סגנית השר שרן השכל נלחמת בנרטיבים השקריים על המלחמה

על דש החליפה של סגנית שר החוץ, מתחת לסמל החטופים, מתנוססת סיכה זהובה של בית המקדש. הסיכה הזו, מסבירה שרן השכל, היא חלק ממיזם "זיו המקדש", זיכרון לרס"ל זיו חן שנפל בקרב בחאן־יונס, והניח הורים, אחים ואישה הרה. "המשפחה סיפרה לי שזה היה חלק מהזהות שלו, מהשאיפה שלו. זו סיכה לזכרו ולזכר מפעל חייו".

ביום ראשון, תשעה באב, עלתה השכל אל הר הבית. זהו עניין ותיק אצלה, היא אומרת בשיחה שאנו מקיימות בלשכתה במשרד החוץ. "כבר הרבה שנים אני עולה. אבל זה תמיד אישי, מאוד אישי. עולה בדרך כלל לבד, מוצאת לי איזו פינה קטנה אחרי שאני עושה סיבוב שם, וככה עושה את השיחה האישית שלי עם א־לוהים".

החיבור הזה, היא מתארת, מלווה אותה עוד מימיה כלוחמת קרבית במג"ב. "הייתה לי הזכות להגן על האזור, ובאותה תקופה נוצר לי החיבור עם ירושלים העתיקה ועם המקום הקדוש הזה. הייתי בטירונות כשאמרו לנו שצריכים מתנדבים לתגבר בירושלים בחגים. זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה, והיו הרבה התרעות לפיגועים.

"אני זוכרת יום כיפור באמצע הלילה, שבו התנדבתי להישאר עם עוד שבע לוחמות. הגענו לעמדה של מג"ב ממש מעל הכותל, והכול שקט ודממה של יום כיפור, ואני צופה משם, ופתאום כאילו נפלה עליי ההבנה איזו זכות אדירה זו להיות שם ביום הקדוש ביותר ליהודים. הבנה שיש לי הזכות להיות חלק משרשרת של לוחמים, דורות על גבי דורות, ששמרו בדיוק על המקום הזה", היא מספרת בהתרגשות לא מוסתרת.

איך היה לעלות השבוע?

"היה קשה ועצוב מצד מסוים, ומצד שני מרגש לשמוע שירה ותפילות תוך כדי. הגעתי מוקדם בבוקר, ישבתי עם הגב לשער הרחמים בנקודה מוצלת, ושמעתי שירה מכל הצדדים. הרגשתי שזה עוטף אותי. במשך הרבה שנים נשמעו קולות של שירה רק מרחוק. זה היה אבסורד הזוי שבמקום הקדוש ביותר ליהודים, שהוא חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית הישראלית, יש ממש אפליה כלפי יהודים".

ולצד קסם השירה, "היה לי קשה בגלל התקופה שבה אנחנו נמצאים, מעֵבר לצום שגם כך קשה. להגיע לשם בתוך תקופה של מלחמה, עם כל כך הרבה נופלים, חטופים, כל כך הרבה הרס שהיה לנו מאז שבעה באוקטובר. כל כך הרבה שיח מקטב, אלים. ואני גם נמצאת בתוך התווך הזה, סופגת משני הכיוונים. אז אני יושבת שם וחושבת שזו בדיוק המשמעות של היום הזה, מתאבלת בהר הבית על מה שנחרב, בגלל סיבות שאפשר למצוא בהן דמיון להיום. תמיד העלייה משמעותית בשבילי".

ואז יוצאת ההודעה הקבועה מלשכת ראש הממשלה, הפעם לאחר העליות שלך ושל השר איתמר בן־גביר להר, שאין שינוי בסטטוס־קוו שמשמעו איסור על תפילות יהודים בהר.

"אני מבינה את זה. את המורכבויות, את הרגישויות. הר הבית הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כאן כישראלים, כיהודים. זה המקום החשוב והמשמעותי ביותר, זה וקברי האבות בחברון. אבל אני מבינה את הצורך בהודעה".

צריך להיות כבר שינוי רשמי בסטטוס־קוו?

"לא. אבל מעבר לכך, פתיחת מסגדים נוספים על הר הבית זה לא שינוי בסטטוס־קוו? מי מכריע מהו שינוי?"

