"שעה וחצי אחרי פעילות בעזה יכולתי להקריא בבית סיפור לילדים"

יומן המלחמה שכתב הרב שלמה וולפיש במהלך שירות המילואים שלו, החל כפיסות של מחשבות שעלו בו כאשר עדיין  התנהלה לחימה מול המחבלים שחדרו לעוטף. "ב־8 באוקטובר הייתי בתוך הכאוס, ובאחת מקבוצות הווטאסאפ שאני חבר בהן אנשים התחילו להסביר מה המסר ממה שקרה, מסר שכמובן מחזק את מה שהם חשבו קודם", הוא מתאר. "אני הבנתי שאנחנו בכלל עוד לא יודעים מה קרה. הכותרות עדיין דיברו על 200 הרוגים, אבל מכמות ההרס סביבי ידעתי שאנחנו בסדר גודל אחר. הרגשתי צורך לעצור את הדיון הזה, אבל לא רציתי להשתיק באלימות. אז הצעתי שכל אחד יכתוב לעצמו את המחשבות שלו, וכשתהיה לנו פרספקטיבה נשתף בתובנות. הוויכוח השתתק ברגע".

לאורך תקופת המילואים הראשונה שלו, שנמשכה חמישה חודשים, כתב וולפיש לעצמו נקודות למחשבה. בהתחלה, כשהכול עוד בער, אלה היו רק משפטים קצרים, מעין קודים שיזכירו לו את התובנות שעלו בזמן אמת. בהמשך הוא פיתח אותם לרעיונות מגובשים יותר. לאחרונה הם קובצו לספר בשם "מתוך הפיכה", הרואה אור כחלק מסדרת יומני מלחמה, בהוצאת בית אצ"ג ומרכז קדם.

בין ההגיגים של וולפיש אפשר למצוא הודאה בתחושות של פחד וחרדה, עיסוק בדילמות מוסריות, צמתים אמוניים ודתיים, וגם הרהורים על מרכיבים יסודיים בזהותו האישית. "לא הרגשתי שאני צריך אומץ להיחשף, זה לא דרש ממני לשבור משהו", הוא אומר. "הנכונות למסור את הנפש משילה איזו שכבה, כך שבעצם כבר הייתי שם. אני חושב שגם המלחמה עצמה חושפת. קשה לפגוש משהו כל־כך חשוף ולהישאר לא חשוף. הגעתי למקום כאוטי ומדמם, רכבים שרופים בצד הדרך, אנשים מבוהלים, עשן מסביב, משהו בראשיתי של תוהו ובוהו. בהתאם, גם אני הרגשתי יותר מקולף וחשוף כלפי העולם".

התחושות שעלו במלחמה הצטרפו אצלו לאסון אישי כבד שמלווה אותו מן העבר, ושגם עליו הוא כותב. הללי נחמה, בתו הבכורה,  נפטרה לפני 17 שנים לאחר שנחנקה ממשחק בגן. "אני לא אדם קודר, אבל זה כאב שאני הולך איתו כל הזמן", הוא אומר. "כך שחשיפה של קושי וכאב היא דבר רגיל אצלי".

וולפיש איננו הלוחם הראשון שמפרסם יומן קרב, אך ספרו נושא אופי שונה. "יש סוגים שונים של יומנים", הוא מסביר. "יש למשל כאלה שמתארים בצורה סיפורית את הלחימה. אצלי זה כמעט לא מוזכר, העיקר הוא תובנות ורעיונות. האמת היא שהרבה מהיומן עוסק בחוויה של חוסר מעש. אחרי כמה שבועות אינטנסיביים מאוד של הגנה על יישובי העוטף, אנחנו כפלוגת הגנה נשארנו בקיבוצים, וצה"ל נכנס ללחימה בתוך הרצועה. כך שמצאנו את עצמנו כמעט בלי עבודה. היה הרבה תסכול סביב התחושה שאנחנו מיותרים, עד שבינואר, בחודש האחרון לסבב המילואים, קיבלנו שתי משימות של לחימה בתוך הרצועה. שם גם היו לנו פצועים והרוגים – המג"ד ושני חברים מהפלוגה, אנשים קרובים". 

