חננאל מאק מבקר את הציונות הדתית אבל לא מפחד לדבר על משיח

השיר הפותח את ספר שיריו הראשון של פרופ' חננאל מאק נכתב סמוך לראש השנה תשפ"ה, כשנה לאחר פרוץ המלחמה:

מִי שֶׁבֵּיתוֹ הָיָה לְאֵפֶר, / מִי שֶׁבְּנוֹ הָפַךְ לְשׁוֹכֵן עָפָר, / מִי שֶׁאָחִיו נִסְפָּה בַּסּוּפָה / מִי שֶׁבִּתּוֹ הַיָּפָה חֲטוּפָה, / הֵמָּה יְהַלְּלוּךָ בְּתֵקַע שׁוֹפָר.

"השיר הזה נולד מתוך קושי גדול שהיה לי בתקופת החגים השנה", משתף מאק. "איך אדם יכול לעמוד בבית הכנסת ולומר בלב שלם 'הללוהו בתקע שופר', כשהוא, אשתו או בנו איבדו את כל מה שהיה להם? אין לי תשובה לשאלה הזאת, שלמרבה הצער היא עדיין רלוונטית".

לאחר שתיקה קצרה הוא ממשיך: "מההיסטוריה הקרובה אלינו מתברר שלעיתים א־לוהים מחליט להכות באיוב פעם נוספת. קח למשל ניצולים ששרדו את אימי השואה, עלו לארץ, הקימו בית — ואיבדו אחר כך בן במלחמות ישראל. זה חלק מהמציאות שבתוכה קמה ומתנהלת המדינה. ויחד עם זאת, ספק אם יש עוד עם בעולם שיכול היה לשרוד את מה שעברנו בשנה וחצי האחרונות. העם הזה, ברובו הגדול, נכנס תחת האלונקה. אחרי הכול אנחנו עם אחד, וכשאנחנו עִם הגב אל הקיר אנחנו יודעים להתאחד. אז כן, אני אופטימי. א־לוהים יעזור לנו, ואני מאמין שבעוד כמה חודשים מהיום מצבנו יהיה שונה".

מיטב השיר כזבו

בגיל 84 פרופ' חננאל מאק שומר על סקרנות, חיוניות ותשוקה אינטלקטואלית. על שולחנו מונחים ספרי עיון ושירה, והוא מוצא זמן ללמד, להרצות ולהתראיין להסכתים. כחוקר מדרש ואגדה, המחזיק באמתחתו גם דוקטורט בכימיה, מאק הקפיד לאורך השנים שלא לפרסם טקסטים שיש בהם מן האישי או החשוף. ספריו ומאמריו הרבים על פרשנות המקרא, מדרשי חז"ל, פיוט, חקר התפילה, דמויות תנ"כיות ועוד, כתובים בשפה אקדמית; אומנם בלשון בהירה ונגישה, אך לעולם כזו השומרת על מרחק בטוח מנפש המחבר.

כעת הוא מפרסם לראשונה ספר מסוג אחר: "מודה במקצת: שירים מאחורי הפרגוד" (הוצאת ביתן). זה איננו ספר זיכרונות, גם לא חשבון נפש. זהו קובץ שירים, חלקם דרשניים, חלקם קיומיים, חלקם רומנטיים, חלקם רומזים על זיקה לתפילה ולחיים דתיים.

כשאני משמיע את הביטוי "משורר", מאק ממהר להסתייג: "משורר הוא תואר מחייב. לא צריך להגזים, הספר אינו מהווה ביטוי פרוע של רגשות כמוסים או איזה מסר גדול לעולם". הוא מזכיר את האמרה "מיטב השיר – כזבו", ומסביר: "השירים המוצלחים ביותר הם לא תמיד אלה שאומרים את האמת כמות שהיא. גם אם זה עלול לאכזב מישהו, אני חייב להודות: הרבה שירים בספר לא מבטאים את רגשותיי, וגם לא נכתבו מתוך כוונה לבטא בהם חוויות אישיות".

