לפני כחודש, במהלך המלחמה באיראן, פרסם איגוד חכמי המערב פסק הלכה שעורר דיון בציבור הדתי. הפסיקה נועדה לנשים שבגלל ירי הטילים חששו לצאת מהבית לטבילה במקווה לאחר חשכה, והיא התירה להן לטבול מבעוד יום, לפני השקיעה, ובלבד שהאישה לא תפגוש את בעלה עד לאחר צאת הכוכבים. בדברים שפרסם האיגוד הודגש שההיתר נובע מכך שמדובר בשעת הדחק, וכי הוא נשען על פסקים קודמים של חכמי מרוקו ובהם הרב שלום משאש ורבי רפאל בירדוגו, שהתירו טבילה כזו במצבים דומים.
זה איננו הפסק הראשון של איגוד חכמי המערב המתייחס למצבים חריגים, "שעת הדחק" במינוח ההלכתי. גם הפסיקה שהביאה לתודעת הציבור את קיומו של הגוף הזה, המבקש לתת מענה הלכתי לסוגיות אקטואליות ברוח פסיקתם של הרבנים הספרדים, ניתנה בתקופה כזו. לפני חמש שנים, חודש לאחר פרוץ מגפת הקורונה, פרסמו חכמי המערב פסיקה שקבעה כי אנשים מבוגרים השוהים בבידוד מניעתי מחשש להידבקות בנגיף קורונה, רשאים "להשתתף מרחוק" בליל הסדר באמצעות שידור חי בפלטפורמות כמו זום, וזאת בתנאי שהוא יופעל מבעוד מועד, קודם כניסת החג. גם אז הודגש בפסק, שחתמו עליו יותר מעשרה רבנים, שהוא מתייחס לשעת חירום בלבד.
שבע שנים אחרי הקמת האיגוד, ולאחר שהוא כבר יזם מספר כנסים והוציא לאור כמה ספרים, כינסנו ארבעה ממוביליו לשיחה על יעדיו ושאיפותיו. הרב יהודה שלוש, המבוגר שבחבורה (67), הוא רב שכונות מזרח־נתניה, ראש בית מדרש לרבנים ודיינים, מחבר ספרי שאלות ותשובות, ועוסק גם בטיפול. הוא בנו של הרב דוד חיים שלוש שהיה רבה הראשי של נתניה במשך 63 שנה, ונודע בפסיקות הלכתיות ייחודיות.
שותפו להקמת האיגוד, המכהן כמזכיר האיגוד, הוא הרב רפאל דלויה (46), רב קהילת אהל יצחק ביישוב הר־ברכה, דיין בבתי דין לגיור, ובעל משרד עצמאי לשמאות מקרקעין. הרב דלויה, מחבר הספר "זוכר ברית אבות" על מנהגי יהודי מרוקו, משתייך לשושלת רבנים מפוארת שראשיתה ברבי יצחק דלויה, מגולי ספרד שהתיישב במרקש וכיהן בה כאב בית דין. הרב רפאל דלויה עלה מצרפת לבדו בגיל 16, והוא מציין את היותו הדור הראשון במשפחתו מאז גירוש ספרד שלא נולד במרקש. אגב, הרב דלויה חובש תרבוש באופן קבוע מעל כיפתו הסרוגה, ובשבתות ואירועים חגיגיים הוא לובש גם ז'וכא, גלימה שלבשו בעבר רבני מרוקו.
משתתף נוסף בשיחה הוא הרב ד"ר דורון דנינו (55), תושב בית־רימון. הרב דנינו הוא עורך־דין ומגשר, מרצה באוניברסיטת בר־אילן על יהדות מרוקו, מלמד הלכה יהודית לסטודנטים מוסלמים, ומשמש כיועץ בכיר במכון הרברט קלמן להתמרת סכסוכים בינלאומיים. הרביעי והצעיר שבחבורה הוא הרב רון אלון (44), יליד עפרה ותושב שהם, רב בית הכנסת "כרם שלמה", ועוסק באימון וליווי כלכלי ומנטלי למשפחות במסגרת כמה עמותות. הרב אלון הוא אשכנזי; עוד נגיע לשאלת החיבור שלו לאיגוד של רבנים ספרדים.
