פעם בשנה פותח רפי בן־בשט את "שחר כתום", אלבום המאבק נגד תוכנית העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון, שהוא עמל עליו אז, לאחר שהכול נגמר. פעם בשנה, בתשעה באב, הוא מעלעל שוב בין התמונות, בין קטעי התובנות. "היה לי חשוב להוציא אותו לאור כי ידעתי שאנחנו גרועים מאוד בתיעוד", הוא אומר. "והיה חשוב שיידעו לדורות שהדבר הזה נעשה באכזריות. לא בנחישות ורגישות אלא באכזריות, חד־משמעית. התמונות מדברות בעד עצמן. לזרוק בחורה כפותה באזיקים בחוֹמש מסולם בגובה שישה מטרים, זו אכזריות. או להחזיק מישהו שכפות באזיקים ככה באוויר, תלוי על הידיים. ויש תמונות כאלה, זה לא שאני מדמיין משהו, מספר סיפורים. זה מה שהיה בשטח. קלאסי אכזריות של אריאל שרון, שהפעם השתמש בה כלפינו".
הוא שימש אז סגן ראש המועצה האזורית מטה בנימין. יחד עם צביקי בר־חי, אז ראש מועצת הר חברון, הם ניהלו את המאבק מטעם מועצת יש"ע, היו יזמים ושותפים מרכזיים במיזמי המחאה הגדולים. "כפר־מימון, נתיבות, שדרות, אופקים, השרשרת האנושית", הוא מונה אותם. "בכל תקופת המאבק חזרתי הביתה רק בימי שישי, זורק את הכביסה למכונה כמו חייל".
אחרי שהכול נגמר הוא ניסה לקדם את הקמת "עיר האמונה", מתחם התיישבות בנגב בעבור העקורים. בהמשך, לאחר שעזב את המועצה לפני כ־18 שנה, הפך לפרויקטור של יישובי המפונים שקמו בחבל חלוצה על גבול מצרים.
בדצמבר 2023 איבד את בנו, אלוף־משנה יצחק בן־בשט, שכולם קראו לו בנבה, נשוי ואב לארבעה, שנפל בקרב גבורה בשג'אעייה, כמפקד חפ"ק מח"ט גולני. מבכירי קציני צה"ל שנהרגו במלחמה. "הוא היה מותג, בנבה".
ידעת את זה עוד לפני שהוא נפל?
"ידעתי שהוא מאוד מוערך. יצחק כבר היה בחופשת שחרור", ממשיך האב. "כל השירות שלו, למרות שלאורך כל הדרך הוא היה ביחידות מיוחדות, הוא יצא בשלום. לא דאגנו. כשהשתחרר, אמרנו: עשה 25 שנים, יצא בריא ושלם. זהו, עכשיו נראה אותו יותר, יהיה פנוי. זה לא קרה".
בכניסה לבית בנווה־צוף, יישוב שהוא ממייסדיו, תלויים שני ציורים, דיוקנאות פנים. של בתם, סיון דבירי בן־בשט שנפטרה בעקבות מחלה, ושל בנבה. "השכול הראשון נתן לנו מין תחושה של תעודת ביטוח. זה לא יכול לקרות פעמיים.
"ברור לי לגמרי שאנחנו משלמים היום את מחיר הגירוש", אומר האב. כשאני שואלת אם הוא חש כך באופן אישי, הוא משיב: "אני לא מוריד את זה לממד האישי. אני לא מקשר בין הדברים. הייתה לו שליחות בעולם והיא הסתיימה. כך אנחנו מאמינים".
אל"מ יצחק בן־בשט (בנבה) ז"ל | צילום: דובר צה"ל
אל"מ בן־בשט ירד בשבעה באוקטובר לבארי, עוד לפני שגויס ללחימה. "הוא היה שם 72 שעות. נכנס, יצא, נכנס, יצא. חילץ הרבה אנשים. בערב שמחת תורה הם חזרו הביתה מטיול משפחתי ארוך של שלושה חודשים. בשבת בבוקר צלצלו אליו חבר'ה מכוח טקילה שהיו חיילים שלו באגוז. קראו לו: בוא עכשיו, יש מלחמה. חוץ ממשפחה אחת מבארי שהתקשרה אלינו מיוזמתה להגיד תודה, אף אחד לא פנה".
