"באופן מסורתי, באסיה אין אנטישמיות": הקשר בין היהדות להינדואיזם

"האנטישמיות בעולם המערבי ובמדינות ערב גורמת ליהודים לחפש בני ברית באסיה", אומר חוקר ההינדואיזם פרופ' איתמר תאודור, כשאני מבקש להבין מדוע המפגש בין ישראל להינדואיזם מתרחש דווקא בתקופה הנוכחית. "באופן מסורתי, באסיה אין אנטישמיות אלא הערכה ליהודים מימים ימימה. בנוסף, אסיה היא כבר לא מקום נחשל אלא כוח עולה".

יהודים רבים נמשכים לרוחניות ההודית. האם יש גם זיקה רוחנית הפוכה?

"התשובה היא לא", קובע תאודור. "הזיקה של היהודים בני זמננו להודו ידועה, והיא כוללת לא רק מתרגלי יוגה ומדיטציה, אלא גם גורואים מפורסמים ממוצא יהודי. אבל הינדואים לא מחפשים רוחניות ביהדות, הם מחפשים אצלנו אינטרסים הודים לאומיים, הכוללים אחווה בין הימין היהודי וההינדואי וברית משותפת מול האסלאם.

"ועדיין חשוב לומר שהברית היא לא רק לעומתית אלא גם חיובית, מפגש בין שתי 'דתות שורש': היהדות היא שורש לנצרות ולאסלאם, וההינדואיזם הקדום הוא שורש לכל דתות הדהרמה: הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם, והמסורת הסיקית שמשלבת הינדואיזם ואסלאם. מתוך שתי דתות שורש אלו יצאו הדתות הגדולות של העולם".

וישראל והודו שתיהן דמוקרטיות.

"כן, אבל אין בינינו סנטימנט של אחוות דמוקרטיות כמו שיש לנו עם ארצות הברית. זה מעניין שהודו היא בכלל דמוקרטיה, כי במסורת ההודית החירות מתפרשת כחירות פנימית ולא חירות פוליטית, והתיאוריה החברתית מעודדת ריבוד ולא שוויון. ההסבר הכי טוב שיש לי הוא שהברהמיניזם הוא שוויוני במהותו, כי הוא דוגל בפלורליזם רעיוני. כל מלומד רשאי להביע את דעתו ואין אפיפיור. לכן הדמוקרטיה נתפסת בהודו כטבעית, ואין קולות שקוראים לחזור למונרכיה".

תאודור, מרצה במכללה האקדמית צפת ובמחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטת בר אילן, פרסם לאחרונה קובץ מאמרים שערך יחד עם שלומי מועלם, בשם "נבואה ומיסטיקה: יהדות והינדואיזם במפגש". הקובץ רואה אור בהוצאת אידרא, כרך ראשון במסגרת הסדרה למחקרי דת השוואתית.

כותרת הספר לא מדויקת, אני מעיר: לצד המאמרים של תאודור ושל חביבה פדיה, משה אידל ואחרים, המתעמקים במיסטיקה ובתיאולוגיה השוואתיות, קרוב למחצית מן המאמרים הינם היסטוריים: מאמר על רדיפת היהודים וההינדואים על ידי האינקוויזיציה הפורטוגזית בגואה, סקירת ההתייחסויות הטקסטואליות להודו בספרות העברית מימי הביניים ועד ספרות התחייה העברית, השוואה בין התלמוד למקבילו ההודי, המימאמסה, היבטים שונים בעולמו של מהטמה גנדהי, ומאמר של הרב דניאל שפרבר העוסק במעמדו ההלכתי של ההינדואיזם, אם כי מדובר בטקסט שהוא תיאולוגי־אקדמי יותר משהוא דיון הלכתי. עם זאת, הסכמנו שהמילה "מפגש" מתאימה מאוד לספר, ובה טמון עיקר החידוש.

תיווך מעוות

במבט היסטורי, המגע בין היהודים והודו היה מועט, ומרביתו התקיימה דרך מתווכים בעלי עניין זר. דוגמה אחת מני רבות תימצא במאמרו של שלומי מועלם, העוסק בחוקר הדתות רוברט זהנר, מאבות חקר הדתות האקדמי, שהחזיק בנקודת מבט של עליונות נוצרית ומתוכה התעמק בהינדואיזם. מכיוון שדעותיו על היהדות היו שליליות, חוקרים הינדואים ואף סוואמים (מורים רוחניים) מפורסמים שהתפלמסו עם בני חוגו ציטטו אנטישמיות נוצרית בלי שפגשו יהודי אחד מעולם, ובלי שידעו כלל מהי אנטישמיות.