הוויכוח על חזרת הש"ץ
לא מעט רבנים ספרדים נמצאים היום בעמדת השפעה, ויש גם הרבה איגודי רבנים. למה בעצם צריכים את איגוד חכמי המערב?
הרב רפאל דלויה: "במשך דורות רבים של פסיקת הלכה ושל השקפה, הקול של חכמי הספרדים היה אחד הקולות המרכזיים. דווקא כאן במדינת ישראל, שאמורה לבטא את כל השיטות, הקול הזה הושתק ולא נשמע, והרבה רבנים לא יודעים בכלל שהוא קיים. אנחנו באים להחזיר את השיטה הזאת, שהיא השיטה המאוזנת ביותר והמתאימה לכלל ישראל היום, במציאות של מדינת ישראל".
צילום: נעמה שטרן
הרב יהודה שלוש: "אם אני לוקח היום את רבני ארץ ישראל הספרדים, ולא משנה אם הם בש"ס או עם כיפה סרוגה, הם מייצגים שתי אסכולות, שבמובן מסוים הן אחת – או שמדובר בפסיקה אשכנזית קיצונית ומחמירה, או בתפיסה של הרב עובדיה יוסף. יש מרחב גדול של רבנים שעלו לארץ ישראל ממרוקו והציגו גישה הרבה יותר פתוחה ומכילה, שנחסמה באופן כמעט יזום על ידי הגישה הספרדית האחרת. אנחנו מנסים להחזיר אותה למסלול.
"אתן לך דוגמה. אני ואבי זצ"ל התארחנו פעם לשבת בקריית־ארבע אצל הרב בן־חמו. אבי עלה להתפלל כחזן ולא אמר חזרת הש"ץ, כי כך היה נהוג במרוקו, שאין חזרה חוץ מאשר בתפילת שחרית של שבת. בארץ ישראל הרב עובדיה חסם את זה. שאלתי את הרב בן־חמו למה הוא לא נוהג כך בעצמו, והוא אמר 'המתפללים לא נותנים לי בגלל הילקוט יוסף'. הספר הזה מכסה ולא מאפשר את הרוח הפנימית הזאת. אצלי בבית הכנסת אין חזרת הש"ץ אלא רק בשחרית של שבת, כדי לזכור את תקנת חכמים".
הרב דורון דנינו: "במרוקו גם היום לא אומרים חזרה, חוץ משחרית של שבת. זו דוגמה לצורת חשיבה של ההלכה. חזרת הש"ץ הרי נקבעה עבור מי שאינו יודע קרוא וכתוב. הרב יוסף משאש אמר עוד לפני שישים שנה, ועל אחת כמה וכמה שזה נכון היום, שכולם כבר יודעים קרוא וכתוב. תוסיף לזה את הבעיה של היעדר עשרה שמכוונים ב'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן' בחזרת הש"ץ, ואתה מגיע למצב של ברכה לבטלה בחזרת הש"ץ. אצלי בבית הכנסת הספרדי בבית־רימון אנחנו כן אומרים חזרה כי יש מתפללים שנוהגים כרב עובדיה, וזה לא שווה את המלחמה".
הרב רון אלון: "כשהקמנו לפני עשור את בית הכנסת שלנו בשוהם, אמרתי שהדבר הכי חשוב לי הוא שלא יהיה אדם שירגיש שבית הכנסת לא שלו. באופן טכני חילקנו את התפילות בין הנוסחים השונים, אבל באופן מהותי אנחנו דואגים שכולם ירגישו בבית. בעיניי זו גם הבשורה של האיגוד הזה, שפועל באבולוציה. הרב עובדיה ניסה לעשות רבולוציה, לייצר מהפכה וליצור מנהג אחד של הליכה לפי השולחן ערוך. המגמה שלנו היא להביא את רוח הפסיקה, החשיבה וההלכה הספרדית, שנכונה גם לאדם אשכנזי כמוני. מה שאני מנסה לעשות בבית הכנסת מגיע משם, מהמקום של הפתיחות, הישרות והפשטות של הדברים. בסופו של דבר המנהגים בארץ ישראל לא יהיו מנהגי פולין או מנהגי מרוקו, אלא מנהגי ארץ ישראל על פי מפתח מקומי. אמנם לא אימצתי את ההלכה המרוקאית באופן מלא, אבל היא כן משפיעה על דרך המחשבה ההלכתית שלי".
