אודי נוימן מחפש משמעות. הוא חיפש אותה בעולם הדתי ולא מצא, אחר כך בעולם המשפטים שבו הוא לומד ועובד, ובעקבות ההחלטה לצקת משמעות לחייו, הוא תרם כליה לילד שלא הכיר והתנדב בהוספיס של חולים סופניים. החוויות האלו, שבהן הוא נגע בחיים ובמוות, הותירו בו חותם שבא לידי ביטוי בשירים שהוא כותב ובספר שפרסם לאחרונה "מתנה וצלקת״ (עם עובד) הכולל שתי נובלות שצוללות לעמקי נפש האדם ועוסקות בפער הזה שבין נתינה ללא גבול לבין מציאות חייהם של התורמים, בין חמלה, רגישות ואנושיות לארציות.
הוא בן 40, נולד לאב רואה חשבון ולאם סופרת ועובדת סוציאלית שאף זכתה בפרס ספיר לספרי ביכורים, זו הייתה ילדות דתית־לאומית סטנדרטית במשפחה גדולה, בעיר רחובות. בשנות התיכון למד במחזור ב' בישיבה הסביבתית בסוסיא שרק נפתחה, בהמשך למד בישיבת ההסדר בעתניאל. אחרי הצבא חלם להיות עיתונאי, למד בבית הספר לתקשורת "כותרת" ולתואר ראשון בספרות, אבל אז הבין שזה מקצוע כוחני שפחות מתאים לו והחליט להמשיך הלאה ללימודי משפטים.
עורכי דין הם כוחניים לא פחות.
"נכון. אבל קצת השתניתי במשך השנים. תמיד הייתה לי הערכה לעורכי דין, אז רציתי גם אני להיות כזה. אם יש קו מחבר בין המשפטים לבין העיתונאות, זו האפשרות להשפיע על החברה שאני חי בתוכה, להיות עורך דין זה תפקיד משמעותי".
אודי נוימן | צילום: אריק סולטן
הוא החל את דרכו במשרד המשפטים בהתמחות בייעוץ וחקיקה במחלקת בג"צים, המשיך לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב וכעת הוא עמל על עבודת הדוקטורט שלו העוסקת בהיסטוריה של עורכי דין ממשלתיים בישראל, "השאלה שאני מנסה לבחון היא מה מידת העצמאות שיש לעורכי דין ממשלתיים, כלומר פרקליטים, יועצים משפטיים, עובדי משרד המשפטים בשנים הראשונות של המדינה. הרצון לכתוב בתחום ההיסטוריה של המשפט נבע מתוך איזו תפיסה כי יש חוסר הבנה בציבור הכללי על החשיבות של המשפט, ומתוך תפיסה של אחריות ומחויבות שלנו המשפטנים להנגיש את המשפט לאנשים שהם לא משפטנים. אני חושב שדרך ההיסטוריה של המשפט אפשר להביא להבנה טובה יותר של המציאות. למשל, אי אפשר להבין את המשבר שאנחנו מצויים בו היום בעקבות המהפכה המשטרית, או לדעת אחרים: הרפורמה המשפטית, בלי להבין את השורשים של הסיפור של המשפט הישראלי".
לתקופה מסוימת עסק בדיני משפחה וראה בכך שליחות לסייע לאנשים באחד המצבים הכי קשים. בגיל 26 הסיר את הכיפה.
"גדלתי בבית פלורליסטי וליברלי, גם בישיבות שלמדתי בהן, בעיקר בעתניאל, חינכו אותי לשאול שאלות ולעלות ספקות״, הוא מספר, ״אחרי שהורדתי את הכיפה עדיין שמרתי על חלק מהדברים, וכעבור כמה שנים, עם המעבר לתל־אביב, עזבתי לגמרי את העולם הדתי״.
איך הגיבה המשפחה?
"בהתחלה אמא שלי לא הסכימה שאסע אליהם בשבת ורק כשהבינה שהיא תראה אותי הרבה פחות ככה, היא הסכימה. עם הזמן ההורים שלי עברו תהליך של קבלה, ועדיין אני חושב שבתוך תוכם מאוד קשה להם, בעיקר לאמא שלי. אולי הם אפילו חשים כישלון, אני לא יודע. ועדיין אני לגמרי חלק ממשפחה מאוד מאוחדת".