מן הכיוון ההפוך, מאמרו של אייזיק לובלסקי על הדימוי של הודו במערב, נוגע באחד ממייסדי תחום האינדולוגיה (חקר הודו), הגרמני פרדריך מקס־מולר מאוניברסיטת אוקספורד, ובתרומתה של האינדולוגיה להיווצרותה של תיאוריית הגזע הארי שאחריתה באידיאולוגיה הנאצית. כך למשל, מקורו של צלב הקרס הנאצי הוא ב"סוואסטיקה", סמל הינדואי עתיק המסמל מזל וברכה, ומשמש עד היום כסמל דתי בודהיסטי. גם המונח "ארי" בא לעולם הרבה לפני הנאציזם, במסגרת הטענה שלפיה מוצאם של העמים האירופיים הוא באזורי פרס והודו. עיוותי המתווכים נמשכים במידה לא מבוטלת גם כיום, כאשר הודים וישראלים קוראים על עליית הפשיזם וקץ הדמוקרטיה אלו בארצם של אלו, בתיווכם של תרגומים ממומחים ועיתונאים אמריקנים ובריטים.

"באופן מסורתי, באסיה אין אנטישמיות אלא הערכה ליהודים מימים ימימה. אסיה היא כבר לא מקום נחשל אלא כוח עולה"

מה המטרה שלך בעריכת ההשוואות בינינו לבינם?

"ראשית, לימוד אקדמי של תיאולוגיה השוואתית. יש פה חידוש תיאורטי גדול; כפי שכתבה ברברה הולדריג' בספרה 'ודה ותורה', כאשר בוחנים יהדות והינדואיזם נאלצים לצאת מן התבניות היסודיות. מדע חקר הדתות נוצק על פי אמות מידה פרוטסטנטיות. ראשוני החוקרים בתחום בבריטניה השתייכו לחוגים מסיונריים, ולכן הדגישו את התיאולוגיה כעומדת בלב העניין הדתי; כלומר, מערכת אמונות אוניברסלית המנותקת מכל תרבות ספציפית וניתנת לייצוא לכל התרבויות. העיסוק בהינדואיזם וביהדות מגלה מיד שתי מערכות דתיות שהתיאולוגיה לבדה היא בלתי מספקת כדי לתאר אותן, ושבמרכזן עומדות תופעות נוספות כגון אתניות, שמירת מצוות או תרבות מקומית שאינה אוניברסלית. דוגמה לתופעה תרבותית כזאת היא מגדר. היהדות וההינדואיזם מגדירות גבריות ונשיות, והגדרותיהן תלויות בתרבות מסוימת ולא רק בהגדרות אוניברסליות.

"אבל יש פה משהו גדול יותר מהמחקר האקדמי, וזו ההתקרבות בת־זמננו ביו יהודים והינדואים, התקרבות שהיא חברתית, פוליטית ותרבותית, וגם קרבה בין־דתית. הרב דוד רוזן, מחשובי השגרירים היהודים לשיח הבין־דתי, עודד אותי לעסוק בממד הזה בין יהדות להינדואיזם, כמו גם רבנים נוספים. הברכות הללו חשובות לי כשאני עוסק במשהו שחורג מהתחום האקדמי היבש, חשוב לי לדעת שאני מקדם את האינטרסים של היהודים והיהדות. מהצד ההינדואי קיבלתי את ברכתו של סוואמי דיאננדה סרסוואטי, כאשר הוא הגיע ארצה בשנת 2008 בראש משלחת הינדואית למפגש עם הרבנות הראשית לישראל".

שני מאמרים בספר עוסקים בגנדהי ומורשתו הרוחנית. מה הרלוונטיות שלו לשיח היהודי־הינדואי? ממשיכי מורשתו, כולל צאצאיו, דווקא עוינים למדינת ישראל.

"אפרים מאיר, שכתב את אחד המאמרים, שייך לפילוסופיה פרסונליסטית, דיאלוגית, כמו זו של מרטין בובר. הוא שואב השראה מגנדהי כאיש של דיאלוג כדי לנסח תאולוגיה בין־דתית שתאפשר שיח בין בני דתות שונות. הכותב השני, חנוך בן־פזי, הוא הומניסט דתי, וגנדהי עוזר לו לנסח הומניזם יהודי.

