רב, זמר ומעצב אופנה: האמנית שהפכה את סיפור משפחתה לתערוכה

שורת עגלות תינוקות בכניסה לבניין. גבר במעיל חסידי, פניו מוסתרים במגבעת. מרפסות שעומדות כמעט באוויר. פסאדות של שכונות חרדיות. חליפות בלי פנים וגוף, קולאז'ים וציורי פחם של חולצות גבריות לבנות, גזרות של בגדים. תערוכת היחיד "בגד כפל" חושפת סיפור פנימי של משפחה ישראלית שחיה בין עולמות – מציאות שהיוצרת בקי מיינר מכירה היטב.

קשה לחשוב על שלושה ייצוגים מרוחקים יותר של הישראליות מאשר שלושת בניה. הבכור הוא מעצב אופנה בינלאומי, שמחלק את זמנו בין תל־אביב, פריז ומילאנו; השני עומד בראש ישיבה חרדית בירושלים; והשלישי הוא אמן היפ־הופ שהמוזיקה שלו מתכתבת עם חיפוש רוחני וזהותי. ועל אף ההבדלים באורחות חייהם, שלושת האחים מיינר ואמם שואבים השראה זה מזה, ושומרים על חיבור אמיץ. כל אחד מהם יוצר בדרכו, והאם מרכיבה את הסיפור המשפחתי המלא כשהיא מציירת את עקבותיהם בבד וברוח.

במרכז העבודות בתערוכה החדשה ניצב הבגד: טקסטיל שמכסה את הגוף וחושף את הנפש, מוכתב על פי תפיסות תרבותיות, מגדריות ומשפחתיות וגם משפיע עליהן. באמצעות טכניקת קולאז' עשירה הרכיבה מיינר שכבות של בדים והדפסים, וציירה מתוכם את המרחבים החרדיים – בני־ברק, שכונת נחלאות וגם רחוב יהודה המכבי בירושלים, בלי שידעה שהיא עצמה עתידה להציג בו. בגלריית "המקלט", השוכנת ברחוב הזה, מספרים שכאשר תלו את העבודות התקבצו סביבן ילדי הבניינים הסמוכים והביטו בעניין; אחרי הכול, בקי מיינר ארגה כאן בבד את חייהם.

התערוכה הזאת נולדה בחדרי מדרגות צפופים. בקי חיפשה נושא חדש ליצירה, אחרי שהציגה תערוכה המוקדשת לשכונת ג'סי כהן בחולון, נוף ילדותה. כשיצאה פעם משיעור תורה בדירה בצפת, היא ראתה במסדרון פלטת שבת ומחם שהוצאו מאחת הדירות מפאת חוסר מקום. בפעם אחרת נתקלה בחדר מדרגות עמוס עגלות ילדים. "פתאום אמרתי: אני יכולה לראות מי גר פה, לפעמים אפילו לדעת לאיזה זרם הוא משתייך. הבנתי שהדימויים האלו מספרים סיפור".

כך יצאה למסע שיטוטים בבני־ברק, והסיפורים ניבטו אליה מכל פינה. "יש בניינים שאת רואה בהם את החיים נפלטים החוצה. יש ריבוי ילדים, הבתים צפופים, ולכן הרבה חפצים מונחים בחדרי המדרגות. יש דירות שמוציאות החוצה מרפסת, או חדר נוסף שצץ פתאום. הדיירים האחרים חיים עם זה בשלום, המקום מאפשר את זה. אם מישהו אצלי היה מוציא מרפסת, הייתה נפתחת מלחמת עולם, ואילו שם דברים כאלה מתקיימים גם אם הם משנים את הנוף.

"הרגשתי שכל החפצים שם מדברים אליי – קופות הצדקה הענקיות והפרסומות שעליהן, השלטים, העגלות. יש לי אמפתיה לעולם הזה, החיים שם פונקציונליים מאוד. בכל בית שתיכנסי אליו, את תראי ספרי קודש. אין שמונצעס, יש דברים בסיסיים שאדם צריך לקיום שלו. הכול צנוע מאוד, פשטות כובשת, במיוחד בעולם הזה שכולו תרבות צריכה מטורפת. אני לא עושה מזה משהו אוטופי, אבל אני בוחרת להסתכל על זה בעין טובה".