שם הספר, "מודה במקצת", לקוח מעולמו התלמודי של המחבר, ומבטא משהו מאופיו של הספר: "תובעים ממך אלף, אתה מודה בארבע מאות, ואת השאר מנסה להכחיש, לא תמיד מצליח", מסביר מאק את ההקשר המקורי של הביטוי. "משהו מזה מתקיים גם בכתיבה השירית שלי". לאחר הרהור הוא מוסיף: "למען האמת, יש בספר כמה שירים שהם בפירוש אישיים מאוד". אחד מהם הוא השיר על ראש השנה תשפ"ה, שלא בכדי מופיע גם על כריכת הספר.

"אני לא מזלזל בכתיבה חופשית או רגשית יותר, כפי שנפוצה היום בשירה", אומר מאק, "אבל אני מעדיף משמעת לשונית־סגנונית. החריזה בשירים הדוקה, המקצב והמשקל מדודים, הסדר הפנימי מחייב. כל שיר נבנה מתוך מסגרת ברורה, ולא כפרץ רגשי שאין לו גבולות".  

מאק לא תכנן לפרסם את שיריו, עד שחברו הוותיק אלעזר שטורם, המוכר כיום בעיקר כמנחה בערוץ החדשות הימני ברשת "ערוץ טוב", ומכהן גם כנשיא הוצאת הספרים ביתן (לשעבר "זמורה־ביתן"), שם לב שבספר קודם של מאק, "ותאמר בליבה" העוסק בנשים מקראיות, שובצו שבעה־עשר שירים, ואילו בספר ההמשך, "ותאמר גם היא בליבה", אף לא אחד. מאק התחמק בתואנה שהוא "משורר גרוע" וש"אין שירים נוספים", אך שטורם המשיך להציק, עד שמאק נעתר להראות לו נוספים ובהמשך אף השתכנע לפרסמם. "יש שירים שפעם לא הייתי מעלה על הדעת לפרסם", מודה מאק. "חלקם לא פשוטים, לא שגרתיים, ודאי לא בעיניים דתיות. אבל החיים מורכבים, והרגשתי שהגיע הזמן לתת גם להם קול".

איך הרגישה לאה

במהלך ארבעה עשורים פרסם פרופ' חננאל מאק חמישה־עשר ספרים ועוד שורה ארוכה של מאמרים על מדרשי חז"ל, תפילות ישראל, פרשנות המקרא, ספרות ועוד. בעשור האחרון הוא פרסם את צמד הספרים הנזכר על דמויות נשיות בתנ"ך, שנכתבו בסגנון אישי יותר, מתוך רצון להאיר את עולמן הפנימי. דמויות כמו הגר, אשת פוטיפר, יעל, מיכל, בת יפתח, רחב ועוד, זוכות אצלו לעיבוד פיוטי־דרשני שמעניק להן קול גם במקומות שבהם הטקסט המקראי נותר אילם. "לא הייתי קורא לזה פמיניזם", הוא אומר, "אבל כן, זה משמעותי לי. חשוב לי לנסות להבין את רוחה של האישה המקראית".

ספר השירים החדש ממשיך בחלקו את ההתכתבות הזו. אחרי שערים שנושאים את השמות "מלחמה ותפילה", "זמנים ומועדים", "צללים", ו"אהבות ואכזבות", השער החמישי והאחרון קרוי "מקראות", ומוקדש לדמויות מקראיות. כך למשל, דלילה – האישה הפלשתית שבגדה בשמשון והובילה להריגתו – מופיעה כדמות שבורה החווה ייסורי חרטה; דינה בת יעקב אינה מוצגת כקורבן אונס אלא כצעירה שהתאהבה בבחור מעבר לגדר ויצאה להרפתקה מסוכנת; והגר שפחת שרה מביעה את כאבה על גירושה למדבר. "יש שיקראו למה שניסיתי לעשות 'מדרש מודרני'", אומר מאק, "ואולי זו באמת הדרך המדויקת לקרוא את זה".

יהיו שיאמרו, אם המקרא שותק אולי מוטב לנו לשתוק יחד איתו.

"אני חושב שאנחנו רשאים לשאול. אחרי ששמשון נפל בשבי, עיוורו את עיניו והוא הפיל את הבניין על בני עמה הפלשתים – מה עשתה דלילה? אולי היא חזרה לאוהל שנטעה בשדה ותפסה פראייר אחר, אולי התמסדה, התחתנה והקימה משפחה, ואולי 'חזרה בתשובה' אל אלוהי הפלשתים. אבל ייתכן גם שהיא התחרטה על פשעה כלפי האיש שבו התאהבה, אולי שלא בטובתה. אני מדמיין אותה מכה על חטא, מקוננת על מותו של שמשון, בוכה על עצמה ועל גורל הגבר שפיתתה ובגדה בו. מבחינתי זו פרשנות לגיטימית.