לנושא תרומת הכליה נחשף לפני כ־20 שנה בעת שמכר שלו תרם כליה בימים שהייתה הרבה פחות מודעות לנושא. "ידעתי שיום יבוא ואעשה את זה וגם אכתוב על זה ספר. אני נוהג לרשום לעצמי חלומות, וידעתי שזה חלום שאני אגשים. לפני ארבע שנים בערך הגעתי לאיזו נקודה בחיים שאמרתי, טוב, הגיע הזמן לצאת לדרך".
נוימן עבר את התהליך במסגרת עמותת "מתנת חיים". תחילה עבר בדיקה לוודא את בריאותו הפיזית והנפשית בוועדות שונות, בסיומו ניתנה לו החותמת שהוא כשיר לתרומה.
"תהליך התרומה היה מדהים, יש בו הרבה הגשמה עצמית״, הוא משתף, ״רצון להציל חיים של בנאדם זאת אפשרות מאוד מיוחדת להביא את מי שאני לעולם, זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. לצד זאת היה גם כאב. מישהי אמרה לי שבשביל גבר לתרום כליה זה כמו לידה. היומיים הראשונים מאוד קשים. זה לא סימפטי, אבל ביום השלישי כבר יש הקלה. לאורך הדרך שמתי לנגד עיניי כל הזמן את המחשבה של למה אני עושה את זה".
*
ספרו "מתנה וצלקת" עוסק בשתי נובלות הנוגעות בחייו, אף על פי שאינן סיפורו האמיתי. הראשונה מספרת על מיכאלה. שנים שהיא חיה לבד עד שצץ בראשה רעיון נועז שאולי יגאל אותה משיממון חייה. ילדים אין לה, כל ניסיונותיה להרות מגדי לא צלחו, ולגדי כבר יש אישה חדשה; אבל אולי ישתנה הכול אם רק תמצא ילד או נער שיקבל ממנה את הדבר שהוא הכי נזקק לו? כל מי שמכיר אותה מופתע מהחלטתה לתרום פתאום כליה. היא מעולם לא הצטיירה כנדיבה, אבל היא נחושה בדעתה לעשות זאת. אט־אט היא נקשרת לנער שתרמה לו איבר מגופה – נער מתבגר שהוא נגן קונטרבס – ואיש אינו משער כיצד יסתיים הקשר הזה.
למה בחרת לכתוב דרך דמות גיבורה נשית?
"אני חושב שדווקא כי זה ספר ראשון רציתי לאתגר את עצמי, רציתי לכתוב בכוונה דמות שהיא רחוקה ממני, זה לוקח את הסיפור למקום אחר. התרומה שלי הועברה לילד, מיכאלה הגיבורה תורמת לנער, עמית שמו, והיא מפתחת סוג של אובססיה כלפיו. אצלי מערכת היחסים עם הנתרם הייתה קצרה ולא שמרנו על קשר. לפני התרומה לא ידעתי בכלל למי אני הולך לתרום. פגשתי אותו יום לפני הניתוח והייתה הרבה מבוכה סביב זה. אחר כך הוא הזמין אותי אליהם הביתה, התקשר בשנה הראשונה לאחל חג שמח בראש השנה ובפסח, וזהו. הקשר נגמר".
מי שמכיר את מיכאלה מופתע מההחלטה שלה. היא אף פעם לא הצטיירה בעיניהם כאלטרואיסטית, מה היה המניע שלך?
"בכל הראיונות שקדמו לתרומה אמרתי שאני לא יודע מה זה אלטרואיזם. אני לא קיבלתי אולי תמורה מהתרומה אבל מה שהתרומה הזאת עשתה לי, זה משהו שאי אפשר לכמת בכלל בכסף. זו בעיקר משמעות לחיים, שזה משהו שמעסיק אותי הרבה, במיוחד מאז החזרה בשאלה. אתה כל הזמן מחפש משמעות גדולה אחרת".
| צילום: ללא
איך היו התגובות של הסביבה שלך להחלטה?
"במשפחה שלי אמרו שאני משוגע. משוגע בקטע טוב, אבל משוגע. אבל בגדול, התגובות היו חיוביות. בספר קצת הגחכתי את זה, אבל יש איזו יראה כזו מתורמי כליה, מישהי אמרה לי שאני קדוש. אני לא חושב שאני קדוש".