האגרסיביות של הקירות

בקי מיינר, 69, מתגוררת במושב עמוקה בגליל. היא גדלה כאמור בשכונת ג'סי כהן בחולון, שם עברה עליה "ילדות לא פשוטה" – כך היא אומרת ומעדיפה לא להרחיב. לדבריה, היא ידעה שעליה לעשות הכול כדי לצאת מהשכונה הזאת. את הכישרון האמנותי ואת החשיפה לעולמות היצירה קיבלה מאביה. "אדם מורכב, אבל אמן בנשמתו", מתארת אותו בקי. "הוא היה מעתיק תמונות ומצייר אותן, ובאופן כלשהו אני עושה דבר דומה. העבודה שלו הייתה בקש וריפוד, והוא תמיד חיפש בה את הפן האמנותי. היום אני מבינה שהוא היה במצוקה גדולה. הוא רצה שיהיה לו מקום בתוך עצמו, וזה המקום שהוא מצא. הוא היה נדלק על משהו ופשוט עושה אותו, ואז כל הבית שלנו היה הופך למפעל, גם אנחנו הילדים היינו שותפים, אבל אמא שלי סבלה מזה מאוד".

כנערה יצאה מהבית לפנימייה לתקופה ממושכת, כמו שאר אחיה. הגיוס לצבא היה בשבילה רגע של שחרור מהבית ומהשכונה. בתום תקופת השירות הצבאי עברה לגור בתל־אביב ולמדה במכון אבני, מכללה לאמנות ועיצוב. עשרים שנה אחרי שעזבה את ג'סי כהן, ביקרה פעם חברה שגרה סמוך לשם, והן החליטו לצאת לסיבוב בשכונת ילדותה. "הגענו למקום, ופתאום פרצתי בבכי. לא ידעתי מאיפה זה בא", מספרת בקי. "עמדתי מול הבית שלי ומול הבתים האחרים של נוף ילדותי, וראיתי שכל הסיפורים שהיו בתוך הבתים פשוט מוצגים על הקירות".

בקי מיינר: "כשאספתי את שקד בפעם הראשונה מישיבה של חב"ד בצפת, ראיתי עשרות בחורים יוצאים החוצה, וכולם לבושים אותו הדבר. חשבתי שאולי זה אומר שהם באמת כולם אותו הדבר. זה היה הלם. בתוך־תוכי פחדתי כנראה לאבד אותו"

מה זאת אומרת?

"היה משהו אלים מאוד, אגרסיבי, בקירות החיצוניים. צינורות יוצאים מכל מיני מקומות, אם אתה צריך עוד חיבור לחשמל, אתה פשוט מושך כבל מבחוץ. החלטתי שאני חייבת לתעד את זה. התחלתי להסתובב בשכונה ולצלם, ויצרתי קולאז'ים, טכניקה שאני אוהבת מאוד".

יצירות הקולאז' המתעדות את השכונה כונסו לתערוכה שנקראה על שם הכתובת של בית ילדותה - "התנאים 11/6". "אני מסתמכת על נתונים קיימים ובונה מחדש, יוצרת מהם משהו יפה, ועבורי זה תהליך ריפוי. אני יודעת שגם במקום הזה היו דברים טובים, ואני שמחה שגדלתי שם, לא מצטערת על החיים שהיו לי. אני יכולה לומר למשל שהייתה הרבה סולידריות בשכונה. כשאחי נפצע בתאונת דרכים והיה זקוק למנות דם, כל השכונה התייצבה. למרות השם שיצא לשכונת ג'סי כהן, מעולם לא פחדתי להסתובב בחוץ, כי ידעתי שישמרו עליי אם צריך. זה מקום שהרגשתי בו ביטחון. יכול היה להתרחש רצח בבניין מסוים, ואחרי יומיים הייתי קופצת לשם לקחת כוס סוכר".

איך את מסבירה את הדיסוננס הזה?

"בסופו של דבר, בית זה בית. ככה אני חשה. זה המקום הטבעי שלך".

לאחר נישואיהם נרתמו בקי ובעלה (כיום הם פרודים) לפרויקט ייהוד הגליל במסגרת תוכנית המצפים של אריק שרון: הם חכרו אדמה בעמוקה ובנו שם את ביתם. "אני גרה בגן עדן, באמצע אחד היערות הגדולים בארץ. וביער הזה התחלתי להרגיש אמונה בפנים. גם קודם לכן, מגיל צעיר, הרגשתי שמישהו שומר עליי ומכוון אותי".

