"ארץ ישראל מאפשרת חזרה לגופניות": האמן שהפך נערי גבעות לקנטאורים

דידי כליפה היה תלמיד בישיבת שבי חברון כאשר נתקל במודעה במקור ראשון. ״בבית הספר לאמנות פרדס, שלא שמעתי עליו עד אז, נפתחה סדנת אמן עם ליאוניד בלקלב, שגם עליו לא שמעתי, והקורס היה פתוח לנרשמים מבחוץ״, הוא מתאר. ״התלהבתי ורציתי להירשם, אבל הרגשתי גם אי נוחות: אני בשיעור ד' בישיבה, מה זה שייך, השיעורים הצעירים מסתכלים עלי, זה לא מתאים. הלכתי לשאול את הרב חנני מה הוא אומר על זה״.

תשובתו של הרב חננאל אתרוג, ראש הישיבה, הייתה לא צפויה. ״הוא אמר לי 'אתה חייב ללכת'. הוא אמר שאם לא אלך ללמוד אמנות, תהיה בעיה עם לימוד התורה שלי. זה הפתיע אותי. שבי חברון  זו ישיבה שמרנית, לא ישיבה שקוראים בה שירה באמצע סדר צהריים״.

כליפה נרשם לקורס, ולאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי פנה ללמוד בפרדס תואר מלא. המקום, שהוקם על ידי פורת סלומון ופעל בשיתוף פעולה עם המדרשה לאמנות בבית ברל, נסגר מאז. ״לא היו הרבה נרשמים, והיו אחוזי נשירה גבוהים. במחזור שלי התחלנו שמונה וסיימנו שלושה״.

מההתרשמות שלך, אין מספיק ביקוש לאמנות פלסטית במגזר הדתי?

״ברור שמבחינת אחוזים, גברים דתיים פחות לומדים אמנות פלסטית, אבל זה כן תחום שנמצא בעלייה, ונפתחו כל מיני אלטרנטיבות".

אנחנו נפגשים לרגל תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו, שתעלה ביום שישי הקרוב, 8 באוגוסט, במשכן לאמנות בעין־חרוד, הישג יוצא דופן לאמן צעיר. זו אינה הפסגה הראשונה שהוא כובש: סדרה של 12 רישומים פרי עטו, ״החושן״, נרכשה לפני כשנה על ידי מוזיאון תל־אביב, וגם ביריד ״צבע טרי״ נמכרו יצירות רבות שלו. מעבר לכך, הוא מציג את עבודותיו בגלריות שונות ובהקשרים נוספים.

כליפה, בן 30, נשוי לניצן ואב טרי לבן שזכה לשם הדר. בפוסט שפרסם הוא הסביר את בחירת השם: ״ההדר הוא בראש ובראשונה תפיסה אסתטית־חומרית, הוא זה שמבדיל בין הפשוט למפואר. אבל ההדר הוא לא רק בעל היבט ויזואלי, הוא גם עמדה נפשית, הוא הלך רוח״. בהמשך הוא מצטט את דבריו של הרב ראובן ששון: ״הקדושה איננה משהו אוורירי שתלוי רק בחוויות רוחניות או בהרגשת הלב. היא מציאות אמיתית וממשית שבאה לידי ביטוי בחיים עצמם״.

התנועה הזו, בין הקדוש לממשי, עולה באופן מובהק מיצירותיו של כליפה, שמפגישות בין סמלים יהודיים־דתיים ובין שלל עולמות אסתטיים.

מכיוון שאנחנו נפגשים כחודש לאחר הולדת בנו הבכור, מטבע הדברים עולה ההקבלה הלעוסה בין לידה ליצירה. כליפה מסתייג ממנה: ״בלידה יש בריאה, יש מאין. יצירה היא עבודה של יש מיש, ארגון של דברים מחדש, ניסיון לספר סיפור דרך גורמים קיימים. אנחנו עובדים עם דימויים, ואלה תמיד לקוחים מהמציאות. על הדימויים האלה אנחנו יכולים לעשות הרבה פעולות: ערבוב, ניכוס, הזרה, אבל החומר הבסיסי לעבודה הוא הקיים. בלידה נוצר משהו חדש, חדש באמת. ממש חיכיתי לראות איך הוא ייראה, יש בזה יותר סוד״.

