עשרות טילים שוגרו לעבר ישראל בלילה השני של מבצע "עם כלביא", בין שבת לראשון. אך טיל בליסטי אחד מדויק פגע בבניין רב קומות בפתח־תקווה. ארבעה ישראלים נרצחו, עשרות נפצעו ונזק נרחב נגרם לעשרות דירות במבנה עצמו ובבניינים נוספים ברחוב. תוך רגע אחד, מצאו את עצמן עשרות משפחות ללא קורת גג.
שעות ספורות לאחר מכן, התייצבו כ־50 צעירים וצעירות, לבושים בחולצות לבנות עם לוגו של ארגון "לב אחד", כפפות עבודה ומטרה אחת: לסייע למאות הישראלים שנפגעו בעקבות נפילת הטיל האיראני. מי שהוביל את החבורה הזאת הוא משה טבנקין, ראש תוכנית המנהיגות של עין־פרת בבקעה, שנדרש למשימה החשובה יחד עם חניכיו. טבנקין, או פשוט "מויש" בפי כולם, מספר כי ההחלטה להתייצב בזירת הנפילה בפתח־תקווה באותו בוקר התקבלה דקות אחרי שצפה בתמונות ההרס מהמקום. "הגענו לשם וראינו הרס מטורף. כל הדירות התפרקו לגמרי. בעלי הדירות שחולצו בלילה מהממ"דים שבו למקום באור יום אחרי שפיקוד העורף נתן אישור בטיחותי להיכנס. הם היו בשוק, עברו בין ההריסות, והבינו לאט־לאט שלא יוכלו לחזור לשם בחודשים הקרובים, וחלקם גם בעוד שנה, וכעת הם יתפנו למלונות או יגורו אצל ההורים. אנשים עם משפחות פתאום מוצאים את עצמם נוודים", הוא מוסיף לתאר, "כשהגענו לשם אנשי העירייה חיברו אותנו לדיירים, וביחד עלינו לדירות שלהם ועזרנו להם לקחת דברים יקרי ערך מתוך ההריסות".
צילום: אריק סולטן
מאז אותו יום המשיך טבנקין עם המתנדבים בין כל הזירות של פגיעת טיל, כשהכמות שלהם הולכת וגדלה. בכל מקום הסיוע היה שונה – מניקיון וסידור בדירות שנפגעו בצורה מועטה ועד לפינוי רהיטים וחפצים יקרי ערך בדירות שמיועדות להריסה, והכול תוך הסברים חוזרים על הרגישות שצריך לגלות כלפי התושבים שמתמודדים כעת עם סיטואציה קשה. "פגשנו אנשים שכל העולם שלהם נמצא בדירה. היה אחד עם אוסף גיטרות, אז עזרנו לו למצוא ולהוציא אותן, במקום אחר מצאנו מכשיר שמיעה של אדם מבוגר שרגע לפני האזעקה הסיר אותו, היה גם צלם שכל העבודה שלו נמצאת במצלמות, כלי עבודה וכרטיסי זיכרון שלו התפזרו ועזרנו לו למצוא אותם. במשך המון זמן חיפשנו טבעות מזהב שמישהי קיבלה בירושה מסבתא שורדת שואה". טבנקין, שלא גדל בסביבה דתית, הופתע לשמוע את המתנדבים ממלמלים שוב ושוב את הסגולה למציאת אבדות שמתחילה במילים "אמר רבי בנימין", וחשב לעצמו שזה בטח לא מזיק, כשלבסוף הטבעות נמצאו.
