"כבר יותר משבועיים אין מהם סימן": הישראלים שהשאירו משפחה באיראן

טובה עמרם, 68 | נשואה ואם לשלושה | עלתה לארץ כילדה בת 3, בשנת 1957 | משפחה באיראן: דודים, דודות וצאצאיהם

"התקשורת עם המשפחה באיראן נעשית בדרכים מוזרות, ובעיקר מוצפנות", מספרת טובה עמרם מפתח־תקווה, עולה ותיקה מאיראן שחלק נכבד ממשפחתה המורחבת נותר מאחור. "פעם היינו מדברים איתם בוואטסאפ, אבל משבעה באוקטובר זה נעשה מסוכן מדי. יש תוכנה חלופית, לא מוכרת, שהיהודים באיראן מתקשרים באמצעותה עם משפחותיהם בישראל. התקשורת צולעת, גם בגלל הפחד שלהם להיתפס, וגם כי בשבוע שלפני המתקפה על איראן, כשהיה כבר ניחוח של תחילת מלחמה, השלטונות שם ניתקו לאזרחים את האינטרנט לחלוטין. לא רק ליהודים, לרוב האוכלוסייה. אנחנו מנסים לשלוח להם הודעות בוואטסאפ או בתוכנת המסרים האחרת, מקווים שיגיעו ליעדן, אבל כבר יותר משבועיים אין סימן שההודעות נקראו או אפילו התקבלו אצלם. הם לא פותחים את האפליקציות בכלל.

"יש מישהו מטורקיה שהיה בפרס, ואחרי שחזר משם הוא דיבר עם דוד שלי, רופא שגר בארה"ב, והעביר לו מסר מהמשפחה באיראן - שהם בסדר ושלא נדאג. הם הבינו שאנחנו חושבים עליהם וחוששים לגורלם. אבל גם עכשיו אנחנו לא יודעים מה קורה איתם", היא אומרת לנו בתחילת השבוע. "האם הם חיים, מתים, פצועים - אנחנו לא יודעים כלום. להבדיל, זה כמו החטופים בעזה שאין לנו מושג מה מצבם, ואנחנו יכולים רק להמתין לאות חיים או לעדכון".

רבים מקרובי משפחתה חיים בשיראז ובטהרן. "רק דוד אחד הצליח לברוח מאספהאן לפני שלוש שנים וחצי ולעלות לארץ. טוב לו כאן, אבל מבחינתו זו הייתה ירידה ברמת החיים. שם הייתה לו וילה ענקית עם מדשאה צמודה, וכאן הוא גר בדירה מחולקת שמורכבת רק מחדר ומטבחון. יהודי איראן רצו כל כך להגיע לארץ, שהם עזבו את כל הנכסים שלהם ובאו. זה עלה להם בייסורים ובכאב גדול. ההורים שלי תמיד דיברו בערגה על החיים בפרס, וחלמו לחזור לשם יום אחד".

היום, אומרת טובה, יהודי איראן שרויים בפחד ובחוסר ביטחון תמידי. "הם מתחבאים יותר מבעבר, מצטנעים ושומרים על עצמם. עד שבעה באוקטובר היו חובשים שם כיפות, ועכשיו רק כובעים. הם מדברים רק את הפרסית של המוסלמים, לא את הדיאלקט היהודי.

"כשישראל וארה"ב תוקפות באיראן, הקרובים שלי סובלים מאוד. הם לא ערוכים למלחמות, לא חוו אותן מאז מלחמת איראן־עיראק, ופתאום מגיע חיל האוויר הישראלי ומפציץ הכול. אין להם לאן לברוח - הם לא מהאליטה העשירה שיכולה להרשות לעצמה לעבור את הגבול ולהימלט מאימת המתקפות. אין להם גם מיגון או ממ"דים או מקלטים ציבוריים בסביבה. מבחינתם המצב כרגע הוא 'תמות נפשי עם פלשתים', אין ברירה אלא להישאר במקום, נתונים לחסדי השם.

"באותה מידה שאנחנו דואגים להם, גם הם דואגים לנו. בחדשות מחדירים להם רעלים נגד ישראל, ומספרים להם שאיראן מנצחת וישראל מפסידה. סיפרו שהרסו לנו את בסיסי חיל האוויר, שפוצצו את יחידה 8200, שבית החולים סורוקה התמוטט על יושביו, שבגלילות נפל טיל ונהרגו המון חיילים. השלטון באיראן חייב לייחצן את עצמו, כי גם ככה חלקים גדולים באוכלוסייה לא אוהבים אותו, ומתפללים שישראל תפיל את המשטר".

