עד הבוקר שבו הלכתי בחוף הים לצידה של אלכס פרפורי, 32, צלמת רחוב עם מאות אלפי עוקבים, לא הבחנתי כמה רגעים קטנים מתרחשים סביבי. אבל אלכס מבחינה. והיא לא הורידה את המצלמה מידיה גם בימי המערכה הקשים מול איראן.
בהליכה ביישנית היא צועדת על החול של חוף פרישמן בשעות הבוקר המוקדמות. היא נהנית מרוח הים והגלים, ובו בזמן עיניה לא נחות לרגע כשהן מנסות לאתר את התמונה הבאה. עוד בתחילת השיחה שלנו היא מבקשת לעצור, ואז מזנקת לעבר אישה מוסלמית עטויה חיג׳אב שמשרטטת את שמה על החול. מופעמת, אלכס לוחצת על כפתור המצלמה, אבל רק פעם אחת. ככה זה כשמצלמים בפילם וצריך לבחור בקפידה את הלחיצה הבאה. "אני מרגישה שזה מביא אותי לריכוז", היא אומרת ומסתכלת על התוצאה בחיוך, "בניגוד לסמארטפון שבו מצלמים פעמים רבות, את הפילם אי אפשר לבזבז. זו הסיבה שאני עדיין עם אותה מצלמה כבר שבע שנים, מעולם לא חשבתי להחליף אותה בדיגיטלית".
המפגש המקרי מתארך מעבר לצפוי. אחרי שהאישה מסכימה בחיוך להצטלם, ואף ממהרת להצטלם איתה, אדם עם חזות ערבית מתקרב ופותח עם פרפורי בשיחה ארוכה על המשותף שיש לשתי הדתות. "ככה זה כל הזמן", היא מספרת כשאנחנו ממשיכות משם רבע שעה לאחר מכן ומשאירות את השניים מאחור, "אנשים רואים אותי עם המצלמה וישר נפתחים. זה מייצר מפגש מטורף, מי האמין שאשב עכשיו עם גבר מוסלמי שיסביר לי על הנביאים בקוראן? כל מפגש כזה נותן לי המון, במיוחד כי ככה אני פותחת את הבקרים שלי. בלקפוץ לים, לפגוש אנשים, למצוא את הסיפורים שהם רוצים לספר ומדברים אליי".
אלכס פרפורי | צילום: אריק סולטן
אמה של פרפורי אמריקאית ואביה ישראלי, והרבה לפני שמצאה את מקומה בחופי הים, ברחובות ובסמטאות, עלתה לישראל כשהייתה בת שמונה. כילדה קטנה בעולם מוזר ולא מוכר היא העדיפה להתבונן מרחוק על חבריה לכיתה, וההרגל נשאר איתה עד היום. "מהיום הראשון שדרכתי כאן הייתי על 'מיוט'. אני אאוטסיידרית וככה נשארתי עד היום. לא ממקום 'נמוך' או 'מסכן'. זו באמת העמדה שאני מעדיפה להיות בה. להתבונן על הישראלים מהצד, כשהמצלמה עליי וכל מה שקורה עובר לידי הוא כמו סרט שקם לתחייה. כבר אז התחלתי לחפש את הזהות הישראלית שלי, שעד היום מתגבשת, ולהבין מה זה בכלל אומר להיות ישראלי. בתור ילדה, כשהייתי חוזרת לארצות הברית היו שואלים אותי המון שאלות על ישראל וזה הוכיח לי שאין לאנשים מושג איפה אנחנו חיים. שאלו אם אני מגיעה לבית ספר עם גמל, הזוי".
השנים עברו וגם כשדיברה עברית שוטפת, היא בכל זאת העדיפה לתקשר בשפה שאין בה מילים, מה שנעשה קל יותר כשקיבלה את המצלמה הראשונה שלה בגיל 16. "אני לא ממש אוהבת לדבר", היא מודה, "אני תמיד מרגישה שאני לא מצליחה לדייק את עצמי עד הסוף ולהעביר לאחרים בדיוק את מה שאני מרגישה בלב. אז כשסבא קנה לי מצלמה, מצאתי את השפה שהייתה חסרה לי. פתאום הייתה לי דרך לבטא את מה שאני רואה ברחוב מולי ואת מה שזה גורם לי להרגיש. זה ייחד אותי, וזה משמעותי מאוד עבור מישהי שמרגישה זרה.
