סדרת צילומים יפים ומלוטשים היטב של 27 פעוטות בוכים בכי קורע לב התפרסמו בסטודיו קטן בניו־יורק. השנה היא שנת 2006, הצלמת שמאחורי העדשה אינה מוכרת, ולכן טבעי שהתערוכה "עדשה משלה" לא זוכה לחשיפה. המצב היה יכול להימשך ככה עד היום, לולא ביקר בתערוכה הבלוגר אנדרו פיטרסון שהחליט לכנות את מה שהוא רואה לא כאמנות, אלא כ"התעללות בילדים שנעשתה על ידי אישה חולה".
"בהתחלה אף אחד לא התייחס לתערוכה שלי", מספרת ג'יל גרינברג, צלמת אמריקנית־יהודייה מניו־יורק החתומה על אותה תערוכה. "באמת. בקושי דיברו עליה. עד היום אני חושבת שאנדרו פיטרסון בסך הכול ניסה לעורר פרובוקציה כדי שמישהו ישים לב לבלוג שלו. וזה עבד. פתאום כולם דיברו על התערוכה הזו, והתחילו לתקוף אותי". כשהמצב הסלים, גרינברג ניסתה להסביר את עצמה, מה שהפך את המדורה לשריפה של ממש. "מישהו מהתקשורת שאל איך גרמתי לפעוטות לבכות, אז בלי לחשוב עניתי 'נתנו להם סוכרייה על מקל וחטפנו חזרה'. זו לא הייתה התשובה הנכונה", היא נאנחת, "לא חשבתי שיצטטו אותי בכל מקום. זה לא מה שעשינו באמת. בפועל ביקשתי מההורים להציע לפעוטות שלהם סוכרייה, ואז ביקשנו בנימוס את הסוכרייה בחזרה. ברגע הזה הם התחילו לבכות מיד, כי הם בני שנתיים, ככה הם מתקשרים. הם לא נפגעו ולא כאב להם, הם פשוט לא רוצים לוותר על הממתק שהם קיבלו, זה הכול".
השלב הבא אחרי הגינויים שהתחיל לתפוס תאוצה ברחבי הרשת, היה איומים ישירים עליה ועל משפחתה שהגיעו לתיבת הדואר. "זה מאוד פגע בי. באותו זמן הייתה לי ילדה, והייתי בהיריון שני. אז את יכולה להבין איך הרגשתי שהאשימו אותי, בפשע הנורא הזה של התעללות בילדים. לעולם לא אפגע בילד, זה ברור. הכול היה שקר. היום אני יודעת את הסיבה האמיתית מאחורי זה".
והיא?
"זו הייתה התקפה מגדרית. הבנתי את זה רק אחרי הרצאה שסיפרתי בה על המקרה הזה, ובסופה ניגשה אליי מישהי ואמרה 'הצילומים הם כלל לא הסיבה שירדו עלייך ככה, זה כי את אישה'. היא פקחה לי את העיניים. כל הביקורת הייתה מגוחכת ולא הגיונית. אם הייתי גבר, היו מתייחסים לזה כאמנות פורצת דרך, ולא כהתעללות".
היו רגעים של חרטה על הפרויקט הזה?
"ברור שלא, כי לא עשיתי שום דבר.אני מניחה שהייתי יכולה להיות יותר זהירה בניסוח שלי לתגובות הגינוי שהגיעו אחרי הפרסום. אבל לא חטפתי ילדים, ולא לקחתי מהם ממתקים בכוח. בעצם עשיתי להם טובה, ממתקים זה המון סוכר, אז ביום־יום כל הורה מרחיק מהילד שלו את הממתק ומתמודד עם הבכי".