"באותה מידה שאנחנו דואגים להם, הם דואגים לנו. בחדשות מספרים להם שאיראן מנצחת וישראל מפסידה"

עד תחילת המלחמה, בני המשפחה שנשארו מאחור שמרו על קשר עם אלה שעלו ארצה, וזאת למרות החשש הכבד שייתפסו משוחחים עם ישראלים ויואשמו בריגול – דבר שעלול לעלות להם בחייהם. הקשיים בתקשורת, מספרת טובה, נובעים גם מהעלות הגבוהה: על החיבור לאינטרנט משלמים באיראן לפי דקה. "אם אנחנו רוצים לשוחח, אנחנו קובעים מראש באיזה יום ובאיזו שעה הם יתחברו לאינטרנט. הם לא משאירים את הטלפון מחובר לרשת כל הזמן, כמו שאנחנו רגילים בעולם המערבי.

"בכלל, המצוקה הכלכלית שם החריפה מאוד. דודים שלי, זוג פנסיונרים, נאלצו בגלל גילם המבוגר ובעיות בריאות להשכיר את הדירה שלהם ולשכור דירה אחרת, בקומה נמוכה יותר. על הדירה הזו הם משלמים בכל חודש כמעט 170 מיליון ריאל איראני (כ־14 אלף שקלים) יותר ממה שהם מקבלים על השכרת הדירה שלהם. הלחם במכולת עולה כמעט מיליון ריאל (כ־80 שקלים), זה המון כסף. בישראל יש כל מיני עמותות שיכולות לסייע, שם אין להם כלום. בשנתיים האחרונות המצב הידרדר עוד יותר, וברור להם שכל הנזק שנגרם לאיראן במלחמה נגד ישראל, יתגלגל על הציבור. אם אנחנו מצליחים בדרך־לא־דרך להעביר לבני המשפחה שם 100־150 דולר, הם מרגישים עשירים. אחותי מקפידה לשלוח להם כסף מדי חודש, עשינו זאת בעזרת אנשים שהגיעו בדרך חתחתים לביקור בארץ וחזרו לשם. עכשיו גם את זה אי אפשר".

מחשש שהשלטונות מנטרים ומאזינים לכל מילה, מקפידים בני המשפחה כאן להעביר בשיחות רק מידע כללי מאוד על מצבם, ולא לומר דבר שעלול לחשוף כי הם מדברים מישראל. "דודה שלי שואלת אותי לשלומי ומה קורה עם המשפחה, בלי להזכיר את השם ישראל או כל דבר שמסגיר את המיקום שלנו. היא תסיים את השיחה במילים 'בעזרת השם, תכף נבוא לבקר', כדי שמי שמאזין לה יחשוב שהאפשרות לביקורים בינינו היא זמינה.

"גם על מה שקורה שם הם מספרים לנו לא באופן ישיר, הכול ברמיזות. עוד לפני שבעה באוקטובר, דודה שלי הייתה מספרת למשל: 'אנחנו הולכים לשוק, עושים את הקניות וחוזרים הביתה. לפעמים כן הולכים לבית הכנסת, לפעמים לא'. כך היא רמזה לנו שיש סכנה ליהודים, ושהם יוצאים מהבית רק אם הם חייבים, לא מסתובבים ברחובות בחופשיות. כשאני שואלת 'אתם יוצאים מהבית?', היא עונה: 'לא, אי אפשר, אנחנו עייפים, קשה לצאת'. ככה מי שמאזין מבחוץ לא יבין שהיא מדברת על המצב הביטחוני של היהודים באיראן, אבל אנחנו מבינים היטב שמי שילך לבית הכנסת, למשל, לא בטוח שיחזור. היא אומרת 'לא אכלנו הרבה, עשיתי קצת אורז, אבל כבר אין תיאבון', וככה היא בעצם מספרת שהמצב הכלכלי לא טוב ואין כסף לקנות אוכל".