זית מהבית

שמרנו בש.ג. ומכונית אזרחית הגיעה לשער. ראינו בתוכה זוג מבוגר. הנהג לא מיהר לפתוח את החלון, אלא המתין בפנים. אחרי כמה שניות הוא פתח את החלון ואמר 'זה בסדר, אנחנו פותחים את השער בעצמנו'. הסברתי לו שאין לו אפשרות לעשות זאת, כי רק אנחנו יכולים לפתוח את השער, ולצורך כך הוא ייאלץ להסביר לי מיהו ומדוע הוא בא...

רוב התושבים הבינו שכאשר יגיעו לביקור דברים ייראו אחרת, אבל הזוג הזה לא היה בעניינים. אז הוא שידר לי שאין לו צורך בי. מצד אחד הוא היה קצת בוטה. מאידך הבנתי לליבו. מדובר בבית שלו. ואני פלשתי אליו – גם אם בצדק גמור – וכרגע אני בעל הבית (עמ' 43).

אחד הסיפורים המכוננים של וולפיש מאותם ימים ארוכים של שמירה על הקיבוצים הוא פרויקט הזיתים שהוא וחבריו הובילו בקיבוץ ניר־יצחק שבו שהו, בין השאר כדי להתמודד עם התחושה שפלשו לבתיהם של התושבים. עצי הזית עמוסי הפרי של הקיבוץ חיכו למוסקים, אך אלה נאלצו לנדוד למלונות, הרחק מהבית ומהסכנה. המילואימניקים החליטו לאסוף את הזיתים, לכבוש אותם, לארוז בצנצנות ולשלוח לתושבים דרישת שלום מביתם. "אני מרגיש זכות גדולה שעשינו את זה", אומר וולפיש. "הפרויקט הזה הציף שאלה שליוותה אותי לאורך התקופה הזאת, שאלת הבעלות על מקום. נכנסנו לסיטואציה בלתי אפשרית שבה אנחנו כביכול אורחים, אבל נותנים הוראות למי שאמורים להיות בעלי הבית, היכן הם יכולים להיות ומתי. אף אחד מאיתנו לא היה אשם במצב, אבל זו עדיין סיטואציה מאתגרת מאוד. גם החיילים וגם התושבים טולטלו מביתם ואיבדו את הבעלות עליו, לפחות ברמה כלשהי. אנחנו יצאנו מבתינו לטובת המלחמה ומצאנו מגורים בקיבוצים, והם נעקרו למלונות. יש בזה אובדן משמעותי של החירות האנושית הבסיסית.

"חיילים נעים בין שתי חוויות מרכזיות – הראשונה היא עשייה אינטנסיבית שמלווה בפחד וסכנה, ובקצה השני חוויה של שעמום וחוסר מעש. זה יכול להיות חיילים שישבו חודשיים בשיחים בצפון, או חיילים כמונו, שישבו בקיבוצים. ובזמן הזה בבית יש אתגרים אחרים. עזבתי אישה עם חמישה ילדים באמצע היריון"

"היכולת שלנו בפרויקט הזה לעשות משהו חיובי מתוך בחירה, החזירה לנו את החירות שלנו. המטרה הייתה לתת לתושבים משהו מהבית שלהם, טעימה קטנה, ונדמה לי שנתַנו להם גם הזדמנות להיות קצת בני חורין בתוך המציאות הכפויה הזו".

