במטבח מרווח ומאובזר מרושת במצלמות, נועה ירון־דיין מתמקמת בנוחות, כאילו מעולם לא עזבה את האולפן הגדול. כתף אל כתף עם אחותה גליה, היא מתחילה להכין את ארוחת השבת לשאר משתתפי התוכנית MKR המטבח המנצח VIP בקשת 12. כמו צמד מיומן הן קוצצות, מערבבות ומתבלות כשההבדל היחיד הניכר ביניהן זו רק השיחה ברקע על הדת והאמונה. ועדיין, קשה להאמין שהמפגש ביניהן התחדש רק לאחרונה, אחרי נתק ממושך. "כשהציעו לי להשתתף בתוכנית, ושאלו אותי עם מי אני רוצה לבשל, חשבתי על גליה ודי מהר הבנתי שזה הדבר הנכון", מספרת ירון־דיין השבוע, "מה שקרה בינינו היה רצף של שנאת חינם, נתק, משבר, וגילוי מחדש. ואז שוב התקרבות מכוח האהבה".
בדיוק לפני 30 שנה, ירון־דיין, בת 53, גרושה ואם לשבעה, החליטה לצעוד לעבר תורתו של ר' נחמן והעולם החרדי. היא הייתה אז כוכבת ערוץ הילדים וערוץ 2, יוצאת גל"צ, בת להורים חילונים מגבעתיים בבית שלא עשו בו אפילו קידוש. זמן קצר אחרי שהודיעה לבני משפחתה על הצעד השינוי, היא כבר הייתה נשואה ובדרך להיות אם. הוריה לא הרימו את הקול ולא שברו צלחות אבל מתחת לפני השטח הלך וגדל צל שהעיב על הקשרים המשפחתיים, עד שנותקו כמעט לגמרי.
נועה ירון | צילום: יח"צ
"15 שנה לא היינו בקשר", היא מספרת, "אנחנו לא משפחה של ריבים וצעקות, אנחנו נוטרים טינה בשקט. אני ואחותי היינו נפגשות רק בימי ההולדת של הילדים. לא בחגים ולא בשבת. וכל פעם היא הייתה צריכה להתכונן לפגוש את המשפחה החרדית שלי ואנחנו נשמנו עמוק לפני המפגש עם הצד החילוני. זה לא היה אורגני כמו שזה צריך להיות. התאבלנו אחת על השנייה ולא הייתה קרבה. ההורים שלי גם גרושים, ואנחנו רק שתי אחיות, זו הייתה כרכרה שחסר בה גלגל, ומתברר שהיא לא ממש הצליחה לנסוע בלעדיי".
ואיך חזר החיבור?
"אני התגרשתי, ולא הרבה זמן אחריי היא גם התגרשה. אני עברתי הכול לבד, אז ידעתי בדיוק מה היא צריכה. התקשרתי אליה ואמרתי לה 'תקשיבי את צריכה אחות, את צריכה משפחה שתתמוך בצד שלך. מה שלי לא היה'. עד אז כל משפחה חיה בנפרד, ומהנקודה הזו עשינו החייאה למשפחה שהייתה מתה. כשחזרתי לתל־אביב הודעתי שאני לוקחת את הפיקוד ומחזירה את המפגשים של כולנו. אף אחד לא התלהב מזה בהתחלה. עד אז היה לי ברור שההורים שלי לא קרובים אליי ולא הראשונים שאתקשר אליהם ברגע של משבר. הרגשתי שהם מסתכלים עליי וחושבים שהאמונה שלי נפלה ושא־לוהים שלי לא עוזר לי. אז אני החלטתי להעמיד פנים כמו שצריך, שלא יראו אותי נופלת". לבסוף ירון־דיין הצליחה לאחד מחדש את המשפחה ואפילו לשכנע את אביה שכיפה על הראש שמים לא רק בבית קברות.