לשרוף את היצירה שלך

הוא גדל במושב יתיר שבדרום הר חברון, למד בישיבה התיכונית בקריית־ארבע ואחריה בשבי חברון ובפרדס, והיום מתגורר בירושלים. לצד היותו אמן פעיל, הוא גם מלמד אמנות בבית הספר פלך לבנות בתל־אביב. "במקור רציתי ללמד נערים", הוא משתף. "היה חשוב לי שהם יפגשו מודל גברי שעוסק באמנות, שיראו שזה אפשרי״.

"בתערוכה בגלריה גאולה הציג איתנו אמן וידאו מיצהר, הוא עף על העבודות האלה. חברים שלו שבאו לתערוכה אמרו לי 'וואו איזה יופי, איזה תותח אתה, איזה כבוד עשית לנו'. ובמדרשה בבית ברל אמרו לי 'וואו, איזה אמיץ אתה, בחור עם כיפה, ככה להביע ביקורת על נערי הגבעות'"

התערוכה במוזיאון נקראת ״אקרופוליס״, והיא כוללת סדרת עבודות המורכבת משישה כדי חרס. על גבי כל אחד מהם מתוארת סצנה סיפורית שהדמויות בה הם קנטאורים – יצורים מיתיים שפלג גופם התחתון הוא של סוס והעליון של אדם. ההתרחשויות השונות גזורות משפה ויזואלית יוונית, וכך גם השימוש בטכניקה העתיקה של עיטור כדים, אבל הן בעלות טוויסט עכשווי־מקומי: הקנטאורים הם בעצם נערי גבעות. אוצֵר התערוכה הוא אבי לובין, האוצר הראשי של המשכן לאמנות.

איך נולדה סדרת העבודות הזו?

״השתתפתי בחממת יוצרים מטעם כתב העת ׳יהי׳, והייתה בקשה לעשות עבודה פוליטית־ימנית. זה היה מורכב עבורי כי אני לא אמן פוליטי, והיה לי קשה לשים את עצמי במשבצת של ימין או שמאל. במקביל, הסתובבתי הרבה זמן עם מחשבה על מיתולוגיה, וגם נוער הגבעות עניין אותי מאוד. אמרתי, אני הולך לעשות קנטאור שהוא נער גבעות. הפרופיל התקשורתי שלהם מצייר אותם כמשולחי רסן, מופרעים, פורעי חוק, וזה בדיוק מה שהמיתולוגיה אומרת על הקנטאורים. עשיתי כמה סקיצות בפוטושופ, לקחתי 'מתנחלים' מגוגל תמונות והדבקתי אותם על סוס, ראיתי שזה מעניין.

״היו לי כמה כיוונים", מתאר כליפה את התפתחות היצירה. "בהתחלה היה לי בראש דימוי של ציור שמן, קנטאור סופר־ריאליסטי, חשוף חזה, עם ציצית ופאות מתבדרות. זה נשמע לי יפה, אבל הרגשתי שזה לא ממצה. ואז חשבתי על הכדים. בעצם זה מתבקש, כי הכדים היווניים סיפרו סצנות מיתיות. העבודה התלת־ממדית עם הכד מאפשרת חוויה – לא רגע קפוא בזמן אלא סצנה, התרחשות מסביב לכד, מעגל שלם״.

כדי להביא את המחשבה הזו אל המציאות, צלל כליפה אל חקר המסורות והטכניקות של הכדים היווניים. במהלך התקופה הזו הוא התחתן וטס לירח דבש בלונדון, וגם את השהות הזו ניצל לסיורים ממושכים במוזיאונים ולהתבוננות ארוכה בכד אחר כד, בילוי אופייני בהחלט לגבר בירח דבש.

לטובת החלק המעשי הוא חבר לקרמיקאית נועה פלאט, שיצרה עבורו את הכדים. הם בחרו להשתמש בחֵמר מסוג טרקוטה, הידוע בצבעו החום־כתמתם. ״לא השתמשנו בטכניקה היוונית העתיקה לציור על חרס, היא מצריכה הרבה יותר זמן, משאבים וידע משהיו לי. במקום זה נועה רקחה חומר עם רכיב כימי שמייצר ברק שנראה כמו בכדים המקוריים. עשינו ניסויים: באיזו טמפרטורה זה יישרף, אבל לא יהפוך לכהה מדי. היא עבדה על הכדים, אני עבדתי על הסקיצות, ואז התחלנו להתנסות ולשרוף״.

