינת ישראל. רצינו שיבין שזו זכות להיות חייל. הסברנו לו שצריך לעשות הבחנה ולדעת שתפקידו של הצבא להגן ולא להרוס".
"מבחינתי זאת עדיין הדרך הביתה". חזני ליד מכל המים שהיה לסמל | צילום: נעמה שטרן
כדי להצליח לשכנע את הבן להתגייס, הם עצמם עברו בירור של היחס שלהם לצבא. "אחרי הגירוש גם אנחנו כעסנו מאוד, עד כדי כך שאפילו לא נתנו טרמפ לחיילים. שכנים פה ביישוב נפגעו מאיתנו, כי בסופו של דבר אלה הילדים שלהם, אבל פשוט לא יכולנו לראות חיילים ושוטרים. בסופו של דבר עשיתי עבודה פנימית כדי להפנים שיש אומנם בעיות במדינה, היא עשתה לנו עוול נוראי ויש הרבה דברים שצריך לתקן, אבל להגיד שהכול דפוק ולהחריב הכול - זה לא עובד, זה לא יעזור. הבנתי שלפני שמתנתקים מהצבא ומהמדינה, צריך לנסות לתקן מבפנים".
ככל שאנחנו מתקדמות במעלה ההר, ההתרגשות ניכרת בעיניה של חזני. אני שואלת אותה מה עובר לה בראש ובלב בנסיעה כזאת. "בכל פעם שאני עולה לחומש, זה מציף בי געגועים וזיכרונות", היא אומרת. "מבחינתי זאת עדיין הדרך הביתה, ולכן כואב יותר כשאני מגיעה והבית שלי לא שם".
אחרי הגירוש עברה עליהם תקופת נדודים קצרה, ובינתיים הוצעו להם ולחבריהם מגרעין המשפחות הצעירות של חומש כמה אפשרויות מגורים ביישובים שרצו לקלוט אותם. הם בחרו להתיישב בשבי־שומרון, המקום הקרוב ביותר לחומש ולשא־נור, בתקווה שיוכלו לנסות לחזור ליישובים שחרבו. חלקם השתקעו אט־אט בשבי־שומרון, ואחרים נפוצו למקומות אחרים. "במשך זמן רב לא היה לי בית", מספרת חזני. "לא הרגשתי חוויה של בית בדיור הזמני. כשגרנו בחומש, הבית שלנו תמיד היה פתוח לאורחים. אהבתי לארח והיו מגיעים אלינו הרבה אנשים. בבית הזמני בשבי־שומרון זה נעלם, לא רציתי שייכנסו אלינו ולא הצלחתי להיקשר לקרוואן שגרנו בו.
"כשהתחלנו לבנות את הבית הנוכחי שלנו, השקעתי הרבה מאוד כסף בדברים שלא בהכרח היו נצרכים, אבל הם נועדו ליופי ולתוספות כדי שסוף־סוף ארגיש שזה בית שאני רוצה להיות בו. שאוכל להרגיש בבית.
"השנים הארוכות של מגורים בדיור זמני גרמו לחלק מהחבורה שלנו לעזוב ולחפש מקום קבוע אחר, אבל הקשר שלנו איתם נשמר. הגרעין של המגורשים נשאר מחובר. יש לנו זהות משותפת, חוויה שעברנו יחד ועיצבה אותנו".
במרוצת השנים השתלבתם בשבי־שומרון, או שנשארתם ב"קבוצת השווים" שלכם?
"בהתחלה היינו באמת סגורים מאוד בתוך עצמנו, אבל כשהילדים שלנו גדלו ביישוב ונכנסו למוסדות ולבתי הספר התחלנו להתערות, ועם השנים התחברנו. בתקופה שאחרי הגירוש היה לנו המון כעס על כל העולם, וזה כלל גם את השכנים שלנו. הם לא באמת עשו לנו משהו, אבל כעסנו על הכול, גם על הציבור שלנו שהיה חסר אונים. כעסנו על התמימות שלנו, איך חשבנו שנעצור את הגירוש ובסוף נפלנו כמו קלפים. דיברנו על זה הרבה בינינו וכאבנו מאוד".
מיד אחרי הגירוש היא הפכה לפעילה במטה "חומש תחילה". "רצינו לעשות ככל יכולתנו לתקן את מה שקרה, לשנות את המציאות ולפעול למען חזרה לכל יישובי צפון השומרון וגוש קטיף. מכיוון שחומש הוא הקרוב ביותר ליישובים קיימים שלא פונו, התקבצו כמה ארגוני פעולה למטה אחד שהתמקד בניסיונות לחזור לשם. עשינו הרבה שבתות בחומש, ארגנו עליות להר וקיימנו אירועים במטרה להביא אנשים ולייצר נוכחות במקום.