"זה היה תהליך נורא יפה. ברגע ששמתי את אבא שלי בראש השולחן וביקשתי ממנו לעשות קידוש, וראה את הבנות והנכדים שלו סביבו הוא התרגש מאוד. היה אז מאוד ברור ששני הצדדים היו צריכים לוותר על הלוחמנות והביקורת. מהרגע שהתחילה המהפכה המשטרית, או הרפורמה המשפטית, הרגשנו שזה הולך רחוק מדי, כי אנחנו כבר הבנו שלשנוא את אח שלך השונה בדעותיו ממך, לא נגמר טוב. פשוט לא ידענו כמה רע זה ייגמר. אחרי יום כיפור ההוא בתל־אביב, אחותי התקשרה אליי ואמרה 'נועה, הם לא הגזימו?' ובואי נגיד שאי אפשר להאשים אותה ברוח הקודש, אבל היא ראתה את זה יותר ממני. אחרי אירועי 7 באוקטובר, עלינו עם זה על במה. יצרנו מופע שקוראים לו 'אחיות' והוא מתאר את התהליך הפנימי שהמשפחה שלנו עברה. מה קורה כשהאג'נדות עולות לראש אבל הלב קופא".
*
הרבה לפני שירון־דיין התחילה להופיעה בפריים טיים בכיסוי ראש מלא, היא פרסמה את רב־המכר "מקימי", מה שהפך אותה לסלב בקרב הציבור חובשי הכיפות ועוטות המטפחות. אבל עכשיו תיבת ההודעות שלה התמלאה גם בבקשות מהציבור החילוני, ובבית הקפה שבו אנו יושבות במתחם שרונה במרכז תל־אביב, העוברים והשבים לא מצליחים להסתיר מבטים. "זו חשיפה מטורפת״, היא משתפת, ״פתאום אני מקבלת הודעות מהמון נשים, ומהרבה כאלו שלא פנו אליי קודם. אני שמחה להיות שליחה, ובמיוחד שליחה נשית״.
על המנות שלהן זכו האחיות למחמאות מכל כיוון. אבל אחרי שהצלחות התרוקנו, ירון־דיין נאלצה להתמודד עם שאלות נוקבות וביקורת שהגיעה לשיאה עם בקשתה לקיים הפרשת חלה יחד עם המשתתפות שחלקן מעידות על קרבה לא־לוהים, וחלקן פחות. "ידעתי מראש שאני נכנסת לשדה מוקשים", היא מודה ומוסיפה בחיוך, "אבל אני אוהבת. וגם אמרתי לעצמי שצו השעה עכשיו הוא חיבורים. כמה שהחיבור נראה יותר בלתי אפשרי, התפקיד שלי הוא לאפשר אותו בכל זאת, בכוח האהבה. לעקם את הסטיגמה. אני האמיתית, נועה, אחרי סך החוויות שהביאוני עד הלום, רחוקה מאוד מכל קופסה. חוסר השייכות שלי הוא הכוח שלי. אני קוראת ליקוטי מוהר"ן וגרוסמן, יהודה הלוי ואלתרמן. הרבה שנים כעסתי על עצמי – למה את לא יכולה להחליט? לקח לי זמן להגיד נועה יא עיוורת, את לא דפקט, את גשר".
חטפת אמירות חריפות בתוכנית, זה לא היה קשה לך?
"אני לא מפחדת מהזולת. רבי נחמן אומר 'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות' הוא לא אמר את זה כי הוא דובון אכפת לי, זו פשוט הדרך היחידה לעשות שינוי בנפש הזולת. ככה מזיזים את הצד השני. לא כשמפגינים נגדו, אלא כשמחזקים אצלו את הטוב. אבל יחד עם זאת לזכור מי אני ולא להתחנף. האמת היהודית היא חותכת. אני מודעת לזה שלפעמים הדתיים נוטים להתנחמד יותר, אני רואה את זה. אבל אני לא בעד. אני אישית פשוט נחמדה אבל זו הסיבה שהרבה זמן לא השתתפתי בפאנלים פוליטיים. אני מבינה ששם זה השיח, ואני באה ממקום אחר".
