היום זה נשמע מופרך, אך בשנת 1965 התקיים דווקא בטהרן כנס של ארגון זכויות האדם העולמי, שעסק בשוויון זכויות לנשים. את הכנס הובילה אשרף פהלווי, אחותו של השאה, והייתה בו גם נציגה ישראלית: חוה כהן, יו"ר מועצת ארגוני הנשים בישראל. במהלך הכנס היא פגשה את שַמְסי מוֹרָדְפּוּר חִכּמַת, נשיאת ארגון הנשים היהודיות באיראן, ושמעה ממנה שהנשים סובלות מאפליה קשה בתחום דיני המשפחה בשל שורת מנהגים ותקנות של הקהילה היהודית. חכמת סיפרה כי פנתה לארגונים יהודיים רבים, אך לא מצאה אוזן קשבת. לא נותרה לה ברירה, אמרה, אלא להגיש לשאה עצומה בדרישה להפקיע מבתי הדין היהודיים את העיסוק במעמד האישי, ולהעביר את הסמכות לערכאות המוסלמיות, שהן ליברליות יותר.
כהן החליטה להיחלץ למציאת פתרון. היא נפגשה עם הרב ידידיה שופט, הרב הראשי של יהודי איראן וראש מערכת בתי הדין שם, והציעה לפנות לשר הדתות בממשלת ישראל ולרב הראשי הספרדי של ישראל. הרב שופט הסכים לקבל את ההנחיות שיגיעו מהרבנות הראשית לישראל, ובכך נפתחה הדרך לניצחון נשי ראשון מסוגו בקהילת יהודי פרס.
השתלשלות האירועים הזאת הובילה לביקור של הרב נסים באיראן. הארכיון המרשים של מכון יד הרב נסים מגלה איזו תהודה קיבל המסע הזה. "הראשון לציון הרב נסים יצא אתמול במטוס אייר פראנס בדרכו לטהרן", דיווח העיתון שערים ביום ד' בתמוז. "הגר"י נסים תיקן את מעמדן האישי של נשי היהודים בפרס", הכריזה כותרת בעיתון הצופה. אפילו המגזין "לאשה" הצטרף לשמחה והודיע: "הרב נסים עשה נפלאות".
ראשי הקהילה קיבלו את תקנותיו ללא עוררין. הראשון לציון הרב יצחק נסים | צילום: משה פרידמן - לע"מ
בי"ח בתמוז תשכ"ו דיווח העיתונאי מנחם ברש בידיעות אחרונות כי "הראשון לציון הביא ישועה לנשי פרס. השבוע התחוללה מהפכה, בא הקץ לסבלותיה של האישה היהודייה... 'כשמונים שנה ויותר נאבקנו על זכויותינו המינימליות', כתבה לפני כמה ימים יו"ר ארגון הנשים בטהרן, 'ולא הצלחנו. עתה שהה אצלנו הראשון לציון, וכמו במטה קסמים ביצע את התמורה הגדולה'... התקנות החדשות על הסדר מעמדה של האישה היהודייה, שהוצעו על ידו, נתקבלו פה אחד ובנפש חפצה. אפילו השלטונות הפרסיים נתנו להן גושפנקא חוקית".
ברש מתאר במה התבטאה נחיתות מעמדה של האישה היהודייה: "הבעל יכול לשאת כמה נשים כרצונו; מאסה נפשו באחת מהן – הריהו מגרשה. הפרוצדורה פשוטה. הכתובה – מינימלית, ומלבד הכתובה אין האישה הגרושה מקבלת מאומה; אין היא יורשת ואינה מקבלת מזונות לאחרת מות בעלה מעיזבונותיו; גם הבת הבלתי נשואה אינה יורשת כלום... אפילו רצה הבעל להשאיר משהו לאשתו או לבנותיו – נבצר ממנו לעשות זאת. יהודי פרס נמנעים מלכתוב צוואות, מתוך פחד שהדבר עלול לקרב את קיצם... רשאי הבעל לגרש את אשתו בכל עת שירצה, מרצונה או אפילו בעל כורחה; לעומת זאת אין האישה יכולה לקבל גט מבעלה, אלא אם כן מסכים לכך הבעל מרצונו הטוב".