חיבור לגלות

וולפיש (41) מתגורר בתקוע עם רעייתו אביָה ("הגיבורה האמיתית", הוא מדגיש) וששת הילדים שנולדו להם לאחר מותה של הללי נחמה. בתם האחרונה, פעוטה בת כשנה וחצי, נולדה בסיום סבב המילואים הראשון של שלמה. אביָה היא מטפלת באמנות, וציוריה משולבים בין דפי הספר החדש. שלמה, בנם של ד"ר רותי והרב ד"ר אברהם וולפיש, גדל בתקוע. הוא למד ולימד בישיבה ביישוב, כמו גם בישיבת מחניים, במדרשת לינדנבאום ועוד. היום הוא עסוק בכתיבת עבודת דוקטור על דמותו של רבי יצחק בר ששת, הריב"ש, פוסק חשוב מהמאה ה־14 שנאלץ לגלות מספרד לאלג'יר.

התקופה הנוכחית, אומר וולפיש, יצרה אצלו חיבור רגשי עמוק לסיפור חייה של הדמות שהוא עוסק בה באופן אקדמי: "בשנת 1391 התחולל בספרד פוגרום קשה מאוד, עם אלפי פצועים והרוגים, שנודע בהיסטוריה היהודית כ'פרעות קנ"א'. רבבות יהודים התנצרו, ורבים ברחו לצפון אפריקה. הקהילה בוולנסיה, שהריב"ש היה הרב שלה, נחרבה לחלוטין, והוא ברח לאלג'יר והפך לרב הקהילה שם. הוא לא מרבה בתיאורים רגשיים, וכל הזמן חשבתי מה עבר עליו. אני לא פסיכולוג, בטח לא של מישהו שחי לפני 600 שנה, אבל אני מרגיש קרוב אליו ורציתי להבין מה עבר עליו. כשחזרתי לעניינים האקדמיים קראתי שוב תיאורים של פרעות, והרגשתי כאילו אני בעוטף בשנת 2023. מתארים איך נכנסו לריב"ש הביתה, הרגו את הבן שלו, אנסו את כלתו, בזזו מה שיכלו ומשום מה השאירו אותו בחיים".

אף שהוא מרבה לשלוח את ידו בכתיבה, הוא כמעט לא פרסם מפרי עטו בעבר, ודאי לא כתבים אישיים. "הכתיבה פשוט יצאה ממני, וברור לי שהיה בה צד תרפויטי", הוא אומר. "לפני כן ממש לא חשבתי שהדבר הראשון שאפרסם יהיה אישי. הייתי אמור להתחיל לכתוב את הדוקטורט אחרי החגים בשנה שעברה, והאמנתי שעוד כמה שנים הוא יהפוך לספר. במקביל יש ספר נוסף שרציתי לכתוב על בסיס סדרת שיעורים שלי, אבל היומן עקף את שניהם. העיסוק הרגיל שלי הוא בכתבים בני מאות ואלפי שנים. אני מאמין בעיסוק בדברים ששרדו לאורך זמן, שהם בוודאות משמעותיים, ופתאום אני רואה את הכוח של כתיבה בזמן הזה. מצד שני אני מקווה שהדברים ייקראו כהזמנה להעמקה, מתוך הצוהר שניסיתי לפתוח למה שעובר על חייל בחזית".   

להיאחז בעוגנים

איך להתייחס לחיים שממשיכים כרגיל בעורף? מצד אחד, זו מטרת הלחימה. אחוז קטן מקרב האזרחים מתגייס ומשעבד את חייו, כדי שהשאר יוכלו לחיות כרגיל. מטרתנו שתחיו. שתנהלו שגרה. שתבלו. בשביל זה אנחנו שם... מצד שני, איך אתם יכולים להמשיך לחיות כרגיל כשיש כל כך הרבה אנשים שהחיים שלהם משובשים לגמרי, בשבילכם? אי אפשר לסבול את השינוי, ואי אפשר לסבול את השגרה. כשאני חוזר הביתה אני רוצה שהדברים יהיו כרגיל, ואם מסתכלים עליי כמיוחד וחריג, אני משתגע. אבל גם אם הכל כרגיל אני משתגע, כי שום דבר לא כרגיל (עמ'  117).