צילום: שאטרסטוק
הכניסה של אחותה ושלה למטבח המנצח הוכיחה שגם אם הדעות לא מסתדרות בזירה הפוליטית, במטבח הכול יכול להתחבר שוב, במיוחד כשמדובר בנוסטלגיה לטעמי הילדות. "בהתחלה חיפשנו אחרי טעמים משותפים. הרי לא בישלנו יחד מאז שהיינו ילדות. אז חזרנו לגיל חמש־שש־שבע וגילינו ששתינו אוהבות עדיין את אותם דברים. כשחזרתי בתשובה אף אחד לא הכשיר את המטבח, ואני העדפתי להתרחק מאשר לכפות. טעיתי. היום כשבאה אליי אמא של בעל תשובה ואומרת שהיא לא מוכנה להכשיר בשבילו כלום, אני מסבירה לה כמה היא תפסיד מזה. אין תחליף למשפחה, לאחים, לאמא ואבא. יש קומה בנפש שאף מסעדת פאר לא תעניק לך, רק האוכל של אמא שלך. שיש בו את מה שהיא לוחשת לסיר, ואת כמה היא רוצה בהצלחתך. כשאני מבשלת לילדים שלי אני לוחשת לאוכל שלי את כל התפילות. זה המעשה הכי יהודי".
הכותרות שליוו את השתתפותה בתוכנית התייחסו לחזרתה של ירון־דיין לפריים טיים עשרים שנה אחרי חזרתה בתשובה. למרות השנים הארוכות שעברו מאז שכיכבה מול המצלמות, והתדמית שהשתנתה, ירון־דיין לא פוחדת להגיד בקול שהיא רוצה לחזור ל"מקום הולדתה".
עשינו החייאה למשפחה. עם האחות גליה בתוכנית | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
"אני זקנה מספיק כדי לדעת שפריים טיים הוא מפלצת עם אלף עיניים ואלף שיניים, אבל אני אוהבת את זה", היא מחייכת, "זה מחזיר לי אזורים בעצמי שאני מאוד אוהבת. מחזיר אותי. כל פעם שאני מופיעה קצת, אני מקבלת את אותה שאלה מעצבנת, 'אה, אז חזרת אלינו בסוף?'. פעם הייתי מחייכת בנחמדות ומבליגה, אבל היום אני עונה 'מה, הטלוויזיה של אמא שלך?' היום אני מודה שבא לי לחזור לזה. עזבתי להמון שנים, ואמרתי הרבה 'לא'. אני כן עושה פרויקטים מדי פעם, לא אכפת לי לחזור אליהם".
אחד הפרויקטים שהיא מדברת עליהם היה השתתפותה בתוכנית יס־מן בהנחיית חנוך דאום. שם סיפרה בגילוי לב על ההתאקלמות הקשה בחברה החרדית בשנים הראשונות של החזרה בתשובה. "כשאת חוזרת בתשובה הדבר הראשון שאת שואלת את עצמך זה ממי ללמוד. ולפני 30 שנה, זה היה אך טבעי ללכת למי שהכי חרדי, הכי גדול, וללמוד ממנו. ועם יד על הלב, למדתי אוצרות שאני משתמשת בהם כל יום. גם אם חלק מהלמידה זה להבין שזו פשוט לא המדרגה שלי".
בתוכנית של חנוך דאום אמרת שהרגשת שהחברה החרדית דרסה אותך.