"בעלייה הראשונה לחומש, שנה ורבע אחרי הגירוש, לא האמנו שנצליח להגיע. התחלנו ללכת משבי־שומרון, יצאנו מפרצה בגדר והתקדמנו על הכביש עד חומש. אני הייתי אז עם תינוק במנשא. אלפי אנשים הצטרפו אלינו, ועשינו הדלקת נרות חנוכה בחומש. רק אז הבנו שהמחשבה שאי אפשר לעקוף את הצבא ולהגיע קיימת רק בראש שלנו. בפועל זה אפשרי. אז התחלנו לעשות עוד עליות ולהכניס למודעות את החלום לחזור לחומש".
תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
כבישים של זיכרון
בכניסה לחומש מקדמת את פנינו עמדת ש"ג מאוישת. חזני מביעה שמחה על כך שחיילים שומרים על היישוב: זה מעיד שהמדינה והצבא מכירים בהתיישבות המחודשת בחומש. "בכל העליות שארגנו אחרי הגירוש, היינו מתגנבים משבילים צדדיים, בדרך־לא־דרך, מנסים לטפס למעלה בכביש המשובש. הרשויות הציבו בטונדות ועשו הכול כדי לעצור אותנו מלהגיע לכאן. היה אפשר לזהות את כלי הרכב שלנו לפי הדפיקות שהם ספגו בניסיונות העלייה ובנסיעה בשבילי עפר. כשאני רואה עכשיו חיילים שפותחים את השער למי שמגיע הנה, והכול חוקי ומותר - זה מדהים ומרגש. זה שינוי גדול ועוד שלב בדרך להחזיר את חומש להיות יישוב פורח".
כבר מ־2007 פעלה בחומש ישיבה. הרבנים והתלמידים פונו ממנה פעמים רבות, אך לא ויתרו. "מטה 'חומש תחילה' היה בהתחלה במרכז העשייה, אבל עם הזמן הישיבה תפסה יותר פיקוד ועמדה בחזית הנוכחות בחומש", אומרת חזני. "אנחנו היינו בעורף - עזרנו להם, ארגנו להם אוכל לשבתות, גייסנו להם תרומות לגנרטורים, שמיכות וכולי. צריך להבין שהתהליך נמשך הרבה שנים, לא כל מי שהיה בתחילה חלק מהמטה המשיך עד עכשיו. הישיבה בחומש היא זו שפעלה בשנים האחרונות בעקשנות".
במרץ 2023 הצביעה הכנסת בעד תיקון לחוק ההתנתקות, וביטלה את האיסור על כניסת ישראלים ליישובים המפונים בצפון השומרון. חודשיים לאחר מכן חתם מפקד פיקוד המרכז על צו המתיר כניסת ישראלים לחומש, ובמאי 2024 הצהיר שר הביטחון דאז יואב גלנט על הרחבת היתר הכניסה גם ליישובים המפונים האחרים – שא־נור, גנים וכדים. לאחר תיקון החוק קיבלה הישיבה אישור לפעול בחומש. משפחות שקשורות לישיבה עברו לחומש, ומבני המגורים שלהן מוקמו בין השבילים החדשים שנסללו בהתאם לחוק ולמעמד הקרקעות במקום. במאי 2025 אישר הקבינט המדיני־ביטחוני את הצעתם של שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' להקים 22 יישובים ביהודה ושומרון, ובכלל זה חידוש ההתיישבות בחומש ובשא־נור. "היינו בכנסת כשהעבירו את התיקון לחוק ההתנתקות", מספרת חזני. "התרגשנו בטירוף, קיבלנו כוחות גדולים".
"הבנו שהמחשבה שאי אפשר לעקוף את הצבא ולהגיע קיימת רק בראש שלנו". חזני בחומש ב־2017 | צילום: מרים צחי
אחרי האישור החוקי לבנות את חומש מחדש, מה מונע ממנו להפוך ליישוב לכל דבר?
"בין החלטת ממשלה ובין ביצוע יש הרבה תהליכים לעבור והרבה אישורים להשיג. צריך להבין מי יבנה את הבתים ואילו תוכניות נדרשות, צריך להניח תשתיות מים וחשמל, ויש הרבה חברות שלא מוכנות להגיע בכלל לאזור. רצון ותכנון ונכונות להקים את היישוב מחדש - יש, אבל זה לא נעשה מהיום למחר. בינתיים אני מתרגשת מכל דבר שקורה פה - כששולחים תמונות, או כשאני מגיעה ורואה מבנה חדש, משפחה חדשה שהצטרפה. אבל עדיין כואב לי על מה שהיה ואיננו", היא אומרת ומצביעה על המדרכות ההרוסות ועל השטח המת שבו עמד הבית שלה. "אני שמחה שהכבישים שהיו בזמננו נותרו, זה משאיר לי זיכרון ממה שהיה".