לכאורה הממשלה שאת חלק ממנה.

"בסופו של דבר הסטטוס־קוו נקבע בשטח. ובגלל זה יש מבחינתי חשיבות גדולה להגיע לשם באופן קבוע, כל כמה חודשים. לקחת חלק במסע הזה של אמירה בשטח שאנחנו פה, אנחנו לא ניעלם מכאן.

"אני אומרת בצער גדול שיש תחושה כאילו הר הבית הפך להיות משהו שמזוהה עם בן־גביר. הר הבית הוא לא של בן־גביר, הוא של כולנו. הוא שלי, הוא של יהודים חילונים לחלוטין, גם שמאלנים. הם אולי מגיעים לשם כתיירים, אבל זה חלק מההיסטוריה התרבותית שלהם. ואני חושבת שהקישור הזה של הר הבית עם בן־גביר הוא רע. זה אסון. כתבו לי ברשתות הנה, היא מתחנפת לבן־גביר, הנה בן־גביר הקטנה, פייגלין הקטנה. זה הזיה. זה מקום שהוא של כל העם היהודי. והעלייה לשם, המגע עם ההיסטוריה, הוא משמעותי".

"צריך להבין למה קנדה, בריטניה וצרפת עושות את הצעדים האלה של הכרה במדינה פלסטינית. מבחינתם מדובר במהלכים פוליטיים הרבה יותר מאשר מהלכים שקשורים לשלום עולמי"

מבחינתך הייתה אמורה להיות עלייה חילונית המונית בתשעה באב?

"בוודאי. ועצוב לי שלוקחים את זה לקיטוב הקיצוני ביותר. התדמית שנוצרת כתוצאה מכך היא רעה לא רק מבחינה פנים־ישראלית, היא רעה גם בינלאומית".

להזים את השקרים

כילידת קנדה, דוברת אנגלית וצרפתית, השכל מבלה שעות רבות מדי שבוע בראיונות לכלי תקשורת זרים. לדבריה היא עושה זאת מאז שבעה באוקטובר, יותר משנה לפני שנכנסה בנובמבר האחרון לתפקיד סגנית השר – לאחר שמפלגת הימין הממלכתי שבה והצטרפה לממשלה בשנית.

הסברתית, ישראל הייתה יכולה להתנהל אחרת מול קמפיין ההרעבה של חמאס?

"אנחנו נמצאים במלחמה מטורפת בתחום הזה כבר מתחילת המלחמה. עסקתי בזה עוד לפני שהייתי פה. נסעתי לפרלמנטים בעולם, להניע את האירוע של הסרת המימון מאונר"א. התפקיד במשרד החוץ נתן לי במה חשובה, עם כל הצוות המדהים של המשרד. יש לנו שגרירים שנלחמים בזירה הזו מהבוקר עד הלילה, בשפות שונות ובערוצים שונים. היו לנו גם הצלחות. סרטונים שהוצאנו על כך שהאו"ם לא מחלק את המזון. או על הילדים מעזה ששמו אותם כנערי פוסטר אבל בעצם מאחורי זה עומדת מחלה גנטית, כדי שיבינו שזו תעמולה שקרית.

"זה לא התחיל היום שהתקשורת נגדנו. אנחנו נלחמים מול תקציבי עתק, מול תקשורת מגויסת כמו אל־ג'זירה, אחת הרשתות הפופולריות בעולם שהיא הדוברוּת של האחים המוסלמים, עם השקעות של קטאר, או ההשקעה האיראנית בתעמולה ברשתות החברתיות".

הקמפיין האחרון על רעב בעזה, היא אומרת, הוא "אירוע בינלאומי. האו"ם מהדהד את זה, הארגונים הבינלאומיים. יש כעת אסון פי אלף יותר גדול, שמתרחש בדרום סודן. ילדים שנראים כמו שלד, שם לא צריך לפברק תמונות. וכלום, לא ציוץ מהגורמים הבינלאומיים, לא מילה. אין פה אהבה כלפי הפלסטינים אלא שנאה כלפי היהודים. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הפך את זה מהיום הראשון לאירוע פוליטי. הוא יכול היה לפתור את האירוע ההומניטרי הזה ביום אחד, הוא בחר לא לעשות את זה מתוך בחירה פוליטית ברורה. כי אם הוא רוצה להתמודד שוב, למי יש רוב אוטומטי באו"ם? לגוש הערבי, לגוש האנטי־ישראלי. זה ברור.