"באנו למקום שבו אם אתה לא מתאים לקובייה מסוימת, אתה לא שייך. הם לא אשמים, אנחנו רצינו להידחף. באנו ללמוד ולמדנו המון, אבל חטפנו המון. אלו היו שנים של לחיות במנזר, אבל החיים שלי הם לא מנזר. החיים שלי הם תיקון. זה קשור בהורים שלי, במקום שגדלתי בו. זה קשור לאנשים שהם בכלל לא דתיים. הילדים שלי דורשים ממני את אותה מיומנות ותל־אביב היא גראונד זירו, היא מקבלת הכול", ירון־דיין מסבירה ומחווה על הבניינים סביב, "את צריכה להיות הרבה יותר מאישה עם כיסוי ראש כדי שיחשבו שאת מוזרה. אני מאמינה שהעיר עזרה לי למצוא את הדרך שלי".
ירון־דיין הייתה נשואה ליובל דיין, ואי אפשר שלא לדבר על זה כשפורסים את סיפור חייה לפרטים. את בעלה לשעבר היא הכירה כשעבד כתסריטאי בערוץ 2. יחד הם צעדו יד ביד לעבר חסידות ברסלב ומשם גם פתחו מרכז לקירוב לבבות בשם ״התהוות״. לפני כשבע שנים הם נפרדו, כשיובל החליט לעזוב את הדת וללכת במסלול חיים שונה לגמרי. לירון־דיין חשוב להבהיר שהיא מסרבת להגדיר את יובל כיוצא בשאלה. "אני בן אדם שלא מקבל הגדרות כאלה. זה תהליך של עליות וירידות. יובל יכול להגיד עד מחר שהוא חזר בשאלה, אבל אם אני לא נותנת כותרות כאלה לאף אחד, הוא בטח לא יהיה הראשון".
כשהוא החליט לעזוב זה ערער אותך?
"זה לא ערער כמו שזו הייתה שעת מבחן ענקית שלא ידעתי מה תהיה התוצאה שלה. יובל היה אחראי על התורה, הפצנו את התורה שלו. ואם עשיתי משהו בשנים האלה, זה לקחת את התורה הזו ולהפוך אותה לשלי. הפתיע אותי שלא הורדתי את המטפחת אחרי הגירושים. ראיתי סביבי אנשים מתפרקים בעולם התשובה, יש נשים שהורידו מטפחת והרימו ידיים. אני לא עליונה מהן. אבל הרגשתי שהנפש שלי אומרת לי ׳נועה, א־לוהים הוא בפנים ואת לא יכולה להוריד אותו׳. אבל עדיין יש מעל הראש שלי שלט 'סכנה, כאן בונים'. אני לא מוצר מוגמר. אני פשוט מבינה מה הקרב שלי. פעם פגשתי חולת סרטן שאמרה לי שהיא רוצה לעשות הרצאות אחרי שהיא תבריא. אמרתי לה 'רק למי שמנצח יש מה להגיד?' אנשים חיים בהפסד. אבל גם כשאת מרגישה הפסד צורב, יש לך זכות קיום. ועד שאני לא אגיע לקו הסיום של המסע שלי, אני לא באמת אדע".
רעידת האדמה שחוותה ירון־דיין לימדה אותה שלעיתים מה שהתאמצת ללמד אחרים, בעצם נועד לעזור לך במשבר שמעולם לא דמיינת שתעבור. "אף פעם לא ראיתי את עצמי עוברת לפאזה של גרושה. פתאום אני צריכה להתייצב בשביל הילדים, להיות חזקה. מי חשב שאני צריכה להיות חזקה? רציתי להיות חלשה, טועה וחמודה. אבל יצא שלפני שמונה שנים התפרק לנו הבית ויצאתי למאבק שלא בחרתי לצאת אליו, כשעיניהם של שבעה ילדים נעוצות בי. כל החיים הייתי בטוחה שאני מלמדת את הבנות שלי תורה, להכין בצק לחלות, לנקות את הבית לשבת, להתפלל, ופתאום אני צריכה ללמד אותן איך לא מתפרקים ממשבר, איך מכניסים חיים לתוך ארגזים, עוברים עם המשאית למקום אחר לגמרי. רבי נחמן אומר שכל פעם שאת פוגשת את התחתית של הבריכה את חייבת לקפוץ למעלה. זו מהות החסידות. להיות בקיא בעלייה כמו בירידה. לימדתי את התורה הזו לאחרים, בסוג של התנשאות עד שהתברר שאת הכול הייתי צריכה ללמד את עצמי. לא רציתי את התפקיד הזה אבל כמוני יש עוד הרבה נשים חזקות. אנחנו כמו מחתרת, נושאות משא של חוסר הבנה על מהות וזוגיות".