"אני מנסה לנער את לומד המקרא ולגרום לו לשאול את עצמו: מה עבר על לאה באותו בוקר שבו היא הבינה שאינה נחשקת כמו אחותה, ומה הרגישה לאורך השנים? מה עבר על בת־שבע אחרי מותו של אוריה? האם במערכת היחסים שלה עם דוד היה אונס? היה שם פיתוי – מצידה או מצידו? השאלות הללו ראויות להישאל, לא כדי לחרוץ דין פרשני אלא כדי להחזיר את הדמויות להקשר האנושי שלהן".

בספרו הקודם, "דברי ימיהם א': הוא ספר הזיכרונות למלכי ישראל" (ידיעות ספרים), בחר מאק לעסוק באופן ספרותי במלכי ממלכת ישראל הצפונית, אלה שנדחקו לקרן זווית של ההיסטוריה המקראית. "לא הגיע לידינו ספר מלכים שנכתב בשומרון", הוא מסביר, "הספר שלנו נכתב על ידי סופרים יהודאים שהיו נאמני בית דוד. לכן מלכי ישראל פסולים מראש, מבחינה מוסרית ודתית". מאק מנסה להציע נקודת מבט הפוכה: כיצד היה נראה הסיפור אילו נכתב מהעבר השני של הגבול – בבית־אל, בשכם, ביזרעאל או בעיר שומרון.

כך למשל, ירבעם בן נבט מוצג בספר לא כרשע מובהק, אלא גם כבן לאלמנה שצמח מלמטה ונאבק במלכות שלֹמה מתוך שאיפה לצדק חברתי. "שים לב שהוא לא התחתן עם נשים נוכריות ולא שעבד את העם", אומר מאק, "אמנם לא הפכתי אותו ל'שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע' – אבל את עבודת האלילים שלו צמצמתי. המקרא עצמו כבר רומז לכך: כשירבעם מיסד את פולחן העגלים והציב אותם בדן ובבית אל, הוא הקריב את האמת הדתית כדי לשמור את ממלכת ישראל תחת שלטונו, ולא משום שהאמין בעבודה זרה". כך הופך ירבעם למעין מומר לתיאבון ולא להכעיס.

גם אחאב, המתואר במקרא כמלך רשע ש"הכעיס את ה' מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו", זוכה לאמפתיה מחודשת אם כי מוגבלת מזווית מבטו של מאק. כך לדוגמה, הקרב האחרון שלו מתואר דרך עיניו של נהג מרכבתו, דמות מומצאת שמתלווה אל אחאב עד מותו בקרב. "זה האיש שהכיר אותו באמת, שראה אותו בשעות האינטימיות וברגעים האחרונים שלו", מסביר מאק את הבחירה הזו, "ובסוף הסיפור הוא יושב עם הנביא מיכיהו, שהתנגד למלחמה, והשניים מבכים יחד את מות הגיבורים של אחאב". הבחירה בפרספקטיבה הזו נעשתה מסיבות ספרותיות, אך גם מתוך רמז כפול לעידן שלנו: "הקבלתי את הסצנה הזאת לרצח רבין, והשתמשתי בשיר שוולט ויטמן כתב על מותו של אברהם לינקולן – שיר אֵבל על נשיא שנפל בעוד האומה ממשיכה בדרכה ההיסטורית".