מעבר לסיוע עצמו, הוא והחניכים שלו לקחו מהחוויה מסרים משמעותיים. "ראינו כמה חשוב לייצר חברים בחיים. הגענו למשפחות שכל החברים שלהם באו לעזור באריזות, בפינוי הדירה ובנַגלות עם הרכבים. לעומת זאת היו דירות שאנשים ישבו שבורים ומיואשים אחרי שהבינו שהחיים שלהם השתנו לרעה ברגע, והם לא יודעים איפה להתחיל מרוב הרס ובלגן. ואז החבר'ה שלנו הגיעו, ארבעה־חמישה לכל דירה, ושאלו אותם מה הם רוצים לקחת. אלה מקומות שלמדינה אין את כוח האדם לזה, ואנחנו היינו אלה שבאו ואמרו: הצרה שלכם היא הצרה שלנו. מבחינתי, אחרי הטייסים שתקפו באיראן שהיו הכי חשובים בתקופה הזאת – אנחנו במקום השני".
אם שם המשפחה שלו מצלצל לכם מוכר, זה לא במקרה. מויש הוא נצר למשפחת טבנקין המפורסמת. סבא־רבא שלו הוא יצחק טבנקין - מאבות התנועה הקיבוצית, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד וחבר הכנסת שפעמים רבות נכנס לוויכוחים אידיאולוגיים מרים עם דוד בן־גוריון. סבו הוא אהוביה טבנקין, איש העבודה שדגל ברעיון ארץ ישראל השלמה, הקים וליווה נקודות התיישבות רבות בכל הארץ – מאלון־מורה וקדומים ועד חיזוק הקיבוצים יראון וגשר בתקופות הקשות. מויש עצמו גדל כדור רביעי בקיבוץ עין־חרוד מאוחד למשפחה שורשית במיוחד. "לעומת משפחות אחרות של אבות הציונות, שלא תמצא את הנינים שלהם בשום מקום, המשפחה שלי עדיין עושה דברים מדהימים ואידיאולוגיים מאוד, ומשם אני בא", אומר מויש ונזכר בסבו אהוביה, שנהג להסתובב איתו בשדות עמק יזרעאל, "הוא היה פרא אדם, בקטע טוב. בכיתה ד' הוא לקח אותי לשדות ואמר לי לעלות לכיסא הנהג. בכיתה ט' כבר עלינו על הכביש כשהוא לידי. נסענו בכל יהודה ושומרון וחילקנו בחוות הוותיקות את התוצרת החקלאית שלנו. היינו בחווה של סקאלי ובגבעות עולם, על זה גדלתי, ובכל פעם עברנו דרך בקעת הירדן".
אחרי התיכון הגיע למכינה הקדם צבאית עין־פרת בכפר־אדומים והמחשבות על היחידה שישרתו בה העסיקה אותו ואת חבריו. "המשימה הביטחונית שעושים בגדודים נראתה לי קריטית", הוא נזכר במחשבותיו אחרי מפגש מקרי עם לוחם בגבעתי. "החלטתי ללכת לשם. התווכחנו על זה, וככל שהעמקנו בוויכוח, הדעות שלי הלכו ונהיו קיצוניות". במשך 15 שנה שירת טבנקין במשמר הגבול, בעיקר ביהודה ושומרון, עד שהשתחרר לפני חמש שנים בדרגה המקבילה לרב־סרן. "עזבתי כי הרגשתי שאני במערכת שאי אפשר לפעול בה והיא כובלת אותי. הפכתי למשרת של הסמכות".
טבנקין (39), נשוי לסמדר, והם גרים ביישוב אלון עם ארבעת ילדיהם. בשנים האחרונות הוא עומד בראש שני קמפוסים בבקעת הירדן של מכינה קדם צבאית שנקראת "תוכנית המנהיגות של עין־פרת", הראשון בקיבוץ גלגל והשני במושב גיתית. בשנה הקרובה ייפתח קמפוס נוסף במושב רועי. בשלושת המקומות יהיו כ־80 צעירים וצעירות.