ליד אחד הבתים אני פוגשת חברת ילדות שלי, שגרה היום בחומש עם ארבעת ילדיה. מתברר שהיא מכירה את חזני מתקופת מגורים בשבי־שומרון, והן מיד משוחחות על משפחות נוספות שאמורות לעבור לחומש. "אנחנו עלינו לפני שנה וחצי, והיינו המשפחה הרביעית. היום יש כבר 13 משפחות שגרות כאן, ועוד אחת שתצטרף ממש בקרוב", מדווחת החברה. היא מכניסה אותנו לבית שלה, שמושתת על חממה אך מעוצב יפה יותר מכל בית קבע, ומתארת את החיים בתנאים לא קלים כדי לבנות את המקום שהיה חרב תקופה ארוכה.
אחד הנושאים על סדר היום של תושבי חומש החדשים הוא בניית מקווה לנשים, פרויקט שנעצר בגלל בעיות תקציב. חזני מתנדבת לסייע בקידום גיוס הכספים. "ברגע שיש מקווה, זו חותמת של יישוב, מקום קבוע", היא אומרת. "עצוב לי כל כך שצריך לעמול עכשיו לגייס כסף בשביל זה. שנה לפני הגירוש חנכו כאן מקווה יפה, והוא נהרס עם כל הבתים ביישוב". רגע לפני שנצא מביתה של החברה, חזני מודיעה לה שייפגשו שוב בעוד כמה ימים, בערב של נשות שבי־שומרון לציון עשרים שנה לגירוש, שיתקיים כמובן בחומש.
הגרעין המיישב של חומש היום לא מגיע מתוך קבוצת המגורשים. עד כמה יש ביניכם חיבור? האם יש לפעמים מתחים בין הקבוצות?
"יש חיבור די גדול. יש גם פער דורות ושוני, אבל מי שהיה מעורב תמיד משתדל להיות מעורב גם עכשיו. חשוב לנו להיות בקשר עם התושבים, לדעת ולראות מה קורה במקום. החוויות שלנו מחומש קצת שונות: אנחנו זוכרים את מה שהיה ומתגעגעים לבית שלנו; מי שמיישבים כיום את המקום הם דור חדש שמלא באידאלים של יישוב הארץ ומחיקת חרפת הגירוש, והם עושים את זה במסירות עצומה".
על הכביש המחבר בין בתי המשפחות לישיבת חומש חולף מולנו הרב אלישמע כהן, ראש הישיבה. במשך שנים ארוכות הוא לימד את תלמידיו בשטח היישוב החרב, בלי תנאים ראויים. לבקשתנו הוא מכניס אותנו למבנה החדש של הישיבה, שנבנה אחרי ביטול חוק ההתנתקות. "במשך הרבה שנים הישיבה היא שהחזיקה את המקום", אומרת חזני. "הם ישבו במערות ובאוהלים או תחת כיפת השמיים, בחום ובקור, בכל מזג אוויר ובמציאות משתנה. פינו אותם שוב ושוב, הרסו כל מבנה שניסו להרים פה, והם במסירות נפש המשיכו לשמור על נוכחות ולימוד כל הזמן. זה מדהים לראות עכשיו היכל ישיבה שוקק חיים, גדול, מרשים וחי כל כך, במקום שהיה מת".
מה שהיה לא יחזור
הטרור ביהודה ושומרון גבה מחיר גם מהישיבה בחומש. לפני שלוש שנים וחצי נרצח יהודה דימנטמן ז"ל, אחד מתלמידי הישיבה. כדורי המחבלים פגעו בו לא הרחק מכאן, כשהיה בדרכו לביתו בשבי־שומרון. הפיגוע עורר גל נרחב של התעניינות בניסיונות החזרה ליישוב, אך חזני מספרת שבשלב הראשון זו הייתה עבורה מכה מורלית קשה. "הרצח של יהודה גמר לי את האוויר במובן מסוים. גם ככה היה לא קל - עוד עליות ועוד עליות, ולהמשיך לגייס כסף כשבכל פעם הורסים את מה שניסית לבנות, ואין אופק. כשיהודה נרצח, זו הייתה נפילה שכבר לא יכולתי להכיל. כל פינוי וכל פיגוע שוברים את הלב, עד שאי אפשר לשאת את זה. אבל אז אשתו אתיה וכל החברים שלו הגיעו עם אנרגיה גבוהה לפעול למען חומש, ועם אמונה נחושה שאפשר לחזור. בתום השבעה התקיימה צעדה ענקית משבי־שומרון לחומש, כ־15 אלף איש צעדו בגשם ובקור כדי לערוך כאן את האזכרה. אתיה הובילה אותם עם המשפחה וראשי הציבור, וקראה להסדיר חוקית את הישיבה ואת החזרה לחומש. זו הייתה נקודה של הבנה שאי אפשר לעזוב ולוותר על החלום".