ביום שבו אנחנו משוחחים נשלחו אלפי צווי 8 למילואימניקים, אבל הטלפון של וולפיש נשאר שקט. רק לאחרונה הוא סיים סבב שלישי. במצטבר, הוא עשה מאז 7 באוקטובר כ־270 ימי מילואים. "אגב", הוא מציין, "עוד לפני המלחמה היו לנו ב־2023 עוד 25 ימים, וכנראה ניפגש שוב מתישהו".

הכתיבה, הוא אומר, "נועדה לתווך לקוראים שלא היו שם בחזית את מה שעברנו. החוויה שלי לא מייצגת כמובן את כל צה"ל, ולכל חייל יש סיפור משלו, אבל אני מאמין שדווקא המקום האישי פוגש את האישי של הקורא. מצד שני, הכתיבה באה גם מתוך רצון לתת לעוד אנשים, ששירתו ומשרתים, מילים לחוויה שלהם, בין אם היא הייתה דומה ובין אם שונה".

לדברי וולפיש, "חיילים נעים בין שתי חוויות מרכזיות – הראשונה היא עשייה אינטנסיבית שיכולה להיות מלווה בפחד ובסכנה, ובקצה השני חוויה של שעמום וחוסר מעש. זה יכול להיות חיילים שישבו חודשיים בשיחים בצפון בלי תנאים אבל גם בלי שום דבר לעשות, או חיילים כמונו, שישבו בגנים הממוגנים בקיבוצים בלי משימות. ובזמן הזה בבית יש אתגרים אחרים. עזבתי אישה עם חמישה ילדים באמצע היריון, והיא צריכה לתפעל הכל.

"אחרי שלושה שבועות חזרתי ל־24 שעות, הרגשתי שהביקור היה סוג של היאחזות נואשת בחיים. הגעתי לילדים ישר לבית הספר וחיבקתי אותם חזק. במלחמה הזאת הבית היה עוגן בשבילי. במבט לאחור היה בזה גם ממד קצת נואש, להיאחז בחיים, גם כי אני מתגעגע, אוהב ודואג, אבל גם כי הבית היה סימן למשהו מהחיים שהיו כאן לפני. כשיש אירוע טראומטי אנחנו נאחזים בעוגנים הקיימים שנבנו לפניו.

"אגב, אני חושב שזה נכון גם ברמה הציבורית. אנשים קראו לפטר את כל חברי הכנסת, את כל ראשי הצבא – זה לא נכון טכנית ומהותית, כי לתהליכים היסטוריים יש את הזמן שלהם. למשל, בגין עלה לשלטון ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור. בשלב ראשון צריך להשתמש בעוגנים הקיימים, זה לא נכון לפרק אותם מיד. אבל אז צריך לשנות ולהשתנות, בטח אחרי אירוע כזה".

לאורך הספר פזורים ארבעה איורים שאביָה ציירה. "אח שלה ניצל מהנובה, ובמהלך הבריחה הוא צילם כמה תמונות והיא ציירה אותן. היה לי חשוב לשלב אותם כדי לחזק את הנופך המשפחתי. גם בגב הספר כתוב שיצאתי למלחמה בשליחות המשפחה, שלי ושל כולנו. אני מאמין שזו הייחודיות של עם ישראל, שהתחיל כמשפחה. זה היזון חוזר, כי דרך הרצון שלי להגן על העם אני גם מבין טוב יותר את הקשר שלי עם הילדים. עלתה בי השאלה לְמה אני מחנך אותם כשאני יוצא למלחמה, מה אני משדר להם ומה המחירים, והאם כל מחיר שווה את זה. מצד שני גם אם לא אלך אני אשלם מחיר, אני אהיה בוודאי מתוסכל".