"אנחנו לא בכוך, כמו בישיבה, אנחנו יוצאים החוצה כל הזמן", הוא אומר בגאווה, "אף ארגון לא יכול להביא את הכמות הזאת לבקעה חוץ מאיתנו. עצם זה שאנחנו מביאים לפה חבר'ה צעירים ליישובים עושה משהו. בקיבוץ גלגל, בין כיתה ז' לכיתה י"ב יש חמישה ילדים. זהו. אין צעירים. לילד בכיתה ו' אין למי לשאת עיניים. וכשמגיעים לכל קמפוס 25 חבר'ה צעירים שעוזרים בגינון, מפעילים בית מדרש ופותחים מחדש את חדר האוכל שנסגר לפני שלוש שנים, זה עושה משהו. בשביל קיבוץ, חדר אוכל זה כמו בית כנסת ליישוב דתי, פה נפגשים ומדברים ומכירים, ואני בתור קיבוצניק לשעבר אמרתי שקודם כול אנחנו נכנסים להפעיל את חדר האוכל, והצלחנו להביא את תושבי הקיבוץ לאכול פה בצהריים. נכון, מכיניסטים זה לא 'הדבר האמיתי' אבל זאת תנועה מטורפת. בחזון נביא לפה 500 צעירים בשנה שיהיו בכל יישוב בבקעה, וזה ישנה את המציאות בכל האזור".
מנהיג דומיננטי. במרכז: הסבא–רבא יצחק טבנקין | צילום: פריץ כהן, לע"מ
החזון מרשים, אבל זה נשמע כמו מקרה קלאסי של "תחנת רכבת". החבר'ה הצעירים יבואו וילכו, איך תגרום להם להשתקע?
"אני מסתכל על מכינות עלי ועצמונה, שהיישובים סביבם מלאים בבוגרים שלהם. האם כשהם מגיעים צעירים למכינה אומרים להם לבוא וליישב את השומרון? לא יודע. אנחנו כל הזמן מחברים אותם לבקעה, אבל עוד לא הגענו לשלב של מגורים, אנחנו רק במחזור הרביעי. הייתי רוצה ששניים־שלושה בוגרים מכל שנה יבואו להתגורר כאן. כשיהיו 500 תלמידים בשנה אז יישארו יותר. אני לא רוצה שהם יבואו רק כדי לגור פה. אני רוצה שבעוד חמש שנים מהיום יהיו פה 500 צעירים בשנה, ושלכולם יהיה בראש שבקעת הירדן חייבת להיות ישראלית ושהמדינה חייבת להשקיע פה בתשתיות. יותר חשוב לי שאחד הבוגרים יגיע לתפקיד ממשלתי חשוב, שר התחבורה למשל, וישקיע בכביש נורמלי בבקעה או ברכבת למרכז, מאשר שיבוא לגור פה. שמישהו ילך לעולם ההייטק וירצה להקים פה את המשרד שלו.
"כשבאים לפה 80 אנשים בשנה, האדוות של זה גדולות פי כמה. הם מביאים את המשפחה שלהם לבקר, ונוצרת כאן תנועה סביב המקום. ההורים האלה מובילים במשק הישראלי, והגלגלים מתחילים לנוע".
טבנקין הוא יזם שיודע לזהות הזדמנויות ולרתום אותן ליצירת המטרה הגדולה. כשלפני שנתיים זיהה שלא מעט קבוצות פונות אליו כדי שיעזור להן בפתרונות לינה במהלך טיול באזור, החליט להקים את "פרויקט האלף" שבמסגרתו כל מי שבא לישון אצלם במכינה גם יעבור שיעור וסיור בבקעה. "אנחנו מסבירים להם את החשיבות האסטרטגית והאידיאולוגית של המקום הזה עם חיבור עמוק לתנ"ך. בשנה הראשונה לפרויקט הגיעו כבר 1,200 והשנה אנחנו על 2,500, למרות המלחמה. רבים מגיעים אפילו רק לשיחה וסיור", הוא אומר ומציין שבשבוע שעבר היו אצלם לוחמי סיירת מטכ"ל וחברת הייטק גדולה מהמרכז. "הבקעה נתפסת כחמה, מגעילה ומשעממת, וזה כי אנשים לא מכירים אותה. אז כמו שיש שביל הגולן, ככה הם יזמו את השביל באזור ועשו אותו במסע הסיום של השנה, ממחסום בזק דרך ארץ המעיינות, עלייה לסרטבה וסיום אחרי ייט"ב. בחורף הוא יפה יותר משביל הגולן", טוען טבנקין ומציין שיש דף אינסטגרם לשביל וסימון מיוחד – צהוב־חום־ירוק. "הרעיון הוא להביא לכאן אלפי מטיילים בחורף".