בשיחה נוספת, לקראת סוף השבוע, היא מספרת שהעדכון המיוחל מאיראן סוף־סוף הגיע. "הבוקר קיבלתי שיחה מדודה שלי. היא התקשרה ממספר חסום והזהירה אותי לא ליצור איתם קשר בשום אופן - לא טלפון, לא אפליקציות. אמרה שאנשי משמרות המהפכה עוצרים אותם ברחוב, לוקחים להם את הטלפון הנייד, עוברים על אנשי הקשר ומבקשים לדעת מה הזהות שלהם ומהיכן הם. עושים להם גם חיפוש באפליקציות המסרים, מחטטים בהודעות ובודקים מה השיחות האחרונות בטלפון. לפי השמועה שעוברת בין היהודים, השלטונות עושים ניטור גם על הטלפונים הנייחים בבתים, וצריך להיזהר. היא אמרה שהתקשורת תהיה רק מצידם. כשימצאו הזדמנות, הם יעדכנו במצבם".

שושנה (שם בדוי), 42 | נשואה ואם לשלושה | עלתה לארץ בגיל 12, בשנת 1995 | משפחה באיראן: דודים, דודות ומשפחה מורחבת

"כששמעתי שצה"ל תוקף באיראן, סמכתי על מדינת ישראל שהיא עושה את מה שצריך לעשות, אבל גם דאגתי לקרובי המשפחה שגרים שם", מספרת שושנה. "יש לנו קבוצת ואטסאפ משפחתית שחלק מהחברים בה נמצאים באיראן, חלק בארץ וחלק בארה"ב. לאלה שבאיראן הרבה פעמים אין אינטרנט, במיוחד מאז תחילת המלחמה שם. בכל זאת הצלחנו לתקשר איתם, והם סיפרו לנו על קרובים שנפגעו מהדף ומרסיסים. חלק מבני המשפחה נשארו בטהרן והתמודדו עם המצב, בעוד אחרים ניסו לצאת מהעיר ולברוח לקרובי משפחה או לבתי נופש שהם מחזיקים באזורים אחרים. שמעתי גם שיש מחסור בדלק, ומגבילים את כמות התדלוק של כל רכב, ולכן קיים קושי להגיע למרחקים גדולים.

"היהודים באיראן חוששים שישראל הושמדה או בדרך להיעלם, כי זו שטיפת המוח שהשלטונות מייצרים. מישהי סיפרה לי שההורים שלה, שחיים באיראן, היו בטוחים שההרס כאן הוא בהיקפים רחבים מאוד, ושנשקפת לה סכנת חיים. כשהסבירה להם שהיא אפילו הולכת לעבודה כרגיל, הם היו בהלם. חשבו שהיא רק מנסה להרגיע אותם".

באיראן, היא מספרת, מקפידים לעשות הפרדה בין היהדות, שאותה הם מכבדים, ובין ישראל – שמככבת בתעמולת שטנה בלתי פוסקת. לפי התפיסה של המשטר באיראן, העימות בינו ובין ישראל הוא חוד החנית במאבק של האסלאם נגד המערב ותרבות החומר. "אני זוכרת שבדף הראשון בכל ספר לימוד הופיע ציטוט של ח'ומייני, או של בכירים אחרים, נגד ישראל והציונות. למדתי בבית ספר מוסלמי, ובכניסה היה דגל ישראל מצויר על הרצפה כדי שנדרוך עליו. בכל בוקר התקיים טקס שבו היו צועקים 'מוות לאמריקה' ו'מוות לישראל', ככה התחלנו את היום. המורות התעקשו להעמיד אותי בשורה הראשונה, כדי לוודא שאני אומרת את המילים הללו בפי. כשלא עשיתי את זה, זכיתי למבטים מאיימים, אבל לא נענשתי. היהודים באיראן נאלצים לספוג דברים כאלה במשך שנים".

הוריה של שושנה התחתנו בתקופת המהפכה באיראן. "גדלתי בבית חם, והילדות שלי הייתה טובה ושמחה. גרנו בצפון טהרן, קרוב יחסית לבית כנסת מרכזי בעיר, והלכתי לגן יהודי, אבל אחר כך כאמור למדתי בבית ספר מוסלמי. בחלק מהשנים הייתי היהודייה היחידה בכל בית הספר. זכור לי שהיה בטהרן בית ספר אחד שיועד בעיקר ליהודים, אבל הוא היה רחוק מאזור מגורינו.

"השכנים שלנו היו מוסלמים, וכך גם החברים הטובים שלנו. הייתי הולכת לבתים של חברות מוסלמיות לחגוג ימי הולדת ומזמינה אותן אלינו. לא הייתי אוכלת בבתים שלהן, מטעמי כשרות, וזה היה בסדר מצידן. הן ידעו את הסיבה והראו רגישות".