בגיל ארבעים ועם שישה ילדים בבית, וולפיש לא היה צריך להתאמץ כדי להימנע משירות מילואים. "אני מבין למה המערכת פוטרת אנשים בגיל הזה, אבל אני לא מקדש את לשון החוק, וברמה האישית אם אני יכול אז אני הולך, למרות שכשאני מקבל צו אני מתבאס כמו כל אחד. בתוך ההחלטה להתנדב יש גם מורכבות, כי באמת השארתי הרבה בבית, אז השתדלתי לבחור לא להכניס את עצמי לסכנה מיותרת. זה לא מגיע לאשתי שכבר שכלה את הבת שלנו, אז לא רצתי לחזית אלא אם ביקשו. אולי זה לא הכי קוהרנטי, אבל בחשבון האישי שלי זה איכשהו מסתדר.

"אומרים כל הזמן שמי שלא לומד שישרת, או שלפחות העילויים יישארו בישיבה. ברמה הטכנית זה יכול להיות פתרון, אבל מבחינה תורנית? ממש לא. העילוי צריך להיות הפוסק של הדור הבא, איך הוא יוכל למלא את התפקיד הזה בלי שיש לו חיכוך פרקטי עם החיים? איך הוא יכול לפסוק ולהיות מנהיג ואיש ציבור?"

"התחושה היא שאני מגן על הבית, על הילדים שלי ממש. זה לא כמו חיילים בצבא ארה"ב שמשרתים בצד השני של כדור הארץ. שעה וחצי אחרי פעילות בעזה יכולתי להקריא סיפור. בקו שעשינו בגוש עציון יצאתי לפעולות במרחק של רבע שעה מהם. קשה לעשות את המעברים האלה, אבל הם יוצקים הרבה משמעות".

עדינו העצני

המלחמה החלה ביום האחרון של מועדי תשרי, נעימות הימים הנוראים עוד היו שגורים בלבי ועל פי. וכיוון שגם השנה – כמו ברוב השנים – שימשתי כבעל תפילה בראש השנה וביום הכיפורים, מצאתי את עצמי מסתובב עם תחושת כישלון קשה ומרה. היה ציבור שביקש ממני להוביל ולהנחות אותו אל עבר שנה טובה ומוצלחת. ואחרי השנה המאתגרת שעברנו בתשפ"ג, הצורך לתיקון חברתי היה מורגש מאד. ועכשיו, לא רק שהמצב לא השתפר, אלא שמהר מאד גילינו שהשנה הזו הולכת לכיוון הרבה יותר נורא... קשה לי בינתיים לעבור לפני התיבה. קשה באמת (עמ' 59).

הרבה שנים ישבת בבית המדרש, היית ר"מ בישיבת מחניים וגם היום אתה עוסק ברוח. איך מגיעים מהמקומות המעודנים האלה לחזית?

"בשמחת תורה כשהגעתי לעוטף היו בי גם רגשות נקמה, רצון לחסל מחבלים, היה בי מקום אגרסיבי כזה. זה לא מקום בריא לעבוד ממנו, ואני גם לא חושב שפעלנו משם, אבל זה לא רק פסול. מצד שני, אחרי ארבעה חודשים כשנכנסנו לחאן־יונס שהייתה חרבה, לא הרגשתי כבר שום דבר כזה. לא הרגשתי גם שום חרטה או מצפון, אבל כן היה בי צער ותסכול על המצב, על הטיפשות שלהם. הפער שאת מתארת מאתגר, וככל שעוברות השנים אני מרגיש אותו יותר, למרות שלא הייתי מגדיר את עצמי כאדם עדין. גם בלי מלחמה אנחנו צריכים לדעת לשלב בחיים בין הממדים היותר אגרסיביים, פיזיים וחומריים, לעולם הרוח".