לאורך השנים עסק מאק גם בפולמוס היהודי־נוצרי מימי הביניים, עימות תיאולוגי שהותיר חותם עמוק על המסורת היהודית, וגאל את קולו האבוד של פרשן יהודי נשכח. בספר "מסודו של משה הדרשן" (מוסד ביאליק, 2010) בוחן מאק את דרשותיו של פרשן בן המאה ה־11 שזכה להערכה יוצאת דופן מצד רש"י, אך עם השנים עקבותיו כמעט נעלמו מארון הספרים היהודי. על פי מאק, זו לא הייתה שכחה אלא הדחקה מודעת; חלק גדול מכתיבתו הדרשנית של ר' משה, שהשתמר דווקא במקורות נוצריים, רווי בסמליות, משיחיות ואלגוריוֹת שיכלו להיתפס גם כבסיס לתיאולוגיה נוצרית. ואכן, במאה ה־13 נזירים דומיניקנים, ובראשם המיסיונר והפולמוסן ריימונדוס מרטיני, ציטטו בהרחבה את דרשותיו בספר "פגיון האמונה", חיבור נוצרי שנועד לשכנע שגדולי היהודים עצמם מאמינים בגואל הנוצרי. "מרטיני הביא עשרות קטעים בשמו", מסביר מאק, "ובחלקם אפשר להבין, גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית של הדרשן, שר' משה תמך כביכול באמונה הנוצרית. לכן, ככל שגברה סכנת השמד הנוצרית כך גברה גם ההתעלמות ממנו ומכתביו".

למרבה ההפתעה מתברר שהפרשה ההיסטורית הזו רלוונטית עד ימינו. גם כיום, מספר מאק, יש מי שמעוותים את כתיבתו של ר' משה הדרשן, ואף את ממצאיו של מאק עצמו, כדי לטעון שהוא אכן תמך ואף האמין בדת הנוצרית. "ספרים וסרטוני תעמולה של ארגון מיסיונרי ציטטו אותי כאילו זו דעתי המחקרית", הוא אומר, ומספר בחיוך שגם לאחר שהבהיר לאותם מיסיונרים את דעתו, חומר יהודי־משיחי ממשיך לזרום לתיבת הדואר ולמחשב שלו.

ספר איוב בבית החולים

פרופ' חננאל מאק, יליד ירושלים, גדל בשכונות כרם־אברהם ובית־וגן למשפחה ציונית־דתית. אביו עמנואל, משפטן ואיש ספר, היה תומך נלהב של ז'בוטינסקי ובגין; אימו, מרים לבית הלפרין, הדגישה את הזיקה לחיי אדמה וטבע. "שני הערכים האלה – ההומניסטיקה והלאומיות של אבא, והקשר לטבע ולאדמה של אמא – נטועים בי עד היום", אומר מאק.

הוא למד בתיכון חורב והתגייס לנח"ל ואחר כך לחטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים לחם בגזרת בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, אותה זירה שבה נלחם אביו 19 שנה קודם לכן. "זכיתי להיות בין הראשונים שהגיעו אל הכותל באותו בוקר בלתי נשכח, כ"ח באייר תשכ"ז", הוא מספר. במלחמת יום הכיפורים נפצע קשה בקרב בתעלת סואץ; הפציעה הותירה אותו משותק זמן ממושך, והשלכותיה מלוות אותו עד היום.

הד למאורעות המלחמה אפשר למצוא אולי בספרו החדש, בשיר ששמו "יום הזיכרון":

גַּם הַשָּׁנָה אַתָּה וּמַצֶּבֶת הַשַּׁיִשׁ הַקָּרָה. / יָדְךָ גּוֹשֶׁשֶׁת רֶגַע קַל בְּגַּב הָאֶבֶן הַמַּלְבִּינָה. / גַּם הַשָּׁנָה כּוּלְךָ שְׁתִיקָה אֶל הַחִידָה הַמְּעִיקָה / אֵיךְ זֶה קָרָה שֶׁהוּא, שֶׁהוּא וְלֹא אַתָּה / הוּא שֶׁהוּבָא אֶל הַחֶלְקָה / דּוֹמֵם עַל אֲלֻנְקָה.

במהלך אותו אשפוז ביקש מאק שיביאו למיטתו את ספר איוב. "מה שתפס אותי אז ואוחז בי גם היום זו הלשון העברית של הספר – המרוממת, המשַגעת, הנפלאה". שנים לאחר מכן הקדיש לו ספר מחקרי, "אלא משל היה: איוב וספר איוב בספרות הבית השני ובעיני חז"ל" (אוניברסיטת בר־אילן), שבו בחן כיצד קראו חז"ל את דמותו של איוב – חלקם כצדיק סובל, חלקם כרשע או כופר.