איך המשפחה האשכנזית שלך מגיבה לבחירה שלך?
"לאשתי רננה שגדלה בחיספין היה קשה בהתחלה עם המנהגים והנוסח, אבל עם הזמן היא מאוד קיבלה והבינה. בשבת האחרונה התארחנו בשבת־חתן של בחור ספרדי מהקהילה שקרוב אלינו מאוד, והיא אמרה כמה שהיא אוהבת את שבתות החתן הספרדיות שמלאות לב ונשמה. כמובן זו לא רק השמחה אלא גם דרך החשיבה וההסתכלות".
הרב שלוש: "אני לא חושב שאני מייצג את יהדות צפון אפריקה בהלכה, אני מייצג אותם בדרך המחשבה. כשאני פוסק הלכה אני לוקח את הרוח של התורה שבכתב ומכניס אותה בתוך התורה שבעל פה. כשאני מנתח סוגיה בגמרא ורואה שיש מקום לדעה מסוימת, אז אני לא פוסק כמותה בגלל שבצפון אפריקה פסקו כך, אלא כחלק מתפיסה שאומרת בואו נחזור לאחור, נפתח את הסיפור מלמעלה ונבחן היכן יש מקום להקל. להבנתי תורת ישראל היא תורה של קוּלות, תורה שמאפשרת ומרחיבה, ואת זה אני אכניס לתוך התורה שבעל פה. כשיש לי אפשרות לכאן ולכאן, אני הולך לקולא. הרב עובדיה יוסף הלך לפי מה שכתוב ב'שולחן ערוך', אבל מהגמרא ועד השולחן ערוך נוספו המון ספקות לחומרה. אני עולה למעלה, מעל השולחן ערוך, ואם למשל הרמב"ם מתיר גם אני אתיר".
הרב דלויה: "את התפיסה ההלכתית הבסיסית שלי קיבלתי מסבא שלי. דברים שהוא אמר לי כשהייתי בן 12 התחלתי להבין רק בגיל ארבעים, וככל שהתעמקתי בפסיקה ובלימוד הבנתי עד כמה צורת החשיבה שלו זהה לחשיבה של הרב יוסף משאש, רבי רפאל בירדוגו ורבנים ספרדים נוספים. רבי רפאל בירדוגו כתב על הפסוק בקהלת 'אל תהי צדיק הרבה' – 'לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה, כי די לנו בחומרות התורה וחכמי התלמוד'. הוא מוסיף ש'רבותינו האשכנזים' הפריזו בחומרות, אבל ביום כיפור אנחנו מתוודים גם על 'את אשר התרת – אסרתי', משום ש'אין רצונו יתברך לאסור המותר, כי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולה חס ושלום, והכתוב אומר דרכיה דרכי נועם'.
"לצערי, הרבנים היום לא יודעים להבחין בין מצב של לכתחילה למצב של שעת הדחק, ולא מביאים פתרונות הלכתיים פשוטים. אנחנו משמיעים את הפסקים הללו ומאמינים שאם הקול הזה יישמע יותר, ויבינו את השיטה הזאת, יהיו יותר רבנים שיאפשרו את זה. הכלל ההלכתי הוא ששעת הדחק 'כדיעבד דמי'. דעות שלא היינו פוסקים כמותן במצב לכתחילה, פוסקים כמותן בשעת הדחק. ניקח למשל את פסק הזום בליל הסדר בקורונה. הייתה מציאות שלא אפשרה לקיים ביחד את ליל הסדר, והיה פתרון הלכתי. לא אמרנו שלמרוקאים מותר לפתוח זום אלא שלעם ישראל מותר, כי על פי ההלכה גם אשכנזי שלא משתמש בחשמל ביום טוב, מותר לו בשעת הדחק להסתמך לכתחילה על דעות אחרות".
הרב דנינו: "צריך גם לזכור שעבור אנשים מבוגרים, לקיים את ליל הסדר לבד זה לא היה רק ענין של בדידות, אלא ממש עניין רפואי".
