"גילינו שלא כל הדתיים פנאטים": יוצרי הסדרה על עקירת גוש קטיף בראיון משותף

באחד הרגעים המטלטלים בסדרה החדשה של התאגיד על ההתנתקות נראה פרופ' סודי נמיר, הרופא של גוש קטיף, כשהוא מובל בכוח מביתו וזועק לעבר הכוחות המפנים: "תהיה שחיטה, המון אנשים ייהרגו, יהיו טילים על אשקלון". ממרחק של עשרים שנה, הדברים נשמעים כנבואת זעם מפחידה במידת הדיוק שבה; נבואה שהתגשמה באופן הרבה יותר קשה ואכזרי ממה שאפילו פרופ' נמיר העז לדמיין.

החיבור בין מוצאי תשעה באב תשס"ה לשמחת תורה תשפ"ד, אחד המוקדים המצמררים של הסדרה "איפה היית בהתנתקות" המשודרת בערוץ כאן 11 (הפרק השלישי והאחרון ישודר ביום שני הקרוב), ואולי הבולט ביותר בה. כך למשל, כאשר אביטל רייכנר, ממפונות נווה־דקלים, מטיילת עם בנה באוגוסט 2023, חודשיים לפני הטבח, על הגבול עם גוש קטיף, והבן נדהם לראות ש"אין בכלל חיילים על סוללת הגבול"; או כאשר מורן תנעמי, ממפונות גן־אור, נפגשת עם בני משפחתה מקיבוץ נחל־עוז, אחרי שאלה שכלו בשבת הנוראה את בנם, תומר ערבה, שהוחזק בידי המחבלים ונדרש לעבור איתם בין בתי הקיבוץ ולשכנע את הדיירים לצאת. תומר נרצח לאחר שהמחבלים הבחינו שהוא מנסה לשקר להם ולטעון שאין אנשים בבתים שאליהם הגיע. לאחרונה אף הוכרז כזוכה באות הנשיא לגבורה אזרחית.

הקישור הזה בולט גם בשלוש התרחשויות שמעורב בהן חיים פרי ז"ל, שנחטף ב־7 באוקטובר ונרצח בשבי. בסצנה אחת הוא נראה בימי הפינוי עצמם, כשהוא מחכה ליוצאים מגוש קטיף ומסביר להם מדוע תמך בהתנתקות; בסצנה השנייה, מ־2016, הוא מתווכח עם הרב גדעון בשן, ממפוני הגוש – ויכוח שמסתיים בחיבוק אמיץ בין השניים; ואילו הסצנה השלישית מראה כבר את הלווייתו של פרי לאחר שגופתו הוחזרה מהשבי, ושוב בולט בה הרב בשן, הפעם באבל על חברו.

החיבור בין ההתנתקות וטבח 7 באוקטובר מהדהד כמובן את הנרטיב של מתנגדי ההתנתקות, זאת אף ששני יוצרי הסדרה, איתי לנדסברג־נבו ואיציק לרנר, אינם ידועים כאנשי ימין (לנדסברג אף מרבה לכתוב פוסטים חריפים נגד הממשלה; לרנר פחות מעורב בהתרחשות הפוליטית). כאשר אני תוהה בפניהם על העניין הזה הם אומרים שמבחינתם הוא "מצביע על ההגינות של הסדרה. רצינו לבטא את מכלול הנרטיבים הקיימים בציבור ביחס להתנתקות". עמיתי אלישיב רייכנר, שבעצמו היה ממתנגדי ההתנתקות, הסכים גם הוא שהסדרה הגונה, בטור ביקורת שכתב באתר מקור ראשון. נראה שהמצב הזה כל כך נדיר ביחס לאופן שבו מתועדים אנשי ימין בעולם הדוקו הישראלי, עד שלנדסברג אומר ש"במילייה שלנו יש אפילו הטוענים שהסדרה מוטה לימין".

