תכולת הספרייה במשפחתי יש תחביב של קניית ספרים. יש כאלה שקונים חלב וגבינה, אצלנו קונים ספרים; בעיקר בעלי, שזה תחביבו העיקרי, וגם ילדיי. כמעט בכל המדפים בבית יש שורות כפולות של ספרים כי נגמר המקום. כשהילדים היו קטנים היינו שואלים ספרים מהספרייה, אבל היום אנחנו קונים עוד ועוד. הספרייה מגוונת מאוד. יש בה ספרי הגות יהודית, הרבה ספרות עברית, ספרי שירה וספרות מתורגמת. אין סוגת ספרים שאין ממנה דוגמית בביתי. הגיוון והרוחב הזה מספרים את הסיפור שלי יותר מכל דבר אחר.
שיטת מיון הבית הוא ספרייה אחת גדולה. בכל חדר ובכל מסדרון יש מדפי ספרים. מי שרוצה לקחת ספר מוציא מהמדף, קורא אותו ואז לרוב מניח אותו במקום אחר, ולך תחפש אותו. יש ספרים שכולנו קוראים כמה פעמים, ויש ספרים שאנחנו מגיעים אליהם פחות, לכן הם מסודרים בעיקר לפי תדירות השימוש בהם. יש לי שלושה מדפי ספרים של האנציקלופדיה העברית. במושגים של היום זו תפיסת שטח מיותרת, בפרט בעולם האינטרנט. כזוג צעיר הספרים הללו היו יקרים מאוד, אבל הם חשובים לי מאוד גם היום. אף שעם השנים השימוש בהם פחת, אני משאירה אותם בבית. בנוסף, כשבשבת נזכרים במושג כלשהו, זו הדרך האולטימטיבית לחפש.
מדף קרוב ללב זה עניין של תקופות. לעיתים אני נוגעת בעיקר בספרי שירה, במיוחד יהודה עמיחי וזלדה; ישנן תקופות שבהן אני מעדיפה לקרוא על פרשת השבוע; אבל יותר מכול אני אוהבת ספרי ביוגרפיה. אלו ספרים על אנשים שבחרו לא להסתכל על המציאות כמות שהיא, אלא להשפיע עליה ולשנות אותה. זה נותן לי תחושת תקווה למציאות החיים. אני אוהבת את הביוגרפיה של דב לאוטמן "לא מרים ידיים" שכתבה כרמית גיא, את האוטוביוגרפיה של רודי ג'וליאני, את "אשת הברזל" על מרגרט תאצ'ר ועוד.
השפעת המלחמה זו פעם ראשונה שאנחנו חיים מלחמה בלייב, והיא הניבה בתוך זמן קצר יבול ספרותי חסר תקדים. ספרים של לוחמים, משפחות חטופים, ועוד. הסיפורים הללו עכשוויים מאוד, כמו עיתונות. יש יתרון בכך שהדבר נכתב בשעת ההתרחשות, ללא עיבוד, אבל חסרה הפרספקטיבה הרחבה, שמתקבלת רק לאחר זמן. לספרים הללו תהיה השפעה גדולה על הנרטיב שלנו, מה יישאר מהמלחמה ולאן הסיפור ההיסטורי הזה ייקח אותנו. גם אני כותבת בימים אלה ספר על החינוך בתקופת המלחמה – עדויות של מורים ומנהלים על התהליכים שעברנו ועל מה שלמדנו מהם.
על ארבעה ספרים
מצעד האיוולת היהודי
אמוץ עשהאל, ידיעות ספרים, 2019
המחבר מנתח את התפתחות המשברים בתוך החברה הישראלית מתקופת המקרא ועד העידן המודרני. כאשר קוראים את הספר, השאלה שעולה מחדש מול כל משבר היא "למה אף אחד לא עצר את זה?". מעבר להבנת ההיסטוריה שהוא מקנה, הספר מהווה גם תמרור אזהרה מה יכול לקרות לנו אם לא נלמד מההיסטוריה. הכתובת תמיד הייתה על הקיר, צריך רק לראות אותה.
פה ושם בארץ ישראל
עמוס עוז, עם עובד, 1982
חלק מהחיים בחברה הישראלית המגוונת הוא היכולת להסתכל על כל אחד מתוך כבוד לערכים שלו, לתרבות שלו ולמה שהוא מייצג. המסע שעמוס עוז עשה אז בישראל היה מסע חשוב. יש כוח עצום ביכולת לראות כל מקום וכל אחד ממבט של למידה על תרבות שונה, ושל הבנה שאני חלק מהפסיפס המורכב והרבגוני הזה.
יגל יעקב
רבי יעקב אבוחצירא, תוניס, 1906
ספר פיוטים שגדלתי עליו בילדותי ונערותי. יש בו פיוטים יפים כגון "לכבוד הקדוש ליבי", שאבי, סבי והדודים שלי היו מפייטים בשבתות ובחגים. הפיוטים הללו הפכו את שולחן השבת שלנו, מעבר לאוכל המצוין, למשהו מלכד מאוד סביב שירה ופיוטים שגידלו אותנו להיות מי שאנחנו. יש בי געגוע גדול לזה.
מרד הנפילים
איין ראנד, כנרת זמורה, 1960
קראתי אותו לראשונה כשהייתי בת 16, אבל חזרתי אליו בתקופות שונות במהלך חיי. מצד אחד הוא מלא באופטימיות ובאמונה ביכולת לשנות את העולם ולייצר מקום טוב יותר. מצד שני יש בו משהו מאיים, מכיוון שהקו בין חברה שרודפת אחר כסף ובין חברה שרואה בו אמצעי שיכול להניע את העולם, הוא קו דק מאוד. הספר שואל כיצד אנחנו כחברה יכולים לעודד הישגיות, אבל לא לשכוח את החמלה ואת הרגישות לחלש.