בנה הבכור, הד, נולד לפני ארבעים שנה. שמו אולי אינו מוכר לציבור הרחב כאן בארץ, אבל הוא אחד ממעצבי האופנה הישראלים המוערכים והמפורסמים בעולם. את עיצוביו, שכבר זיכו אותו בפרס קרל לגרפלד, הוא מציג מדי שנה בשבוע האופנה בפריז. הבן השני, שקד (38), חזר בתשובה לפני כ־15 שנה. הוא הקים ישיבה לחוזרים בתשובה בירושלים, ושם הוא מלמד. עטר (36) לימד את עצמו כתיבה יוצרת, הלחנה, הפקה מוזיקלית ונגינה בגיטרה עוד כשהיה בתיכון. הוא מתגורר היום בתל־אביב, ועד כה הוציא ארבעה אלבומים.

נוכחותה של האמנות הורגשה היטב בבית ילדותם. אביהם עשה עבודות מסגרות בכישרון רב, אמם יצרה בסטודיו הסמוך לבית, והילדים צפו בה מקרוב וגם הרבו לבקר במוזיאונים. "אמנות לא הייתה עניין אינטלקטואלי בבית, היא הייתה יותר דרך חיים", אומר הד. "זה היה בכל דבר - באוכל, בעבודות הבית. אמא התפרנסה מעבודות ויטראז', יצרה מנורות, חמסות ומזוזות, ואנחנו הילדים עזרנו לה בעבודה עם הזכוכיות. אבא בנה את הבית במו ידיו, וכולנו היינו שותפים בהתייעצויות – איפה בונים את הקיר ומה יהיה גודל החלון. הבית היה תמיד בעשייה של בנייה או תפירה או גננות, והכול היה גם מעין Do it yourself. אין הרבה ילדים שגדלו ככה".

האווירה בגליל של הימים ההם, הוא מתאר, הייתה היפית־אמריקנית, אך לא חדרה אל ביתם. "לאנשים בסביבה היה קטע של לחיות בטבע עם כמה שפחות שכנים, או בלי שכנים בכלל, ולבנות כל אחד את העולם שלו. סוג של אסקפיזם. הרבה פעמים הסגנון הזה מביא לחידלון, כי קשה לחיות בלי עבודה מסודרת ופנסיה. אבל אצלנו בבית, בזכות אמא שלי, תמיד הייתה חיוניות. אני חושב שקיבלתי ממנה את זה - את היכולת להחזיק מצד אחד כוחות יצירה, עולם פנימי שאתה רוצה לשתף, ומצד שני כוחות להתמודד עם העולם".

מכאן לדבריו הנטייה שלו לפעול באופן עצמאי, אף שבתי אופנה יוקרתיים מחזרים אחריו. "מעצב אופנה, כאמן, נמצא בסירה קטנה מוקפת כרישים - התאגידים. אמא שלי, לצד היותה אמנית, היא גם אישה עצמאית וחזקה שאף אחד לא העז להתעסק איתה. תמיד כיבדו אותה, והיא לא נתנה לאף אחד לזלזל בה. את החופש שהיא לקחה לעצמה לא להיענות לאף תכתיב הערצתי מאוד בילדותי, ואני מעריץ עד היום. זה תרם לי בהיבט של להחליט בעצמי ולייצר את עצמי כמו שהייתי רוצה להיות.

"מדי פעם היא נתנה לי לצייר בסטודיו שלה. חייתי את סיפור החיים שלה, והזדהיתי איתה מאוד. היה עצב בסיפור הזה, אבל העיסוק בציור עשה אותה למאושרת. וגם אני, העבודה בסטודיו עושה אותי מאושר".

שקד מיינר: "אני לוקח איתי את תחושת הנאמנות, הנתינה והמסירות שבאה מהבית. אני משתדל לפעול לאורה. אני לא חי את העולם האמנותי של האחים שלי, אבל חשוב לי שיצליחו"

הוא זוכר אותה מחזיקה ביד אחת את עטר התינוק, וביד השנייה מציירת בפחם את נופי יער ביריה. "היא הייתה מציירת בעוצמה, והפחם היה נשבר ונופל לרצפה. אני זוכר שפעם שוחחנו על מה כל אחד אוהב באמנות: אני סיפרתי לה על דברים אסתטיים, ואמא אמרה שהיא אוהבת עוצמה. למדתי ממנה גם לאהוב שירה. הייתי גאה בזה מאוד, כי היא אמרה לי שלא כל אחד מתחבר לזה. עד היום אני שולח לה שירים שאני אוהב".