ההרהורים שהוא מעלה בספר נשארים לרוב פתוחים, כחומר למחשבה. הנושא היחיד שבו אין לו ספקות בדבר הצורך בשינוי הוא סוגיית החברה החרדית. "יש כאן שתי שאלות, אחת בנוגע למה שהחברה בישראל צריכה, והשנייה היא איך התורה צריכה להיראות. אני מאמין שהתורה תשרוד גם אם הם לא יקבלו את הביקורת שלי, אבל לא בטוח שהחברה בישראל תשרוד אם המצב ימשיך ככה. אני חושב שהשילוב של החברה החרדית זה האתגר הכי גדול והסכנה הכי גדולה. עד לפני שנתיים חשבתי שהכי טוב לפטור את כולם מהצבא ואז הישיבות יתרוקנו כי זה מה שמשאיר אותם שם, וכך הם ישתלבו בכלכלה והמדינה תצמח. היום ברור שזה לא מספיק, צריך אותם בצבא ואז הם כנראה ישתלבו גם בכלכלה. אנחנו צריכים אותם בשני החלקים האלה, ברמה הקיומית. המצב שבו מי שמשרת גם עובד בין סבבי המילואים, ומהמיסים שלו מחזיקים את החברה החרדית – הוא לא מוסרי, לא חברתי, וגם כלכלית זה פשוט לא אפשרי לטווח הארוך. יש אפשרויות לא רעות להתמודד עם המצב, אבל כנראה הפוליטיקאים לא חושבים שזה הדבר הכי קריטי. המפלגות שמייצגות את הציבור המשרת צריכות לחבור ולסגור את העניין הזה. נמאס לשמוע שזה תהליך, אני כבר שלושים שנה שומע את זה והמצב רק הידרדר. בעניין הזה הביקורת היא על הנציגים שלנו, לא על החרדים, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

"אבל ברובד הרוחני, והיותר חשוב, הביקורת מופנית אליהם. על זה נאמר 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות'. 'סם' בלשון חז"ל זה תרופה. אותו מוצר במינון נכון ובהקשר נכון משפר את איכות החיים שלנו, ובמינון אחר עלול לפגוע. התורה לא ניטרלית, היא חומר פעיל. בהקשר נכון היא האור של החיים שלנו והדרך להיות בקשר עם ה'. אבל כשהיא לא במינון ובהקשר הנכון היא נזק, היא מוות, ממש כך. אם אני חי ולומד את התורה באופן פסול אני עושה נזק, לעולם ולתורה".

לעיתים יש גם רגשי נחיתות של עולם התורה הציוני מול זה החרדי.

"לי כבר כמה שנים אין. אדם שבשם התורה והקב"ה לא נוקף אצבע כדי להציל את האחים שלו, אין לי שום רגשי נחיתות מולו. וגם ברמה הפשוטה, עולם התורה הציוני־דתי, על כל המנעד שלו, מצמיח תלמידי חכמים גדולים מאוד, בעלי ידע מרשים וכתפיים רחבות, יכולות פסיקה והסברה, וגם אנשים פשוטים רבים שהם יראי שמיים ובו בזמן נושאים בנטל. אולי כמותית יש פחות 'גדולים', גם בזה אני לא בטוח, אבל בכל מקרה הכי חשוב זה שהם מבינים מה כתוב בספרים. מי שלא חי את החיים פשוט לא מבין.

"זה מחזיר אותנו לשאלה איך יושבי בית המדרש מסתדרים עם התנועה האגרסיבית שנדרשת בלחימה. אין דף גמרא שלא מדבר על חיים, ואי אפשר להבין את הדף אם אני לא יודע איך חיים ברמה הכי פשוטה. הידע הפרקטי של החיים משפיע על ההבנה של המקורות. אם אין לי חיכוך עם החיים, אני לא באמת יכול להבין את התורה. אומרים כל הזמן שמי שלא לומד שישרת, או לפחות שהעילויים יישארו בישיבה. ברמה הטכנית זה יכול להיות פתרון, אבל מבחינה תורנית? ממש לא. העילוי צריך להיות הפוסק של הדור הבא, איך הוא יוכל למלא את התפקיד הזה בלי שיש לו חיכוך פרקטי עם החיים? איך הוא יכול לפסוק ולהיות מנהיג ואיש ציבור? בוודאי שזה מפגש מאתגר, אבל הוא מוציא לימוד עמוק יותר".