נשמע מלחיץ, לשרוף עבודה שלך.

״ממש, אתה לא יודע איך זה ייצא. הצבע שהשתמשתי בו הוא אפור בהיר במהלך העבודה, ורק כשהוא נשרף הוא הופך לשחור אטום. כך שלא הייתה לי דרך לדעת אם השתמשתי במספיק צבע, או איך הקו ייראה. זה הזכיר לי צילום בפילם – אין לך מושג מה תהיה התוצאה. כל כד דרש להחזיק את המתח: שלא יתנפץ, שייצא טוב. שנינו עבדנו על זה הרבה זמן, נועה מקצועית מאוד״.

יושב על הגדר

בהתאם למסורת של הכדים הקלאסיים, כל אחד מששת הכדים שיוצגו בתערוכה מספר סיפור אחר, בהתאם לסוג הכד. למשל, על כד שמתאים ליין מתוארת סצנה של משתה. ״ניסיתי להביא כל מיני היבטים של נערי גבעות. יש כד של רעיית צאן, יש כד שבו הם בונים מאחז, בכד אחר הם לומדים תורה. יש גם כד שבו הם עוקרים עצי זית, בהתאם לדימוי התקשורתי העגום. ניסיתי לעצב כל מיני התרחשויות, גם בהלימה לגזרות של הכדים וגם כדי לייצר נפח לדמויות״.

הכדים הוצגו בעבר, בהרכבים שונים, בשני מקומות: בגלריה גאולה שבבית אצ״ג בירושלים – בתערוכת הסיום של החממה שבמסגרתה נולדו מלכתחילה; ובמדרשה בבית ברל, בתערוכת הסיום של לימודי האמן שם, שהיו חלק מתוכנית הלימודים בפרדס.

הצגתָ תערוכה טעונה פוליטית בשני מקומות שמחזיקים בעמדות פוליטיות שונות מאוד.

״היה מעניין לראות שבשני המקומות הכדים התקבלו באהדה רבה. אני חושב שהקסם בעבודות האלה, וזו הברקה שאני שמח עליה, הוא שהן עומדות על הגדר ולא מכריעות לשום צד. הן יכולות להתפרש כתמיכה וכביקורת בה בעת. זו גם העמדה הנפשית שהגעתי איתה לעבודות האלה. אלה ערכים שגדלתי איתם ואני עדיין מאמין בהם, ומנגד יש בעולם של הגבעות גם מרכיבים שאני חושב שהם לא תקינים ולא מוסריים. היה חשוב לי שהעבודות לא יכריעו בשאלה הזו. קודם כול, כי עבודות פוליטיות עם הכרעה הן בהכרח פלקטיות. דווקא כשיש רווח, תהייה, זה הופך להיות מעניין. וגם אישית, הרגשתי שאני לא רוצה לחתום על אף צד בסיפור הזה, כי אני חצוי מאוד.

״בתערוכה בגלריה גאולה הציג איתנו אמן וידאו מיצהר, הוא עף על העבודות האלה. חברים שלו שבאו לתערוכה אמרו לי 'וואו איזה יופי, איזה תותח אתה, איזה כבוד עשית לנו'. ובמדרשה אמרו לי 'וואו, איזה אמיץ אתה, בחור עם כיפה, ככה להביע ביקורת על נערי הגבעות'. המשובים הסותרים האלה הם הצלחה בעיניי, מבחינתי זה אומר שהעבודה טובה. היא נקראת לשני הכיוונים, וכל אחד מוצא בה את עצמו. אני לא מצטער שיש צופים שיראו בעבודות האלה משהו שמאלני. בתוך העבודה יש היבט שרוצה גם להראות שיש בעייתיות בתופעה, ויש גם היבט של 'איזה יופי, הנה המתיישבים החדשים'. זה באמת משתמע לשני הצדדים״.

לצד הסיפוק שהוא חש נוכח הפרשנויות השונות ליצירה, כליפה מביע חשש שתשתמע מהן קבלה ואהדה כלפי המעשים הבעייתיים שמבוצעים לעיתים על ידי נוער הגבעות.

לא רצית לתת לגיטימציה לעקירת עצי זית.