לממש את תוכנית ההגירה
כשהגיע בתחילה לחלוצה, מספר בן־בשט, הוא כינה את ההתנתקות "הגירוש", כפי שנוהגים לא מעטים. "הם אמרו לי 'פה לא אומרים הגירוש'. היה לי קשה להתרגל. הם האמינו שהם סיימו את תפקידם בגוש קטיף בעל כורחם, ועכשיו הם במשימה ציונית חדשה, ליישב את חולות חלוצה. היה לי קשה עם הטרמינולוגיה הזו. גירשו אתכם, לא רק שגירשו אתכם, הקיבוצים עמדו ואמרו 'יאללה יאללה, עופו מפה'. בפעם הראשונה שנפגשתי עם קיבוצניקים אחרי 7 באוקטובר, חשבתי שיש התפכחות. ככה גם שמעתי אותם. בפעם השנייה או השלישית, המנגינה כבר הייתה אחרת.
"הכי קשה ששמעתי, היה אדם מבוגר ממני ששני בניו הגדולים יצאו להילחם מול הנוח'בות ונהרגו. והוא היה מאלה שמסיעים מעזה לשיבא. אמר שימשיך עם זה. אמרתי לו: תסביר לי, רצחו לך את שני הבנים, יש שתי אלמנות, יש יתומים, ואתה מסיע אותם? הוא השיב לי במשפט פילוסופי: אני לא אתן לשנאה להיכנס ללב שלי. אמרתי לו שהם הסבירו לנו בדיוק מה הם חושבים עלינו. אז מי שונא את מי פה? על מה אתה מדבר? לצערי אצל רובם אין התפכחות. עובדה שכאשר מדברים על התיישבות מחדש, יש השתוללות. אם האמריקאים יקימו שם ריביירה זה בסדר, אבל לא אנחנו. שאלתי אותם, אתם מאמינים שהם יוותרו על החלום לזרוק אתכם לים? מה אתם חושבים שיקרה?"
היית רוצה לראות את גוש קטיף נבנה מחדש?
"אני לא יודע להגיד אם זה מה שצריך לעשות מחר בבוקר. אני חושב שמה שצריך הוא לממש את תוכנית ההגירה. יש כבר מספיק הרס. לדעתי, בניגוד לכל אלה שאומרים 'הם צומוד, לא יעזבו, יישארו בקרקע', אני אומר: תפסיקו לבלבל את המוח, זה לא הדור של 48'. הוא רגיל למזגנים, הוא רגיל לבתים, לטלוויזיה, לחשמל, לכבישים, למים זורמים. כמה זמן הם יחזיקו מעמד באוהלים? שיקום עזה, ואני אומר את זה בתור איש בנייה, גם אם יעבדו במהירות סילונית, בלי מחסור בכסף ובלוח זמנים הכי קצר שאפשר – ייקח עשר שנים.
"כשאתה בא עם אמירה 'אני פה בכל מחיר' – אנשים רואים את הדבר הזה צומח". בן־בשט בחלוצה, השבוע | צילום: לירון מולדובן
"בי לא בוער כרגע לבנות מחדש את הגוש. יכול להיות שאם נתעקש כרגע להיכנס פנימה או להקים יישובים, זה יטרפד את כל העניין של הגירה, שמבחינתי הוא הרבה יותר חשוב. הרבה יותר חשוב שהם לא יהיו פה. זה שינוי אמיתי ברצועת עזה. צריך להיות מאוד חכמים ולא לעשות צעדים שאחרי זה נתחרט עליהם.
"גם ביהודה ושומרון, שם המשחק הוא כמה אנשים יש בשטח. אנחנו צריכים לגדול למיליון. הנה, חשבנו שכבר לא מדברים על מדינה פלסטינית, ופתאום מדברים".
מה צריך לקרות כדי להביא עוד חצי מיליון ליו"ש?
"מטה בנימין היא המועצה הכי גדולה בארץ, יותר מ־80 אלף נפש. זו עוצמה שמדברת בעד עצמה, פריסה שמדברת בעד עצמה. אם אני מתייחס לתוכנית שכתבתי כבר ב־1983, אז בשבוע האחרון העלו את שתי הנקודות האחרונות שמופיעות בתוכנית ועד היום לא זכינו להעלות אותם – סלעים ומשעול. חוץ מ־48 יישובים, יש בבנימין יותר מ־40 חוות. זו פריסה משמעותית במרחב. גם בציר של חוצה בנימין מתקדמים".
כשהחל לעבוד בחלוצה, הוראות הנסיעה שקיבל בן־בשט היו "סע על הכביש, כשהוא ייגמר תמשיך לנסוע, עד שתפגוש מישהו". וכך היה. "נסעתי שעתיים וחצי, הגעתי לחולות, פגשתי שם אדם שחיכה לי ואמר 'פה יוקם היישוב נווה, פה בני־נצרים'. ליוויתי אותם צמוד במשך חמש שנים, נסעתי כל יום מפה לחלוצה. הקמה של השכונות, מבני ציבור, בתי ספר, מעונות, ישיבה, אולפנה, מכינה, כל מה שיש שם. כמובן גם פיתוח החקלאות והתעסוקה. אחרי זה הקמנו את היישוב שלומית.
