"חולמת להעלות את המופע מול דיינים": מסורבות הגט שתרגמו את סיפורן למופע

על הבמה עולה אישה, בידיה קלסר. "היום", היא משתפת את הקהל, "היום אני מקבלת גט. הבנתי שזה טקס קצר, כמה דקות. אני הולכת, חוזרת, אישה משוחררת. יש לי תיק מסמכים, ואחר כך אקנה לי זר פרחים".

היא יורדת מהבמה. הקהל מוחא כפיים, אף שהוא יודע את ההמשך: זה לא יהיה "היום", וזה לא הולך להיות קל. לא טקס קצר, לא זר פרחים, וקלסר המסמכים לא יעזור. לא במקרה שלה, ולא בשאר הסיפורים שיעלו על המה הערב.

בזו אחר זו עולות נשים ומבצעות קטעי ספוקן־וורד שנוגעים בעדינות בקצה קצהו של עולמן כמסורבות גט, בעבר או בהווה. הן פורשות את העוול ואת המצוקה ומתבוננות בהן, מבלי לייפות את המציאות אבל גם בלי להתמסכן.

רבקה: "אני אומרת לנשים: תהיו קשובות לעצמכן, אף אחד לא נכנס איתך לחדר המיטות ומרגיש מה את חווה עם בן הזוג שלך. רק את יודעת מה קורה שם באמת. תדבקי באמת שלך, לא משנה מה האחרים אומרים"

ביניהן עולה מדי פעם המופיעה הפותחת, ובכל פעם מספר הקלסרים שבידיה הולך ועולה. "היום!", היא מכריזה בכל פעם מחדש, "היום אני מקבלת גט!". בפעם שעברה, היא מסבירה, הוא רצה שלום בית. או לא הגיע לדיון. או סתם סירב. אבל היום, היום זה יקרה, היא חוזרת ואומרת בהתעקשות שוברת לב. בין קטעי המעבר האלה הקהל פוגש טקסט ועוד טקסט, עדות אחרי עדות.

״זו קריאה להכרה, בקשה להפנות את המבט״, אומרת מלכה, אחת הנשים המופיעות (כל השמות בכתבה בדויים). ״נשים שהיו אילמות בעל כורחן, שחוו אלימות מכל מיני סוגים, מדברות סוף־סוף, משמיעות קול״. מלכה, בשנות החמישים לחייה, היא מיילדת. ״באלול האחרון חגגתי גטולדת עשר – לפני עשור קיבלתי את הגט. היום אני רוצה לעמוד על הבמה ולהביא את מי שאני״.

בתקופה שבה הייתה מסורבת גט נעזרה מלכה בעמותת יד לאישה מבית "אור תורה סטון", המסייעת לעגונות ומסורבות גט. ״באותה תקופה הרגשתי שאין לי עור, ויד לאישה עטפו אותי. גם אחרי קבלת הגט, לצאת מחיים כאלה זה תהליך. את חופשייה, ועכשיו את צריכה להוציא מהחיים שלך דפוסים של עשרים שנה ולהתחיל לחיות״.

התובנה הזו גרמה למלכה לפנות אל תרצה קרניאל, מנהלת השירות הסוציאלי של העמותה, ולהציע לה להקים קבוצות טיפוליות לנשים שכבר קיבלו את הגט בסיוע יד לאישה. ״הרגשתי כמו פג שצריך עוד זמן באינקובטור״, היא אומרת. בעקבות היוזמה הזו נוצרה קבוצת פלייבק, בהנחיית קרניאל ואיילת בן־ארי. כיום משתתפות בה נשים שהתהליך מאחוריהן, לצד כאלה שעדיין ממתינות לגט המיוחל. הקבוצה הזו היא חלק מהמערך הסוציאלי של יד לאישה, שמעניק לנשים ליווי ותמיכה בדרך אל הגט וגם אחריו, במטרה להחזיר לעצמן את השליטה על חייהן.

לאחר כמה שנים של מפגשים ופעילות החליטו משתתפות הקבוצה לפתוח את התכנים לקהל, ולהעלות מופע בשם "פלייגט" – הלחם של פלייבק וגט. בהמשך הוא הפך ממופע פלייבק, המבוסס על אלתור בעקבות סיפורים מהקהל, למופע ספוקן־וורד, שבו הטקסטים נכתבים מראש, משוננים בעל פה ומבוצעים מול הקהל. ״הרגשתי שכל העולם צריך לשמוע אותי. רציתי להביא את הקול הזה. עומדת על במה, שפויה ויציבה, מיילדת ומסורבת גט".