"התקיפוֹת שאנחנו רואים עכשיו על רבנים בפריז או בלונדון, זה בגלל המלחמה? זה בגלל ההסברה? זה תירוץ עלוב שאנחנו נותנים להם. אני כבר בילדות הלכתי מכות בסן־בריס (פרבר פריזאי), שם גרה סבתא שלי, מול קבוצת ילדים ערבים שניסתה לקחת לנו את הכסף. לפני שישה חודשים סבתא הותקפה במטרו בפריז על ידי קבוצה של ערבים שראתה שיש לה מגן דוד. האנטישמיות באירופה משתוללת, קודם כול בגלל הגירה מטורפת מהמזרח התיכון. הם מגיעים לאירופה ובטוחים שהיהודים הם דמונים".

הדיפלומטים האירופים שאת מדברת איתם מבינים את סכנת ההגירה?

"חלק כן וחלק לא. זה אירוע עצום שייבא את האנטישמיות של המזרח התיכון לתוך אירופה, וזה מלבה את כל תיאוריות הקונספירציה של הימין הנאו־נאצי, וביחד הם צועדים נגד היהודים".

מה בנוגע לגל ההכרה במדינה פלסטינית בשבועיים האחרונים, בעקבות הוועידה הצרפתית־סעודית שהתקיימה בניו־יורק?

"יש פה קמפיין ברור של הפלסטינים. אחד ממנהיגי חמאס, ראזי חמד, אמר לפני כמה ימים שההכרה במדינה פלסטינית היא מפירות שבעה באוקטובר. והוא צודק. האם אנחנו מודאגים מזה? כן. אבל צריך להבין למה ספציפית קנדה, בריטניה וצרפת עושות את הצעדים האלה. מבחינתם מדובר במהלכים פוליטיים הרבה יותר מאשר במהלכים שקשורים לשלום עולמי. מאתיים חברי פרלמנט בריטים נבחרו על ידי רוב קטן מאוד שנשען על הקהילות המוסלמיות, שהן פרו־פלסטיניות באופן קולני מאוד. יש להם בעיה בבית, יש להם בבריטניה כנופיות פקיסטניות שאונסות ילדות קטנות ומנסים לטייח את הדברים האלה. במקום להילחם בבעיה הפנימית, הם נכנעים לקולות הקיצוניים. כתבתי על כך טור דעה ארוך בטלגרף הבריטי. ראש הממשלה הבריטי נכנע כי הוא מבין שאת הכיסאות שלהם ייקחו אותם קיצוניים מוסלמים. צ'רצ'יל ביטא את זה באופן הטוב ביותר: ריצוי הוא האכלת התנין, בתקווה שאתה תיטרף אחרון. זה בדיוק מה שהם עושים. הם זורקים אותנו כטרף לתנין, בתקווה שהם יהיו האחרונים להיטרף.

"ראינו באוסטרליה השבוע את הפגנת הענק, שכללה תמיכה במנהיגי איראן. זה לא אירוע שהוא נגד ישראל, זה אירוע שהוא פרו־ג'יהאדיסטי. אותם מפגינים צעדו על מדרגות האופרה בסידני כבר ב־8 באוקטובר. מה הם רצו אז? הפסקת אש? סיוע הומניטרי? לא. הם צעקו שם 'יהודים לגז'. אז קודם כול צריך להבין באיזו זירה אנחנו נלחמים. ואנחנו לא נכנעים. עושים את זה עם הכלים שהצלחנו עכשיו לרכוש - בינה מלאכותית כדי לאתר מה קורה בעולם, חברות יח"צ ועוד".

יש גם כותרות בנוגע לרעב בעזה מתוך ישראל.