"לפני שנתיים רצינו להשלים את הגוש, להקים עוד שתי 'חלוציות', כמו בתוכנית המקורית של החטיבה להתיישבות שדיברה על חמש חלוציות. טרפדו לנו את זה בכך שהכריזו על כל השטח שמורת טבע. אבל היום יש שלושה יישובים שכל אחד מהם עם יותר מ־150 משפחות, ושטחי חקלאות ירוקים בתוך הים הצהוב של דיונות החול. קצב ההתפתחות מהיר ביותר, למרות כל הבירוקרטיה והמכשולים, במקום שהוא גם גבול עזה וגם גבול מצרים".
היום הוא נוסע פעם בשבוע אל היישובים הללו, שמייסדיהם נעקרו מגוש קטיף. "אם לא היו עושים את המהלך הזה, היו מפיצים אותם בכל דרך אפשרית. הכוונה הייתה לפרק את היישובים, זה ברור לי. לפזר עשרים משפחות פה עשר שם וכן הלאה.
"אספר לך משהו. כבר באותו קיץ חיפשנו מגרשים, מקומות שאפשר להקים בהם יישוב. נפגשתי עם העוזר הבכיר של שרון. הוא אמר לי 'הנה, בבית־הגדי יש עשרים מגרשים מוכנים, אתם יכולים לקבל אותם, ובמושב ההוא יש עוד 15'. שאלתי על פארק נועם תעשיות, שמדינת ישראל פיתחה אותו כאזור תעשייה והוא עומד שומם, עם חיבור מוכן למים, ביוב, חשמל, כבישים. ביקשתי פינה, כדי ליישב בה 60־70 משפחות. לא הסכימו. הקמנו שם את 'עיר האמונה'. בנינו בית ספר במבנה תעשייתי, הבאנו קרוונים שנתרמו. והעיפו אותנו משם. למה? אין לי הסבר מלבד הרוע, והתוכנית שהם לא יהיו יחד. לפזר אותם, שהם לא יהיו כוח".
לא מספיק לחלק כסף
ממרחק של עשרים שנה הוא שלם עם אופן המאבק של מועצת יש"ע, על אף השבר שנוצר בעקבות ההחלטה לפזר את המחאה בכפר־מימון ולא להתקדם לעבר הגוש כמובטח. "לא הייתי בישיבת קבלת ההחלטות ההיא בכפר־מימון. הובלתי אז שיירה לכיוון מחסום כיסופים. ניהלנו שם בכפר־מימון יותר מ־80 אלף איש. סיפקנו להם מים למרות שעצרו לנו את המכליות, סיפקנו להם רפואה למרות שעצרו לנו את האמבולנסים, סיפקנו להם אוכל למרות שלא נתנו לנו להביא. אבל זה לא העניין, כי זה לא הניצחון. הניצחון היה לעצור את מכונת הגירוש. אני לא חושב שאם היו פורצים את השער, היו מגיעים אז למחסום כיסופים. ברור לגמרי שאף אחד לא היה פותח עלינו באש, אבל האם ללכת מכות פיזית עם החיילים היה שווה את התוצאה? אני לא יכול לומר. לכן אני חושב שהעניין היה עצם המאבק.
"כן הכנסנו אנשים לגוש קטיף, היו לנו לא מעט שיטות. אבל בדיעבד, גם אם היינו מביאים עוד 50 אלף איש, הגירוש לא היה נמנע, אולי לוקח עוד שבוע. המדינה הייתה משנה את החלטתה? כנראה שלא. קשה להתמודד מול מערכת כזאת בכלים שאנחנו ניסינו להשתמש בהם. לא רצינו לשרוף את המועדון. היה ברור לנו שאנחנו לא רוצים לעבוד בשיטות האלה, שמבחינת הטווח הארוך, אסור לנו להילחם עם הצבא. התנגדתי גם לסירוב פקודה.
צילום: לירון מולדובן
"בדיעבד אני חושב שזו החלטה נכונה, כי אנחנו לא רוצים לעשות את מה שראינו במאבקים אחרים כאן בשנים האחרונות. אנחנו חלק מהמדינה ואנחנו רוצים שיכירו בזה, אנחנו לא סתם מדברים על ריבונות. אני גר פה 47 שנים, חייתי פה יותר מאשר בכל מקום אחר בימי חיי. למה אני עדיין אזרח סוג ב'?"