אחד הצילומים הראשונים שלה היה של אבא ובן שמתבוננים על הים ברגעי החופשה האחרונים. "מבחינתי, היה הרבה יותר משמעותי לצלם את הרגע הזה מאשר להצביע עליהם ולהגיד למי שלידי 'תראי איזה חמודים הם'".
דמיינת אז שזה יהיה העיסוק המרכזי בחייך?
"האמת שלא", היא עונה בחיוך, "למדתי בתיכון 'אוהל שם' ברמת־גן ולא הייתה שם מגמת אמנות, אז כמו כל הבעייתים שלא מצאו את עצמם, התגלגלתי למגמת גיאוגרפיה. למזלי המורה שלנו היה עורך תמונות סתם בשביל הכיף, והוא גם היה מאוד רגיש אלינו. הוא הסכים להישאר איתי אחרי הלימודים וללמד אותי לערוך סרטונים ותמונות. אז בנוסף למצלמה, פתאום גיליתי מה לעשות עם מה שאני מצלמת".
גם כשכבר היה לה הידע המקצועי, פרפורי לא האמינה שתוכל באמת להפוך את התחביב האהוב שלה למקצוע ולהתפרנס ממנו, וזה הוביל אותה ללימודי תקשורת חזותית. רק אז מצאה קרקע בטוחה. "אנחנו חיים בדור שבו כמעט כל אחד הוא צלם. קל מאוד לפרסם את הצילומים שלך ברשתות. למה שאני אבלוט? למה שאני אצליח להציג יותר מכולם? יחד עם זאת ידעתי שתקשורת חזותית מעניינת אותי. אני אוהבת גרפיקה, מבקרת עיצובים של תפריטים במסעדות, אז הלכתי על תקשורת חזותית".
אבל אהבה כמו זו שיש בין פרפורי והמצלמה אי אפשר פשוט לזנוח. לא משנה איזו מטלה היא התבקשה לבצע, כשכולם פתחו את המחשב או הרימו את המכחול היא בחרה במצלמה. "שמתי לב שכל העבודות שהכנתי היו קשורות לצילום, ולראשונה גם קיבלתי פידבקים. אמרו לי שאני טובה בזה, מה שלא קרה לי עד אז. במקביל, הרחוב התחיל לקרוא לי. כשהייתי עושה את העבודות לתואר הייתי מרגישה פומו בכל פעם שהייתי יושבת בחדר חשוך וסגור. הרגשתי שאני מפספסת המון, שאני לא נמצאת במקום שלי. עד שהבנתי שהגיע הזמן לקפוץ למים, ולסמסטר השני של שנה ג' כבר לא חזרתי".
חוף הים בתל־אביב | צילום: אלכס פרפורי
גינה ציבורית ברמת־גן | צילום: אלכס פרפורי
מחאת בלפור | צילום: אלכס פרפורי
מאז שעזבה את ספסל הלימודים, השגרה של פרפורי כוללת לא רק הליכה יומית אל הים בשעות הבוקר המוקדמות, אלא גם נסיעה לכל קצוות הארץ, כשמה שמנחה אותה הוא רגש פנימי חזק למקום מסוים או איכות הבורקס שמוכרים ברחוב. "אני אוהבת את הבורקס ברמלה, אז כשאני נוסעת לשם אני משתדלת להגיע על הבוקר, כי בעשר הכול נגמר", היא מסבירה, "יש גם חומוס מצוין בחדרה. אבל במיוחד אני אוהבת לנסוע לירושלים, לכותל, להתפלל, לבקש בקשה. הלב שלי מתמלא כשאני עומדת שם. אני סופגת את הרוחניות, את הרגשות של כל מי שסביב. כמי שתופסת רגעים, בכותל יש לי המון מה לקבל".
אנשים מסכימים בקלות להצטלם?