גיבור הנובלה השנייה הוא רענן, עורך דין שמתנדב בהוספיס ויוצא להגשים את חלומה של אחת המאושפזות העומדת למות. גם כאן כל קשר בין הגיבורים מקרי בהחלט, אם כי נוימן התנדב במשך שנה בהוספיס של בית החולים תל־השומר במקביל לעבודה על התזה שלו. "תהיתי: מי ישתמש בכל המחקרים האלו? התחלתי לדבר עם כל מיני מרצים שהייתי איתם בקשר ובהם עם פרופ' תמי קריכלי־כץ שהייתה המנחה שלי, שאלתי אותה מה מעניק משמעות לחיים, הרי אף אחד לא אומר שהמחקר מעניק לו משמעות לחיים. תמי שיתפה אותי שהיא מתנדבת בהוספיס של תל־השומר והתחלתי להתנדב גם בחלוקת מזון למאושפזים".
איך היה להיפגש מקרוב עם המוות?
"הרוב היה מאוד טכני, סביב האוכל, יצא לי רק מדי פעם לדבר עם חולים. מנקודת המבט של מתנדב שהגיע פעם בשבוע לא הרגשתי את המוות, הרגשתי בעיקר שלווה, וזה מה שניסיתי גם להעביר בספר. אני חושב שהמהות של ההוספיס היא 'אנחנו יודעים מה הולך לקרות, אז בואו ננסה להעביר את הזמן הזה באופן הכי טוב שיש'. אני חושב שחוויתי תחושה מאוד גדולה של שלווה, סוג של השלמה".
היו פציינטים שאיבדת?
"קורה שאתה מגיע לחדר ורואה מיטה ריקה. התפקיד של המתנדב הוא מעניין, כי הוא חצי בפנים - חצי בחוץ, לא נקשר לאנשים. יש אנשים שאתה רואה פעם אחר פעם, חלק זוכרים אותך. השתתפתי פעם במסיבת פורים וזה באמת היה מאוד נוגע ללב. הניסיון לשמוח בכל מצב, השילוב הזה בין השמחה לסיטואציה שהם נמצאים בה".
בספר רונן יוצא עם אחת החולות למסע של סגירת מעגל בקיבוץ רחוק בדרום באמבולנס המשאלות. עבור נוימן היה זה גם מסע בעקבות החרטה. "מאוד העסיק אותי העניין הזה של חרטה, בניסיון להבין על מה מתחרטים. כתבתי את זה אחרי שנפרדתי מבת הזוג שלי, ואחר כך התחרטתי על הפרידה אבל היא כבר לא רצתה לחזור. שאלתי אז את הפסיכולוגית שלי - מה עושים אנשים שמתחרטים? איך הם מתגברים על זה? ואז אמרתי, טוב, נכתוב על זה סיפור".
הדמויות בספר גורמות לקורא להרגיש שהוא רוצה לחבק אותן, ונוימן מעיד שאכן קיווה לעורר חמלה בקרב הקוראים. "כל הדמויות שבניתי הן מאוד אנושיות, המבט שלי כלפיהם הוא מבט חומל. הם באים עם כוונות טובות, ולא תמיד זה הולך להם. לא תמיד זה מצליח כמו שהם היו רוצים. וזה מה שחשוב. לפתח חמלה כלפי עצמנו, כלפי הזולת. וכשכותבים את הדברים מעבדים אותם - יש בזה משהו תרפי, מרגיע וממלא משמעות".
*
איך זה להיות רווק דתל"ש בתל־אביב?
"לפעמים כיף מאוד, לפעמים פחות. אבל ברצינות, אני חושב וגם תוהה, האם מאחורי השאלה עומדת איזו תפיסה מהותית של כל אחד מחלקי השאלה - רווק, דתל"ש, תל־אביב. אני לא בטוח אם זו ראייה נכונה של המציאות, לפחות לא בחוויה שלי; אני לא בטוח שהחוויה של הרווק הדתל"ש התל־אביבי שונה מהחוויה של רווק בירושלים או רווק חילוני. אני לא חווה את תל־אביב בתור איזו מהות אלא מקום שאני גר בו, באופן זמני. המעבר לתל־אביב היה אבן דרך בהליך 'החזרה בשאלה' שלי כחלק מהתנועה שלי אל החופש. אבל אני מניח שגם אם הייתי עובר לגבעתיים הייתי מרגיש דומה. באותה שנה התחלתי את התואר השני באוניברסיטת תל־אביב, והיה לי נוח לגור באזור. העבר הדתי שלי הוא חלק ממני, כמו שהמשפחה שבה גדלתי היא חלק ממני, כמו שמערכות יחסים משמעותיות שהיו לי הן חלק ממני וכמו שחוויות חיים אחרות שלי הן חלק ממני. גם 'חזרה בשאלה' היא לא מונח טוב, כי דווקא החינוך הדתי שאני קיבלתי היה לשאול שאלות".