תוכנית המנהיגות היא מכינה קדם צבאית אך נחשבת לפרטית ולכן גם אינה פועלת תחת מועצת המכינות. ההחלטה נבעה ממספר גורמים שטבנקין מעדיף שלא לציין, ונראה כי זה לא פוגם לו בגיוס התלמידים, דווקא להפך - 600 מתעניינים נרשמו, מתוכם 80 סגרו לשנה הקרובה והגיעו כבר השבוע להכשרת מד"א ומפגש ראשוני. "הם מגיעים מפה לאוזן. אנשים מבינים שיש פה משהו אחר. זו תוכנית מאוד אינטנסיבית שמיועדת למי שיש לו מוטיבציה גבוהה לעשות שינוי בחיים, מתחבר למה שאנחנו עושים פה בבקעה ורוצה גם לעשות שירות קבע ארוך בצבא", הוא מפתיע בתנאי מיוחד. "זה מביא לנו אנשים ברמה גבוהה, אבל גם אנשים שמתגלגלים אלינו ואותם אנחנו הכי אוהבים. הנוער בסיכון עבר את הדברים הכי קשים בעולם, אבל הוא לא מסכן. מי שמגיע לפה והוא נוער בסיכון – בא להוביל את הקבוצה. הם לא פרויקט אישי. גם במספר, זה מגיע ל־30 אחוזים מכל הקבוצה".
במשרד שמאחורי בית המדרש, שהוא גם חדר האוכל של קיבוץ גלגל, אנחנו פוגשים את יוני, חרדי לשעבר מירושלים שגר כיום בחווה בבנימין ומנהל אותה ביד רמה. שם הוא השלים בגרויות, התנדב במד"א ולמד במכינה בשנה שעברה. מראש הוא התלבט אם להגיע למכינה שמיועדת למקרי קצה, אך הכריע להגיע לתוכנית המנהיגות של עין־ פרת. הוא מתלבט לאן להתגייס, כי בינתיים הצבא מערים קשיים. "יש עוד חודש בגדול אבל עדיין אין לי שיבוץ. הצבא עושה בעיות. הייתי צריך להיפגש עם קב"ן כדי להיות לוחם ובשביל לקבל יום סיירות", הוא אומר.
"הרבה פעמים אנחנו עוזרים להם", מציין טבנקין, "כל שנה יש לנו שישה־שבעה חרדים לשעבר שההצלחות שלהם בצבא הן לא נורמליות. גם בתוכנית, המובילים הם חבר'ה כאלה. יוני הוא יוצא דופן, כי בשלב מסוים הוא כבר הפך להיות חלק מהצוות. זו לא תוכנית של נוער בסיכון ולא תוכנית אליטיסטית כמו שיש בהרבה מהמכינות, פה זה שילוב אמיתי. הדור הבא של מי שישנו את המדינה הם לא האליטיסטים, הם החבר'ה שעברו משהו בחיים ויש להם יכולות. הבוגרים שלנו שהם חרדים לשעבר צומחים בצבא, הם מבינים שזאת ההזדמנות שלהם אחרי שאצלנו הם קיבלו כרטיס כניסה לחברה הישראלית, ושם הם עושים פלאים. בסוף רוב החרדים לשעבר כן חוזרים הביתה וההורים שלהם מגיעים לפה לטקס סיום".