ומה לימדת את עצמך?
"כשהאדמה רעדה בעולם שלי חשבתי שזה הסוף. וקשה לתאר את ההקלה הגדולה שהייתה לי אחרי ששחררתי, ואמרתי 'נועה, שומעת? לא מתים מזה'. כשהבנתי שאני יכולה להפסיק להחזיק את הבטן בפנים, ולדגמן יהדות בתקווה שהילדים שלי יקנו את זה. ההפך, הבנתי שעכשיו זה הזמן לתרגל את כל מה שלמדתי. היו אימונים, ועכשיו זה קרב. בואי נראה אותך חסידת ברסלב, מאמינה שאין תהום ואין ייאוש. ככה זה. תורתו של ר' נחמן זו תורת הלב השבור. כשכולם התייאשו ממני כולל אני, תמיד העיניים שלו היו שם עם מבט שאומר 'אין ייאוש בעולם כלל, את מתבלבלת'. אז נכון, האדמה רועדת, ואני אלמד אותך מה עושים. איך מחזיקים תקווה, איך מתמודדים עם הקונפליקט מול מי שחשבת שתהיי. חשבתי שבגילי אני איילד נכדים ובסוף אני מיילדת את עצמי, זו זכות. הרבה שנים חשבתי מה אני אעשה עם האצבע שהייתה עליה טבעת. והבנתי - הכול סיפור מסגרת. קיבלתי עוד גלגול, ואני מודה לקב"ה על כל רגע. על התקופות שבהן ילדתי כל שנתיים, על המשפחה שהקמתי וגם על הדרך החדשה, שמתברר שהיא נצרכת".
כמו נחישותה לא לקטלג את בעלה לשעבר, כך ירון־דיין ממהרת להגן על ילדיה, שחלקם מגדירים את עצמם יוצאים בשאלה. "אני אגיד לך יותר מזה, כשבאים אליי ילדים של אחרים ואומרים לי 'הורדתי את הכיפה, הורדתי את החצאית, אני נוסעת בשבת', אני שואלת אותם קודם כול מתי הם הרגישו יותר קרובים לקדוש ברוך הוא. ותמיד התשובה היא 'עכשיו'. אז אני אומרת להם 'תגידו שחזרתם בתשובה, לא בשאלה'. החיים הם עליות וירידות. אין חושך בלי תאריך תפוגה וכל מה שבא אלייך נועד לגדל אותך ולא לשבור אותך. אני יודעת שניסיתי להגיע איתם ליעד בדרך הקצרה, ניסיתי דוך אבל לא הצלחתי.
נועה ירון־דיין | צילום: אריק סולטן, איפור: דניאל בר־דוד
"עכשיו אני נשענת אחורה, משחררת את חגורת הבטיחות ונרגעת. אנחנו נלך בעיגולים, בעליות וירידות, ואז נגיע. אני בוטחת בהשם שישלח שליחים נאמנים לילדים שלי. זה עניין של זמן. ואני יודעת את זה כי זה קורה לילדים של אחרים איתי. וכל פעם באה אליי עלמה כזו (הדמות הראשית במקימי, ש"ד) ואני בשקט לוחשת 'ריבונו של עולם, יש עכשיו אמא שאומרת עליה תהילים בבית והם הביאו אותה אליי, תן לילדים שלי גם שליחים כאלה'".
קורה שמודדים כמה מילדייך יצאו בשאלה וכמה נשארו דתיים?