"לחלוטין, וזה קשה לא פחות. כשאני שומעת על קמפיין ההרעבה השקרי מתוך הערוצים שלנו, כשאני שומעת שב'הארץ' מתחילים להפיץ שאנחנו מבצעים רצח עם, מה שהוא שקר מוחלט, כשאני רואה את עצומת האמנים השבוע – זו התמודדות כפולה. עליתי בסי־אן־אן מול כריסטיאן אמנפור, אחת המראיינות הקשוחות ביותר, והיא מציגה לי סרטון של אהוד אולמרט, ראש ממשלה ישראלי לשעבר שמדבר על פשעי מלחמה. אני לא חוששת מהתמודדות מול זה, אבל זה קשה".

עוד לפני הר הבית, בשעת בוקר מוקדמת בתשעה באב היא ביקרה באתר שילה הקדומה עם שר החוץ של דרום סודן, מונדיי סמאיה קומבה. "הוא התרגש מאוד בגלל ההקשר התנ"כי. שילה מסמלת ברמה הלאומית את החזרה שלנו אחרי גלות ארוכה, והוא מקום שגם באופן אישי חשוב לי מאוד, עם תפילת חנה על ילד, שהייתה משמעותית לי בעבר כשעברתי טיפולים. הוא סמלי גם ברמה ההיסטורית כי יש חזית נוספת שאנחנו מתמודדים בה, וזו המלחמה הארכיאולוגית. הרשות הפלסטינית מנסה להרוס ולהחריב אתרים ארכיאולוגיים שמוכיחים את הקשר שלנו לאדמה הזו, והמלחמה שלנו חייבת להיות קשה בחזרה".

את חושבת שריבונות ביו"ש היא עניין מעשי בטווח הזמן הקרוב?

"הביקורים של שר החוץ הדרום־סודני שם, ובהמשך השבוע גם של יו"ר בית הנבחרים האמריקני מייק ג'ונסון, הם חשובים. ככל שיגיעו יותר אנשים רמי דרג, שיראו שאנחנו אלה ששומרים על האתרים האלה חופשיים לכולם, ככל שיהיו יותר שרים שיוכלו לומר בפה מלא שהעם היהודי שב לציון, שב ליהודה ושומרון – זה יתחזק".

ריבונות צריכה להיות צעד־נגד להכרה במדינה פלסטינית?

"לאו דווקא. האירוע ההיסטורי היחיד של דה־קולוניזציה, שבו העם הילידי שב לאדמתו אחרי אלפי שנים שבהן הוא נרדף, אלה היהודים ששבו לאדמתם. כשהולכים מולנו במהלכים חד־צדדיים, זה כנראה יפתח פתח וחלון הזדמנויות. אין באמת משמעות אופרטיבית להכרה של המדינות בפלסטינים, אבל יכול להיות שיהיה איזשהו פתח עבורנו לבצע גם מהלכים חד־צדדיים. כתבתי את הצעת החוק להחלת ריבונות בבקעת הירדן כדי להוכיח שזה הצעד האפשרי היחיד בדרך ליציבות ושגשוג של שני הצדדים. תמיד תמכתי בריבונות, השאלה היא מתי צריך לעשות את זה ובצורה הנכונה, שלא תפגע בנו".

מתחו את החבל

בנושא אחר: איך את רואה את פיטורי ח"כ יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון בשל חוק הגיוס?

"אני חושבת שזו טעות. ליולי הייתה לגיטימציה. אני לא מבקשת מהחרדים להגיע לפשרות לא עם נעמה לזימי ולא עם יאיר גולן. אני מבקשת מהם לבוא ולהגיע לפשרות איתנו, אנשי ימין, שמקיזים דם, יזע ודמעות, שהילדים שלנו במילואים כבר שנתיים. הם עושים את זה עם חיוך על הפנים כי הם שומרים עלינו, אבל זה הגיע עד לפה", היא מחווה עם היד מעל הראש. "לא יכול להיות שהחרדים לא ייכנסו מתחת לאלונקה ויעזרו לנו להגן על המדינה, להגן על הילדים שלהם. לא יכול להיות שבזמן שבין החברים שלי יש כאלה שמתגרשים בעקבות המילואים, או סופגים מכות כלכליות עד שלא יכולים לקחת את הילדים לחוג – יש מי שמחפשים איך לשלם עוד למערכת החינוך החרדית. כשאני רואה את אריה דרעי אומר בישיבה לא להתגייס, אני באמת תוהה איך, איך הם מסוגלים? הרבנים צריכים להבין שאנחנו נמצאים במלחמת עצמאות שנייה, ואנחנו צריכים אנשים שיעמדו איתנו בקו החזית. הם צריכים לקום לגודל השעה. זה לא אירוע פוליטי, צריך את כוח האדם הזה".

