"אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר לאנשים על מה אנחנו נלחמים"

שלום ציפי, מה שלומך?

"עסוקה, בגלל ההכרזה של ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר על הכוונה להכיר במדינה פלסטינית. זו שגיאה מוסרית, פרס לטרור וכניעה ללחץ פוליטי פנימי. מעשית זה לא צעד מדאיג, מכיוון שעד היום יותר מ־150 מדינות בעולם הכירו במדינה פלסטינית ולא קמה מזה מדינה. מה שמדאיג הוא שמדינות רבות בעולם מבצעות בחירה מוסרית שגויה במשוואה בין חמאס לישראל. למעשה, הן מצדדות בחמאס".

דבר כזה לא קורה בן רגע. איך הגענו עד הלום?

"ב־4 ביולי לפני שנה היו בחירות בבריטניה, וממשלת הלייבור ניצחה ברוב גדול. זה הביא לשינוי במדיניות כלפי ישראל. אני נמצאת בבריטניה חמש שנים. בארבע מתוכן עבדתי עם ממשלה שמרנית שהייתה החברה הכי טובה של ישראל באירופה, בלי הגזמה.

"ראש הממשלה הקודם ריישי סונאק היה המנהיג השני אחרי ג'ו ביידן שהגיע לבקר בישראל אחרי 7 באוקטובר. הרבה לא יודעים שבריטניה היא שותפת מודיעין מספר 2 של ישראל, אחרי ארה"ב. יש שיתוף פעולה ביטחוני־מודיעיני הדוק בין המדינות. אבל מאז שהלייבור עלה לשלטון, ההחלטות שקשורות לישראל מונעות משיקולים פוליטיים פנימיים. ההחלטה של סטארמר היא כניעה לקולות קיצוניים במפלגת הלייבור שאנשים פה קוראים להם 'הקורביניסטים', שאריות של ג'רמי קורבין שהנהיג את הלייבור וסולק מהמפלגה בשל דעותיו האנטישמיות".

הופתעתם מהמהלך?

"לא הופתענו מההכרה, כי במצע שלהם היה כתוב שהם יכירו במדינה פלסטינית. אבל קודם הם דרשו שיהיה תהליך מדיני ושהרשות תבצע רפורמות, ועכשיו ברור ששום תהליך מדיני לא באופק - ולכן הם הורידו את הדרישות מהרשות. אנחנו כשגרירות עבדנו במשך חודשים ארוכים למנוע את סיפור ההכרה בכל מיני דרכים". 

זו לא אכזבה לך ולצוות השגרירות שלנו בלונדון?

"ראש מפלגת השמרנים וראש מפלגת 'רפורם' הוציאו הודעה חריפה מאוד שתוקפת את ההחלטה של ראש ממשלת בריטניה. יש פה אופוזיציה חזקה שנלחמת בזה. זו החלטה אומללה, שיצאה בתזמון שמשרת את חמאס ומורידה כל אחריות מהרשות הפלסטינית שהפגינה תמיכה נלהבת בטבח 7 באוקטובר. שר החוץ וראש הממשלה שלנו הוציאו אתמול הודעות גינוי תקיפות.

עם כל זה, בשיח בין מדינות לפעמים הפוליטיקה הפנימית גוברת על השיקולים הרציונליים, וזה מה שקרה פה. יותר מ־200 חברי פרלמנט דרשו מראש הממשלה את ההכרה, וחברי הקבינט דרשו את ההכרה כי אנשים במחוזות שלהם לחצו עליהם. חוץ מזה יש לנו עוד חודש למנוע את ההכרה הרשמית".

איך אתם חווים את המלחמה בבריטניה?

"סוער מאוד. כמעט כל מי שעבדתי איתו אמר שאני השגרירה שהייתה פה בתקופה הכי קשה. בכל העולם היה קשה, אבל פה עוד יותר בגלל האנטישמיות שהתפרצה פה וההפגנות שהיו בלב לונדון. מאות אלפים שצועדים בביג בן עם דגלי פלסטין זה דבר שלא נראה לפני כן. בזמן ההפגנות הרבות האלה יהודים לא יכלו לדרוך במרכז העיר לונדון, הוא הפך להיות אזור ללא יהודים. חוץ מזה יש אלימות כלפי יהודים ונתונים קשים על הרבה מאוד תקריות אנטישמיות. יש כאן תחושה עמוקה שהמדינה כאן לא פועלת בתקיפות מספקת נגד אנטישמיות, ויהודים מתוסכלים מזה מאוד".

אנחנו לא מכירים כל כך את הקהילה הזאת. ספרי עליה קצת.