גרינברג (58) היא פמיניסטית שהצליחה להכעיס הרבה מאוד אנשים בדרכה למעמדה העכשווי בעולם האמנות. סערת הפעוטות הבוכים לא גרמה לה להוריד את הראש ואולי לשקול פרויקט רגוע יותר להמשך הדרך. להפך. שנתיים לאחר מכן, היא חזרה לכותרות כשצילמה למגזין "אטלנטיק" תמונות של המועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין, והוסיפה לו שיניים מחודדות נוטפות דם, וכיתוב המאשים אותו ביחס מבזה לנשים. הפעם היא הודתה באשמה, אבל לדבריה, הייתה לה סיבה מצוינת. "צילמתי את מקיין לפי הדרישות של המגזין. אפילו שאלתי אותם לפני כן האם לרטש את העיניים שלו כדי שייראו פחות אדומות, והם אמרו לי 'עזבי, שייראה עייף. הוא אמור להיראות עייף'. ואז בחרתי להשתמש בתמונות כדי שהוא לא ייבחר, ולהפוך אותן לממים, עם כיתוב ופוטושופ".
למה רצית שהוא לא ייבחר?
"זה היה הוא או אובמה, וכולנו העדפנו שאובמה ייבחר. בוש סיים בדיוק שתי קדנציות, וכבר אז ראיתי כמה רע הולך להיות באמריקה, במיוחד לנשים אם ייבחר רפובליקני נוסף. אז יצרתי את הממים במטרה להדגיש כמה מקיין היה נורא לנשים. פעם אחת הוא קרא לאשתו 'זבל' באמצע מסיבת עיתונאים, מול כל הכתבים. אז השתמשתי ביצירות שהן לגמרי שלי בשביל להכין אמנות פוליטית. זה מותר, זה חופש ביטוי".
גרינברג זוכרת את התאריך המדויק שבו "חופש הביטוי" הזה הפך שוב לסערה בתקשורת, אולי כיוון שמכתבי האיום שהציפו אותה בפעם הזו גרמו לקודמים להיראות כמו בדיחה. "ב־15 בספטמבר 2008 זה התפוצץ. היום של המשבר הפיננסי העולמי, השווקים האמריקניים קרסו ובכל זאת כל אתרי התקשורת בחרו לדבר גם עליי. הייתה כותרת על המצב הכלכלי, וליד זה 'ג'יל גרינברג'. הייתי בהלם. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שאני צריכה למצוא מקום להסתתר. לקחו תמונות של הילדים שלי, בלונדינים עם עיניים כחולות, והפכו אותם לנאצים. והם מאה אחוז יהודים כמובן. זה היה ממש מפחיד".
אבל זה לא עצר אותך.
"אני אמיצה מדי", היא מחייכת, "זו תמיד הייתה הבעיה שלי. האמת שכשיצרתי את הממים האלה לא חשבתי שאספוג איומים, חשבתי שזה מצחיק. וזה באמת מצחיק! אנשים עושים אמנות פוליטית בעיתונים כל הזמן וגם גונבים תמונות שאני צילמתי בשביל זה והכול בסדר. אבל כיוון שזו הייתי אני, ואני אישה אז הפכו אותי לאדם איום ונורא. בדיוק בגלל זה עשיתי כמה שנים אחר כך את 'תקרת הזכוכית'. הם רוצים שנשים יהיו יפות וישתקו, לא שידברו ויהיו להן דעות. אבל אנחנו נקום ונדבר".
התערוכה "תקרת הזכוכית" שהוצגה ב־2011 בניו־יורק, היא עוד אבן דרך חשובה בקריירה של גרינברג. הפעם היא סוף־סוף זכתה לעסוק ישירות בנושא הבוער לה מכול, דימוי הגוף הנשי, לאחר שעבודה שגרתית עבור מגזין ותמונה אחת שנותרה בחוץ הולידו רעיון שלם. "ביקשו ממני לצלם את נבחרת השחייה האמנותית, כצילומי אופנה", היא נזכרת, "ונדרשתי לצלם כשאני מתחת למים. למרבה המזל ידעתי לצלול, כי ממש לא רציתי לצלם בזמן שאני עוצרת את הנשימה. הם לקחו את כל התמונות חוץ מתמונה אחת. בתמונה רואים שחיינית עם הראש מחוץ למים והשמש יצרה צבעים במים וטשטוש, כך שנראה שאין לה באמת ראש. רק גוף ונעלי עקב. המים ממש חותכים את הצוואר. אבל זו הייתה התמונה שהכי אהבתי והחלטתי לעשות ממנה סדרת צילומים.