הרב דלויה: "בתחום הגיור, שאני עוסק בו, ההבדל בין גיור בדיעבד לגיור לכתחילה הוא לא עד כמה המתגייר ישמור מצוות. לפי הגמרא והרמב"ם קודם כול בודקים את המניע של הגר, האם הוא בא להתגייר לשם שמיים או לשם דבר אחר כמו נישואים או כסף. אצל רבים מהחרדים מקילים במניעים אבל מחמירים על דקדוקי מצוות, שזה דבר שלא כתוב. כשמישהו בא לפניי ואני יודע שהוא בא לשם שמיים, למשל זוג שנשוי כבר עשר שנים עם ילדים, הגיור של האישה הוא לכתחילה. לכן זה לא מאוד משנה כמה מצוות בדיוק היא תשמור".
הרב רפאל דלויה, הרב רון אלון, הרב ד"ר דורון דנינו, הרב יהודה שלוש | צילום: נעמה שטרן
הרב דנינו: "הרב יוסף משאש מדבר על שלושה עמודי ההוראה – הדין, השכל והזמן. הדין זה אומר שלא נסטה כמלוא נימה מההלכה של עם ישראל לאורך הדורות. השכל זה אומר שהדיין עיניו בראשו, וב־2025 במדינת ישראל אנחנו נמצאים במציאות שונה מזו שלפני מאה שנה. גם כשמדברים על הזמן – ייתכן שאותו רב ב־2018 לא היה פוסק את אותה פסיקה ב־1970. רבי יוסף משאש אמר גם שלא לחינם הקב"ה ברא את הפרי כך שהגרעין בפנים, הקליפה בחוץ והבשר באמצע. זה בא ללמדנו להסיר את הקצוות ולאחוז באמצע – לא להיות קיצוני, לא לקולא ולא לחומרא. אני חושב שזה מאוד מאפיין את חכמי המערב לאורך כל הדורות".
אימצו את המיתוג החרדי
האיגוד שלכם אמור להציב אלטרנטיבה לש"ס שלקחה את הספרדיות לכיוון חרדי־ליטאי, אבל במידה רבה הוא אלטרנטיבה גם לתנועות מסורתיות־מזרחיות שמתמקדות בהגות ובתרבות ולא בהלכה.
הרב דנינו: "אנחנו לא קוראים תיגר על שתי התנועות הללו, שתיהן קוראות תיגר על מה שהיה במשך מאות שנים היהדות הספרדית. היהדות הספרדית לא הייתה אף פעם חרדית בצורה של ש"ס, ומצד שני גם לא הייתה מסורתית שעוסקת רק בפולקלור. ההלכה היא הלכתית, והיא גם הולכת ולא מקובעת. רבים מ'ההיתרים' של רבני צפון אפריקה לא היו באמת היתרים, אלא הרבנים פשוט לא מחו במי שלא הקפיד. רבי יוסף משאש למשל אומר לא לעקם את המבט כלפי מי שהולך עם מטרייה בשבת, כי יש לו על מה להתבסס. נכון, אנחנו החמרנו לא ללכת עם מטרייה, אבל מעיקר הדין מותר לו. אני גם רוצה לומר לזכות תנועות ההתחדשות של המסורת הספרדית שהן מנסות להחזיר אנשים למסורת שהם כבר לא מכירים, וזה דבר מבורך מאוד. ש"ס לעומת זאת, לקחו את הספרדים לעולם ליטאי".
הרב שלוש: "אנחנו כמו אבא שיש לו ילד מסורתי וילד חרדי, ואנחנו אבא של כולם. גם אצלי בבית בשולחן שבת יש מגוון של דעות ואורחות חיים, ואני אבא של כולם ולא רוצה לפספס אף אחד. בסמוך לבית הכנסת שלי יש שכונה מסורתית. רבים באים אלינו להתפלל בליל שבת ולאכול אצל ההורים בשכונה, ואחר כך הם נוסעים לביתם חזרה. אפשר לומר שהם צריכים להחליט אם הם פה או שם, אבל הם החליטו להיות גם וגם, וכשאני מדבר איתם אני מדבר בשפה שלהם. עם קבוצה תורנית יותר, אדבר בשפה שלה".