"ברור, זה מעצבן אותי בטירוף. ואם אותי זה מעצבן אז תהיי בטוחה שאת הקב"ה עוד יותר. אני יודעת את זה, אני מרגישה בלב. גם אנחנו הילדים שלו, וכשאנחנו אומרים 'כמה־כמה', מחלקים את עצמנו ואומרים למי שלכאורה לא שומר דת 'אתה לא שייך, אתה מחוץ לגדר ועד שלא תתאפס על עצמך לא תהיה שייך'. הקב"ה כועס מאוד".
למרות הטלטלה שעברה, ירון־דיין עד היום מעבירה הרצאות וסדנאות ואף מנחה קבוצות נשים בדרך לאומן. היא גם מחזיקה עמוד אינסטגרם פעיל מאוד. אבל אם תכנו אותה מחזירה בתשובה, היא תתנגד לניסוח. "ההגדרה הזו עושה לי עוול", היא מוחה, "אני מעדיפה להגדיר את עצמי מלוות תהליכים, שממילא כולנו עושים אותם. אני לא אוהבת להגיד ש'העברתי צד' כי זה לא המסר שלי, אין צדדים. נכון שאני מאחלת אמונה ושבת לכל מי שאני אוהבת. אבל זה לא התפקיד שלי בעולם, לדחוף אנשים לעשות את זה. התפקיד שלי הוא להיות אני, והשאר קורה לבד. כמו הטלוויזיה, גם זו תעשייה שהתבגרתי בתוכה. מביך אותי שמדברים איתי על דת, מעדיפה לדבר על תיאטרון. אני לא מתנשאת, אני פנאטית רק על זכותו של האחר לבחור. במדור הדרושים של עם ישראל, צריך יותר הילרים מנביאי זעם ותוכחה".
*
בשני בבוקר, פורסמו שמותיהם של חמישה לוחמים מנצח יהודה שנפלו בקרב בעזה. במקביל, שמה של ירון־דיין עלה לכותרות בעקבות ויכוח בינה לבין דנה אינטרנשיונל ששודר ערב קודם. ירון־דיין התעקשה שרוח הלוחמים חזקה, וכינתה אותם "אריות", ואילו אינטרנשיונל נזפה בה וטענה שמדובר בילדים בני 19 מפוחדים שנשלחים לחזית. "הייתה שם שיחה על השולחן, עם שתי דעות, וזה בסדר כי המטרה של התוכנית הזו היא לא רק להחליף מתכונים, אלא להפגיש חלקים בחברה הישראלית. אני עדיין עומדת מאחורי הדעה שלי שאסור לנו להחליש את עצמנו. כמובן שאני לא בעד מלחמות. אני רוצה שלום, אני מתפללת וחולמת על שלום. אני מושקעת בו. אבל אני גם חיה במציאות, לא בבועה. אז מבחינתי הדיבור על ילדים ששולחים לצבא, זה דיבור שכן בא מתוך בועה. גם אם כולנו רוצים שלום, אנחנו כרגע במלחמה, והדיבור הזה הוא כמו לירות לעצמנו ברגל".הרוח הציבורית עמדה דווקא לצידה של אינטרנשיונל, וירון־דיין ספגה ביקורת קשה ובמיוחד בשל הקטע בו האשימה את המתווכחת מולה ב"הרעלת השיח"."זו כמובן תוכנית טלוויזיה, וזה ערוך, השיח שם היה הרבה יותר גדול מזה", היא מסבירה את כוונותיה, "אבל אני עדיין עומדת מאחורי הדעה שלי והיא שצריך לתת גב ללוחמים, ולא לעודד דיבור שהוא מחליש. אני מדברת בתור אמא לחיילים שקשה לה לישון בלילה. אני רוצה להיות חזקה ברוחי, לסמוך על המנהיגים שלי. המילה להרעיל היא אולי קצת חריפה, אבל שוב זה היה ויכוח עקרוני שצולם לפני חמישה חודשים".
נבהלת מהשיח שפרץ נגדך ברשתות?