"הזמנתי שחייניות וביקשתי מהן לנעול עקבים ולהיראות מגושמות. אגב, לפעמים הן באמת לובשות עקבים בשביל הריקוד שלהן וזו דוגמה מדויקת למה שרציתי ושאני רוצה להעביר על מצב הנשים בעולם שלנו. אבל זה שוב מסובך. מההפקה ההיא יצאו תמונות חזקות מאוד, אבל עדיין תמונות שהופכות נשים לרק גוף יפה. אז אני מרוצה מהפרויקט מאוד, אבל מודעת לזה שבניגוד לרצוני החפצתי אותן ועל זה אני מתחרטת".
בין אזעקה אחת של החות'ים לאחרת, אני פוגשת את גרינברג שהגיעה לביקור בארץ לרגל פתיחת התערוכה "20&20 עדשה משלה" של המוזיאון היהודי "אנו", שעושה חיבור בין צלמות שפועלות בשנים האחרונות לבין צלמות שלא נכנסו לדפי ההיסטוריה. מדהים לראות את הקשר והדמיון בין העבודות חוצות היבשות והרחוקות בשנים.
"זו הפעם השנייה שלי כאן, אחרי המון שנים. הפעם פחדתי לבוא בגלל המצב, למען האמת. אבל מצד שני היה נהדר לפגוש את הצלמות האחרות מישראל שמשתתפות. הן כל כך מוכשרות ויש לנו שפה משותפת. אני מקווה לעשות איתן שיתופי פעולה בעתיד".
לקראת התערוכה התבקשה גרינברג ללמוד ולהכיר את לוצ'יה מוהולי, צלמת ואדריכלית צ'כית מוכשרת, בעלת הישגים רבים ופריצות דרך חשובות בעולם הצילום. בעולם אחר היינו אמורים להכיר את שמה, אלא שפרוץ מלחמת העולם השנייה הוביל לכך שאת הקרדיט על רוב יצירותיה קיבל דווקא בעלה. מאבקה להכרה על מפעל חייה נמשך עד מותה, כמעט ללא הצלחה. גורל דומה היה מנת חלקן של צלמות רבות שפעלו באותה תקופה, ואין כמעט מי שמודע לכך שאת תחום הצילום פרצו דווקא נשים, רגע לפני המלחמה ששינתה את אירופה.
עשרות שנים לאחר מכן, צילומיה של מוהולי סוף־סוף זוכים לקבל מקום של כבוד, כאן בישראל. מול תמונותיה גרינברג עומדת עם כוס יין בידה. היא מביטה בעצב בתמונות של מוהולי, המוצגות ליד שלה, ואומרת שעל אף שהיא זוכה לקרדיט על יצירותיה, המצב רחוק מלהיות אידיאלי.
בהרצאתה מול הקהל בהשקת התערוכה אני רואה אישה זקופת קומה שנראה שאין דבר שיישבור אותה. אבל בשיחה של ארבע עיניים בחדר צדדי במוזיאון היא מרשה לעצמה להראות רגשות רכים יותר. "שמחתי מאוד כשהציעו לי לבוא לכאן", היא מודה, "זה כבוד גדול תמיד להציג במוזיאון, ובמיוחד בפרויקט הזה. בתערוכה הזו יש ערך מוסף ענקי. לחשוף נשים מוכשרות ומדהימות שחלקן נשכחו במהלך ההיסטוריה, ובמקביל להעניק מקום לצלמות מהעת הנוכחית שמגיע להן שיכירו אותן".
אני שואלת אם הכירה את מוהולי לפני התערוכה הזאת.