הרב אלון: "בבית הכנסת שלי רוב המתפללים ספרדים ומסורתיים, וכשהם מביאים מרצה מבחוץ הם מביאים בדרך כלל רב ספרדי חרדי. ההלכה שנאמרת על ידי הרבנים האלה היא פלקטית מאוד. הכול הפך למיתוג, האם אתה אוכל בשר חלק או לא, שותה חלב נוכרי או לא. זה מקומם אותי מאוד. בעבודה שלי אני עובד הרבה עם הציבור החרדי, ולצערי בניית המעמד האישי שם היא על פי המיתוג ההלכתי, וגם הספרדים של ש"ס אימצו את המיתוג הזה. בשבת חתן שבה התארחתי היה פייטן חרדי ממוצא תוניסאי. כשהתחיל דיון על שימוש בחשמל ביום טוב עלה מדבריו שאלו שהשתמשו בחשמל ביום טוב עשו זאת מחוסר ידיעה של ההלכה, וזה ממש לא נכון. לי כאשכנזי חשוב להנחיל את העמדה ההלכתית הזאת, למרות שאני בעצמי לא משתמש בחשמל ביום טוב. בשבועות העברתי על הנושא הזה שיעור בבית הכנסת, ולא לכולם היה קל עם זה".
הרב דלויה: "הרב עובדיה לא היה פוסק ספרדי אלא פוסק חשוב שיצר פסיקה משל עצמו, אבל היא לא פסיקה ספרדית. הוא לקח מרכיב אחד בלבד של הליכה לפי מרן (רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך'; א"ר), אבל הפסיקה הספרדית היא קודם כול מה המנהג ומה המסורת, ורק אם לא יודעים, פותחים את הספרים. בסוגיית אכילת בשר 'חָלָק' למשל, ה'שולחן ערוך' מחייב אכילה של בשר חלק, אבל בפועל ברוב מקומות הספרדים, כולל מרוקו, לא אכלו 'חלק'. בספרד, כבר מאה שנה לפני הגירוש לא החמירו בזה כי סברו שזו חומרה בעלמא, וכך זה המשיך גם אצל המגורשים שהגיעו למרוקו. נקודת המוצא היא קודם כול המסורת. אם אין מסורת ומדובר במצב רגיל ולא בשעת דחק, אני, אולי בניגוד לרב שלוש, כן הולך כמו מרן. בפועל אנחנו מפרסמים כאיגוד פסקים בעיקר על שעת הדחק שבה אנחנו לא חולקים, כי זו אמירה שכמעט לא נאמרת היום".
הרב דנינו: "אני רוצה להתייחס להבדל בינינו ובין ש"ס ביחס למדינה. כשרבי יוסף משאש היה הרב של חיפה, תלמיד ישיבה מרוקאי שאל אותו על אמירת תחנון ביום העצמאות, והוא ענה לו שעושים את היום הזה יום טוב. ספרדים שלא אומרים הלל ביום העצמאות, אומרים בו תחנון ולא מתגייסים, זה עיוות שנובע מליטאיות והקצנה שלא הייתה אצל חכמי מרוקו. היו רבנים ספרדים שבכו על כך שהם הגיעו לארץ מבוגרים ולא יכלו להתגייס בגלל גילם. כחוקר יהדות מרוקו אני גם יודע שבניגוד למה שנאמר, הבבא־סאלי לא אמר תחנון ביום העצמאות וגם הדליק אור ביום טוב. אנשים מנסים לשכתב את ההיסטוריה. רבי שלום משאש, שהיה הרב הראשי של ירושלים, אכל בחתונה מסוימת ורמזו לו שאולי יש בעיה עם ההשגחה. הוא אמר: אני הרב של העיר הזאת, אז אני לא אוֹכל מה שאני מתיר לאחרים? היום לצערי התפיסה הזאת איננה".
הרב דלויה: "היום אם אתה אוכל אבקת חלב נוכרי אתה נחשב לייט, אבל אצלנו על פי הפסיקה חלב נוכרי מותר לכתחילה, וכך אני נוהג. האיסור נבע מחשש לערבוב עם חלב טמא, אבל במקום שאין חשש כזה, אין סיבה לאסור. הוצאנו באיגוד גם ספר בנושא שימוש בחשמל ביום טוב, שאנחנו מתירים לכתחילה. כל מה שאתה עושה בשבת על ידי שעון שבת, מותר לעשות ביום טוב בלי שעון שבת".