כמה מאנשי הציבור המרואיינים בסדרה נדרשים גם הם לחיבור בין ההתנתקות והטבח ביישובי העוטף. הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון מתאר בסדרה כיצד התנגדותו להתנתקות, משיקולים ביטחוניים לחלוטין, הביאה לכך שלא המשיך לשנת פיקוד רביעית, והוחלף על ידי דן חלוץ חודשים ספורים לפני הפינוי. בעיני לרנר, הדבר הופך אותו ל"אחד הגיבורים הטרגיים של ההתנתקות. האיש שהעריך מראש לְמה היא תביא, ודווקא משום כך שילם בכיסאו". מנגד, גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה שחולל את ההתנתקות, נדרש גם הוא לחיבור בינה ובין מאורעות אוקטובר 2023, ומסביר ש"אם האחראים על הביטחון ב־7 באוקטובר לא היו כושלים כל־כך במשימתם, כל זה לא היה קורה".

אחוות חקלאים

את הרעיון ליצור סדרת תעודה על ההתנתקות הגה לרנר עוד ב־2020, כאשר מלאו 15 שנה לאירוע. הוא הגיש הצעה למחלקת הדוקו של כאן 11 ונדחה, אבל הוא לא ויתר והחליט להגיש שוב, הפעם בשיתוף לנדסברג. זו הפעם הראשונה ששני יוצרי הדוקו הוותיקים הללו משתפים פעולה ביניהם, ומהמפגש ביניהם עולה הרושם שהם ממש נהנו יחד. הם אפילו מדברים על שיתופי פעולה עתידיים.

מעבר לגילם המבוגר יחסית – לנדסברג בן 68, לרנר בן 72 – יש ביניהם עוד מכנה משותף: שנים ארוכות של חיים בקיבוץ. לנדסברג נולד וגדל בקיבוץ תל־יוסף שבעמק יזרעאל. לרנר גדל אומנם בחיפה אבל הגיע לקיבוץ רביבים שבנגב כנח"לאי, ונשאר שם יותר משלושים שנה. אני תוהה אם יש קשר בין הנתון הביוגרפי הזה ובין הזיקה שלהם לפרשת ההתנתקות, ולרנר משיב בחיוב: "העבר הקיבוצניקי חיבר בינינו לאנשי הגוש, שבניגוד למתנחלים ביו"ש היו ברובם עובדי אדמה. לאנשים בני גילנו", הוא מוסיף, "ההתנתקות הייתה אירוע משמעותי מאוד. הצעירים של היום בקושי זוכרים אותה, וגם זה היה חלק מהעניין שלנו לעשות על זה סדרה".

כיצד שני דוקומנטריסטים בעלי ותק, שכל אחד מהם דעתן בזכות עצמו ובעל נקודות מבט משלו, יוצרים סדרה משותפת? התשובה: מתמקדים בנקודות החוזקה של כל אחד מהם. לנדסברג, כפי שאומר לרנר, הוא "היותר עיתונאי בינינו". הוא כיהן במשך כ־15 שנה כראש מחלקת תעודה של הערוץ הראשון ברשות השידור, והיה אחראי לתוכנית "מבט שני". לנדסברג הביא לסדרה את הדגש העובדתי והחיבור לרקע ההיסטורי. הנרטיב של הסדרה מתחיל כבר מימי אוסלו ורצח רבין – אף שאין קשר ישיר בין האירועים האלה להתנתקות – עובר דרך פיגועי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, ואחרי תיעוד ההתנתקות עצמה ממשיך לאירועי עמונה, בואכה המהפכה המשפטית ו־7 באוקטובר.