ג’יל גרינברג, אלא אם כן, 2006. Jill Greenberg, Unless, Copyright 2025 Jill Greenberg, courtesy Clamp | צילום: ג’יל גרינברג, 2006.
"האמת שהכרתי את בעלה, כי הוא פשוט גנב לה את כל הקרדיט. הוא לא התפרסם בזכות עצמו. בזמן שהוא היה מרצה בבית הספר לאדריכלות באוהאוס, היא הייתה הידיים האמיתיות מאחורי התצלומים שהוא הציג והיא גם לימדה אותו את כל מה שהוא ידע. אז נהיה לו שם".
בשונה מחוסר ההיכרות עם מוהולי, את סיפורן של צלמות נשכחות אחרות היא דווקא נשאה איתה לכל מקום. "תמיד אני מקדישה הרבה הרצאות שלי כדי לדבר על אותן צלמות, שאיש אינו מכיר כי הן נשכחו בדפי ההיסטוריה. לאחרונה התבקשתי להרצות על העבודה שלי והחלטתי פעם אחת לא לדבר על עצמי. רציתי שהקהל ישמע על מי שהיו החלוצות האמיתיות של עולם הצילום. קראתי להרצאה 'העדשה הנשית' והסברתי מה קורה כשנשים רוצות לספר את הסיפור שלהן לעולם בכוחות עצמן. ככה מארגני התערוכה הגיעו אליי, הם ראו כמה חשוב לי הנושא הזה ונתנו לי מקום של כבוד בתערוכה".
כיוצרת שמוקד הפעילות שלה הוא בקידום לשוויון זכויות בין נשים לגברים, אחד הדברים שגורמים לגרינברג אי־שקט הוא שעדיין לא הצליחה למצוא דרך לצלם נשים באופן מחמיא ומעצים, בלי להפוך אותן לחפץ. "לאורך כל השנים, גם בקולנוע וגם בעולם הצילום, נשים מצולמות מנקודת מבט גברית. הגיע הזמן לשנות את זה ולהפוך כל תמונה שבה מופיעות נשים לתמונה מלאת עוצמה, עם סיפור, עם עומק. לא לגוף בלבד. אבל מה שאני לא מנסה לעשות, איזה סיפור שאני לא מנסה לספר, איכשהו התמונות שיוצאות עדיין מיועדות לקהל גברי. קשה מאוד ליצר דימוי נשי, בשביל נשים, על נשים, ולהצליח להתחמק מנקודת המבט של הגבר".
ואת מצליחה?
"אני מנסה ונכשלת, מנסה ונכשלת", היא מחייכת בעצב. "זה מצחיק, כי אני אישה בעצמי. אז לכאורה כשאני מצלמת נשים, זה אמור להיות ההפך ממה שגברים עשו בעבר או עושים היום. בכל רגע נתון אני מנסה להילחם בפטריארכיה. אני לא מאמינה בפטריארכיה, אני בזה לה, ואני גאה תמיד להגיד שאני פמיניסטית, וכזו שכועסת. כשאני מצלמת נשים אני שואלת את עצמי האם אני רוצה ליצור אמנות שמציגה נשים מושפלות, שמרגישות כאילו הן מפלצות או כזו שהופכת אותן ליפות וחזקות. בלחיצה אחת על הכפתור יש לי ביד המון אפשרויות והמון אחריות".
* * *
גרינברג נולדה בשנת 1967 במונטריאול, קנדה, לאם מתכנתת ואב רופא. למרות הריחוק של שניהם מעולם האמנות, כשבתם הנמרצת בת התשע לא הורידה מידיה את המצלמה, הם נתנו את ברכתם. "ההורים שלי תמכו באהבה שלי לאמנות מהרגע הראשון", היא מספרת, "וזה היה ממש טוב ולא מובן מאליו, כי זה גרם לי לרצות להוכיח את עצמי יותר. כבר כילדה ביליתי שעות בחדר החושך שבו מפתחים את התמונות במקום לשחק. הייתי מצלמת את חבריי לכיתה, את הסוסים שהיו לנו, את החיות. הייתי גם מאיירת, ומפסלת. כל דבר אמנותי שיכולתי לעשות, התנפלתי עליו".