אמו, הוא מספר, ידעה תמיד שהוא עתיד להתפרסם. "כבר בגיל צעיר היא הייתה עושה לי סימולציות של ראיונות עיתונאיים, והייתה אומרת לי מה להגיד כשאהיה אמן מצליח".

שקד מספר שהיצירתיות שפגש בבית הוריו פחות מלווה אותו ביומיום; "אני כן לוקח איתי את תחושת הנאמנות, הנתינה והמסירות שבאה מהבית. אני משתדל לפעול לאורה. אני לא חי את העולם האמנותי של האחים שלי, אבל חשוב לי שיצליחו".

עטר, כמו הד, רואה באמו מקור השראה. "אני מרגיש בעבודה שלי שהאסתטיקה מגיעה ממנה", הוא אומר. "קיבלתי מאמא יכולת ליצור מהר, באופן מתפרץ ורגשי מאוד. בכלל, הבית היה פתוח לעשות מה שאתה רוצה, בלי לחץ. הייתה זרימה". התקופה המשמעותית מבחינתו הגיעה לאחר ששני אחיו הגדולים כבר עזבו את הבית. "אני זוכר שאחרי הצהריים היא הייתה יוצרת בסטודיו שלה ואני בחדר שלי, וזה היה משהו רגיל וכיף".

סמל בלי סטטוס

בית המשפחה ממוקם מעל קברו של יונתן בן עוזיאל - מוקד משיכה למתפללים לזיווג, ומתוכו נבעה, במידה רבה, הרוחניות המרחפת היום בסביבה. עמוקה היה בעבר יישוב חילוני, אך בחלוף השנים השתנה צביונו. חלק מהילדים שגדלו בו חזרו בתשובה, ומשפחות אחרות השכירו את בתיהן לדתיים. "כל החבר'ה הטובים היו בגליל", אומרת בקי בחיוך על ההיסטוריה הרוחנית העשירה של האזור, מתנאים ועד מקובלים. "אני אישית מרגישה את זה. כשאני מדברת ביער, אני יכולה להרגיש איזו נוכחות. בבית שמרנו מסורת רק בצורה הבסיסית ביותר - לא ערבבנו בשר וחלב, לא אכלנו פיתות בפסח, עשינו קידוש מדי פעם - אבל בתוכי תמיד היה משהו רוחני. כשהייתי עוברת ליד בית הכנסת ושומעת תפילה, יכלו לרדת לי דמעות. זו ה'נפש יהודי הומייה' שלי".

היא ושקד התקרבו לדת כמעט במקביל, אך בלי לשתף זה את זה יותר מדי. בקי מתארת את בנה האמצעי כבחור ערכי שעושה הכול עד הסוף, וכזו גם הייתה החזרה שלו בתשובה. זה קרה במהלך טיול בהודו, בתום שירות קרבי שבמהלכו עוטר בצל"ש. באותה התקופה החלה בקי ללמוד ליקוטי מוהר"ן. "שקד לא סיפר לי על התהליך שעבר, אבל אני כן סיפרתי לו על הארה שבאה לי פתאום - שאני רוצה להכשיר את המטבח. סיפרתי גם שחסידי חב"ד באו לעזור לי עם זה. באחת השיחות ציינתי שהד, שבדיוק התחתן, לא יהיה איתנו בחג הפסח. ואז שקד הפתיע אותי והגיע לחג. הוא כבר לבש ציצית וחבש כיפה".

היום שקד מתגורר עם משפחתו בקריית־משה בירושלים. "הוא הקים ישיבה והתכסה בעולם הדתי. אני במובן מסוים, גם בעזרת התערוכה, הרמתי את הכיסוי כדי לראות ולהכיר את העולם שלו. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים, כי חשוב לי הקשר איתם".

ומה גילית?

"גיליתי מסירות לקהילה, גיליתי ילדים מקסימים. שקד חי חיים רוחניים, וכך גם הנכדים שלי. אם אני אומרת לאחד מהם משפט על האחרים, הוא מיד יתקן אותי ויאמר שזה כמעט לשון הרע. עכשיו, כשהם מתחילים לגדול, הקשר איתם נעשה מורכב יותר. בביקורים שלי אצלם בעבר הם היו רבים את מי סבתא תיקח בבוקר למוסדות החינוך, את הבנים לתלמוד תורה או את הבנות לבית הספר, ופתאום שמתי לב שאחת הבנות לא רוצה שאבוא איתה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה: 'כי את אחרת'. אני תמיד באה בלבוש צנוע, אבל לא כמו דוסית. אז בפעם הבאה הגעתי בשמלה, וזה לא עזר - היא אמרה לי: 'אבל יש לך שיער לבן'".