כשאני שואל אם הספר מספק בעיניו תובנות על התמודדות עם ייסורים, הוא מהסס לרגע. "אין לי תשובה לחידת הייסורים. אני לא מטיף בשער, לא פילוסוף ולא מציע תובנות לרבים. יש דברים שצריכים להישאר חסויים בתוך נפשו של כל אדם. כך לדעתי גם באשר ללשונו הסתומה לעיתים של ספר איוב – לא חייבים לפרש הכול, לא באיוב ולא במקומות סתומים אחרים במקרא. לפעמים פשוט צריך להשאיר את המילים עמומות ומסתוריות, כמות שהן".

עד פציעתו במלחמה, הנתיב שמאק צעד בו היה של איש מדע בתחום הכימיה. עבודת הדוקטור שלו עסקה בזכוכיות בעלות תכונות אופטיות ייחודיות, והיא התבררה בהמשך כבעלת פוטנציאל יישומי צבאי, בהקשר של פיתוח טכנולוגיית הלייזר ליירוט טילים. עם הזמן, ובעיקר בעקבות הפציעה, משהו השתנה. "עברתי תהליך שיקום ארוך מאוד – פיזי, אבל גם רוחני. לא החלטתי לעזוב את הכימיה ביום אחד, אבל בהדרגה התחלתי לחוש שמקומי בתחום אחר".

בדיעבד הוא הבין שזרעי השינוי נטמנו כבר קודם לכן. "הפציעה לא הייתה הסיבה למעבר למדעי היהדות, היא הייתה הזרז. מתחת לפני השטח הדבר הלך והבשיל בי כבר קודם לכן", הוא אומר, ונזכר בידידו הקרוב, פרופ' אבי רביצקי. "היינו נפגשים בחנות הספרים של האוניברסיטה, וכשהוא ראה אותי משוטט באגף של מדעי היהדות היה מפטיר 'אתה נמצא במקום הלא נכון', תוך שהוא מצביע על אזור מדעי הטבע".

כשהבין שאינו יכול עוד להמשיך במעבדה ("העבודה מצריכה טיפוס על סולמות והפעלת מכשירים מורכבים, ובגלל הפציעה לא הייתי מוכשר לזה יותר"), הוא קפץ למים של מדעי היהדות. בגיל חמישים השלים את הדוקטורט השני שלו באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' יעקב זוסמן. "במקביל עבדתי כמורה לכימיה בישיבת נתיב מאיר, וכמורה לכימיה ולתנ"ך בבית הספר פלך ובמכון כרם. הימים לא היו קלים, אבל היום אני מודה על כל רגע". הוא ורעייתו אופירה גידלו את ארבעת ילדיהם בירושלים. בתו הבכורה היא השופטת המחוזית חגית מאק־קלמנוביץ'.

לשאלתי האם העבר שלו במדעי הטבע נתן את אותותיו בגישתו לטקסטים חז"ליים, הוא משיב: "לא משהו גלוי ומובהק. אולי זה תרם משהו לשיטתיות, לסבלנות, ליכולת ההתבוננות".

לאורך השנים לימד מאק באוניברסיטאות בר־אילן והעברית, ותקופות קצרות גם בתל־אביב ואריאל. בשנת 2012 הוענק לו פרס ביאליק לחכמת ישראל, ושבע שנים לאחר מכן פורסם לכבודו ספר היובל "דברי חכמים וחידותם – מבט חדש על פרשנות המקרא בספרות חז"ל ובימי הביניים", בעריכת אביגדור שנאן וישראל יובל (כרמל, 2019).

כשאני שואל לדעתו על מצבן הנוכחי של הפקולטות המתרוקנות למדעי היהדות, הוא משיב: "מדעי הרוח ולימודי עם ישראל, ארצו ותרבותו חייבים לחזור אל מרכז הבמה. יחד עם זאת, כבר קהלת אמר לנו 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה'. אני לא מהמהללים את כל מה שהיה בעבר וקובלים על כל ההווה, וגם היום אני יודע שיש חוקרים מעולים, בוודאי טובים ממני, שיותירו חותם בעתיד עם חידושים מחקריים, והתחום ימשיך ויתפתח. אני בטוח שגם הציבור הרחב יחזור אל מקורות הרוח הנצחיים שלנו".