לקרוא לאלימות בשם

מלכה החלה בהליך גירושים אחרי עשרים שנות נישואים ושלושה ילדים משותפים. ״היו כל הזמן סממנים של אלימות, כלפיי או כלפי הילדים – התעלמות מצרכים, היעדרויות ארוכות, אפס אכפתיות", היא מתארת. "כשבשולחן שבת היו אורחים היה מקסים ונהדר, אבל ברגע שהם היו הולכים היה נורא ואיום. אף פעם לא חשבתי על גירושים כאופציה. המחשבות היו 'מה אני אעשה? מה יקרה לילדים? מה יגידו השכנים?'". הקש ששבר את הגב היה קיומו של קשר אינטימי בין בעלה דאז לאישה אחרת. ״אמרתי לו שזו או אני או היא, והוא לא הסכים להיפרד ממנה״.

לאחר שהחליטה לסיים את הנישואים, פנתה מלכה ל"מרכז למשפחה" בארגון יד שרה. ״אחרי שתיארתי לה את המצב היא נתנה לי מספר טלפון של עורכת דין, ואמרה לי 'זו אלימות'. עד אז לא ידעתי לקשר את המילה הזו לְמה שעברתי – כספים שלי שנעלמו, דלתות שנטרקו בבית. חשבתי שאלימות היא רק פיזית״.

עם פתיחת תיק הגירושין, גם האלימות הפיזית לא איחרה לבוא. ״אמרתי לו 'בוא נשב, נסיים את זה יפה, בשביל הילדים'. ישבנו ועשינו הסכם, הייתי בטוחה שאני באה עם ההסכם הזה וצ׳יק־צ׳ק מקבלת גט. שלושה חודשים חיכיתי לדיון בבית הדין, והוא פשוט לא הגיע. הייתי בשוק, לא הפסקתי לבכות. עוד שלושה חודשים המתנה לדיון הבא, והוא שוב לא מגיע. ואז חברה סיפרה לי על 'יד לאישה'״.

אחרי תהליך ארוך של שלוש שנים, מלכה קיבלה לבסוף גט. ״קניתי את החירות שלי, שילמתי בשבילה המון כסף. היו כאלה שאמרו לי 'מה זה משנה לך הטופס הזה? מה, את רוצה להתחתן שאת צריכה להיות גרושה בשביל זה? אבל זה משהו רוחני, נשמתי. את לא רוצה להיות קשורה לאיש הזה שגרם לך כל כך הרבה סבל״.

ככל שחלפו השנים, מלכה מבינה עד כמה הצעד שעשתה היה קריטי. ״המוטו שלי היה שאני נשארת בשביל הילדים. לשמר את ההצגה של ׳אבא לומד תורה, אימא עובדת והמשפחה מאושרת׳. היום אני רואה את הנזקים שההישארות הזו עשתה לנפש של הילדים. כל מי שחושבת להישאר בשביל הילדים, שתדע שהנזקים גדלים עם הילדים״.

איך זה בשבילך לעמוד על הבמה עם הסיפור שלך?

״אני זוכרת את המופע הראשון, בתיאטרון החאן. זה היה בשבילנו וואו. כשירדנו מהבמה קפצנו בכמה מדרגות של שמחה וביטחון, הרגשנו כמה זה היה נכון לנו״.

רוצה לשמוע "כשר"

הטקסט שביצעה מלכה במופע מתחיל במילים "כשר, כשר, כשר". הוא מתאר סצנה המתרחשת במקווה – נקודה רגישה עבור נשים רבות, בוודאי כשמדובר בזוגיות אלימה. ״כמה חלומות היו סביב הטבילה הזו, ומה בעצם קרה", היא אומרת. "אני מדברת בקטע הזה על הרצון לשמוע ׳כשר׳ על החיים שלי עכשיו״.

המונח "גרושה" רווי סטיגמות, היא מתארת. ״לפעמים אני אומרת בשיחות טלפון, כשאני מנסה לתאם משהו עם הרשויות, שאני אלמנה. מיד כולם מתחשבים והכל נעצר. כשאת אומרת גרושה ישר חושבים 'בטח היה לה איזה חלק, בטח זו גם אשמתה'".

אילו תגובות את מקבלת על המופע?