"יש לי גישה שאומרת כמה שפחות להתערב, ללחוץ על המצלמה ולהמשיך עם החיים שלי, בלי לתקשר עם מי שמצולם. אבל לפעמים אני רוצה לצלם בני אדם כפורטרטים, ואז אני ניגשת אליהם, מבקשת רשות ושומעת את הסיפור". היא לא זקוקה ליותר מכמה שניות כדי לבחור את הפורטרט הזכור מכולם, מכיוון שהוא היה הראשון וזה שסלל את הדרך לבאים אחריו. הכול התחיל כשפגשה את אמנון, בחור כבד משקל שהשתזף מול הים ועל הדרך לימד אותה שיעור לכל החיים. "אמנון היה הפורטרט הראשון, ועד היום הוא הכי מפורסם", היא נזכרת, "הלכתי בחוף הים, כולי ביישנית, מנסה שבכלל לא יראו שאני מצלמת. הוא קלט אותי וקרא לי לבוא לצלם אותו. כשהתקרבתי, הוא ראה שאני עדיין מרגישה לא בנוח לתעד אותו, אז הוא הרים את החולצה, חשף את הבטן הגדולה שלו ואמר 'בואי, בואי תצלמי את התכלס'.
בעולם חשבו שזו בינה מלאכותית. תל–אביב במלחמה | צילום: אלכס פרפורי
בעולם חשבו שזו בינה מלאכותית. תל–אביב במלחמה | צילום: אלכס פרפורי
"המשפט הזה מלווה אותי עד היום. כל פעם שאני מצלמת, אני מנסה להבין מה התכלס, מה אני באמת מרגישה כלפי הרגע שעומד מולי. כשצילמתי את אמנון הבנתי שהוא אדם יפהפה ושהתמונה שלו מנפצת את אידיאל היופי שהגדירו לנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות לשבור סטיגמה, והבנתי שאני אוהבת את זה מאוד. ומאז אני לא מפסיקה".
כשהיא מספרת על מנהגה הקבוע לבקר מדי פורים ברחובות בני־ברק או מאה שערים בזמן אירועי העדלאידע, קשה לדמיין איך פרפורי בלבושה התל־אביבי משתלבת בנוף ועוד מצליחה לתעד אותו. אבל לדבריה, גם בהכנות לפסח או בבניית הסוכות, המפגש עם הציבור החרדי מלווה רק ביחס אוהד והצצה נדירה לעולם שמאחורי הסיסמאות בתקשורת.
"בחרתי לנסוע דווקא לעדלאידע כי שם הרגשתי הכי בנוח. זה זמן שבו יש לאנשים מהציבור החרדי יום אחד לפרוץ קצת את הגבולות. הם פתאום מסתובבים בלבוש אחר, שונה מהתלבושת שכולנו מכירים ושמה אותם תחת תגית מסוימת. זה נותן לי גישה אליהם. יכולת לראות את בני האדם שמאחורי התמונה הגדולה. כשצילמתי שם לאחרונה, ראיתי את סמל החטופים על חלק מהתחפושות. זה מראה שחשוב לי לספר, ודרך המצלמה המסר חזק יותר. כשחושבים על חרדים ישר חושבים על חוק הגיוס ועל המחלוקת כי זה מה שמציגים לנו בתקשורת, אבל יש כל כך הרבה מעבר. ואני יודעת שאם אני לא אתעד את הציבור הזה, שהוא חלק מהחברה הישראלית, לא יהיה לי אף פעם את הסיפור השלם בתוך המצלמה".
ולא ניסו לגרש אותך?
"בדרך כלל כשאני מסתובבת עם המצלמה אנשים מרגישים איתי מאוד בנוח, טפו־טפו־טפו. הם פשוט מאמינים לי שאני סקרנית ובאה בגובה העיניים. שהרצון שלי הוא נטו להכיר ולא להזיק. אז הם מחזירים לי באותה מטבע של סקרנות ורצון להיפגש. אני רואה את המצלמה שלי ככלי מחקר. בזמן שאנשים מנסים לפלג ולהרחיק, אני מראה את העולם האחר, את מה שמאחורי המחיצות. היה לי חשוב במיוחד להראות שזה לא רק צד אחד שמוחה למען החזרת החטופים ומקווה בכל לב שהם ישובו. יש פה חברה אחרת, עם גישה קצת שונה שרוצה בדיוק את אותו הדבר. ובאמת, כשאני מפרסמת את החומרים שלי אנשים מופתעים לגלות שהעולם הזה, שהם לא באמת מכירים, נמצא רק שש דקות נסיעה מהבית שלהם".