ברש מוסיף ומתאר את השינוי שהנהיג הרב נסים: "ראשית חוכמה, ההגדרה הכללית: האישה היהודייה שוות זכויות עם הגבר. שנית, הצליח הראשון לציון 'להגניב' את חרם דרבנו גרשום לתוך יהדות פרס... לא יישא יהודי מפרס אישה על אשתו הראשונה, אלא בהסכמתה המלאה וברשות בית הדין; לא יגרש יהודי את אשתו כי אם ברצונה ובהסכמת בית הדין; זכאית מעתה הבת לירושה כבן; מעתה תקבל האישה מזונות מן העיזבון של הבעל שנפטר כל ימי אלמנותה. כמו כן מתחייב הבעל לזון את בניו ואת בנותיו הקטינים עד גיל 18 (דבר מהפכני ובלתי ידוע עד כה בפרס). הרב הראשי נסים הדפיס כאלף טפסים של הכתובה החדשה וחילקם בין יהודי פרס בעת שהותו שם. מעתה תהיה זאת הכתובה המחייבת, זאת – ואין בלתה.
"במסמך הרשמי שנחתם על ידי נציגי כל החוגים והמנהיגים של היהודים החיים עדיין בפרס נאמר בין היתר: 'כל האמור אמת וצדק ונעשה בהסכמתנו ובאנו על החתום מתוך הכרת תודה לכבוד הראשון לציון שיצא לישע עמו בגלות איראן, ובא לרעותנו על מבועי התורה והצדק'".
העיתונאית חנה פאר מ"לאשה" הגיעה בעצמה לטהרן, ותיארה את מראה עיניה: "התלהבות הנשים האומללות, שזכו לעלות מדרגת 'שפחה' לדרגת 'אישה', הייתה גדולה. הן השכימו והעריבו לפתחי מלונו של הרב. הן דחקו אישה את רעותה כדי לראותו מקרוב ולהשיח לפניו את מר ליבן... המסע בפרס תם, אך לא תמו פעליו של הראשון לציון. מי ייתן ויבוא היום, וגם אנו, נשות ישראל, נזכה לכתובה מתוקנת כזאת".
שבועות ספורים לאחר שובו ארצה כתב הרב לראש הקהילה היהודית בטהרן, חביב אלקניאן: "אני נושא ונותן עם דיין חשוב ומומחה המכהן בבית הדין בירושלים שיסכים לקבל על עצמו משרת הדיין בטהרן, למצער לתקופה של שנה־שנתיים. אם יסכים תבוא תקנה חשובה לקהילה... בטוחני שנגדו לא יכול איש מחכמי טהרן לעשות דבר". לבסוף, שימש הרב שלמה ילוז כאב בית הדין החדש והמחייב שהקים הרב נסים בטהרן.
הראשון לציון המשיך לשמור על קשר עם ראשי הקהילות היהודיות. "מצאתי את אחינו בפרס בעלי אמונה, שאם כי איננה מתוך הכרה וידיעה, יכולה היא על ידי הדרכה ולימוד להיות מבוססת וחזקה", הוא כותב לעזיז כהנים, ראש הקהילה היהודית בשיראז. "כבר אמרתי בנאומי בחצר בית הכנסת מה גדול צערי לראות מצב אחינו ב'מחנה'. שומה על ראשי הקהל לעשות כל שבכוחם לרומם אותם משפל מצבם, לדאוג לחינוך הילדים וכלכלת הנצרכים. ראוי לכם מאוד להשתדל לחסל את המחנה (כינוי לרחובות הגטו היהודי - א"כ), לקלוט את יושביו בתוככם ולהכינם לעלייה לישראל". כעשור לאחר מכן נסגרו השערים, והקשרים בין הישראלים ליהודי איראן נגדע באחת. חביב אלקניאן עצמו היה אחד מקורבנות השלטון הח'ומייניסטי: ב־1979 הוא נידון למוות, בין השאר באשמת פעילות ציונית.
"הביקור של הרב נסים באיראן מיזג והביא לידי מימוש שני קווים מנחים בדרכו ובהנהגתו של הרב: חתירה לעזרה לקהילות יהודיות בעולם, ולצד זאת – פעולה בתחום מעמדן המשפטי והתורני של נשים בעולם ההלכה", אומר הרב ד"ר יצחק בן־דוד ממכון יד הרב נסים.
במהלך הביקור גם הצליח הרב נסים להציל יהודי ממוות. באירוע קבלת הפנים בטהרן השתטח למרגלותיו יהודי מקומי וביקש את עזרתו: הוא סיפר שבנו נידון למוות בשל עבירה כלכלית, ושהשאה כבר אישר את ביצוע גזר הדין. בו במקום כינס הרב נסים את צמרת הקהילה לטכס עצה, והמכובדים החליטו לפנות לדודתה של אשת השאה בבקשה שתתערב. כשבוע לאחר שובו ארצה דווח לרב נסים שעונש המוות הומר במאסר עולם.