גם כשעברה ללמוד באקדמיה לאמנויות בקראנבורק, היה לה קשה לדלג בין תחומי האמנות השונים שכל כך אהבה. "מתישהו הבנתי שאני מוכרחה להתמקד בדבר אחד, ואיתו ללכת עד הסוף. אז הצילום נבחר סופית, על אף שגם לקראת סוף הלימודים עוד לא ממש הבנתי איך מתפרנסים מזה. בסופו של דבר, פשוט לא הפסקתי לעבוד. או לפחות לנסות. בשנות ה־90 מגזינים היו עדיין באופנה, אז צילמתי שערים למגזינים, עטיפות תקליטים ודיוקנאות למגזינים. זה היה מאוד קשה. עבדתי כל הזמן, גם בלילות ובסופי שבוע. הדפסתי תמונות, צילמתי חברים, והכול בלי הפסקה, רק בשביל שתהיה לי עבודה בכל רגע נתון. בשנים ההן, היה קשה להשיג עבודה, כי המלאכה הייתה מורכבת יותר, גם של הפיתוח. לא כמו היום, שרגע אחד אתה שולף את הסמארטפון וברגע הבא יש לך תמונה".
אז היום יותר קל להשיג עבודה כצלם?
"ההפך, היום זה הרבה יותר תחרותי", היא אומרת, "כל אחד חושב היום שהוא צלם כי יש לו אייפון. אז כולם חושבים שהם פתאום מקצועיים בזה".
מהר מאוד פיתחה לעצמה גרינברג סגנון אמנותי ייחודי משלה, שקיבל השראה מצילומי הסלבריטאים המיוחדים שהייתה מספקת למגזין. במקום דיוקן רגיל ובנאלי, היא זרקה לתמונה קצת צבע ואפקטים מצוירים. למעשה היא נחשבת לראשונה שהעזה לערוך תמונות באופן גלוי, מה שאולי מוכר כיום כפוטושופ. "מההתחלה ראיתי את הצילום כמו סוג של ספורט. שמישהו אומר על עצמו שהוא 'עושה ספורט', יש המון ענפים שהוא יכול להתכוון אליהם. ככה זה גם בצילום ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה ליצור צילום ממש כמו שמכינים ציור".
מה הכוונה?
"לא לתעד סתם מציאות או מישהו בבית שלו, עומד, יושב וכדומה. זה משעמם. אני מראש ידעתי שאיצור תמונה מאפס. תמונה מגניבה שיש בה תוכן ומשמעות עבורי, שמשרתת גם את האג'נדות שלי. ככה זה עד היום".
כמי שחוותה לא מעט ביקורת, גרינברג מתנחמת בכך שלפחות מוצאה היהודי לא היה גורם משמעותי בשנאה כלפיה. "יש אינספור צלמים יהודים שפועלים בכל העולם, אז אני לא חושבת שזה שינה למישהו אי פעם או שאמרו לי על זה משהו. זו לא הייתה הבעיה". אבל מחוץ לסטודיו היה לה קשה להתעלם מגל האנטישמיות שרק גובר. "היום זה מאוד התחזק, קצת ברחובות ובעיקר ברשתות החברתיות. האנטישמיות הכי קשה שחוויתי הייתה כשיצאתי לדייטים עם גברים לא יהודים, וקיבלתי המון הערות על היהדות. לכן מזמן חזרתי לצאת עם יהודים. הייתי נשואה פעמיים, שני בני הזוג שלי היו יהודים וכיום יש לי חבר יהודי. בדרך כלל מדובר באמת בלא אנטישמים", היא צוחקת.