״בהופעה האחרונה היו שתי נשים שהגיעו אלינו בוכות. אחת אמרה שהבת שלה נמצאת במערכת יחסים כזאת, והשנייה היא אשת מקצוע מהתחום. חברה ותיקה שלי שהגיעה למופע אמרה שהיא כל כך פחדה לבוא, והיא שמחה לראות שזה ממקום מועצם. לא ׳תראו מה עשו לי׳, אלא ׳תראו איפה אני היום ומי אני׳״.

אם היית יכולה להעביר מסר לעצמך של תחילת הדרך, ובעצם לנשים שמצויות כעת במצב דומה, מה היית רוצה לומר?

״לא לפחד לקרוא לדברים בשמם, לא לפחד להרגיש, לא לפחד לקבל עזרה. הייתי אז בכאב נורא, סבל שאין לתאר. הייתי רוצה לגלות לעצמי שעוד עומדים לצאת מזה דברים טובים. למדתי מיילדות בעקבות הפרידה, עשיתי תואר, דברים שלא דמיינתי. זה נשמע קלישאה אבל זה נכון – כאב הוא מצמיח״.

״אני חושבת שהכתיבה הזאת, במפגש שלנו, עושה ריפוי בעצמה. זה תהליך של דיוק מה המקום שלנו היום, מה אנחנו רוצות להשמיע. אף ספה של פסיכולוג, וישבתי על הרבה כאלה, לא קידמה אותי כמו שהכתיבה והבמה קידמו אותי. את מרגישה איך מה שאת אומרת עובר בטיל אל כיסא הכבוד״.

יש לך חלום לעתיד? לעצמך או למופע?

״יש לי חלום להעלות מופע כזה בפני דיינים. שישמעו את הקול שלנו, שיראו אותנו. בבית הדין לא רואים. באופן אישי אני חולמת להרגיש שאני עשויה מהרבה דברים אחרים, שלא יישארו הרהורים של קורבנוּת, ושהקול שלנו יגיע לנשים שלא יכולות עדיין לדבר, שלא מאמינות שאפשר אחרת, שפוחדות. מספיק שאחת כזאת תגיע למופע שלנו ותבין שיש אור בקצה המנהרה. זה הכול בשבילי״.

להיות או לא להיות

לפני שנתיים, כשרבקה (שם בדוי) הוזמנה להצטרף לקבוצת הפלייבק של יד לאישה, היה ברור לה שזה לא מתאים. ״הייתי עגונה באותה תקופה, שבורה, רצוצה מהחיים, בלי שום תקווה שאקבל גט. אמרתי לתרצה ׳לא נראה לי מתאים׳. היא אמרה ׳מה אכפת לך, בואי רק פעם אחת׳. היה ערב מדהים, אבל אחריו החלטתי שאני לא רוצה להמשיך עוד. המנחה איילת אמרה לי ׳אכפת לך להגיע רק לעוד מפגש אחד?׳. אז הגעתי, רק בשבילה, ואז לעוד פעמים. חמישה מפגשים לא הוצאתי מילה. רק אחרי 10־15 מפגשים התחלתי להיפתח. זו קבוצה של נשים שעברו ועוברות חוויה דומה, וזה מאוד מלכד״.

רבקה, בסוף שנות העשרים שלה, מתגוררת באזור ירושלים ועוסקת בתחום השיווק. ההחלטה לסיים את הנישואים הבשילה אצלה בעקבות ההכרה בכך שההישארות בהם עלולה לסכן את חייה. ״גרנו בקהילה חרדית באנגליה. את הילד השני שלי נדרשתי ללדת באומן. בעקבות תנאים מאוד קשים שהיו שם, המצב שלי הידרדר. המים בברזים לא היו מספיק טובים, היה צריך לקנות בקבוקים, והוא לא רצה כי זה יקר. אז שתיתי מהברז, ונוצרה לי דלקת בדרכי השתן. זה מצב שפותרים בקלות עם אנטיביוטיקה, אבל לא היו שם תנאים סניטריים, לא היה רופא, וזה הגיע לאי ספיקת כליות. כשסוף־סוף הגעתי לבית החולים, הרופאה אמרה לי: יש לך 48 שעות לחיות, תיפרדי ממי שאת צריכה.

״שם הבנתי לאן הגעתי. שמה שאני עוברת הוא לא עניין של ׳שלום בית׳, אלא מצב מסכן חיים. הבנתי שאם אני נשארת איתו אני בוחרת במוות שלי. תמיד חשבתי 'קודם כול הוא, הצרכים והחלומות שלו, ואני הבאה בתור'. אבל הבנתי שלשים את עצמי בעמדה הזאת זה פשוט מוות, אני אהיה מתחת לאדמה״.