בניגוד לדורות קודמים של צלמים, פרפורי גדלה לצד הרשתות החברתיות וזה כנראה מה שגרם לה להחליט שבמקום גלריה, את העבודות שלה כל אחד יוכל לראות אם רק יעקוב אחרי העמוד שלה באינסטגרם. "התחלתי מסטילס, ושם תמיד אישאר, אבל הפלטפורמה שלי היא האינסטגרם. אני חיה בעולם שבו אני לא צריכה לחכות שהעבודות שלי יתקבלו לאיזו תערוכה. האינסטגרם חושף אותי לכלל האנשים מכמה שיותר קצוות ואוכלוסיות, וזה בדיוק מה שרציתי. כשהתפתחה האפשרות לסטורי, הבנתי שאני יכולה גם לצלם סרטונים קצרים של חיי הרחוב בישראל ולהעלות אותם. הייתי מעלה רק דברים שהיו רלוונטיים לאותו היום, התייחסתי לסטורי שלי כמו אל עיתון יומי שתוקפו פג אחרי 24 שעות. כשהרילס נוצר, התחלתי גם לערוך את הסרטונים שצילמתי ואז התפתחתי לעוד מקומות. טיקטוק, טוויטר. כל פלטפורמה היא עולם חדש, קהל אחר. ואני מתאימה את עצמי".
קרוב ל־200 אלף משתמשים עוקבים מקרוב אחרי עבודותיה ברשתות השונות, אבל זה ממש לא מה שמניע אותה להמשיך ליצור. "אני יודעת שיש לי המון עוקבים, שאפשר להגדיר גם מעריצים", היא קובעת בלי היסוס, "אבל הצילומים הם במקום הראשון מבחינתי. גם בתחילת הדרך, מעולם לא הסתכלתי על כמות הלייקים שלי. אני כמובן מאוד שמחה לקבל אהבה בכמויות כאלה, אבל זה לא עניין אותי ולא הניע אותי אף פעם, גם לא בהווה. מה שכן מעניין אותי אלו התגובות. אני לומדת המון מהאופן שבו אנשים מתארים לאן התמונות לוקחות אותם. פעם פרסמתי בטיקטוק סרטון שבו רואים קיר בתחנת רכבת השלום מכוסה מדבקות לזכר הנופלים. רוב המשתמשים שם צעירים, אז יצא שרובם זיהו קרוב שלהם, חבר או מישהו מהיחידה שנפל. כתבו לי שם 'להיות ישראלי זה לחפש את מי שאתה מכיר מהנופלים'. היו כאלה שזיהו כמה פרצופים, מישהו שזיהה את אח שלו. זה השלים לי עוד חלק בנוסף למה שהרגשתי כשעמדתי מול אותו קיר, חיבר אותי למציאות".
בזמן המתקפה באיראן, כמו תל־אביבים רבים היא עזבה את דירתה, "נדדתי בין דירות כדי להיות בכמה שיותר מקלטים ולצלם כמה שיותר", אבל גם אז היא לא ויתרה על תיעוד העיר תחת מציאות בלתי נתפסת. התוצאה הייתה סרטון קצר וקצבי שמראה את הנעשה בטיילת החוף בתל־אביב, שלמרות המתקפה רק נעשתה עמוסה יותר באנשים. אחרי מספר שעות היא עמדה מופתעת לנוכח עשרות אלפי הצפיות והתדהמה מהחוסן הישראלי.