צבעו הכל באורות

אף שמאק גדל בציונות הדתית, כבר שנים הוא לא מרגיש בה בבית. "אני נבוך מאוד להשתמש היום בביטוי 'ציונות דתית', שהפך להיות פוליטי מובהק ונפל בידי אנשים שאין לי שיח ושיג עימם", הוא אומר. "התחושה הזו אינה רק פוליטית אלא גם תרבותית, חינוכית ואפילו חברתית. את בני דורי חינכו להיות אנשים פתוחים. גדלנו בחברה מעורבת והקמנו בתים מאוזנים מבחינת הערכים והמעשים. כיום, במציאות של הקצנה דתית גוברת, הדבר קשה יותר. ברור לכל שהתורה כבודה במקומה מונח, אבל כל הפן ההומניסטי שבני דורי גדלו עליו בציונות הדתית – ההשכלה הכללית, החיבור לעולם שמסביבנו, החיבור למציאות הריאלית – פחת מאוד. הפרופורציות השתבשו. ועם זאת, אין להכחיש את הצלחתו של החינוך הדתי־לאומי בדורנו בלימוד התורה המוגבר ובנכונות לוותר על לא מעט ממנעמי החיים, ובמציאות הנוכחית – לפעול ולהילחם בגבורה גם במחיר החיים עצמם".

אתה מרגיש כמי שמייצג זן נכחד של הציונות הדתית?

"אני מקווה שלא, אם כי הדמוגרפיה פה לא לטובתנו, והריבוי הטבעי של החרדים והחרד"לים עושה את שלו. אבל הבעיה האמיתית היא שאין לציונות הדתית במיטבה המשך פוליטי. ברמה הפוליטית הקונקרטית, אני מקווה שהמנהיגות הנוכחית של הציבור הדתי־לאומי תיעלם במהרה מהבמה ותתחלף בכזו שהכרנו בעבר".

אולי הבעיה עמוקה יותר: הציונות הדתית שעליה גדלת לא הציעה חזון עמוק או תיאולוגיה שיכלה להתחרות במודרנה ובחילון של ימי קום המדינה.

"הקושי להתמודד עם החילון ועם פגמי המודרנה – לא עם המודרנה עצמה – קיים כבר שנים רבות והוא נוכח גם כיום. אבל בעיניי הפתרון הוא לא התכנסות פנימה והגברת הלאומנות והבדלנות, לא מול העולם ולא מול הציבור הכללי. בעיניי אחת הבעיות השורשיות היא התיאולוגיה של תלמידי הרב צבי יהודה קוק, שקנתה אחיזה בחלקים גדולים מדי של הציונות הדתית. צריך לראות את הדברים במבט רציונלי ולא דרך העיניים של מי שצבעו את הכול באורות של חזון הגאולה ואחרית הימים. מה לעשות, המציאות מורכבת יותר. גם אני ראיתי במלחמת ששת הימים בירושלים את ההיבט הגאולי של תוצאות המלחמה, אי אפשר היה להתעלם ממנו וטוב שכך. אבל גם אז הייתי זהיר יותר ואפילו חשבתי שתוך זמן קצר נחזור לקו הירוק. בכך טעיתי, תודה לאל".

ברוח הדברים הללו, אחד השירים בספר מוקדש לסופר המנוח עמוס עוז, שכלפיו יש לו "יחס חיובי בעיקרו", כלשונו. "גם אם אינני מסכים עם הרבה מדעותיו, אני מזדהה איתו הרבה יותר מאשר עם רבים מהמובילים הבולטים בשנים האחרונות בכנסת, בממשלה, בצמרות הרבנות והמשפט, בתקשורת ובמנהיגות הדתית והחרדית. הם גורמים נזק בל ישוער ליהדות, למדינה ולחברה הישראלית".

אצל עמוס עוז ודומיו אתה לא מזהה סוג של משיחיות מסוכנת סביב השלום?

"תראה, באופן כללי המושג 'שלום עכשיו' פסול מיסודו לדעתי, לא רק התוכן אלא גם המושג עצמו, שמשמעותו מבט מצומצם, יומרני וקצר מועד. ולגבי משיחיות – אני לא נבהל מהמושג 'משיח', שבעיניי הוא אחד מיסודות היהדות. לא סמוטריץ', לא עמוס עוז ולהבדיל גם לא הרמב"ם המציאו אותו – הוא נמצא כבר במקרא ובספרות חז"ל. השאלה מהי המשמעות שלו: אם משיחיות פירושה להכניס היום את כל עם ישראל להר הבית ולהקריב קורבנות – אז לא. אבל אם המשיחיות מבטאת את הרעיון הגדול שלהיסטוריה של ישראל ושל העולם כולו יש כיוון חיובי, אז כן, אני משיחי בהחלט, כמו שכל היהדות לדורותיה היא משיחית. אחרת, מה נשאר? האדם והעולם אינם אלא תוצרים של סטטיסטיקה, כימיה ואלקטרוניקה, בלי שום ייעוד?"