* * *
גם היא מוכרחה להודות שבשנים האחרונות מעמד האישה השתפר משמעותית, אבל זה לא באמת מרשים אותה. במיוחד כמי שעדיין, גם בהיותה בין המובילות בתחום, חווה הקטנה מגברים שחושבים שהמקצוע שייך להם. "הצלמות שמופיעות בתערוכה אמנם חיו מאה שנה לפנינו אבל המצב מבחינתי לא השתנה, זה עדיין עולם גברי מאוד".
מפתיע.
"לא מפתיע", גרינברג מתנגדת, "אנשים עם כוח לא יוותרו על הכוח שלהם בכזו קלות. אומנם יש יותר נשים בתקשורת או בעולם האמנות, אז נראה שדברים השתנו אבל לא באמת כי יש להן חלון הזדמנויות קטן יותר וגם כשהן כבר עובדות, יתייחסו אליהן כאילו הן מתקשות".
חווית משהו כזה בעצמך?
"ברור. לפני חודשיים נקראתי לצלם ולביים פרסומת ותוך כדי הצילומים, המפיקים ניסו לקחת לי את התפקיד. הם אמרו לי 'תתרכזי בצילום, בזה את טובה ותשאירי לנו לביים'. הייתי המומה. שאלתי אותם 'הייתם עושים את זה גם לבמאי גבר?' כל מה שהיה להם להגיד זה ש'אנחנו יודעים שאת לא מסתדרת עם זה, את מפחדת מכל הטכנולוגיה פה'. התעצבנתי נורא. אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, אם יש דבר ברור זה שאני לא מפחדת מטכנולוגיה ולא מפחדת לביים".
איך זה נגמר?
"ביימתי בסוף בעצמי, אבל הייתי כל כך נסערת במהלך הצילומים וגם אחר כך. זה היה מאוד מתסכל. יש לי שם, יש לי מעמד, יש לי רזומה, ובסוף באה מולי חבורת גברים שמנסים 'לעזור לי' כאילו אני ילדה קטנה. אז אני לא אומרת ששום דבר לא השתנה, אבל יש עדיין דעות קדומות. שנשים לא מבינות בטכנולוגיה, שהן לא יודעת על מה הן מדברות, שגברים תמיד טובים יותר".
ובכל זאת, גרינברג לא מרימה ידיים, אבל כן משחררת אותן מהמצלמה. תכף תחגוג 60 והיא מסכימה כבר לגלות שאת הצילום היא משאירה כרגע מאחור, בדרך להגשמת חלום ישן. "כל השנים ציירתי במקביל לצילום, כי התגעגעתי לחירות שיש באיור בלי להתחשב במציאות. יש לי תערוכת צילומים בניו יורק, יש אחת פה במוזיאון ואני עובדת על עוד תערוכות בתקווה שהציורים שלי יתפרסמו בעוד ועוד מקומות בעולם ואני אוכל להמשיך ולצייר. שנים רבות התעסקתי בדבר אחד. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה".
קצת יותר משבוע אחרי שנפגשנו, בארץ נושבות רוחות מלחמה חדשות. גרינברג, שהספיקה לחזור לניו־יורק דואגת לשלום חברותיה הצלמות מישראל, והמציאות שבה הן נמצאות מזכירה לה את חווייתה של שותפתה לקיר התערוכה. ״לוצ׳יה מוהולי נאלצה להימלט מגרמניה הנאצית ולהשאיר את כל יצירותיה מאחור", היא אומרת בשיחת טלפון. "זה מזכיר מאוד את המצב עכשיו, איך מלחמה יכולה לפגוע באמנות. אני לא מכירה את התחושה של איום מפגיעת טיל, אני לא מכירה את הפחד הזה.
"אני יודעת שהצלמות הישראליות שהשתתפו בתערוכה חוות את זה מקרוב. ויש כל כך הרבה יצירות אומנות, חפצים ואנשים שנמצאים תחת איום שהם לא רצו בו. אני מתקשה אפילו לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו, שבה אני עלולה להשאיר את כל עבודותיי מאחור, כמו לוצ׳יה. אני באמת מקווה שכולם יישארו בטוחים".