גם אם הממשלה תתפרק?

"אם על זה הם מחליטים ללכת לבחירות, הם גם יישאו אחר כך בתוצאות".

מה בנוגע להדחת היועצת המשפטית לממשלה? בעבר הבעת התנגדות למהלך.

"התזמונים של הממשלה הזאת הם גרועים לצערי. למשל ראש השב"כ, ששבוע אחרי הכישלון של שבעה באוקטובר כבר היה צריך להגיד לו תודה רבה ולהתראות, ולא להמתין". לגבי היועמ"שית, "היו פה שני קצוות שמתחו את החבל. גם היא, וגם הם. למה צריך למתוח את זה לדקה האחרונה? זו טעות שהממשלה זו עושה לצערי פעם אחר פעם".

אם היית שרה, היית מצביעה בממשלה נגד הדחתה של בהרב־מיארה?

"אני חושבת שהייתי נמנעת. אני מבינה את הקושי של ההתמודדות מולה, אני מבינה לחלוטין שקשה מאוד לתפעל את הממשלה בתוך הסיטואציה הזו, בטח בתוך תקופת מלחמה, אבל יש דרך לעשות את הדברים. דרך שמקובלת, שלא מתסיסה, שהיא לא אצבע בעין. עם מה שנקרא בליכודניקית ההדר הבית"רי, שהוא עניין שנעלם", היא אומרת, ומדגישה שלליכוד היא לא חוזרת.

לאחר מה שנראה כחוסר רצון של חמאס בעסקה, יש לצאת כעת למהלך צבאי התקפי יותר מול עזה?

"אני גאה בזה שנכנסתי לממשלה כדי להבטיח את עסקת החטופים, גם עסקת החטופים האחרונה. אני חושבת שאין חשוב מלהשיב אותם. צריך להבין שהלחץ שהופעל בזירה הבינלאומית הקשיח את עמדותיו של חמאס ומנע בעצם את עסקת החטופים האחרונה. אם המשוואה כרגע היא כניעה לחמאס או הכרעה של חמאס באופן צבאי, אני לוקחת את ההכרעה באופן צבאי. אלה שני אירועים שהם בלתי אפשריים, אבל אני חושבת שזה יפעיל מספיק לחץ על חמאס כדי להיכנס לעסקת חטופים נוספת, ובעזרת השם אולי להניח את נשקו.

"יש כמה עקרונות שאני חושבת שהם קריטיים. קודם כול ניקוי מוחלט של צפון הרצועה, השמדה מוחלטת של המנהרות. 15 קילומטר בצפון שיהיו פרימטר הביטחון, מבחינתי שיעַבְּדו את האדמה חקלאית. ואז הקמת עיר הומניטרית, עם מעבר קודם כול של ילדים ונשים באופן חופשי לתוך שכונות מסודרות באופן שיאפשר לחלק את הסיוע על ידי ארגוני האו"ם או על ידי הארגון האמריקני. ואז מתחיל ניקיון מוחלט של הדרום. הקמת מכשול ימי בין מצרים לרפיח, תעלה ימית שתמנע את כל ההברחות".

עבודות חקלאיות בצפון הרצועה זה סיפוח?

"את רוצה לשים על זה תווית, שימי על זה תווית. אני קוראת לזה פרימטר ביטחון עם עבודה חקלאית שיש בה נוכחות מוחלטת של עובדים, יום ולילה".

נוכח הסתייגות שלה מחלק ממהלכי הממשלה שהיא שותפה לה כסגנית שר, אני שואלת את השכל לסיום איך נראית הממשלה המועדפת עליה. "ממשלת אחדות לאומית. הערבים בטוח לא, גם לא מרצ והקיצונים. זה צריך להגיע, נאמר, לבנט וביבי שיושבים ביחד, יחד עם אחרים שירצו להצטרף".