הד מיינר: "מעצב אופנה נמצא בסירה מוקפת כרישים - התאגידים. אמא שלי, לצד היותה אמנית, היא גם אישה עצמאית וחזקה שאף אחד לא העז להתעסק איתה. תמיד כיבדו אותה, והיא לא נתנה לאף אחד לזלזל בה"

שמירת הקשר למרות הפערים חשובה לשני הצדדים. "קשה להם לבוא לשבת, משפחה עם שבעה ילדים ובלי מכונית. אני מבינה אותם, אני לא נכנסת לזה, אבל קצת קשה לי. שקד מגיע פעם בחודש לגליל עם הילדים הגדולים, ואנחנו מבלים יחד בפארק או ביער. אני לא מבשלת להם, אלא רק קונה את המצרכים לארוחה. יש לשקד כלים, והוא מכין את האוכל. רציתי מאוד לבשל להם בעצמי, אבל תמיד הייתי שוכחת דברים - לעשות הפרשת חלה, או לברור אורז. בסוף שקד אמר לי: 'תקשיבי, אמא, את לא מצויה בזה, את לא חיה את זה ביומיום', ולכן פשוט שחררתי ונתתי להם לבשל".

הד מספר שגם הוא קיבל השראה מהחיים החרדיים. פרויקט הגמר שלו בבצלאל, שהוצג תחת הכותרת "ספרא וסייפא" וזכה לשבחים רבים, כלל תערובת של בגדים מתקופות שונות ומדתות שונות, ובהם גם חליפות של יהודים חרדים והלבוש העדכני של הצעירים שהקיפו אותו. "כשגרתי בירושלים ראיתי אותם עם הבגדים המחויטים, ואהבתי את הדרך שבה זה סוגר את הגוף. הרגשתי שהם אאוטסיידרים, יש בהם משהו שכאילו פורש מהעולם. הם לובשים את החליפה באופן שיש בו רישול, או שהמידה לא נכונה, וזה מצא חן בעיניי. חליפה מעידה בדרך כלל על סטטוס - אתה עשיר, ולכן אתה לובש אותה – ואילו בעולם החרדי זה לא ככה. חליפה אמורה להיות בגד שמחלק את הגוף, מדגיש כתף או מותן, ואצלם זה לא התפקיד שלה. חרדים לובשים חליפה בצורה שלא מדגישה את הגוף, אלא עוטפת אותו. התחלתי לעבוד על זה וגיליתי שם יופי מיוחד שהוא בעצם נטול סטטוס, אין בו אמירות כמו 'יש לי הרבה כסף' או 'אני נוסע במכונית כזו וכזו'. זה מה שעבדתי עליו, ומשם יצרתי".

הקשרים האמנותיים הפנים־משפחתיים ממשיכים ומסתעפים: עטר מספר שהוא מקפיד ללבוש בהופעותיו בגדים שעיצב הד. "האמנות שלו והעסק שהוא פתח הם השראה עבורי", אומר המוזיקאי לבית מיינר. משקד הוא לוקח את המסירות והרצינות והעוצמות. "בהקשר של היצירה אני תמיד שומע את הקול שלו בראש. מצבים שגורמים לנו להתמלא זעם - לשקד יש יותר כלים לעבור אותם. הוא יכול להתגבר על כל הגועל שבא מהעולם בלי שזה ירעיל אותו".

בין אורי זוהר לעקיבא שטיסל

אחת העבודות המרשימות בתערוכה "בגד כפל" מתארת חליפות וכובעים. בקי מספרת שהיצירה הזו נבטה אצלה כשאספה את שקד בפעם הראשונה מישיבה של חב"ד בצפת. "ראיתי עשרות בחורים יוצאים החוצה, וכולם לבושים אותו הדבר. חשבתי שאולי זה אומר שהם באמת כולם אותו הדבר. זה היה הלם. בתוך־תוכי פחדתי כנראה לאבד אותו. לשמחתי הוא ילד נהדר, והוא אף פעם לא ניסה לשטוף את הראש לאף אחד מאיתנו".