"הבוקר פורסמו שמות של חמישה לוחמים שנהרגו, בגיל של הילדים שלי, חברים שלהם. זה הפקודים של הבן הגדול שלי, והיו שם מפקדים בכוח שנפצעו. אז מעבר לזה שאני לא כל כך צורכת את התקשורת הזו, היום אני אפילו לא מסוגלת לתת לזה כוח. איבדנו חמישה חיילים שהגנו על המולדת, ואני אלך לקרוא טוקבקים? זו סערה שאני לא מבינה מה הקשר שלה עכשיו למציאות. לאף אחד לא נעים להיות בתוך סערה כזו, והמטרה שלי בהשתתפות בתוכנית הייתה ועודנה הידברות. אבל יש מלך לעולם, והוא דן הכל".
מאז המלחמה ירון־דיין עברה לישון על הספה כדי להימלט מהחרדות כאם לחייל קבע, למילואימניק וללוחם סדיר. "עד היום לא חזרתי למיטה, אני ישנה טוב יותר עם החדשות ברקע", היא אומרת, "ואין לי טלוויזיה בחדר שינה. כשאמא לא יודעת איפה בדיוק הילדים שלה נמצאים, השקט הזה עד שאת נרדמת הוא קשה מאוד. אני יודעת שעדיף לי לכבות את הטלוויזיה, ללכת להדליק נר לר' נחמן או לעשן במרפסת. זה בוודאי יותר מועיל. אבל כולנו בסף חרדה כזה שאנחנו מרגישים שרק אם אנחנו מחוברים לתקשורת, אנחנו בסדר. זה שקר".
כשעולה הבוקר, לוח הזמנים שלה משתנה ואליו נכנסים גם אירועים שתמיד סירבה להנחות, כמו הפרשות חלה. "פעם, כשהזמינו אותי להנחות אירוע מסוג כזה הייתי מסרבת, אבל מאז 7 באוקטובר אני מסכימה. מישהי מקיבוץ יגור שהבת שלה ואמא שלה היו חטופות ביקשה ממני לעשות לה הפרשת חלה. היא אמרה לי 'אני לא רוצה לייט, אני רוצה את הגרסה המלאה. הכול כולל הכול'. אמרתי לה 'חברות שלך יהרגו אותי'. אבל זה לא שינה לה, היא אמרה שהן יסתדרו. ובאמת חוץ ממנה, מצאתי את עצמי מול 300 סקפטיות. אמרתי לקב"ה 'שומע, אתה מוכן לבוא רגע לקיבוץ יגור?'. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל הייתה שם שכינה. בשישי כבר שחררו את אמא שלה, רגע לפני כניסת שבת. כמה טלפונים קיבלתי מהקיבוצניקיות שהיו בהלם. הן אמרו 'אבל אנחנו לא מאמינות בזה!'. עניתי להן 'אבל לרגע האמנתן'". ומאז גם היא יודעת שהשכינה מגיעה לכל מקום.
לפי הסטטיסטיקה ירון־דיין אמורה להוציא בזמן הקרוב עוד ספר. היא לא פוסלת זוגיות חדשה ובאופן כללי משתדלת כמה שפחות לסרב. "אני לא חוסמת שום דבר. להגיד שאני מחפשת באופן פעיל יהיה שקר, הגזמה. אבל הלב שלי פתוח והפנים שלי קדימה. רבנו אמר 'ה' גדול ואין אנו יודעים כלל'. הכול ברגע יכול להשתנות. במקום להגיד שהחיים מלאים צרות ומשברים אפשר לומר שהעולם הולך לקראת תיקונו. חשוב לזכור את זה. בסופו של דבר, אני רוצה להיות זקנה חכמה, עם קמטים של צחוק. שכל מה שעברתי יראו על הפנים שלי. אז אני מקפידה לצחוק לפחות פעם ביום, ולרקוד פעם ביום, ולהפסיק להגיד לא".