לאחר שהודיעה לבעלה דאז שהיא רוצה להיפרד, האיש נעלם. ״רטרואקטיבית אנחנו יודעים שהוא הסתובב בבלגיה, בבולגריה״. רבקה חזרה לבדה מאומן לאנגליה, עם שני ילדיה, פעוט ורך־נולד, וגילתה שחשבונות הבנק שלהם רוקנו. היא רצתה לחזור לישראל, אל משפחתה, אבל ידעה שהחוק אוסר להעביר ילדים ממדינה למדינה בלי רשות משני ההורים, אבל איך תקבל רשות מההורה השני כשהאדמה בלעה אותו? היא ארזה את חפציה וטסה ארצה, בידיעה שהיא יכולה להיאסר על חטיפה. בישראל היא פתחה תיק בבית הדין, והמתינה שישה חודשים לדיון. האיש לא הגיע אליו וגם לא שלח נציג. ״הדיין אמר 'את עגונה, תעלי למחלקת עגונות, אין לי איך לעזור לך'״. גם אחרי שהסרבן אותר, הסיפור היה רחוק מלבוא אל קיצו. אחרי שנתיים וחצי של עגינות, ובעקבות שיתוף פעולה בין בתי הדין בישראל, בבלגיה ובאנגליה, הושג הגט.

כשרבקה עולה על הבמה, היא מזמינה את הקהל לשחק איתה ב"ארץ עיר". היא עוצרת באות א׳ ומתחילה: ארץ – אוקראינה. עיר – אומן. כך חי, צומח, דומם, ואז היא מתחילה להוסיף קטגוריות. ביטוי בא׳: אישה כשרה עושה רצון בעלה. מחלה בא׳: אי ספיקת כליות. ״אני משתפת את הקהל בכך שבעקבות ה׳אישה כשרה׳ הזאת כמעט איבדתי את החיים שלי. דרך הטקסט אני עוברת איתם את התהליך של ההבנה שהחיים שלי חשובים יותר מהכול. אני מסיימת שוב במשחק ׳ארץ עיר׳, באות ב׳, פרק ב׳. ואני מסיימת בביטוי בב׳: ׳ברוכה את לה׳ בתי'".

איך את חווה את העמידה על הבמה עם הסיפור הקשה שלך?

״זה חיבוק גדול, להרגיש את הקהל מחבק ועוטף. לפעמים אני תוהה: אולי דמיינתי? אולי זה לא היה כל כך נורא? אבל כשאני פוגשת את הקהל ואת התגובה שלו, זה מתקף את החוויה שלי ואת ההחלטה שלי. התחושה שהקהל עוטף אותך עוזרת להיות נטועה בקרקע״.

בעיני רבקה, לאופיו של המדיום יש משמעות בהקשר הזה. "הספוקן וורד מאפשר להעביר סיפור בלתי נתפס, להוריד אותו לקרקע בשפה מדוברת עם מסקנה פשוטה וברורה. אנחנו לומדות את הטקסט בעל פה, אבל אלה מילים שיוצאות מהלב בכל פעם מחדש. זה מדהים לראות שעם כל קהל יוצא משהו אחר, למרות שהשורות לא משתנות".

מלכה: "יש לי חלום להעלות מופע כזה בפני דיינים. שישמעו את הקול שלנו, שיראו אותנו. שהקול שלנו יגיע לנשים שלא יכולות עדיין לדבר, שלא מאמינות שאפשר אחרת. מספיק שאחת כזאת תבין שיש אור בקצה. זה הכול בשבילי״

הכול מתחיל ממני

הספקות סביב ההחלטה להתגרש הגיעו גם מהסביבה שאליה השתייכה רבקה. ״אני מגיעה מקהילה די סגורה. כולם ניסו לשים לי מקלות בגלגלים כדי שלא אעשה את הצעד הזה. גם נשים שחשבתי שהן חברות שלי, שידעו מה עברתי וחיזקו אותי בהחלטה להיפרד, פתאום ניסו לעשות הכל כדי שאחזור אליו. אני אומרת לנשים: תהיו קשובות לעצמכן, אף אחד לא נכנס איתך לחדר המיטות ומרגיש מה את חווה עם בן הזוג שלך. רק את יודעת מה קורה שם באמת. תדבקי באמת שלך, לא משנה מה האחרים אומרים.