"זו יהדות מפוארת. הדמות שעמדה בראשה תקופה ארוכה היא הרב יונתן זקס, שהיה פה הרב הראשי. הוא היה מקורב מאוד להנהגה הפוליטית, ואחד המנהיגים הרוחניים הגדולים שהיו לעם היהודי בעידן המודרני. היום הרב הראשי של בריטניה הוא הרב אפרים מירוויס, אדם משכמו ומעלה שנמצא בחזית המאבק נגד כל עוכרי ישראל, ומגן על המדינה בחירוף נפש. יש כאן הנהגה רוחנית בולטת ו־300 אלף יהודים, שרובם חיים בין לונדון למנצ'סטר. זו קהילה ציונית מאוד. המרחק לארץ לא גדול, הם מבקרים בישראל לא מעט, ומחוברים למה שקורה אצלנו. היום הם עוברים טלטלה. 7 באוקטובר שינה את המציאות בבריטניה, והם עושים חשבון נפש בנוגע לעתיד שלהם. הרבה חושבים לעלות לארץ.

"יש גל של עלייה מבריטניה שלא היה הרבה שנים. בשנה האחרונה שר העלייה והקליטה אופיר סופר קיים פה שלושה כנסי עלייה ועוד כנס מיוחד לרופאים במסגרת מיזם מיוחד להכשרת רופאים ממדינות מערביות. התוצאה של הכנסים היא אלף משפחות שעולות רק השנה, ועוד 200 חיילים בודדים שמתגייסים ליחידות קרביות ורוצים להיות חלק באחת התקופות הקשות ביותר שהיו למדינת ישראל. זה אחד הדברים המרגשים ביותר כאן. אירחתי את ההורים שלהם, ולפני שבועיים קיימתי אירוע לכבודם. יש פה תזוזה גדולה מאוד. אני מאמינה שגל העלייה הזה ילך ויגבר".

זה הגיע גם אלייך באופן אישי?

"היו הפגנות פרו־פלסטיניות ליד הבית שלי, וזה חסר תקדים. אף פעם לא היו הפגנות ליד בית השגריר בלונדון, ובשנה שאחרי 7 באוקטובר הם היו מגיעים בכל ליל שבת בדיוק בשעה שבה יוצאים מבית הכנסת. נאסר על בעלי ללכת לבית הכנסת, והבית שלנו היה סגור ומסוגר כשמסביבו דגלי פלסטין במשך עשרה חודשים. בשבת הראשונה שזה קרה היה חשש גדול מאוד. אלה הפגנות קולניות, והבנות שלי חששו שיפרצו לנו לבית. המטרה הייתה להטריד את המשפחה, ולא רק להפגין נגד המלחמה בעזה. בסוף הצליחו להרחיק אותם 50 מטר מהבית, אחרי מאבק גדול של קצין הביטחון".

כל זה אירע כשאת עובדת באינטנסיביות.

"נכון, אנחנו ממשיכים לעבוד. בית הנבחרים הבריטי היה הראשון שהחליט לפרסם דו"ח על 7 באוקטובר. הם עשו תהליך איסוף עדויות כמו של יד ושם, ומי שעמד בראש הוועדה הזה הוא פרופ' אנדרו רוברסט, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הכי חשובים בבריטניה. לצד זה יש הכחשה של הטבח, ואנחנו נאבקים בזה. לפני שבוע אירחנו את אביבה וקית' סגל, שנתנו שוב עדות מצמררת בבית הנבחרים, הסבירו מה זה חמאס ועם מי יש לנו עסק. בבריטניה יש שיח ער על ההתמודדות עם קיצוניות והאיום הג'יהדיסטי. איראן היא איום גם על בריטניה, וגם בזה הייתה לנו עבודת הסברה. היו תקופות שבהן מחלקת הדוברות ואני עשינו חמישה ראיונות ביום בכל ערוצי התקשורת. אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר לאנשים על מה אנחנו נלחמים".

את מסיימת את תפקידך לפני החגים, וגם אוגוסט צפוי להיות חודש עמוס.

"לא היה פה יום אחד רגוע. אנשים חושבים ששגרירים עובדים פחות קשה מפוליטיקאים בארץ. היו כאן הרבה ימים שבהם הרגשתי שהעבודה כאן קשה יותר, ויש בה הרבה אחריות ואתגרים. הישראלים מדברים היום בשפה אחרת. לא צריך לשכנע אותם שמדינה פלסטינית זה אסון, שפתרון שתי המדינות הוא לא רלוונטי. העולם עדיין לא עבר את התמורה הזאת".

מה התחושות שלך לקראת החזרה לישראל?

"אין דבר חשוב יותר מלחזור לארץ, כי הגעגועים גדולים מאוד. שאלו אותי איך החיים בחו"ל, והתשובה היא שאין יום שאני לא מתגעגעת. מצד אחד אני נמצאת בשליחות חשובה מאוד, אבל בחוויה האישית אני בגלות ורוצה לחזור הביתה. אני יודעת שאני חוזרת לישראל שונה מאיך שיצאתי ממנה, ויש תהליכי חשיבה והפנמה של עומק האתגרים שלנו".

כשהעולים האלה יגיעו לישראל, תפקידנו יהיה לחבק אותם ולרכך את המעבר החד שלהם מבריטניה האירופית לישראל המזרח־תיכונית - ולומר להם "ברוכים הבאים הביתה".