באזור שבו התגוררה משפחתה, אומרת שושנה, רוב האוכלוסייה הייתה חילונית ונאורה, ולא זכורות לה התנכלויות על רקע דתי. גם בבית הספר אפשרו לה לשמור על מנהגיה בלי להסתיר זאת. "הלימודים באיראן מתקיימים בכל ימות השבוע חוץ מימי שישי, ואני הייתי מגיעה לבית הספר בשבתות – אבל לא כתבתי ולא השתתפתי בשיעורי תפירה, והם כיבדו את זה. אפילו התעניינו, רצו שאסביר למה אסור לי לגעת במספריים. בפסח הבאתי מצות, והרבה תלמידים הצטופפו סביבי כדי לקבל חתיכה. היה לי פטור מהשתתפות בתפילת הבוקר, וכמה מהחברות לכיתה קינאו בי. בשיעורי קוראן הייתי חייבת להשתתף, ודווקא הייתי טובה בהם ואהבתי ללמוד.

"ביום שישי, היום החופשי, אנחנו הילדים היהודים נשלחנו לשיעורי יהדות ועברית. השלטונות ידעו על כך והם חיו עם זה בשלום. ככה יצא שלמדתי שבעה ימים בשבוע, לא היה לי יום חופשי".

אבל לא כולם התייחסו בסובלנות לילדה היהודייה. "כשהייתי בכיתה ה', אחת המורות נטפלה אליי סתם כך. הייתי תלמידה טובה ושקטה, ובכל זאת היא הייתה מוציאה אותי מהכיתה בתדירות גבוהה. כשאמרתי לאמא שלי שאני לא יודעת מה המורה הזאת רוצה ממני, היא סיפרה לי שיש כאלה שפחות אוהבים אותנו בגלל היותנו יהודים. שמעתי גם שבערים אחרות, פחות מרכזיות, היו אירועים אנטי־יהודיים קשים ופוגעניים".

את היהדות היא לא הייתה צריכה להסתיר, אבל את הקשר עם ישראל כן. "מדי פעם היו מצליחים להביא אלינו מוצרים מישראל. אני זוכרת במיוחד את שוקולד 'השחר': לפני שהכניסו מוצר כזה לאיראן, היו מגרדים את התווית כדי שלא יישארו אותיות עבריות. כל קופסת שוקולד הייתה מחזיקה מעמד אצלנו תקופה ארוכה - היינו אוכלים בכל פעם קצת, להרגיש את 'הטעם של ישראל'. מבחינה סנטימנטלית זה היה יקר לנו מאוד".

לצד זאת, היא שבה ומדגישה, יהודי איראן ראו עצמם מאז ומתמיד כחלק בלתי נפרד מהעם האיראני־פרסי, והיו שותפים לגאוות היחידה שמאפיינת את אזרחי המדינה. "העם האיראני מתהדר בתרבות העתיקה שלו, באוכל העשיר בטעמים, במוזיקה ובשירים שנוגעים עמוק בלב. רוב האיראנים הם אנשים נחמדים, טובים ונדיבים, ויש חברות ואהבה אמיתית גם בין בני הדתות השונות. אמא שלי סיפרה שאחד השכנים שם, אדם מבוגר, היה תומך רציני וקשוח של שלטון האייתוללות, אבל כששמע שאנחנו עוזבים והבין שהיעד שלנו הוא ישראל, אותו שכן הביע בפניה צער ובכה. יש לי חברות ילדות מוסלמיות שאני שומרת איתן על קשר עד היום דרך הרשתות החברתיות. הן כבר לא גרות באיראן, אלא בלוס־אנג'לס, והן רואות בפייסבוק שלי שאני ישראלית. אני בטוחה שיש כאלה שלא מוצא חן בעיניהן שעברתי לישראל ושאני תומכת בה, אבל זה לא משפיע על החברות העמוקה".