אז ההיסטוריה מתקדמת בכיוון חיובי? זו לא תפיסה קוקניקית?

"הרב קוק האב זצ"ל היה איש רוח דגול, תלמיד חכם ומורה דרך מופלא, וחזונות העתיד שלו הם רעיונות ובשורות שאין כמותם. אבל רבים מתלמידיו ומתלמידי בנו הרב צבי יהודה בחרו בחלק מסוים מדבריו, התעלמו מהשאר והפריזו מאוד בהערכת מקומו במורשת היהודית. יש מהם שאינם מסוגלים לכתוב עשר מילים בלי לצטט את הרב קוק".

איפה אתה ממקם את עצמך כיום חברתית ופוליטית?

"אני לא שמאל, ולא ימין — ובוודאי לא שמאל או ימין טוטאלי. אני רואה את עצמי במרכז הדתי־לאומי הסביר. ואני לא לבד. הבעיה של הציונות הדתית כיום איננה רק בגישות או רעיונות תיאולוגיים, אלא כפי שאמרתי, בתוכן המעשי, בסגנון ובטון של ההנהגה. באופן כללי, כל אדם קיצוני, בעיניי – אפריורי – טועה, מטעה ומזיק. והנהגת המדינה והאופוזיציה החוץ־פרלמנטרית מלאות באנשים כאלה".

אפשר לטעון שדווקא אלה שנחשבו קיצוניים, כמו מיכאל בן־ארי או אורית סטרוק, צדקו בתחזיותיהם על כוונות חמאס.

"גם אם הדעות האלה התבררו כנכונות בנקודות רבות, זה לא מצדיק קיצוניות. לא בסגנון ולא בהתנהלות. גם אנשים מתונים טענו שיש להילחם בחמאס ולהתמודד עם המציאות, אבל הם דיברו אחרת. ואל נזלזל בסגנון. אני לא מאמין לרבים מה'מנהיגים' החרד"לים והחרדים גסי הסגנון והרוח, הטוענים שהם מתפללים בכנות למען החטופים".

בעיני מאק, כל עוד לא יתרחש שינוי דרמטי במוסדות המדינה, החברה הישראלית כולה נתונה בשיתוק מאיים. "אני חושב שצריך להחליף אנשים רבים בשלוש הרשויות — בממשלה, בכנסת ובצמרת מערכת המשפט. המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. על כולנו עברו שנה וחצי קשות, והתחושה היא אכזבה עמוקה מהנהגת המדינה. דברים שחשבנו שנסתדר איתם – פשוט לא הסתדרו. ואני לא מתכוון בכך למציאות המדינית־ביטחונית שבה נחלנו הצלחות מרשימות ומסתמנות תקוות חדשות".

מה להדגיש בתפילה

למאק יש גם חשבון פתוח גם עם העולם הרבני בן זמננו. "אחד האסונות של דורנו הוא היעדר מוחלט של מנהיגות רוחנית דתית שיש בה שאר רוח, או ניסיון אמיתי להתאמה עם מציאות של מדינה יהודית־ריבונית. הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב ניסים, הרב גורן, הרב עובדיה יוסף – אתה מזהה דמויות רבניות כאלה במנהיגות הרבנית שמסביב? היהדות מעולם לא נתקעה בנקודה שהיא לא מסוגלת לצאת ממנה. לצד ספרות ההלכה המגובשת כמו כתבי הרמב"ם, ארבעה טורים ושולחן ערוך, התפתחה ספרות השו"ת שבה אתה רואה את הדופק הממשי של החיים היהודיים. החכם הנשאל אומר 'עם ישראל לא יוכל לחיות עם הלכה מסוימת', ומוצא פתרון. פרוזבול, היתר עסקה, מכירת חמץ, גוי של שבת – כל אלו נולדו מהצורך שמצד אחד לא נאבד את קיומנו כעם ישראל שומר מצוות, ומצד שני שהעם היהודי יוכל לעמוד מול כורח המציאות. במדינת ישראל צריך לחשוב מחדש על רבים מהדברים האלו, אבל אין כיום מנהיגות דתית ראויה. אינני מזהה אומץ דתי להכיר בהכרח שבתיאום מתמיד ויעיל בין ההלכה ובין המציאות הקיימת, ובעיקרון שמדינה יהודית עצמאית מחייבת גם חשיבה הלכתית מחודשת".