טבנקין מציין ש־50 אחוזים מהמחזור הראשון נשארו לשירות קבע בצבא, קצינים ונגדים. "הרעיון הוא שהם יהיו סוג הקצינים שחסר ושצריך כדי שישנו את המצב".
יש אנשים שלא אמורים להיות קצינים – לא תקבל אותם למכינה?
"המכינות מפספסות בכך שהן לא קובעות יעדים גדולים לחניכים שלהן. מי שיודע מראש שהוא לא רוצה להיות קצין – שלא יבוא אלינו. אנחנו מחפשים אנשים שילכו לצבא כדי להתמסר. האנשים הטובים בדרך כלל עוזבים את צה"ל בשלב מוקדם ומי שנשאר אלה החבר'ה שרואים בצבא מקום עבודה, ואת זה חייבים לשנות. אנחנו רוצים אנשים שיראו בצבא את השליחות שלהם. אני לא חושב שכולם צריכים להיות קצינים, יש מקומות שמשפיעים יותר מאשר קצין בצבא, ולכן אני רוצה שכל מי שיוצא מהתוכנית יבין שהוא נכנס למשימה של העם היהודי. נכון, אלה חיים לא נוחים, אתה כל הזמן בתחושה שאתה לא עושה מספיק, אבל אתה שם".
הגענו תוך שעות ספורות. טבנקין והחניכים ברמת–אביב | צילום: אריק סולטן
אתה נותן תחושת אכזבה לבוגר שלא נהיה קצין? הוא ירגיש בנוח לבוא לשבת מחזור אחרי זה?
"הוא יבוא, אבל אני רוצה שהוא ירגיש לא בנוח", הוא אומר בכנות, "מעצבנים אותי אלה שהציעו להם לצאת לקצונה אבל סירבו. יש סיבות מטומטמות. אם יבוא אליי בוגר שיגיד לי שהיה לו אחלה אבל לא מתאים לו להיות קצין וגם לא הציעו לו – סבבה, אבל אני רוצה לראות אותו 'קצין' באזרחות, שישפיע. בוויכוח של מחנכים, האם אני נותן יעדים שיוצרים חוסר נעימות ותחושות לא טובות או שאני אומר שלא משנה מה הם יבחרו, אני עדיין אוהב אותם, אני מעדיף להתמודד עם תחושה שמישהו מתפדח ממני ואחר כך לתת לו הרגשה שאני איתו בכל מקום שיהיה בו, מלהיות שאנטי והכול טוב".
לטבנקין, בחור גבוה עם כתפיים רחבות, חיוך נעים ועיניים שמתמלאות בלהט כשהוא מדבר על בקעת הירדן. בהמשך נוסיף לשיחה גם פרקים מהתנ"ך ואז העיניים שלו יתרחבו עוד יותר וההתלהבות שלו תגבר. "אחרי 7 באוקטובר כולם מבינים שהגבול לא יכול להיות פה", הוא מצביע על הקו הירוק במפה גדולה, "אלא פה, בנהר הירדן. יגאל אלון גם הבין את זה אחרי ששת הימים והציע לעשות קו גבול שמתחיל מאזור כפר־אדומים, דרך שדרת ההר המרכזי עד למחולה, ואז יהיו שלוש שדרות – בקעת הירדן, יהודה ושומרון והשפלה, וזה יבודד את כל המדינות המוסלמיות ממזרח – ירדן, עיראק ואיראן. היום אנחנו מבינים כמה זה מטורף ושאי אפשר להסתמך על הקו בשפלה".