"אני חושבת שאנשים הופתעו לגלות כמה אנחנו חזקים", היא מנסה לחפש הסבר להצלחת הסרטון, "ממש כמו שאני הופתעתי. במהלך המתקפה מאיראן, ראיתי שהרבה צלמים הסתערו דווקא על זירות הנפילה, אבל אני לא נמשכתי לשם. עניינה אותי דווקא השגרה שמתנהלת בימים הכי לא שגרתיים. אז הסתובבתי ברחוב, במסלולים הרגילים שלי, וההלם הכבד לקח אותי ישר לים, שתמיד היה בשבילי תרפיה. אי אפשר היה להתעלם מההרס שנגלה אליי בדרך, אבל ראיתי בעיקר את הרוח הישראלית. אנשים מדביקים מחדש את הזכוכיות שהתנפצו בבניין, ביום שהוא נפגע מטיל בליסטי. וזה מה שרציתי להנציח.
"ואז אני מגיעה לטיילת וקולטת שהיא מלאה ממש. אנשים רצים, עושים כושר. זה תפס את העולם לא מוכן. היו משתמשים ששאלו את הבינה המלאכותית בטוויטר אם זה סרטון שנעשה ב־AI, והבוט ענה להם שכן. אפילו הוא לא הצליח להאמין שבזמן מתקפה האיראנית הישראלים יוצאים לרחובות כאילו הכול כרגיל. זה הבהיר לי כמה לא מכירים אותנו באמת. הם לא יודעים מי אנחנו ומה זו ישראל. הרבה מהם בחרו להעביר ביקורת על זה שאין מספיק אפריקאים או אסייתים בסרטון ולדעתי זה הוציא אותם עוד יותר גזענים. אלו תגובות שנובעות בעיקר משנאה עמוקה, אבל החשיפה שלהם לעבודות שלי זו המטרה האמיתית".
כיכר החטופים | צילום: אלכס פרפורי
הצפיות שנערמו לסרטון, יחד עם החשיפה שקיבלה על תמונה שבה צילמה דיירת תל אביבית מחלצת שואב אבק רובוטי מבין הריסות הבניין, דחפו אותה למקום הרבה פחות נוח - הצד השני של המצלמה.
"זו חשיפה שאני לא מכירה", היא מודה, "כבר שבוע וחצי שאני עוברת מהרדיו לטלוויזיה, מריאיון לכתבה. לא מפסיקים לדבר על הדברים שתיעדתי, אבל מה שהכי משמעותי לי בתוך כל הסיפור הזה זו העובדה שהייתי נאמנה לעצמי. הלכתי לים נטו בשביל להירגע, ולא כדי להתפרסם. אבל כן התרגשתי מאוד לראות כמה תשומת לב התמונה והסרטון הצליחו לקבל".
התגובות בשפות שונות לא זרות לה. כבר שלוש שנים שהקהל הבינלאומי מכיר אותה, בעיקר מאז שהיא מתעדת מקרוב את הפגנות הרפורמה המשפטית ובהמשך את החיילים בדרכם למילואים, עצרות התמיכה והמציאות תחת המלחמה. ידה כבר קלה על כפתור החסימה עבור מי שחוצה את הגבול, אבל כך או כך היא יודעת בביטחון מלא שהקהל היחיד שמעניין אותה נמצא ממש פה.
"אני חושבת שהעולם נחשף לתוכן שלי בעיקר כי הוא מציג את הרחוב, את האנשים והאווירה, ולא את מה שהתקשורת מספרת. הוא מראה את הרחוב הישראלי כמו שהוא וזה חלק בפאזל שאנשים מהעולם לא חשופים אליו בדרך כלל. האמת, שעד המערכה מול איראן, עקבו אחריי אנשים בעיקר מניו־יורק, צרפת וגרמניה. אבל מאז אותו סרטון קיבלתי בקשות מעקב מאיראן, טורקיה ומרוקו. זה הלהיב אותי. כמובן רוב התגובות שקיבלתי עליו היו של שנאה והאשמות. כתבו לי במסנג'ר שאני 'רוצחת תינוקות'. אבל זה לא השפיע עליי יותר מדי, כי אני יודעת שהם רואים בי רק יהודייה וישראלית ולא יוצרת. אני נשארת נאמנה למה שאני עושה, הקהל הבינלאומי ממש לא מעניין אותי. מי שרוצה לראות את הצילומים יותר ממוזמן, אבל העמוד שלי הוא בעברית. לא באתי לעשות הסברה ואני בטח לא מנסה לרצות אף אחד. לא משנה מה תהיה המציאות בחוץ, אני מצלמת. תיעדתי מחאות, הפגנות. היה גם שלב שבו גם נשחקתי, אבל לא יכולתי להפסיק. בעיקר אחרי 7 באוקטובר".