״מה שמוביל אותי להמשיך להופיע ולדבר הוא ההבנה כמה חשוב להדהד את הנושא של סרבנות גט ועגינות. אישה לא צריכה להגיע למצב של סכנת חיים כדי להבין שהיא נמצאת במערכת זוגית אלימה, במקום לא בריא. צריך שתהיה מודעות רחבה יותר, ושיהיה מובן מאליו שכל זוג חותם על הסכם קדם־נישואים למניעת סרבנות גט. זה יעזור למנוע חלק מהמקרים״.

העלאת המודעות חשובה לא רק בעבור נשים הכלואות במערכת יחסים שמזיקה להן, אלא גם כלפי הסביבה. רבקה: ״אני מסתכלת על החֶברה שהגרוש שלי חי בה היום. אם היא הייתה פחות מקבלת אותו, נותנת לו על הראש שהוא לא רואה את הילדים ולא משלם מזונות, ומשקפת לו את חוסר הנורמטיביות במצב הזה – המצב היה משתנה. אם מישהו ששמע את הספוקן שלי יפגוש מחר שכן שעושה ככה לאשתו ויגיד לו 'איזה מין בן אדם אתה' – דיינו. צריך להעיר את החברה, שתבין שאי אפשר לתמוך במציאות כזו״.

ההתמודדות והקושי, מבהירה רבקה, לא מסתיימים לאחר שהגט ניתן. ״אני לא מקבלת מזונות, אני מפרנסת שני ילדים קטנים ומגדלת אותם לבד. אני מנסה להתקדם בשידוכים, ומגיעה בעסקת חבילה עם שני ילדים. לפני חודש הבן שלי שאל אותי ׳מאמי, לטאטי יש קבר? צריך להגיד עליו קדיש?׳. יש לנו ליווי פסיכולוגי והוא בטיפול, אבל בסוף אני מגדלת יתומים למרות שאבא שלהם בחיים. הם סוחבים איתם כל כך הרבה חרדת נטישה. מאבא שלהם שנעלם, ממני שחשבו שאולי אמות. אז נכון, הגט בידיים שלי, זה באמת נס. הוא אמר לי שאני אמות עגונה. אבל המציאות היומיומית לא קלה בכלל״.

בתוך המציאות הזאת, מה נותן לך כוח?

״אני מסתכלת אחורה על איפה הייתי ואיפה אני היום. מה חוויתי ואיך יצאתי מזה, איך הייתי רגע לפני מוות, וברוך ה' אני אדם חי ובריא. הרבה פעמים אני שומעת נשים אומרות: 'לי יהיה טוב להיפרד, אבל מה עם הילדים'. צריך להבין שלילדים יהיה טוב אם לי יהיה טוב. אני צריכה לבחור בטוב בשבילי, ומה שיהיה איתי יהיה איתם. אני אגיע לפסגות ולחלומות שלי, והם יצעדו איתי. אבל אני המובילה.

״לא תמיד יש כוחות", היא מוסיפה בכנות. "מציאות החיים קשה מאוד. אבל תמיד טוב יותר לחיות את החיים שלי מאשר לאבד את עצמי לדעת בתוך חיים של מישהו אחר״.

המאבק על הסיפור

אישה נוספת עולה על הבמה ואוחזת במיקרופון. היא נמרצת, עליזה, צעירה ויפה. היא משתעלת אל תוך המיקרופון, ואז מתנצלת: "אני קצת חולה, רואים עלי שאני חולה? לא? שומעים? רואים עלי שאני אוהבת שווארמה עם קולה אדומה, לא הזירו? רואים עלי שהסתפרתי?". כך היא מוסיפה עוד כמה "רואים עלי", כביכול סתמיים, ואז: "רואים עלי שאני גרושה עוד מעט שנה? רואים עליי, רואים? רואים שאני האישה המוכה? אני, אני הייתי זאת שהוכתה. זאת שלא רואים עליה. זאת שמחייכת, שמתפקדת, שמסתירה".

היא צוללת אל סיפורה הקשה, ולבסוף מסיימת: "רואים עלי שאני האישה שהצליחה לצאת? היום רואים עליי. רואים עליי את הכאב והקושי, אבל גם את חדוות החיים".