לא מספיק ללמד מניטו
כרבנים ששואפים להנחיל את תורת חכמי המערב לציבור רחב, אולי יש צורך בישיבה שתלַמד ותעמיק בתורה הזאת?
הרב דנינו: "הלוואי שהיה קם פילנתרופ יהודי שהיה רוצה לקדם את הרוח של חכמי המערב ומקים ישיבה כזו. לציונות הדתית אין שום דבר נגד הספרדים אבל יש לה בעיה עם הספרדיות, עם הפסיקה ועם אורחות החיים. גם כשיש רצון להכיר וללמוד, עדיין המקום המרכזי יינתן לרב קוק, והספרים של הרב משאש יהיו בצד. אבל ישיבה זה רק נדבך אחד. לצערי, בלי פוליטיקה אי אפשר להצליח. הייתי ראש המטה של השר לשירותי דת בתקופה שנפתלי בנט היה השר וסגנו היה הרב אלי בן־דהן, ולצערי לא נעשה מספיק כדי לקדם רבנים עם הרוח הזאת. גם היום אין מי שיעז למשל לקדם את בחירתו של הרב שלוש לרב העיר נתניה, כי בשביל ש"ס הוא סדין אדום. ש"ס הצליחו לייצר מצג שווא שמי שלא כמוהם הוא לא דתי מספיק".
הרב שלוש: "אני לא הייתי מקים ישיבה ספרדית אלא ישיבה משלבת, שלומדים בה הכול. לא הייתי רוצה שהבן שלי ילמד רק את פסקי הרב משאש אלא שילמד את הכול, וכך גם התלמיד האשכנזי. לפני שבוע העברתי שיחה למפקחים ממשרד החינוך על הרב משאש, הייתי המום מהבורות. לא יודעים כלום על חכמי צפון אפריקה ועל התפיסה שלהם. אני מאמין שכשיש היכרות המחיצות נופלות, ואפשר להקשיב לשיטות ההלכתיות השונות".
הרב אלון: "הבן שלי לומד בישיבת ירוחם. כששאלתי בשבת־הורים היכן הספרדיות באה לידי ביטוי בישיבה, אחד הרבנים אמר שיש בבית המדרש ספרים של הרב מניטו. מניטו היה רב חשוב, אבל הוא היה בעיקר תלמידו של הרב צבי יהודה. לא הזכירו את הרב משאש או רבנים אחרים. אני חושב שבישיבת ירוחם ובישיבות אחרות צריכים להתחיל להכניס שיעורים על תורת חכמי המערב בהלכה ובמחשבה. אני לא רוצה שיוקמו ישיבות נפרדות לספרדים כי זה ייצור שיח מפלג, ואנחנו רוצים שיח מחבר. בכינוס של רבני הציונות הדתית שהתקיים לפני כמה שנים לא היה אף רב שמייצג את מה שמייצגים הרבנים שיושבים פה. אחד הרבנים הציונים אמר לי בעבר על הרבנים במרוקו שהם היו רבנים גדולים אבל 'מקומיים'... כואב עד כמה היהדות הזאת, על כל העושר המחשבתי והפסיקתי שלה, נעלמה מהעין".
הרב דלויה: "לא גדלתי בציונות הדתית ולא הכרתי אותה עד שהגעתי לארץ. גדלתי בקהילה ספרדית ולא ידעתי כלום על הרב קוק. ובכל זאת, לא היה ספק מבחינתי שמדינת ישראל היא המקום של היהודים ושהציונות היא דבר טוב. זה לא בא מתורת הרב קוק אלא מתוך שכל ישר ובריא. בעיניי צריכים לעשות רפורמה בכל הישיבות. הן מגדלות דורות של בורים שעוסקים שעות בפלפולים ובדיוני סרק. לקחו את המודל מוולז'ין, וכל הישיבות לומדות בשיטה הזאת. בתקופה של סבא שלי במרוקו, ילדים בגיל 14 ידעו הרבה יותר ממה שיודעים היום בחורי ישיבה בני 25. בוויכוחים שלי עם רבנים אחרים הם לא מכירים פוסקים ספרדים שאני מצטט. צריך גם לדעת שבפסיקת הלכה אין דבר כזה ללכת על פי 'רוב הפוסקים'. רוב זה רק כשיש סנהדרין וכולם יושבים יחד ושומעים אחד את השני. אין ספק שצריכים לשנות את שיטת הלימוד בישיבות מיסודה, לקיים קורסים והשתלמויות לרבנים, ולחשוף אותם לתורה הזאת".