לרנר, לעומת זאת, הוא "שחקן הנשמה" בין השניים. הרקורד שלו כולל פיצוח תיעודי של אגוזים קשים במיוחד: מהסדרה "שליחי האל" שעסקה בחוות גלעד, ועד הסדרה "מגידו" שעסקה באסירי חמאס בכלא הביטחוני. לנדסברג אומר עליו שהוא "פותח דלתות מעולה. הוא יושב עם הבן־אדם עד שהוא מתרצה". לרנר מעיד על עצמו שבסדרה על חוות גלעד התיידד כל כך עם מייסד החווה, איתי זר, עד שכאשר זר זוּכה ממשפט שרבץ עליו, "הטלפון השני שהוא עשה, אחרי אבא שלו (משה זר, שנפטר לאחרונה; י"ש), היה אליי". להבדיל, גם בסדרה על אסירי חמאס התיידד לרנר עם מנהיג האסירים, עד שכאשר זה השתחרר מהכלא, לרנר והמצלמה שלו ליוו אותו כל הדרך עד הבית בג'נין.

התוצאה של השילוב ביניהם היא סדרה שיש בה אומנם כמה סיפורים אנושיים מעולים, אבל בראש וראשונה היא יומן אירועים יעיל; קצת מוכר מדי למי שבקי באירועים, ולטעמי גם בעל יריעה רחבה מהנדרש כדי להוות רקע להתנתקות. כך קורה שהצופים מקבלים שיעור היסטוריה דרמטי ומעניין, אבל לא מספיק ממה שאמור לעמוד במרכז יצירה שבוחנת אירוע ממרחק הזמן: הפרספקטיבה. או: מה משמעותה של ההתנתקות בסיפור הישראלי הרחב אחרי עשרים שנה?

ישנן כמובן ההתייחסויות המתבקשות לקשר בין ההתנתקות ובין זעמה של הציונות הדתית על מערכת המשפט, שבא לידי ביטוי בולט ברפורמה המשפטית, ועל החיבור בין ההתנתקות ל־7 באוקטובר כבר דיברנו. אבל גם החיבורים האלה מתוארים ברמה הסיפורית בלבד – הסדרה מצביעה על הזיקה בין האירועים מנקודת מבטם האישית של גיבוריו – אבל אין בה ניתוחים של הזיקות ברמה הישראלית הכללית. היוצרים מצידם פוטרים את הטענה הזו בגיחוך על עצם המילה המנופחת "פרספקטיבה", וקצת יותר ברצינות באמצעות האמירה ש"סיפורים מעניינים אותנו יותר מניתוחים". מבחינתם אין לסדרה "מסר", מונח שהם לא מקבלים: "רצינו שהסדרה תכיל את כל מנעד הזוויות, או לפחות העיקריות שבהן, ביחס להתנתקות".

יכולת הדיבוב של לרנר, ואולי גם הקשרים שרכש בימין הדתי, הביאו לסדרה כמה מרואיינים שאינם ששים בדרך כלל להתראיין ל"תקשורת העוינת". אחד מהם הוא הרב אליקים לבנון מאלון־מורה, שמסביר בנועם למראייניו שמבחינתו "דמוקרטיה היא לא קודש קודשים". לנדסברג יצא מזועזע כמובן, והוא טורח להזכיר ש"גם לחילונים יש קודש קודשים, ומבחינתי הדמוקרטיה היא בהחלט כזו", ועם זאת הוא מודה ש"הרב לבנון היה מקסים בפתיחות ובנחמדות שלו".

מרואיין חריג עוד יותר הוא הרב דב ליאור, שספק אם העניק אי־פעם ריאיון לעיתונאי ישראלי חילוני. אבל לרנר הצליח לעקוף את השמירה ההדוקה שאשתו של הרב הציבה סביבו. כל זה כדי שהרב ליאור יירשם בסדרה כמי שמדבר על החלום הגדול לבנות מקדש במהרה בימינו. באופן כללי, אומר לרנר, "יש בציבור הזה לא מעט חשדנות כלפי התקשורת. היו אנשים שגם אחרי מאמצים מרובים לא הסכימו להתראיין, והיו כאלה שנדרש מאיתנו מאמץ גדול כדי לשכנע". לנדסברג מוסיף: "אני עדיין במתח, עד שיסתיים שידור הפרק האחרון, כדי לשמוע מהמרואיינים מה דעתם והאם מבחינתם היינו הוגנים איתם".