"בבית הספר כיבדו את הדת שלי, אבל כשהיו צועקים 'מוות לאמריקה' ו'מוות לישראל', העמידו אותי בשורה הראשונה"

אהבת המולדת האיראנית והכמיהה לעלות לארץ ישראל אינן נתפסות כסותרות זו את זו. "שני הסבים שלי ז"ל היו אנשים ציוניים מאוד, והמשפחה שלי דיברה הרבה זמן על עלייה. עבור הרבה מהיהודים זה חלום של שנים. יש מהם שחיים במכוון בסגנון שמבטא ארעיות - לא מחדשים דברים בבית, לא קונים כל מיני דברים, כי הנה או־טו־טו זה קורה, אולי עוד שנה נעלה לארץ. זה חלום מתמשך, שמצד אחד חיים אותו כל יום, ומצד שני הוא מתעכב עוד ועוד. יש אמונה שלפיה לא מספיק שאתה תרצה לעלות לישראל, צריך שגם הארץ תקרא אותך אליה, תרצה לקבל אותך, ושני הרצונות האלה יתלכדו.

"הרבה מבני המשפחה שלי עברו בסופו של דבר לארה"ב. כשההורים שלי הגיעו לישראל, היה חסר להם היחס החם, האהבה והרצון לעזור, שהם הכירו מאיראן. חבלי הקליטה לא היו קלים. הם נאלצו לוותר על הרכוש ולהתחיל מאפס, והתאכזבו כשהבינו שמנצלים את תמימותם כעולים חדשים. אבא שלי הקים פה חנות בקושי רב, ואני זוכרת שהיו מגיעים לשם בני נוער וצוחקים על המבטא שלו. אני הייתי כועסת ונפגעת בשמו, אבל הוא דווקא קיבל את זה בהבנה. במשך השנים גם אני למדתי לחיות עם זה".

גם שושנה עצמה, כילדה שגדלה על הערגה לציון, חוותה אכזבות. "דמיינתי את מדינת ישראל כמקום מואר וקדוש, הייתי בטוחה שכולם אנשי אמונה, טובים זה כלפי זה, וכשהגעתי לכאן הבנתי שזה לא תמיד כך. באיראן מחנכים לאמונה ודת ממקום טהור מאוד, וציפיתי שכך יהיה גם בישראל. בכלל, לא ידעתי שיש חילונים בארץ, הייתי בטוחה שכולם מאמינים. למדתי כאן בבית ספר דתי, אבל הדת שפגשתי לא נראתה לי כמו מה שאני חווה בפנים, אלא חובה שלא כולם מעוניינים בה. לא רציתי שזה יערער אותי וישבש את האמונה הפנימית שלי, ולכן העדפתי לעבור לבית ספר חילוני. עד היום מפריע לי לראות עיתון בעברית על הרצפה, כי מבחינתי זו שפת הקודש, אבל ישראלים לא מתייחסים ליהדות ולדברים מקודשים כפי שאנחנו באיראן נהגנו לעשות".

זמן קצר לפני ירידת הגיליון לדפוס, גם היא מקבלת אות חיים מקרובי המשפחה. "בת דודה שלי יצרה קשר ואמרה שהם בסדר. שום דבר מעבר לזה".

עדנה (שם בדוי), בת חמישים פלוס | נשואה ואם לשלושה | עלתה לארץ בגיל 21, בתחילת שנות התשעים | משפחה באיראן: הורים, אחים ומשפחה מורחבת

"אני דואגת לילדים ולמשפחה הגרעינית שלי בארץ בגלל הטילים מאיראן - ומצד שני דואגת להורים ולאחים שלי באיראן בגלל ההפצצות מישראל", אומרת עדנה (שם בדוי). "כשהתחילה המלחמה, השלטונות ניתקו להם את האינטרנט, כדי לנתק אותם מכל מה שקורה בחוץ. אני כבר לא רואה שהם מחוברים לאפליקציות. מיד כשנודע על המתקפה הבנתי שהם בסכנה ומפחדים. קיוויתי שהם פונו ממקום המגורים שלהם ולא קרובים להפצצות, אבל האם יש להם זרימת מים תקינה? האם יש חשמל? ואיך הם מתמגנים? ההורים שלי מבוגרים וחולים, אין להם ממ"ד בבית, וקשה להם לרוץ בכל פעם לחדר המדרגות. האם הם יכולים להגיע למקום בטוח, במקרה של אזעקות?

"אני לא יודעת בוודאות מה קורה איתם. כדי להרגיע אותי הם שלחו לי לפני כמה ימים מסר דרך חברים מחו"ל, וסיפרו שהם בסדר. יש לי חברות שגרות במדינות אחרות ועומדות בקשר עם אנשים באיראן, ואני מתייעצת איתן ומנסה לברר איך אני יכולה ליצור קשר עם ההורים. גם אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף הם לא יצרו איתי קשר, וזה מדאיג במיוחד, כי ברור לי שהדבר הראשון שירצו לעשות הוא לעדכן אותי שהם בסדר".