כיכר החטופים | צילום: אלכס פרפורי
מה עשית באותה תקופה?
"רגע לפני כן היינו בלופ של המחאות בצומת קפלן. זה היה כמו גלגל שחוזר על עצמו. אבל מאז 7 באוקטובר, כל יום היה פיסת היסטוריה בפני עצמה והייתי חייבת להיות שם ולתעד את זה. בימים הכי מכוערים שחווינו נפער פצע משותף שדחף אנשים לעזור ולתרום. קיבלתי המון השראה, לא יכולתי לעזוב את המצלמה. רציתי לתעד הכול, גם בשבילי, כדי שאוכל לשרוד במציאות כזו קשה שבה יש חטופים שעדיין לא חזרו אלינו.
"כל הזמן חיפשתי איזון בין הכאב לחוזק. האיזון הגיע כשראיתי ברחובות אנשים לובשי מדים רוכבים על קורקינט, בדרך לקרב. הם הפכו ברגע מסתם עוברי אורח לגיבורים שמנסים להגן עליי. הבנתי שאני לא יכולה להישאר בבית, לשים שמיכה על הראש ולעצום עיניים עד שהכול יעבור. הייתי חייבת להתמודד עם המציאות, ומי שעוזרת לי לעשות את זה זו המצלמה".
עד היום פרפורי פוקדת את כיכר החטופים, גם בהקרנת רגעי שיבת החטופים משבי החמאס, והיא מחכה ליום שבו המצלמה שלה תנציח את חזרת כל החטופים. "כשהלכתי לכיכר ביום שבו שוחררו החטופים זה היה סוריאליסטי. אנשים הסתכלו על המסך כאילו זה משחק כדורגל, אבל בעיניים מלאות פחד ותקווה שהם יחזרו בסדר. זו הייתה חוויה נורא מפחידה, ערבוב מוזר של רגשות. אז אני מחכה רק ליום שבו כולם יחזרו ואהיה שם לצלם את ההקלה שתבוא".
במישור האישי, פרפורי יודעת שההצלחות הגדולות שלה הן ממש מעבר לפינה, והיא רק צריכה להמשיך להתקדם בעולם הצילום כדי להגיע אליהן. "אני כל הזמן בפרויקטים, כל צילום שאני מעלה הוא חלק מסדרה. לאחרונה נסעתי לבת גלים בחיפה לתעד את הרגשות העמוקים שאני חווה שם ואני מאמינה שבעתיד הרחוק־קרוב אפרסם את החוויה הזאת בספר או בתערוכה. מעבר לזמן שאני משקיעה בצילום, שבו אני לא מפסיקה לחפש הזדמנויות, יש לי גם עבודה. אבל לא משנה כמה אני יכולה להרוויח, אם העבודה שמציעים לי תשחַק את האהבה שלי לצילום זה לא שווה את זה. אני משתדלת למצוא את הדרך שלי, להסתובב כמה שיותר בעיר ומחוצה לה".
והעובדה שהרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד כמעט לצלם ולהגיע לחשיפה רחבה לא מדאיגה אותך?
"נכון שכולם יכולים להיות צלמים, אבל מצד שני כולם היום צורכים צילום. הצילום היום מעניין יותר מכל תקופה אחרת, וזה התחום העיקרי בעולם האמנות שנחשפים אליו. אני חושבת שיש מקום לכל מי שמעוניין, ולי באופן אישי תחרות מביאה רק יותר רצון להתבלט. ואני אבלוט בסופו של דבר, פשוט צריך לעבוד קשה עד אז, ולהתמיד".
צילום: אריק סולטן