"לי יש עניין אחר בגנדהי. אני רוצה לנסח פילוסופיה הומניסטית על סמך הבהגווד גיטה, הספר ההינדואי שהיה מרכזי כל כך בעולמו של גנדהי. אני מאמץ רעיונות גנדהיאנים שנראים לי טובים, כגון הדגשת העשייה לשמה, 'עשייה שלא לשם פירותיה', שהוא הדגיש בעקבות הקארמה־יוגה. אי־אלימות בגרסתה הקיצונית אולי התאימה לזמנו ומקומו, אך הרעיון נראה לי אוטופי ובעייתי מבחינה מעשית, ויותר מזה, הוא שגוי מבחינת הגיטה. בתפיסת העולם ההינדואית יש מעמדות ('וארנות') והשניים העליונים הן הברהמין והקשטרייה, שהם הכהן המלומד, ואיש השלטון וכוחות הביטחון. האידיאל הברהמיני הוא אי־אלימות, אבל הגיטה מאזנת את האידיאל הזה עם האידיאל הקשטרי שדווקא מעניק מקום לאלימות".

גשר ההלכה

תאודור, בן 65, פרסם במהלך השנים שורה של ספרים ומאמרים העוסקים בהיבטים שונים של ההינדואיזם הקלאסי ובהשוואות בינו ובין היהדות. אחד מהם (באנגלית) הוא "דהרמה והלכה", ובו הוא מצביע על חיבורים מהותיים בין יהדות להינדואיזם. "דהרמה, הדרך ההינדואית, כוללת הלכה, מסגרת חיים, מוסר, טקסי מעבר, העברה תרבותית בין־דורית. לנצרות אין הלכה. ההינדואיזם ייצא למערב את החלקים הרוחניים – יוגה, בהקטי, טנטרה, מדיטציה, אבל לא את ההלכה. זה כמו מכונים לקבלה שאינם מגבים את הרוחניות בשמירת מצוות. הספרים שלי מתפרסמים בהודו בתרגום לאנגלית, ולאחרונה גם בהינדי. ההודים אומרים לי 'אתה מלמד גיטה של היומיום, גיטה פילוסופית, הומניסטית, ולא גיטה דתית של שחרור מיסטי והתבודדות'.

"לישראלים ולמערביים רבים", מוסיף תאודור, "יש תפיסה של הודו כאחרת, מוזרה, אזוטרית, מקום שהולכים אליו כדי לשכוח את העולם. אבל ביחסי הודו־ישראל יש עולם שלם של אנשי עסקים הודים וחברות ענק בתחומי חקלאות, טכנולוגיה, חלל, קשרים דיפלומטיים עולים, ומיזמי תחבורה וסחר חובקי עולם כמו מסדרון IMEC שישנע סחורות מהודו לאירופה דרך מדינות המפרץ ונמל חיפה. יש שם עולם שלם שאיננו מיסטי בכלל".

היהדות קיימה שיח כואב עם דתות־הבת האברהמיות מרגע לידתן, אך מגע ושיח כלשהו היה. במובן זה, דתות הודו נותרו גם כיום חזית בלתי מפוענחת עבור רוב חכמי ישראל. כך למשל, מעטים מאוד הרבנים והמלומדים שהתעמקו הן בספרות הקבלית והן בזו הסנסקריטית, ולעת עתה טרם קם מלומד אחד שלמד את שניהם בשפת המקור.

ככל שתעמיק "ימינה" אל תוך הקהל הדתי והרבני, תמצא דעות הפוסלות את תרבות הודו כאלילית. מה תאמר להם?

"אני אציע להם לקרוא את ספריהם של רבנים וכותבים דתיים, כמו 'יהדות והינדואיזם ומה שביניהם' של הרב יששכר היימן, או 'מהודו ועד כאן' שערך הרב אלחנן ניר".

המאמר של שלומי מועלם, כמו גם המאמר שלך, מציגים מגוון רחב של תפיסות אלוהות הודיות, שכמותן יימצאו גם בקבלת האריז"ל – האלוהות כאישיות או כאנרגיה בתוך הבריאה או מעבר לה, מערכת יחסים אישית עם האל או קשר של התבוננות. מה יש להודו לתת בתחום הזה?

"בחוויה האישית שלי אני מוקסם מתפיסות האלוהות ההודיות בבהאגווטה פוראנה ובגיטה. אלו החוויות שאני מחפש, והן אלו שמזינות אותי. באקדמיה הישראלית מצאתי שיח רדוד וציני על ההינדואיזם. דווקא השיח היהודי־הינדואי אפשר לי לראשונה להגיע לשיח עמוק ובלתי מתנצל בתחומים אלו. אני מודה לשותפים לשיח הזה, שמאפשרים לי את זה".