״בדיוק. אבל אני גם לא רוצה שיגידו 'אה, הנה האמן שנהיה שמאלני, גדל בקריית־ארבע וחברון, וכדי להתקבל במילייה הוא יוצא נגד הבאר ששתה ממנה'. ברגע שנוער הגבעות קיבלו את העבודה בהתלהבות, נשמתי בהקלה. וגם אם תהיה ביקורת, זה בסדר. אני מוכן לקבל ולשמוע״.

זו תערוכת היחיד הראשונה שלך במוזיאון.

״כן, זו אבן דרך משמעותית. החלומות הגדולים קרו מהר, צריך למלא את המצבור של החלומות״, הוא צוחק.

כשהקוזקים יבואו

הקנטאורים־נערי־גבעות אינם השילוב המפתיע הראשון שכליפה מציג בעבודותיו. ביצירות שלו ניתן לראות קו מובהק של קישור בין שני צירים: אסתטיקה קלאסית שמגיעה ממגוון עולמות ושפות אמנותיות, ודימויים וסמלים מהעולם היהודי הדתי. הסדרה ״החושן״, שכאמור נכנסה לאוסף של מוזיאון תל־אביב, מציגה שנים־עשר רישומים בעפרונות צבעוניים של אבני החושן השונות. סדרת הרישומים הפכה לעבודת אמנות נוספת, הפעם לבישה: כליפה כינס את האבנים לפי הסדר המקראי, הדפיס אותן על חולצת טי־שרט לבנה, ומכר אותה לכהנים בלבד. בעבודה אחרת הציג כליפה תפילין משובצות באבני סברובסקי, ועוד ועוד. 

״יצאתי לדרך הזאת מתוך הסיפור של יצחק ועשיו״, הוא אומר. ״יעקב לוקח את הידיים של עשו כדי לקבל את הברכה מיצחק. 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'. עניין אותי הרגע הזה שבו יעקב צריך ללבוש ידיים של אדום, של יוון, של רומא, בשביל להביא ברכה לעולם. מאז אני עוסק בזה, בוחן את הקשר מכל מיני זוויות ומפגשים. יש פה הזמנה להסתכל באסתטיקה יוונית, רומית, אדומית, ולתת לה את הקול של יעקב״.

הוא קם ומוריד מהמדף מחברת ישנה, מדפדף ומראה לי ציור בעיפרון של פסל יווני קלאסי, ריאליסטי, שנראה כמו פסל יווני מלבד הבדל אחד – הוא עוטה טלית ותפילין. ״זה רישום שעשיתי בצבא, ומאז החיבור הזה לא מפסיק לעניין אותי״.

כלומר, לקחת את מודל היופי היווני ולהניח עליו טלית ותפילין.

״זו ההתחלה שממנה יצאתי, והתחלתי לרוץ הלאה. למשל בעבודה על התפילין המשובצות – תפילין נקראות כתר, אז בואו נעשה שזה ייראה כמו כתר. יש הלכה שכשמניחים תפילין אסור לחשוב מחשבות זרות. חשבתי על הסצנה בסדרה 'הכתר' שבה המלכה אליזבת הצעירה, אחרי שאבא שלה נפטר, מודדת את הכתר והוא כבד לה. אם מניחים עליך כתר בשווי כמה מיליוני שקלים, כנראה באמת תחשוב רק עליו. אז אמרתי, בואו נשבץ תפילין בסברובסקי, נראה איך זה ייראה. אני אוהב את החיכוך החומרי הזה״.

במקורות היהודיים יש הרבה התנגדות בנוגע לאימוץ התרבות היוונית. למה רצית לחבר דווקא בין הקצוות האלה?

״בסיפור המקראי שעליו דיברנו, המפגש מביא ברכה. מה שאני עושה לא חריג. כשתרבויות עברו פה בארץ, רכיבים מהן התמוססו פנימה. התרחשה דיפוזיה. בית המקדש השני היה דומה בשעתו למקדשים מקבילים.

"בעבודה אמנותית, חיבור בין ניגודים עושה פעולת הזרה ומעורר שאלות. כשאני מזיז דברים מהסביבה הטבעית שלהם, יש לי הזדמנות לבחון אותם מחדש. מה קורה ברגע המפגש? מה קורה לגוף היהודי כשהוא פוגש חלק תחתון של סוס? האם זה מרכך אותו, או הופך אותו לפרוע? האם העדינות היהודית הולכת לאיבוד, או שהיא מגייסת את הארציות אליה? מי מנצח במאזן הכוחות הזה?״

הקנטאור עצמו, אומר כליפה, מייצג דימוי יהודי נפוץ: המאבק בין הנפש האלוהית ובין הנפש הבהמית ששלובות זו בזו. ״יש לי עדיין מחשבה לעשות קנטאור בציור שמן, ולהוסיף לו גרטל. השאלה הגדולה של היהדות היא על חיבור בין חומר לרוח, וזה מה שהאמנות הפלסטית עושה מעצם היותה. מדובר במדיום נכון לשאלות האלה״.