טבנקין מספר שאחרי ששת הימים, מפקד הפלמ"ח לשעבר הציע גם את תוכנית אלון באשר לעתיד יהודה ושומרון: לתת את בקעת הירדן לירדנים וליצור מסדרון דרך יריחו, ואז לירדנים יהיו שני מקומות ולנו יהיה חיץ באמצע, או להקים שם אוטונומיה פלסטינית. "אחרי שהוא הציע את זה כל המשפחה שלנו החרימה אותו, כי הוא גדל על ברכיו של סבא־רבא שלי ואז שבר שמאלה. אנחנו קיבוצניקים חילונים של 'ארץ ישראל השלמה', ופתאום מגיע המצביא, הנער שגדל בתנועה, ומביא רעיון שמאלני ביטחוני. היום כבר אין שמאל כזה לצערי, כמו שאין ימין כמו סבא־רבא שלי. המסר שלו היה 'בואו תתחילו עם בקעת הירדן, עם יהודה ושומרון אני לא יודע מה לעשות'. ועם 'הלא יודע מה לעשות' אנחנו המשכנו היום. נתניהו מעצים את הבעיה ולא דוחף לשום פתרון, והמאבק בשטח הוא אינסופי. עד לפני שנה הפסדנו בו, והיום אנחנו איכשהו בתיקו, וזה רק בזכות החוות שמצליחות לעצור את כל ההשתלטות בשטחי C ו־B. אני חושב שהצעד הראשון מצידנו הוא שכמו שמתייחסים לרמת הגולן, ככה צריך להתייחס לבקעה – להכריז על ריבונות".
מקיבוץ גלגל אנחנו ממשיכים בטנדר של טבנקין לסיור בוואדי מילחה ובקו המוצבים החדש שמח"ט הבקעה החליט לאייש לאחרונה ממש סמוך לגבול. הוא מתרשם מהמהירות שזה נעשה ומשינוי התפיסה של צה"ל בנוגע לנוכחות בגבול. כשאנחנו מגיעים למוצב שמתצפת על תוואי נהר הירדן, צמוד לגדר הגבול החדשה שבנו הירדנים בין מטעי התמרים של החקלאים הישראלים, טבנקין נדלק ופותח תנ"ך. "החילונים ויתרו עליו, הידע שלהם בו מאוד נמוך, כמו של חרדים. גם אצל דתיים־לאומיים זה לא מה שהיה פעם. סבא שלי, אהוביה טבנקין, נסע עם תנ"ך פתוח ובכל מקום שהוא היה עוצר – קורא מהספר. עובר ליד סבסטיה – מקריא על השומרון ואחאב, עובר במעיין חרוד – מדבר על המיון של גדעון, וזה אחד הדברים הכי מרגשים לעשות במדינת ישראל – שאפשר לפתוח את התנ"ך ולהבין שאבותינו עברו פה. אני מצליח לעשות את זה עם לא מעט אנשים ולייצר רגש כלפי הספר והדורות הקודמים כשאנשים מבינים שהם חלק משרשרת הדורות. בתקופה שלנו, עם איראן, מבצע הביפרים ו־7 באוקטובר, אי אפשר שלא להבין שזה סיפור תנ"כי. אם יהיו פה 40 שנות שקט אז אנחנו ממש בספר שופטים. ניצחנו פה מלחמות שאין אפילו בתנ"ך.
"סבא שלי לימד אותי שהדמויות בתנ"ך הן עגולות - גם ענקיות אבל גם חוטאים. אני אומר לחבר'ה שלי להפסיק לחפש עולם מושלם, ושבכל מנהיג יש כתם כלשהו. מי שמזיז את העולם הזה – יהיה בו לכלוך כזה. 'הספר האדום' של אסף ענברי נפתח בתיאור על סבא־רבא שלי יצחק טבנקין שחוזר הביתה מהפילגש שלו, שאיתה הוא היה כמה שנים. הוא מגיע לסבתא־רבתא שלי ולבן שלהם, סבא שלי, וזה משונה. גדלתי על הדמות שלו והיה לי קשה לקרוא את הספר בפעם הראשונה, אבל הבנתי שהוא היה בן אדם. מיד חיפשתי מי היה הנין של דוד המלך. ניסיתי לדמיין מה הוא חשב על סבא־רבא שלו. כנער תמיד אהבתי שיעורי תנ"ך, ואני רואה קשר ישיר בין הדור של אז להיום".