תפילת הנערות, גרסת עמונה

יש גם סיפורים שהם ויתרו עליהם במודע. כאלה הם המקרים הקשים של אנשים שההתנתקות גמרה את חייהם במובן המילולי. היוצרים מקדישים אומנם כמה דקות מעניינות של חסד אחרון לילנה בוסינובה, שהציתה את עצמה למוות במחאה על ההתנתקות; מחווה ראויה למי שסיפורה נשכח לחלוטין בדרמה הגדולה. אבל במקביל הם ויתרו על מי שההתנתקות גרמה להם להתאבד או לחלות במחלות סופניות. "רצינו את הסיפורים היותר נורמליים", אומר לרנר, "לא את סיפורי הקצה". ויש גם נימוק הרבה יותר פרוזאי: קוצר היריעה. היוצרים רצו ארבעה פרקים, תאגיד השידור אישר להם שלושה. הראשון עוסק ברקע ההיסטורי עד לקבלת ההחלטה על ההתנתקות, השני במימושה, והשלישי בשבר החברתי שהיא עוררה, בזמן אמת ומאז ועד היום.

סיפור קצה אחד, עם סוף טוב, מובא בכל זאת. כאשר לרנר יצר את הסדרה על חוות גלעד, הוא נתקל בחווה בחננאל נמיר, בנו של פרופ' סודי. בסדרה הנוכחית שני היוצרים מרחיבים קצת את סיפורו. הוא מצולם בהתנתקות יחד עם אביו, כששניהם מסולקים בכוח ובבכי מביתם שבנווה־דקלים. הזעם על ההתנתקות הופך את חננאל לנער גבעות. הוא מוצא את מקומו בחוות גלעד, ומחליט גם שלא להתגייס לצה"ל. כעבור כמה שנים הוא מתחרט ומחליט להתגייס בכל זאת. הוא עושה מאמץ גדול לשכנע את הצבא שהוא אכן ראוי להזדמנות הזו, וכשהוא מקבל אותה הוא מממש אותה עד הסוף ומשרת שלוש שנים מלאות כלוחם חי"ר. לימים הוא גם מחליט לעזוב את חוות גלעד ולבנות את ביתו ומשפחתו במאחז אחר בשומרון, והפעם אביו הוא שמצטרף לגור לצידו.

זעמו של דור המתנחלים הצעיר בעקבות ההתנתקות – זעם שמופנה לעבר המדינה, הממשלה, ואינו עוצר גם במועצת יש"ע וברבני יש"ע – מקבל מקום בולט בסדרה. כך מוסברת גם העלייה בהיקף ובחומרת אירועי הפגיעה בפלסטינים מאז ועד היום, וגם הירידה בנכונות ההנהגה הוותיקה לגנות אותם בפומבי. בהקשר הזה זוכים להבלטה מיוחדת אירועי עמונה: פינוי תשעה בתים בלבד, חצי שנה אחרי ההתנתקות, שהתנהל באלימות גדולה יותר, משני הצדדים, מאשר פינוי כל 17 היישובים היהודיים ברצועת עזה.

סביב אירועי עמונה משלימה הסדרה גם חסר בולט בסיקור שלה את סיפור ההתנתקות עצמו: האמונה התמימה של הצעירים, שבאה לידי ביטוי בתפילות ובשירה נוגעים ללב גם רגע לפני הפינוי עצמו. האייקון המפורסם ביותר של הדפוס הזה הוא כמובן "שירת הנערות" בבית הכנסת בנווה דקלים, שתועדה במצלמתו של רינו צרור. לנדסברג ולרנר אינם מביאים את הסצנה הזו, אולי מפני שנשחקה עם השימוש הרחב שנעשה בה לאורך השנים, אבל מוצאים לה תחליף, אם כי קצת חיוור: שירת הנערות מבית מספר 5 בעמונה.