מאק פרסם בעבר שני ספרי מבוא לתולדות התפילה, "מבוא לתפילות ישראל" של האוניברסיטה המשודרת, ו"תפילה ותפילות" בהוצאת ראובן מס. אבל כשהוא מדבר על שינויים נדרשים גם בתחום הזה הוא עושה זאת בכובעו כמתפלל, לא כחוקר.

"נראה בעיניי שגם בתחום התפילה יש מקום לחשיבה אחרת, אם כי כאן הדבר נוגע לתחושה האישית של כל מתפלל ואינו מחייב או מצדיק שינוי מהותי כוללני", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים להתרכז בכל התפילה – במיוחד בתפילות הארוכות של שחרית או של הימים הנוראים. עם השנים מה שנכנס לסידור התפילה נכנס, אבל לגרוע ממנו כמעט אי אפשר. במצב הנוכחי, לדעתי האישית, יהודי צריך לעשות לעצמו חשבון ולהחליט מה יותר מדבר אליו, פרטי תורת הקורבנות או תפילת 'ובא לציון'. דוגמה יותר משמעותית: בין שתי ברכות קריאת שמע, 'יוצר אור' ו'אהבה רבה', אני בוחר – לא מוחק, אלא שם את הדגש על הברכה השנייה, שנוגעת בי באמת. קל לי להתחבר אל 'ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד' מאשר אל עולם המלאכים".

היית רוצה לראות שינוי בנוסח התפילה?

"יש בזה סכנה. אסור שכל אחד ילך בשרירות לבו, ואסור בשום פנים ואופן למרוד בחז"ל ובמסורת ישראל. אבל גם בתוך המסגרת הקיימת – אפשר לשים דגשים, גם ברמה האישית וגם ברמה הציבורית. לא לנטרל, אלא להעדיף. אני מתפלל, על פי ההלכה והמנהג המקובל, על חידוש עבודת הקורבנות – אבל אני לא באמת מתכוון לזה. אני לא רפורמי, אבל אני גם לא יכול לשקר לעצמי. לכן אני מתרכז ברצינות בחלקים מסוימים של התפילה אבל לא בכולם. לא מוחק, אבל בוחר. האמת היא שכך נוהגים כולנו גם בלימוד התנ"ך וספרות חז"ל לדורותיה, וגם, יש להודות על האמת, בקיום המצוות ושמירת ההלכה".

אחד השירים בספר נקרא "פסימי". בגילך, אחרי כל מה שעברת, אתה חש ייאוש מהמצב של המדינה?

"השיר שלפניו נקרא 'אופטימי'", מציין מאק. "אני מאוכזב זמנית מאופייה של ההנהגה אבל ממש לא מיואש. ניקח דוגמה מהשיח ההלכתי: המושג 'ייאוש' רלוונטי רק כשהבעלים ויתרו לחלוטין על רכושם, אבל כל עוד הייאוש לא התברר לחלוטין, אסור למשל למוצא האבדה לקחת אותה לביתו. אנחנו ממש לא שם. שמונים אחוזים מהחברה הישראלית לא מיואשים, ולא נוותר על המדינה שלנו ולא נותיר אותה בידיים של קיצוניים.

"אני משוכנע שהרוב המכריע של הציבור בארץ מסוגל להגיע להסדר בכל השאלות הגדולות: תיקון מוסכם למערכות המשפט והממשל, חוקה 'רזה', גיוס מושכל, מדיניות ביטחונית מוסכמת וריאלית, משמעות יהודית ראויה של החיים הציבוריים ועוד. רק שכרגע הרוב הזה לא מצליח להשתיק את המיעוטים מכל הצדדים שמבעירים את החוצות ומרעילים את החברה. לכן, מי שיציל את המדינה הזאת זו לא ההנהגה, זה רק העם שלנו. לכך אני מקווה, ובכך אני מאמין".