מה המוטיבציה שלך כאמן לעסוק באופן כמעט אקסקלוסיבי בסמלים דתיים?

״קשה לי עם זה שאין באמנות מספיק דימויים יהודיים. הרבה שנים היהדות נמנעה מדימויים פלסטיים. היו הרבה טקסטים, מוזיקה, רוח, אבל האמנות הפלסטית כמעט לא קיבלה מקום. היה לי רצון לייצר דימויים דתיים, לנסח דימוי יהודי חדש, לנהל שיחה. לפתוח את השאלות האלה.

״בפן ההלכתי אני שמרן מאוד, אני חושב שצריך סנהדרין כדי להחליט החלטות גדולות, אבל בעולם האמנותי אני יכול לפרום קצת, לשאול שאלות. למשל, איך ייראה בית מקדש שלישי בעידן מודרני? יש לי עבודה שהצגתי בה כרובים שעשויים מסידורי פרחים. הייתה לי מחשבה על זה שקורבנות לא יהיו בשחיטה של חיים אלא בהשחתה של יופי, שיקרעו פרחים על המזבח. באמנות אתה יכול לפנטז, לעשות דברים אחרת, להציע הצעות. ביהדות ההלכתית אנחנו אוהבים להיצמד לדימויים של בית המקדש כפי שהוא מופיע בציורים של מכון המקדש, אבל בעצם אף אחד לא יודע איך זה ייראה, אז בואו ניתן לאפשרות הזו לפרוח.

"החיבור של עם ישראל לארץ ישראל מאפשר חזרה לגופניות. בגלות אתה רדוף, מפחד. אם הקוזקים יגיעו, כתבים אתה יכול לכרוך ולרוץ, ציורים ופסלים קצת יותר קשה לשנע. המחשבה שלי על דימויים יהודיים חדשים היא דווקא בהקשר הגאולי – חזרנו לארץ, בואו נחשוב מחדש איך נראה יהודי".

העיסוק הזה בא לידי ביטוי בסדרת ציורים חדשה שהוא עובד עליה, בשם ״הארמון בירושלים״. הציורים נעשים בטכניקות שונות ומציגים ארמון דמיוני, העשוי באסתטיקת פאר אירופית־מערבית, שמשובצים בה מוטיבים ישראליים. ״ניסיתי לנסח מחדש גאולה. הרי המשיח לא יבוא על חמור לבן, בואו נתקדם. באיזה רכב הוא יבוא? מה הוא ילבש? איך ייראה הארמון בירושלים? ממה הוא יהיה עשוי? לנסות למשש את המילים שאנחנו אומרים בתפילה, איך זה מתלבש באופן פרקטי. לא בטוח שזה יעלה בקנה אחד עם ההלכה, אבל בגלל שיש כאן משהו פרום, שאנחנו עוד לא בטוחים איך הוא ייראה, אני מרשה לעצמי להיכנס לרווח הזה וליצור ממנו״.

העבודה האמנותית מקושרת אצל כליפה לעולם הנבואה. ״נבואה מורכבת מדימויים. הדבר הראשון שהקב״ה שואל את ירמיהו הוא 'מה אתה רואה?'. זו השאלה הראשונה של כל מורה לאמנות. ירמיהו עונה: 'מקל שקד אני רואה'. ואז יש עבודה עם זה: מהו מקל שקד, מה הוא מסמל. אם לא נהיה מורגלים בדימויים, לקרוא אותם ולפרש אותם, איך נקבל נבואה? מבחינתי האמנות הפלסטית היא הכותל המערבי של הנבואה. פשוט אנשים לא כל כך מגיעים לכותל הזה״.

יש משהו מרגש בלחשוב על גאולה בתקופה כזו. אני בעיקר במחשבות הישרדות.