כילדה שגדלה באיראן של השאה, עדנה ידעה שארצה וישראל הן בעלות ברית. אבל אז הגיעה המהפכה האסלאמית, השאה גורש, ובמקומו עלה לשלטון רוחאללה ח'ומייני. הדת המוסלמית־השיעית עוגנה בתרבות ובחוק, התרבות המערבית נדחקה ונאסרה, וצנזורה הדוקה הוטלה על כלי התקשורת. במקביל אימצה איראן מדיניות חוץ אנטי־ישראלית ואנטי־אמריקנית. הטיסות בין איראן לישראל הופסקו כמובן, וממשל האייתוללות גינה מדינות ערביות שקיימו קשרים עם ישראל.

"היהודים התחילו לשלוח את הצעירים אל מחוץ לאיראן, להציל אותם לפחות", מספרת עדנה. "חלק מהם ברחו רגלית דרך המדבר, עברו את הגבול לכל מיני מדינות, והסוכנות היהודית סייעה להם. זה היה מסוכן מאוד, ורבים מתו בדרך או שעקבותיהם אבדו. היו גם בחורות צעירות שנאנסו.

"כשאני הגעתי לגיל 18־19, אבא שלי אמר שאולי אצליח לצאת מאיראן בדרך חוקית, כי הפרטים האישיים שלי לא הסגירו כל כך את היותי יהודייה. הגשתי בקשה לדרכון, אבל הבינו שאני יהודייה, ושאלו למה אני מעוניינת לצאת מאיראן. אמרתי שאני רוצה לטייל ולחזור, אבל הם סירבו לבקשתי. במשך שלוש שנים המשכתי לנסות. כשהייתי כבר סטודנטית, ביקשתי לצאת ללמוד באקדמיה בחו"ל, ושוב לא אישרו לי. לבסוף התרצו, בתנאי שאפקיד סכום כסף גדול כערבות לכך שאחזור לאיראן. שמנו את הכסף, וטסתי למדינה מוסלמית אחרת. לא היו איתי בני משפחה, רק  חברה אחת שהצליחה גם היא להוציא דרכון. מאותה מדינה מוסלמית הגענו לישראל".

כאן בארץ היא חוותה את חבלי הקליטה ופערי התרבות במלוא עוצמתם. "שמחתי לעלות לישראל, הייתי בטוחה שאני מגיעה למדינה שכולם בה שווים, אבל להפתעתי גיליתי שיש כאן חלוקה לעדות. זה היה לי קצת עצוב. עלו מחשבות כמו - למה עליתי, אולי היה לי טוב יותר אילו נשארתי עם המשפחה שלי. אבל כאן בארץ זכיתי להתחתן ולהקים משפחה".

לאורך כל שנותיה בארץ התאמצה עדנה לשמור על קשר עם משפחתה באיראן, אך זה לא היה קל. "היינו מסדרים שייראה כאילו אני מתקשרת ממדינה אחרת. הייתי נוסעת למרכזיית בזק בדיזנגוף ומדברת איתם שלוש דקות, כי כל דקת שיחה עלתה לי הרבה כסף, וזה מה שיכולתי להרשות לעצמי. השיחה הייתה מורכבת משאלות פשוטות כמו איך אתם מרגישים, והמון בכי. היה פחד לדבר יותר מדי בטלפון, כי ייתכן שמאזינים לנו. הקפדנו לא לשאול יותר מדי שאלות ולא לגלות פרטים, שלא ידעו מי אני ואיפה אני נמצאת".

"אנחנו בקהילה היהודית למדנו לשתוק ולהתחבא. אפשר לראות שהילדים שם כבר לא שואלים שאלות, לא מנסים להתנגד"

העברת מידע מפורטת יותר התאפשרה באמצעות מכתבים שנשלחו דרך גורם שלישי. "חברה שלי שגרה בארה"ב הייתה מקבלת מהם את המכתבים ומעבירה אליי לארץ, או שאיזו חברה במדינה אחרת הייתה עושה מצווה עבור כל החברות הפרסיות שלה שגרות בישראל, ונותנת את הכתובת שלה כדי שישלחו אליה מכתבים מאיראן. כך עשינו עד עידן התקשורת באינטרנט. ההיכרות של משפחת המוצא שלי עם המשפחה שהקמתי פה בארץ, היא בעיקר דרך תמונות שאנחנו שולחים להם באינטרנט. לפני שאני שולחת תמונה, אני בודקת שהיא לא עלולה לחשוף שמקורה בישראל – שאין כיתובים בעברית, שאין מוצרים שמזוהים כישראליים, שהמקום לא מסגיר.