בעיני אחרים המגבעת והחליפה מסמנות חציית קו שאין ממנה חזרה, אך בקי לא נרתעת מהן. "כשנפגשתי לראשונה עם אמא של כלתי, שבאה מבית מסורתי, היא אמרה לי: 'נו, מילא אם זה היה בלי הכובע והמעיל'. אמרתי לה ששקד, באופי שלו, הולך עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו".

העבודות בתערוכה עוסקות בעיקר בדימויים גבריים חרדיים, אבל יש גם אחת שמתארת את הפאה הנשית ואת תהליך החבישה וההסרה שלה. עבודה נוספת מוקדשת לבני זוג - שקד ואשתו דנה: בקי צילמה אותם מרחוק ברגע של יציאה מהבית. "אצל חרדים יש שמירת מגע בפרהסיה - הם לא נוגעים, אין גילויי חיבה. אז צילמתי אותם ברגע של קרבה, בלי נגיעה".

כשסיימה ליצור את העבודות, החלה בקי לחפש בית מארח לתערוכה. היא יצרה קשר עם גלריות, אך באחת הודיעו לה שהחלל תפוס בשנה וחצי הקרובות, ובאחרת לא אהבו את הנושא. "מנהלת של גלריה 'נפלה עליי'", מספרת בקי. "היא אמרה: 'זה לא נושא שמתאים היום, זה טעון מאוד'. אמרתי לה שהיא מייצגת את עולם האמנות, שאמור להיות עולם פתוח. בכל זאת היא סירבה".

כששמעה על גלריית "המקלט", הבינה שזה המקום שהיא רוצה להציג בו, ואפילו חשה כי יד ההשגחה העליונה מכוונת אותה לשם: אחת מעבודותיה, תחריט שיצרה בעקבות ביקור בשכונת מקור ברוך, נושאת את הכיתוב "יהודה המכבי" – הרחוב שהגלריה שוכנת בו. "הבנתי שאין דבר מקרי בעולם", אומרת בקי. כשפגשה את נעה לאה כהן, מנהלת "המקלט" ואוצרת וחוקרת של אמנות יהודית עכשווית, הבינה מיד שהחיפוש אכן הסתיים. "ראיתי שנעה מבינה את השפה, וזה היה טבעי שאציג שם".

גלריית המקלט נולדה לפני עשרים שנה. מייסדיה, מרדכי (פופיק) ארנון ואיקא ישראלי, השתייכו לגל האמנים שחזרו בתשובה בשנות השבעים. חוזר בתשובה מפורסם אחר, אורי זוהר, נתן את ברכתו. לימים הם ביקשו מנעה לאה כהן להמשיך את מפעלם. הגלריה, אגב, הוזכרה כמקור השראה לדמותו של עקיבא מ"שטיסל", אולי האמן החרדי הראשון שעמד במרכז דרמה ישראלית.

"בהתחלה לא הבנתי עד הסוף את השליחות של הגלריה", משתפת כהן. "חיפשתי אז נושא לדוקטורט שלי, וכתבתי על תופעת החזרה בתשובה בשנות השבעים. מצאתי שאין לזה שום הדהוד במחקר, וגם אין הכרה מצד אנשי תרבות או סוכני תרבות בעשייה האמנותית המיוחדת של בעלי תשובה. אם ניקח למשל את תחום המוזיקה - היום אנחנו כבר רואים גל רביעי של זמרים שמתחילים לחבוש כיפה ועושים שינוי באורחות חייהם, אבל הגל הראשון היה חלוצי מאוד, ושילם מחיר קרייריסטי על הצעד שלו. הוא בעצם לא היה פה ולא שם. החלטתי להביא את הקולות של האמנים האלה לאורך השנים".

החיבור בין התקרבות לדת ובין עשייה אמנותית היה חדשני בזמנו. "ישיבת 'אור שמח' (שבה למדו ולימדו ישראלי, זוהר, ארנון ואחרים – ר"ר) קמה כישיבה אמריקנית לחוזרים בתשובה, ובהמשך נוסדה בה מחלקה 'ישראלית'", מספרת כהן. "הבינו שם שהרבה מהחבר'ה הם אמנים, ושהלימודים בישיבה בפני עצמם לא יחזיקו אותם לאורך זמן. לכן דאגו להם לכני ציור, לצבעים ולקנבסים, כדי שייצרו. כי צריך לעשות את החיבורים האלה".