להחזיר את הטבעיות
אף שלא הייתם מעורבים בבחירות לרבנות הראשית, פרסמתם קריאה ציבורית שבה תקפתם את הניסיונות לקעקע את החלטת ועדת הרבנים שבחרה ברב מאיר כהנא כמועמד הציונות הדתית.
הרב דלויה: "לא ניסינו לפעול לטובת מועמד ברוח חכמי המערב כי התייאשנו מזמן מניסיון כזה. לא משנה לנו מי היה נבחר, כי גם מועמדים ספרדים שלא היו מזוהים עם ש"ס לא מייצגים את השיטה שלנו. יצאנו רק נגד חילול השם שקרה, כשרב שאמור לייצג את היושר לא עמד בהסכם שהוא חתם עליו וביקש להתמודד לאחר שהוועדה לא בחרה בו. מרוב פלפולים עיקמו את השכל הישר".
אנחנו ערב תשעה באב. האם אתם תומכים בשינוי הנוסח של תפילת נחם, שבה מזכירים את ירושלים כעיר "החרֵבה והבזויה והשוממה"?
הרב דלויה: "אנחנו בעד להתאים את הברכה לתקופתנו. חלק מהעניין של חכמי המערב הוא להחזיר את הטבעיות שאבדה לנו, יחס טבעי לארץ ישראל, לציונות לצה"ל וגם לעבודה. אדם לא אמור ללמוד כל היום אלא לחיות חיים נורמליים וטבעיים. להתפרנס ולהילחם זה לא בדיעבד אלא לכתחילה. בכל חתונה שאני עורך אני אומר שצריכים לזכור את ירושלים אבל היום היא כבר בנויה. עם ישראל חי בירושלים בכל חלקיה, ומה שחסר זה בית המקדש, מקור השפע והשלום, ועל זה צריכים להתאבל".
הרב שלוש: "אני גם לא אומר את התחנון הארוך של הספרדים בימי שני וחמישי, כי כל מה שכתוב שם על ירושלים כבר לא נכון. אני אומר לאנשים שמישהו למעלה שומע את מה שאנחנו אומרים, ואי אפשר להגיד דברים לא נכונים. היו אצלנו אפילו דיונים על ביטול תענית י"ז בתמוז. אומנם לא ביטלנו אבל אנחנו לא נוהגים מנהגי אבלות עד ראש חודש אב. ירושלים חזרה לתפארתה, ופריצת החומה כבר נמחקה. התורה שלנו היא תורת חיים, אי אפשר לחיות בארץ ישראל ולומר שאתה בגלות".
הרב דנינו: "חשוב לי להוסיף שיש לנו משנה מאוד סדורה גם ביחסי ישראל והעמים. אחת הבעיות במזרח התיכון היא שהערבים שחיים באזור כשליטים עוד לא הסכינו איך לחיות כמיעוט במדינה שלנו, ואנחנו היהודים, שאלפיים שנה חיינו כמיעוט, עוד לא הסכַּנו איך לחיות כריבון בארץ. צריכים לבנות משנה של העם היהודי כריבון, וזה לא נוגע רק ליום העצמאות אלא גם להר הבית למשל. כמעט כולנו עולים להר הבית, ומצד שני עם המון כבוד לאוכלוסייה הערבית המוסלמית. נולדנו במזרח התיכון, השפה הערבית היא שפת האם שלנו, והתרבות הערבית, לצד היותנו יהודים, היא התרבות שלנו. אחת הבעיות כיום היא הדיכוטומיה שבה או שאתה שמאלני שתומך בוויתורים, או שאתה ימני שמתעלם מהתפיסה הערבית ורואה בכל הערבים אויב. אנחנו מאוד לאומנים בתפיסה שלנו וגאים בריבונות העם בארצו, ומצד שני גם מחוברים לעולם הערבי. בעיניי אחת הבשורות שאנחנו יכולים להביא היא שיח דתי אמוני בין רבנים לאנשי דת מוסלמים, מתוך עמידה איתנה".