אף שהריאיון מתקיים באחד הימים החמים בשנה, כאן בהר נושבות רוחות עזות. נעמה הצלמת מבקשת ממני לעזור לה עם הציוד כשהיא מעמידה את חזני בנקודת תצפית שהוקמה כאן לזכר אביעד ניימן ז"ל, מחללי מלחמת חרבות ברזל. חזני נזכרת איך בימי העליות הראשונות לחומש, בחורף קר וסחוף רוחות, היא הייתה צריכה לתפוס את הילדים ולהחזיק אותם צמוד אליה, שלא יתעופפו.
הזהות של "מגורשים" נשמרה אצל הילדים שלך?
"תקופת המגורים בחומש עיצבה את הזהות שלהם. השכנים והחברים שלהם, במשך הרבה שנים, היו ילדי המגורשים האחרים. גם אלה שהיו קטנים ב־2005 גדלו בתודעה שגורשנו מהבית. הם היו פעילים איתנו בכל הניסיונות לחזור לחומש, היו בכל העליות, והם לגמרי מעורבים בזה".
בתי המגורים החדשים מעוררים בה תחושת גאולה. "מאז הגירוש עברו הרבה שנים והרבה כאב, אבל לפחות אנחנו פה וחומש נבנה". ומאז תחילת ההתיישבות המחודשת בחומש, יש גם שיח בין המגורשים בשאלה אם יחזרו לכאן, אחרי שנטמעו ביישוב אחר, בקהילה חדשה ובבתים חדשים.
"הם ישבו במערות ובאוהלים או תחת כיפת השמיים, בחום ובקור". ראש ישיבת חומש הרב אלישמע כהן | צילום: יוסי אלוני
אצל רבים ממגורשי ההתנתקות אפשר לשמוע את המשפט "תנו לי עכשיו אפשרות לחזור, ואני אורז הכול ומגיע". אבל אתם כרגע לא חוזרים.
"נכון, יש התלבטות גדולה מה נכון לנו לעשות. הילדים עברו טראומה עמוקה בשנות המאבק ובגירוש, ולקח לנו הרבה שנים לשקם את עצמנו ואותם. אני לא רוצה לעשות מהלך שיגרום להם שוב טלטלה גדולה. אנחנו חווים כל דבר שקורה כאן, עולים ומשתתפים בכל פעילות של חזרה לחומש, ומצד שני התקדמנו כמשפחה, התמקמנו, הילדים גדלו במקום אחר, וחלקם קשורים אליו מאוד ולא רוצים לעזוב.
"הנושא של מעבר לחומש נוכח מאוד בשיח המשפחתי. יש רצון להגשים את החלום, אבל בכל פעם שאני עולה מכה בי ההבנה שמה שהיה לא יחזור. גם אם אני קמה ואורזת עכשיו את הבית ועוברת לגור בחומש, אני לא חוזרת לחומש של אז, לבית שהיה לי, לקהילה המיוחדת של דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים. לא יחזרו השכנים שלי וכל ההווי שהכרנו. זה משהו חדש, אחר. אני רואה את השבילים והטרסות שנשארו מהגינות ההרוסות, אני זוכרת את עצמי שם ואת האנשים שגרו לידי, ואני מתגעגעת אליהם עוד יותר. זה כואב בכל פעם מחדש, ואני לא מצליחה להתרגל. מדהים עד כמה זה עדיין קשה לי.
"בהתחלה הייתי במקום של עשייה ורצון לתקן ולשנות את המציאות. היום אני יותר במקום של הצער והכאב וההבנה של משמעות הגירוש והשלכותיו על החיים שלנו. אני נותנת לעצמי להרגיש את הכאב שלא הייתי מסוגלת להרגיש אז. וכן, אנחנו עסוקים בשאלה אם כמשפחה נחזור לחומש. זה משהו שנאבקנו עליו ודרשנו אותו. אם יתאפשר לי להגשים את החלום הזה שאני חולמת כבר עשרים שנה, אני אהיה מאושרת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il