כשאתה מגיע להעביר שיעור תנ"ך כאדם חילוני בלי כיפה, זה לא מפתיע את התלמידים?
"אני לא אוהב את המילה 'חילוני'. סבא שלי היה מסתובב בשטחים והיו שואלים אותו מה הוא, וענה: 'אני יהודי רגיל'. אני רוצה להחזיר את המושג הזה, 'יהודי פשוט, רגיל'. זה אתגר עבור החילונים, שאותם אני רוצה להפוך ליהודים בחזרה, ואת היהודים הדתיים קצת להוריד מהשחצנות. לא סתם האליטיזם בציבור הדתי־לאומי כל כך חזק בשנים האחרונות, כי אין להם יריב ראוי. צריך שהחילונים יבואו להילחם על הזהות שלהם. צריך להיות הומניים וליברלים אבל אם לא נהיה יהודים עם הרגש הלאומי אז אכלנו אותה".
מויש טבנקין | צילום: אריק סולטן
טבנקין מקריא את הפסוקים מספר יהושע שמספרים על חציית הירדן ולקיחת האבנים מהנהר לגלגל: "אנחנו שוכחים אירועים גדולים שקרו לנו. פעם הייתי מדבר על השואה, היום אני מדבר על 7 באוקטובר ואפילו על המבצע באיראן – האם אנחנו מבינים שאנחנו חיים בתקופה ניסית? קורים פה דברים מעל הטבע שלא חשבנו שיקרו פה, ומי שלא רואה את זה יש לו בעיה. יהושע שעובר פה, מכיר את טבע האדם ויודע שאנחנו שוכחים מהר ולכן הוא עושה את גל האבנים. יהושע הבין שצריך משהו סימבולי שיזכיר", אומר טבנקין ומספר על אירוע שקרה לו רק בשבוע שעבר באתר נפילה בתל־אביב. "מישהי שם ביקשה ממני לעלות איתה לדירה ולקחת מנורה שקיבלה מההורים, וכשהגענו לשם היא הסתכלה על שולחן ושידה שההורים הורישו לה. ראיתי את זה ואמרתי לה שאני לוקח אותם לגלגל ושומר עליהם עד שהיא תחזור הביתה. זה עכשיו בבית המדרש שלנו, כדי שכשהחניכים שעוברים לידם יזכרו שיש משפחה ואנשים שהיה להם בית וברגע אחד הכול נהרס".
בסיור אנחנו עוברים סמוך למשרפה אורגנית גדולה וליד חוות תנינים שכבר שנים נותרה פרוצה ללא כל השגחה - שני דברים שמתארים בצורה סמלית מאוד את החשיבות, או אולי חוסר החשיבות שההנהגה הישראלית נותנת לאזור הזה. "זאת החצר האחורית של המדינה, וזה מעיד על כל הבית. אם היא יפה ומטופחת אז אפשר לשבת בה, אם היא נראית לא טוב אז אף אחד לא רוצה לבוא אליה".
איך אפשר לייצר פה איכות חיים שתביא אנשים?
"יהודה ושומרון זו דוגמה שאפשר להסתכל וללמוד ממנה. לדעתי מה שנתן את הדחיפה שם זה כביש 5, שהוא מהיר ועובר ליד אריאל, עיר שמקרבת לתושבי האזור מרכזי קניות ומוסדות ציבוריים – זה הקפיץ את כל האזור. הייתי רוצה להיות שותף בהבאת אלפי אנשים, להוביל מהלך גדול כמו שתנועת אור עושה באזורים אחרים. אני רוצה לפתוח תנועה כזאת של הקמה וליווי של יישובים חדשים, בעיקר חילוניים או מעורבים. בסוף אי אפשר לייבש ביצות כל החיים, והגיע הזמן שגם כאן נעבור לשלב הבא".