הציונות של יחזקאל

אני שואל את לנדסברג ולרנר אם למדו משהו חדש על ההתנתקות, או על ציבור המפונים, במהלך העבודה על הסדרה. לנדסברג משיב בחיוב: "קודם כול, הלכה והתבררה לנו עוצמת המורכבות והגיוון שיש בציונות הדתית. אם הדימוי החילוני־שמאלני כלפי הציבור הזה הוא שכולם שם פנאטים דתיים, התברר שזה ממש לא נכון. יש כמובן גם פנאטים, כמו הרבנים ליאור ולבנון, אבל מולם יש הרבה אנשים, גם בעלי משקל ומעמד ציבורי, שהם מאוד ממלכתיים ולא רוצים להתנתק מהציבור הרחב. הרב יגאל קמינצקי, למשל, שהיה הרב של גוש קטיף, אומר לנו במפורש שהוא כמובן היה מאוד רוצה לחזור ולחיות בגוש, אבל רק אם זה יהיה יעד מוסכם על הציבור הישראלי הרחב, לא בכפייה. זה הזכיר לי את הדברים של הרב יואל בן־נון על הצורך 'להתנחל בלבבות'".

"למדתי הרבה גם על המתח שבין אמונה ומציאות, ומה קורה כשהאמונה מתנגשת במציאות", מוסיף לנדסברג. "במקרה הטוב, האמונה מתגמשת כדי 'להסביר' את המציאות שלא מתאימה לאמונה המקורית, ובמקרים היותר גרועים היא מנסה להכתיב את המציאות כך שתתאים לאמונה המקורית. גיליתי גם אנשים שלכאורה מאוד דומים לרקע שאני בא ממנו, אבל בעצם מאוד שונים. למשל, מופיע בסדרה אליהו אוזן, חקלאי מקיבוץ נצרים. לכאורה הוא מאוד דומה לעולם שממנו באתי: חקלאי, עובד אדמה. אבל אז הוא אומר משפט מעניין על כך ש'הציונות שלי היא לא ציונות של הרצל, אלא ציונות של ספר יחזקאל'. עכשיו, אני מבין מה זה ציונות של הרצל, אבל מה זה בדיוק 'ציונות של ספר יחזקאל'? פתחתי את ספר יחזקאל ונזכרתי בחזון העצמות היבשות. כלומר, זו ציונות שמבוססת לא על רעיון מדיני־חילוני, אלא על אמונה דתית בגאולה".

ואם בכל זאת לדלות מסר מן הסדרה, "מה שהעבודה על הסדרה הכי חידדה לי זה את הפחד ממלחמת אחים", אומר לנדסברג. "זה היה באוויר ברצח רבין, חזר שוב בהתנתקות, ובשנתיים האחרונות שוב עם העימות על הרפורמה המשפטית. הסכנה הזו אורבת לפתחנו מראשית הקיום שלנו כעם, וגם בתקופה המודרנית. לכן שילבנו בפתיחה של הסדרה קטע אנימציה שעובר בין חורבן הבית, אלטלנה, ורצח רבין".

אף שהסדרה כבר משודרת, לרנר ולנדסברג עדיין ממשיכים לעבוד עליה. הפעם מדובר בהכנת גרסה מקוצרת של פרק אחד בלבד, לשידור בחו"ל. במקביל הם כבר חושבים על סדרה משותפת חדשה, על מפוני 7 באוקטובר מהצפון ומהדרום. לנדסברג: "אחד הדברים שראינו בסדרה על ההתנתקות זה עד כמה המדינה כושלת בשיקום מפונים. יש משפחות שעד היום, אחרי 20 שנה, לא לגמרי השלימו את תהליך השיקום שלהן. זה תקדים שלא מנבא טוב גם למפוני 7 באוקטובר".