האם חשוב לך שבת הזוג שלך תכיר את העולם הדתי?
"אמא שלי שלחה אותך, נכון? לא בטוח שאני יודע לענות על השאלה. האם חשוב לי שבת הזוג שלי תהיה דתייה לשעבר? לא בהכרח. העבר הדתי שלי הוא חלק ממני אבל הוא לא חלק משמעותי - לא בהווה שלי וגם לא באיך שאני רואה את העתיד שלי. אם יש ערכים מתוך היהדות או אם אני רוצה שהבנות שלי ידעו ללמוד גמרא - אני אוכל להנחיל להן את זה בעצמי".
אני לא מניחה לו בנושא הזוגיות, ושואלת אם אלטרואיזים היא תכונה שחשוב לו שתהיה בבת הזוג. ועל כך הוא עונה: "עכשיו אני בטוח שאמא שלי שלחה אותך... כאמור, אני לא יודע מה זה אלטרואיזם. אם עשית מעשה טוב וזה גרם לך להרגיש טוב - אז כבר קיבלת משהו. בחוויה האישית שלי, אומנם לא קיבלתי כסף או תמורה לתרומה אבל זה כן העניק לי משמעות, וזה דבר ששום כסף לא יוכל לקנות. קצת כמו בדומה למה שאמרתי שאני בא מבית דתי, כשיוצא לי לדבר על זה אני לא אומר שתרמתי תרומה אלטרואיסטית, אלא שתרמתי לאדם שאני לא מכיר. ולשאלתך: נתינה זו תכונה שאני מעריך, אבל לא הייתי אומר שזו תכונה שאני מחפש בבת זוג".
אפרופו אלטרואיזם – מה לדעתך חסר לנו כחברה שהיה עוזר לנו בתקופה הקשה הזו שאנחנו עוברים?
"אני חושב שמה שהכי חסר לנו הוא סולידריות והיכולת לראות את האחר. דווקא מכיוון שאנחנו חברה שמפוצלת מאוד לכמה שבטים, אנחנו חייבים לפתח את הסולידריות עם הזולת".
צילום: אריק סולטן
מה המסר שהיה חשוב לך להעביר בכתיבת שתי הנובלות שבספר?
"אני חושב שפרוזה שמנסה להעביר מסרים היא פרוזה גרועה. ספר טוב לא מעביר מסרים ולא נותן תשובות, אלא בעיקר מעורר שאלות. כל אחת מהנובלות עוסקת בתמות מעט שונות, אבל יש שתיים עיקריות שמחברות את שתיהן. הראשונה עוסקת בנתינה או בתרומה, בניסיון להבין את המהות של המעשה הזה, למה אנשים נותנים או תורמים? האם המניע חשוב? בעיקר ניסיתי להבין מה עובר על התורם ועל הקשר המיוחד שנרקם בין התורם לנתרם, זהו קשר מאוד מיוחד שניסיתי להבין את המהות שלו, תמה שנייה שמשותפת לשתי הנובלות היא השאלה האם יש סדר לעולם והרצון של בני אדם לסדר, לאיזו חוקיות; בנובלה הראשונה אני נוגע בזה דרך הרעיון של הקארמה, שזה במהות מה שאומר שלמעשים שלנו יש משמעות; בנובלה השנייה אני נוגע בזה דרך הרעיון של האקזיסטנציאליזם שדיבר על האבסורד והכאוס שבקיום האנושי וכיצד הפעולה האנושית, האקזיסטנציאליסטית, מעניקה לנו משמעות.
"בנובלה השנייה הרעיון הזה בא לידי ביטוי סביב הרעיון של המוות, והרעיון של 'מוות טוב', וכיצד בני האדם מתמודדים עם המוות. יש תמות נוספות שרציתי שיעמדו במרכז הספר - חמלה, חרטה, אהבה - אבל מה שציינתי קודם אלו העיקריות. לשתי הנובלות יש גרעין קטן שיסודו במציאות - גם אני תרמתי כליה וגם התנדבתי בהוספיס, אבל כאן בערך זה נגמר ואני חושב ש־90% מהספר זה בדיון".