מה שכחנו כמדינה מאותם ימים?
"שכחנו שההתיישבות היא הגבול. זו עובדת חיים שמלווה אותנו במאה שנות ציונות. מנסים להשכיח את העניין הזה, וכל פעם המציאות חוזרת ומדברת. במקום שיש התיישבות, שם יש גבול שמור. איפה שאין, הוא פרוץ וכל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גם בכביש 12. אם היינו מקימים עוד שתי חלוציות ואחרי זה ממשיכים עד אילת, לא היה קורה בגבול מצרים מה שקורה היום. פעם היו מבריחים דרך פרצות בגדר, היום זה כבר עם רחפנים. אבל אם הייתה שם התיישבות, זה היה נראה אחרת. יש נוכחות. אם אני מעבד את החלקות שלי לאורך הגבול, אני רואה מה קורה בצד השני. אני רואה אם השתנה משהו, אני רואה אם מישהו מתכנן משהו. זה לא רק הסיור שעובר שם בבוקר ובערב".
תנופת הבנייה של יישובי חלוצה הביאה עימה רוח מחודשת לכל האזור. "זה לא היה פשוט בהתחלה. מועצה של קיבוצים ומושבים, שהפילו עליה יישובים שחלקם חרד"ליים. אבל בסופו של דבר זה עשה תנועה חיובית. ההרחבות בכל היישובים מתמלאות.
"כשאתה בא עם אמירה 'אני פה בכל מחיר, לא משנה אם תיתנו לי או לא, תפריעו לי או לא, אני פה כי זו המשימה שלי' – אנשים רואים את הדבר הזה צומח. זה מתחיל בהתחלה במין קנטור כזה: 'למה בחלוציות הכול חדש, אצלנו עוד אין ביוב מסודר'. תעשו, אתם יכולים לקבל את אותו דבר. רק תעשו, זה הכול. ורואים שזה אפשרי. זה גורם לרצון לעשות, להקים, להתרחב, לקלוט. וזה קורה. אם היו לי היום 40 דירות בנווה, 40 דירות בשלומית, 40 דירות בבני־נצרים – הייתי ממלא את כולן ביום אחד. הדוגמה יוצרת את החיקוי, במובן החיובי. הנה, אפשר לעשות את זה, וזה מצליח, ואנשים באים. הצלחה גוררת הצלחה, אין חוכמות. וסטגנציה גוררת נסיגה".
לעומת זאת, הוא אומר, בניסיונם של ותיקי ההתיישבות בכל הנוגע לשיקום חבל התקומה בעוטף עזה, לא מעוניינים. "בשבוע הראשון של המלחמה נסענו כל הגוורדיה. לקחנו רכב שלנו, לקחנו נשקים, ירדנו דרומה. צביקי בר־חי, פנחס ולרשטיין, זמביש, בנצי ליברמן – כולם.
לא הצלחנו להגיע רחוק, הגענו עד עין־הבשור. ישבנו שם, נפגשנו עם אנשים, דיברנו, חזרנו. צביקי ואני כתבנו תוכנית לשיקום הנגב המערבי. דיברתי עם אוסנת קמחי, ראש המנהל לבנייה כפרית במשרד השיכון. שלחנו לה. חלמנו אז שתוך חודשיים־שלושה המלחמה תיגמר, נהיה מוכנים כבר עם תוכנית, נעיף את העסק. אבל גם לה לא הקשיבו.
"מִנהלת תקומה הלכה בשיטה הקלה. מחלקים כסף. האנשים מוכים וחבולים, הסרט שלהם עוד לא נגמר בכלל כי עוד יש חטופים וחללים והמלחמה עוד לא הסתיימה, והם עוד לא יודעים אם יחזרו או לא יחזרו. מי יעשה עם הכסף הזה משהו? הוא שוכב כאבן שאין לה הופכין, במקום שמנהלת תקומה תבוא ותלמד את הלקחים של הגירוש מגוש קטיף.
"מה אכפת לכם לשמוע אנשים? אל תקבלו את דעתנו, אל תעשו כלום ממה שאנחנו אומרים, אבל התיישבות היא מקצוע. אנחנו לא מחפשים עבודה, כולנו מסודרים, לא באנו לבקש משרה. לא נפגשו איתנו. הייתה אמירה של הקיבוצים שדוסים מתנחלים באים להשתלט. עִזבו את האגדה האורבנית הזאת. לא באנו להחליף אתכם, אנחנו רק רוצים לעזור".