״בתחילת המלחמה שאלתי את עצמי: איך אני ממשיך להתעסק בדבר הזה? אולי זה לא הרגע המתאים, כשאנחנו עדיין מדממים? גיסי, בנימין פרנקל, נפצע קשה ואיבד רגל. זו לא עוד שורה באפליקציית חדשות, זה משהו שקורה אצלי בבית, זה נמצא, זה מנקר. צפות גם כל השריטות של האינתיפאדה מהילדות. אבל הבנתי שאני פשוט אופטימיסט מטבעי. אולי זה מוטיב הישרדותי: להסתכל על המציאות בפרספקטיבה של נצח, להבין שעברנו דברים גרועים מזה ושנצליח לעבור גם את המצב הנוכחי, למרות שהוא כואב ומתמשך. כשהגעתי לנקודה הזו, הבנתי שאני צריך לחזור לדבר על גאולה. אבל אני יכול לקבל את הביקורת על זה. יכול להיות שיש כאלה שיקראו לזה מנותק, שישאלו איך אפשר בכלל. זה ממש מובן״.

להחזיר אלינו את דוד המלך

דיברת על "לנהל שיחה". אתה תופס את הדיאלוג כתפקיד מרכזי של האמנות?

״לחלוטין. אמנות לא קיימת אם היא לא פוגשת קהל. אני יכול לצייר בסטודיו לבד, אבל רגע ההתממשות של היצירה הוא כשצופים בה, ואז יכולה להיווצר שיחה. אמנות מכל סוג מחייבת מפגש״.

אם פסל נפל ביער ואף אחד לא שמע, הוא נפל?

״בדיוק. לכן יש תשוקה של אמנים להציג. בסוף אנחנו לא ממש מרוויחים מזה, זה בעיקר כאב ראש וטרטור. אבל הרצון הזה שיראו, שייחשפו לעבודות שלנו, נובע מכך שאנחנו מנהלים שיחה. אנחנו רוצים לראות את האינטראקציה של אנשים אחרים עם מה שיצרנו, והצורה של השיחה מלמדת לא פחות מהתוכן שלה. איך מדברים באופן ויזואלי? איך עובדים עם דימויים חזותיים?

״האמנות יוצאת ממקום פנימי מאוד, ופוגשת את המתבונן במקום פנימי מאוד, וזה מוריד הרבה קליפות וחסמים. הלוואי שהאמנות תצליח לייצר שיח כזה בתוך העם שלנו, מלב אל לב, בלי סטיגמות, תגיות או מדבקות. זה מרגיש מסר של פיס אנד לאב״, הוא מחייך, ״אבל אני באמת מאמין בזה״.

מה הציפיות שלך מהתערוכה?

״יש לי תקווה שהקוראים של מקור ראשון יגיעו לראות אותה. המגזר שלנו הוא לא תמיד צרכן של אמנות פלסטית, אבל זה אוגוסט, ממילא כולם בצפון, אז תקפצו לעין־חרוד, תעשו סיבוב. זה לבוא למוזיאון ולראות דימויים שנראים קצת כמוך. הייתי רוצה שהקהל ירגיש שיש לו מקום במוזיאון, שזה לא מקום 'שלהם'. הסיפור הישראלי מתרחב ויש מקום לכולם״.

מה מעניין אותך ליצור בעתיד? יש חלומות ותוכניות?

״יש לי, בין השאר, פנטזיות על ורסיות יהודיות לפסלים קלאסיים משיש. נניח, לעשות פסל של דוד כשהוא נראה כמו דוד ולא הדוגמן מהפסל של מיכלאנג׳לו. אני חושב על התנ״ך, אלה דמויות שלנו אבל רוב הייצוגים החזותיים שלהן נוצרו על ידי נוצרים. אז להחזיר אותן קצת אלינו״.

לסיום, מה נותן לך כוח בתקופה הזו?

״עשייה היא גלגל שמזין את עצמו. ברגע שאתה מתחיל לעשות, ליצור, אתה בסטטוס של יצירה, ותרצה ליצור עוד. גם הפרספקטיבה נותנת לי כוח. הנושאים שאני עוסק בהם קשורים לאוטופיה, לגאולה, לסוף טוב. אני לא מתעסק בכאן ובעכשיו. הרבה אמנים עוסקים בתגובה  למלחמה, ביצירה בעקבות המלחמה, זה מתבקש. אבל איכשהו אצלי האינסטינקט היה דווקא לעלות על ההר, להסתכל על האופק, לאמץ את המבט הרחוק״.