אחד הדברים החשובים שהמופע הזה עושה הוא נטרול מרכיב הבושה. נשים עומדות על הבמה, בפנים גלויות, ומספרות בפשטות: גם אני מאלה. גם לי זה קרה, וקורה. גם מרים (שם בדוי) מתייחסת לנושא בפתיחת הקטע שלה: "סליחה, פה זה יד לאישה? לא, נפלה פה טעות, אני לא צריכה יד לאישה. אני לא נזקקת, או חלשה. את לא מבינה, אני מסתדרת. רק מתקשרת כי אחותי אמרה. המזכירה עונה, הגרון נחנק. הבושה. אני לא יד לאישה". הקהל עובר איתה את תהליך ההכחשה והקבלה, ומגיע איתה לסיומו: "אני מבינה, אני כן, אני כן. זו כן אני. גם החירות שלי נלקחה. גם אני עגונה. מסורבת. לא מוּתרת. וגם אני, גם אני, לא מוַתרת׳.

״כשאני מופיעה אני מרגישה שהקהל מחזיק לי את הסיפור, שאני לא צריכה להחזיק אותו לבד", אומרת מרים. "העבודה על הטקסטים גרמה לי להבין שיש אותי ויש את הסיפור. נכון, עברתי דרך הסיפור, או הסיפור עבר דרכי, אבל אנחנו לא אחד, זה לא מתערבב. העבודה על המופע עזרה לי לעשות את ההפרדה בין השניים. את מניחה את הסיפור שלך על דף, ואז על הבמה, ופתאום את מבינה שזה משהו שאת יכולה להניח״.

מרים, בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, עוסקת ברפואה אלטרנטיבית ומתגוררת באזור השומרון. ״בהופעה האחרונה אחת מהשכנות שלי הייתה בקהל. בסוף ההופעה היא ניגשה אלי ואמרה לי: ׳תגידי, זה הסיפור שלך או שכתבת סיפור על מישהי אחרת?׳״, צוחקת מרים. ״המופעים האלה הם מתנה ענקית בשבילי. משהו בנפש שלי משתנה, משהו נבנה, מתרפא, מקבל הד״.

ביולי אשתקד הושג הגט של מרים, לאחר מאבק ממושך ותרגיל מורכב שכלל את חתונת בתם המשותפת וצו עיכוב יציאה מהארץ. קדמה לו מסכת ארוכה של התמודדות מול בעלה לשעבר, שהציג לבית הדין מכתבי אהבה כוזבים ותמונה מסולפת, ביקש "שלום בית" אחרי בגידות ממושכות, ועוד. ״התחלתי להבין שחייתי במערכת זוגית שהייתה בה אלימות רגשית ופסיכולוגית ומינית. לאט לאט השכבות של ההכחשה והבושה התחילו להיחשף. חייתי במערכת יחסים מטורללת. היה שם כל כך הרבה שקר, כל כך הרבה גזלייטינג. תקופות ארוכות חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, שאני המשוגעת״.

מכיוון שחלק גדול מהתהליך מול המניפולציות של הבעל לשעבר היה המאבק על הסיפור, תהליך הכתיבה היה משמעותי עבור מרים. ״המילים נתנו לזה הפשטה. פתאום הבנתי שאני יכולה להחזיק את זה. התמכרתי לכוח שיש לנשות הקבוצה לתמוך זה בזו, להחזיק כל אחת את הסיפור של השנייה, ולעזור זו לזו לספר את הסיפור לאחרים בצורה פיוטית, אמנותית, שיש בה כאב והומור ואהבה״.

איזה תגובות את מקבלת על המופע?

״בכל המופעים ניגשו אלי נשים שאמרו שהן לא יכלו להפסיק לבכות, שזה נגע בהן מאוד ועורר אצלן קול שהן לא הסכימו לשמוע תקופה ארוכה. במופע האחרון מישהי ניגשה ואמרה ׳את לא מבינה מה עשית לי. את סיפרת את הסיפור שלי, וכל הקהל שמע׳. זה שימח אותי מאד, שנתתי קול למישהי״.

איך את מתמודדת עם הפחד מהבמה?

״הוא עבר לי אחרי המופע הראשון. הבנתי שהפחד הזה הוא בעצם בושה עמוקה על מי שאני ומה שאני, על הסיפור שלי. היום אני מסתכלת על הסיפור הזה ואומרת: וואו, איזה אומץ מטורף, איך עשית את זה. אני מביאה לבמה את החלקים המבוישים שלי וגם את החלקים האמיצים. אני מרגישה שהמילים שלי נוגעות בנפשות. אני מאמינה שזו שליחות שהיא גם עבורי וגם עבור אחרות. איכשהו זה משחרר את החרדה״.

מה היית רוצה לומר לעצמך של תחילת הדרך?

״אל תוותרי על עצמך. מגיעה לך חירות – פיזית, רגשית, ומינית – ואל תיתני לאף אחד לקחת לך את זה״.