"הבנתי שהסרטונים הללו הם סנאף טהור, הפסקתי לצפות בהם וחזרתי לספרים"

תכולת הספרייה בעיקר פרוזה שנאספה לאורך השנים המשותפות שלנו, וגם ספרים שכל אחד הביא איתו כנדוניה. כמעט כולם בעברית, למעט מדף של ספרי פנטזיה באנגלית שבן זוגי מטפח שנים רבות. יש כמה "מציאות" מיוחדות כמו ספר ישן ובלעדי של הסופר טרומן קפוטה, שבן זוגי השיג במיוחד עבורי, וכן ספרים נוספים של קפוטה, גדול הסופרים האמריקנים במאה העשרים, שאין להשיג בחנויות.

שיטת מיון צידה הימני של הספרייה שמור לספרי פרוזה ומעט ספרי שירה (אי אפשר בלי יונה וולך), ויש חלוקה בין סיפורת עברית לתרגומים. אני שומרת חצי מדף לספרות פמיניסטית והגות הנוגעת למגדר, כמו "טראומה והחלמה" של ג'ודית הרמן לואיס, או "בכלא אני נחה" – ראיונות עם אסירות שכתבה מיכל סופר. אומנם אלה לא ספרי פרוזה, אך הם מהווים את התשתית לעשייה היומיומית שלי. צידה השמאלי של הספרייה מוקדש לספרי פנטזיה, ספרי "עצות" שאני לא סובלת ובן זוגי מחבב, כמו "על ניהול ועל החיים עצמם" או "מרעיון לעסק", ספרי היסטוריה וספרי שואה. המדפים הנמוכים ביותר שמורים מטבע הדברים לילדים, ושם בדרך כלל הבלגן חוגג. בעבר הפריע לי לראות את "איה פלוטו" ואת "הקטר שרצה לנסוע לרומא" זרוקים, אבל היום אני מקבלת את זה באהבה רבה. הילדים שלי הם ילדים קוראים, ובבית הבא הם יקבלו ספרייה נפרדת משלהם. שום ספר לא נזרק אצלי. הספרים יחכו גם לדור הבא, כשיבוא.

מדף קרוב ללב עם השנים הסוגות בספרייה התפתחו, והיום יש בה ערימה נפרדת של ספרי ממואר – הסוגה הספרותית הפמיניסטית ביותר וגם החביבה עליי מכולן. הבחירה להפוך את חוויות החיים, לעיתים חוויות קשות ביותר, לפרוזה להמונים – היא אמיצה מאוד. כשאני צריכה השראה לכתיבת הממואר האישי שלי (שעוד תיקח שנים), הממוארים של אושן וונג, "לזמן קצר יש בנו קסם", ושל וויויאן גורניק, "היקשרויות עזות" – הם הקרובים ביותר ליד וללב.

השפעת המלחמה בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר הייתי מחוברת לחדשות בלי הפסקה, לסרטונים ולעדכונים שהסבו לי חרדה נוראית, כמו לכל מי שחי כאן. בשלב מסוים הבנתי שהסרטונים הללו הם סנאף טהור והפסקתי לצפות בהם. חזרתי באופן מכוון לממוארים שלי, אלה שכבר קראתי בעבר וידעתי שעושים לי טוב, וקראתי בהם שוב ולעיתים שוב ושוב. הכנתי רשימות קריאה סדורות. אני מוצאת שהקריאה מפחיתה חרדה והכתיבה עוד יותר, כשאני מצליחה לכתוב.

על ארבעה ספרים

נערות אובדות

ליאת אלעזר, סטימצקי

מחברת הספר הקשה הזה, ששמו מדויק כל כך, היא שורדת זנות שהייתה לי הזכות להכיר כשהתחלתי את תפקידי הנוכחי. היא שרדה בגבורה רבה תופת אישית נוראה. בכנות מלאה היא כותבת על השידול לזנות מגיל צעיר מאוד, הסרסור בידי אימה והחיים בזנות, פה במדינת ישראל, שלה ושל חברותיה לטראומה. הנשים הללו הן ההשראה שלי בכל בוקר, הסיבה שבגללה אני קמה מדי יום לעבודה.

בדם קר

טרומן קפוטה, לדורי

רומן לא בדוי על רצח ללא מניע. קפוטה קרא ידיעה קצרה בעיתון על רצח אכזרי של בני משפחה אחת בקנזס ונסע לסקר את האירוע מטעם הניו־יורקר, מסע שהוליד את הספר וגם את סוגת הניו־ג'ורנליזם. קראתי את הספר כשהייתי בת 23. לא הכרתי את הכתיבה של קפוטה קודם לכן, ומעודי לא נתקלתי בכתיבה עשירה כל כך. אני זוכרת את הקריאה בנשימה עצורה, ואת המתח הרב אף שידעתי את הסוף.

היקשרויות עזות

ויוויאן גורניק, תשע נשמות

גורניק, יהודייה ניו־יורקית, מתארת את היחסים בינה ובין אימה ואת ילדותה בשכונת הברונקס של שנות הארבעים והחמישים, המלאה במהגרים יהודים ממעמד הפועלים. המרחב הנשי הקהילתי עומד בלב הספר וגם יחסי השכנות בין הנשים, ההתבגרות והחניכה של המחברת, ודמויות השוליים שקיימות בכל קהילה. גורניק כותבת על עצמה וגם מציבה דיוקן של חברה ושל תקופה בכישרון, בהומור רגיש ובאנושיות ללא סוף.

לזמן קצר יש בנו קסם

אושן וונג, מטר

הממואר האישי ביותר שקראתי. רומן ביכורים שהפך לרב מכר, הכתוב כמכתב של בן לאימו, אף שאינה יודעת לקרוא. זהו ספר מלא חיפוש אחר אהבה, זהות, מעמד וגזע. וונג, משורר וסופר אמריקני ממוצא וייטנאמי, מתאר את חייו של מהגר באמריקה שחי בין עולמות חצויים ומנסה להשתייך אך גם לא לאבד את עצמו. התרבות הוייטנאמית וחוויית ההגירה רחוקות ממני מאוד, ובכל זאת חשתי שזה הספר שלי.