"מאז 7 באוקטובר כל המשפחה, גם כאן וגם שם, בפחד גדול. כשאני שומעת את החדשות על המתרחש באיראן, אני חוששת עבורם – ואני יודעת שהמשפחה באיראן דואגת לנו, כי החדשות שם מעוותות ולא מאפשרות להם להיות מודעים לאמת, או בכלל למה שקורה בעולם. הם שומעים את מה שהשלטונות רוצים שישמעו. כשמתאפשר להם הם מקבלים את החדשות האמיתיות מהקהילה ומהאינטרנט. כלפי חוץ הם מפגינים רוגע וביטחון, אומרים שהם מסתדרים היטב, אבל למעשה הם חיים בפחד פנימי גדול".

היא מנסה להסביר כיצד נראים חייהם של אזרחים ששלטונות ארצם זורעים בהם פחד תמידי. "אנשים כבר התרגלו לפחד, וזה דבר שצריך להרגיש כדי להבין. הם למדו לא לדבר פוליטיקה, לא רוצים להבין בפוליטיקה כדי לא להסתבך. הם למדו לציית ולעשות בדיוק מה שאומרים להם לעשות. אחרי 7 באוקטובר היהודים באיראן קיימו הפגנה נגד ישראל, כדי להראות לשלטונות שהם לא חלק מהעם פה - מפחד שעלולים לנהוג בהם ביד קשה. הקהילה מצהירה באופן קבוע שהיהודים באיראן הם איראנים לכל דבר, שכבר יותר מאלפיים שנה הם חיים שם, ואין להם שום קשר לישראל או לציונות".

הפחד, מספרת עדנה, הוא לא רק נחלת היהודים. "אנשים מפחדים אפילו ללכת סתם ברחוב. אם את מסתובבת במרחב הציבורי, והחיג'אב שלך קצת לא מסודר, או ששמת עלייך קצת איפור - פתאום יכולה להופיע טרנזיט לבנה, לעצור מולך, ושתי נשים ירדו וייקחו אותך איתן. אף אחד לא ידע מה קורה איתך או לאן לקחו אותך. חלק גדול מאלה שנעצרו בצורה כזאת, נמצאו אחר כך מתים. יש פחד משתק למראה הטרנזיט הלבנה שעומדת בצד הרחוב וממתינה לתפוס חוטאות שהרוח הסיטה את החיג'אב שלהן. הפחד הזה היה מושרש אצלי עד כדי כך שגם שנה־שנתיים אחרי העלייה ארצה, בכל פעם שראיתי טרנזיט לבנה הייתי נעשית לבנה בעצמי. הלב שלי היה מתחיל לפעום במהירות, והייתי צריכה לשכנע את עצמי שאני כבר לא שם, וזה לא יכול להיות.

"כשנחשפתי לסרטונים של שבעה באוקטובר, וראיתי את הטנדרים הלבנים שמתוכם פעלו המחבלים, זה גרם לי סיוטים בלילה. כלי הרכב של חמאס היו פתוחים אומנם ולא סגורים כמו באיראן, אבל זה החזיר אותי לתקופה ההיא, לתחושת הפחד מהשלטון, שחשבתי שהתגברתי עליה לפני שלושים שנה. בגלל הפחד הזה, אנחנו בקהילה היהודית למדנו לשתוק ולהתחבא. אני חושבת שאפשר לראות את התוצאות בקרב הדור הצעיר יותר של היהודים באיראן - הילדים כבר לא שואלים שאלות על מה שקורה עם החיים שלהם, לא מנסים להתנגד. היהודים הרבה יותר כנועים מכפי שהיו בעבר, ומכיוון שהם מיעוט, ומעשים של בודדים יכולים להשפיע על הקהילה כולה, הם מעודדים את ילדיהם להמשיך באותו קו מחשבה והתנהגות של צייתנות עיוורת ומוחלטת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il