נתינת במה ליוצרים חרדים וחוזרים בתשובה, אומרת כהן, הפכה למפעל חייה. "כשלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית, לימדו אותנו על כל סוגי האמנות שמגיעים ממקומות אחרים, אבל לאח שנמצא סמוך אלינו לא היה שום ביטוי בקוריקולום. אין התייחסות מספקת, אפילו לא אקדמית, שמנסה לראות את הניואנסים ולדבר את השפה. אנחנו בגלריית המקלט מבקשים מהקהל את הרגישות הזאת".

מה חשבת כשראית את העבודות של בקי?

"הרגשתי באינטואיציה שיש פה משהו חזק במיוחד, בגלל שילוב של כמה דברים: גם עבודה באיכות גבוהה מאוד, וגם המבט הכפול של בקי. לכן קראנו לתערוכה 'בגד כפל': על היצירות אפשר להסתכל הן בעיניים חילוניות והן בעיניים חרדיות. בגד יכול להיות במקרים רבים משהו מאיים, אבל פה הוא הפך למשהו מסקרן, לנקודת חיבור שלוקחת אותך לכל מיני כיוונים.

"הבגדים הם סוג של שיח, והמטרה היא לעבור את המחיצה, את המעטפת הראשונה, ולראות את הנעשה מאחורי הפרגוד. זה קצת כמו הציור 'דיוקן גברת מאטיס' - אישה שפס ירוק מחלק את הפנים שלה לשני חלקים, וכל אחד יכול להסתכל על חצי אחר. מי שנמצא בתוך החברה החרדית רואה שלא הכול שחור־לבן. גם בתוך השחור יש הרבה גוונים וניואנסים שמבדילים בין החסיד הזה לחסיד אחר. מצד אחד זה פנים־נישתי, ומצד שני גלובלי מאוד".

קוד בשחור־לבן

גלריית "המקלט" כשמה כן היא - מתנהלת במקלט ציבורי, ולכן בעת הישמע אזעקה תפקידה לארח את תושבי השכונה. "זו לא שאלה, אנחנו חייבים לפתוח את המקום לקהל הרחב במקרים כאלה, אבל קשה לנהל כך גלריית אמנות", אומרת כהן. "כשיש מלחמה ושעת סכנה אנחנו שומרים את היצירות בחדר האוצְרוּת, וכשמוכרזת הפסקת אש הן נתלות מחדש. אין שום קורס אוצרות או מוזיאולוגיה בעולם שמכשיר אוצר להתמודד עם דבר כזה".

בגלריה אחת הודיעו לה שהחלל תפוס בשנה וחצי הקרובות, ובאחרת לא אהבו את הנושא. "מנהלת של גלריה 'נפלה עליי'. היא אמרה: 'זה לא נושא שמתאים היום, זה טעון מאוד'. אמרתי לה שעולם האמנות אמור להיות עולם פתוח. בכל זאת היא סירבה"

הגלריה אוהבת לשלב בין ענפי אמנות שונים, ובמקרה של "בגד כפל" זה אך מתבקש.

בניה של בקי השתתפו באירועים שליוו את התערוכה. כששקד הגיע לגלריה עם ילדיו כדי לראות את העמדת התערוכה, הוא התרגש. "באחת העבודות רואים את סבא של אמא, שהגיע ממרוקו", הוא אומר. "הוא היה אדם דתי מאוד. יש היום מציאות עגומה של הסתכלות על הציבור החרדי כאילו הוא ציבור זר, כשלמעשה העולם הזה הוא השורש של הרבה אנשים.

"המפגש היחיד בין הקהל שאינו שומר מצוות ובין הציבור החרדי מתקיים היום דרך התקשורת - שלרוב מסיתה נגד החרדים. העבודות של אמא סוקרות אומנם את העולם החרדי מבחוץ, אבל יש בהן סקרנות ורצון להיכנס פנימה ולהכיר. אנחנו יודעים שכאשר נפגשים אחד על אחד, ללא סטיגמות, הרבה יותר קל לגשר על הפערים".

"כשהבן שלך לובש שחור־לבן ואת מנסה להבין את הקודים - היצירה הופכת לשפה משותפת", אומרת בקי. "השונות יכולה להיות מקום למפגש, והאמנות יכולה לשמש גשר להבנה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il