"ישי היה המנצח שלנו": ההרכב המשפחתי שאיבד בעזה את האח הבכור

זה קרה בשושן־פורים לפני ארבע שנים. שיירת מכוניות אינסופית עמדה תקועה בפקק על כביש מספר 1 בדרך לירושלים. לפתע הגיחה מהשוליים תהלוכה מוזיקלית לא שגרתית: שלושה נערים צעדו לאורך הכביש – אחד עם גיטרה, השני עם מלודיקה, השלישי עם טרומבון. הם לא אספו כסף ולא חיפשו במה; הם רק רצו להעלות חיוך. הפקק המתיש הפך למצעד שירי ארץ ישראל וניגוני כלייזמר שרעננו את העננה הפקוקה.

מה שנראה לנהגים בכביש כמופע ספונטני וחינני, היה עבור השלושה הללו כמעט טבע שני. ארבעת האחים והאחות אורבך מזכרון־יעקב – ישי, מיה, יואל, מיכה ופרי – נהגו לנגן יחד בהרכב המשפחתי שלהם, "אורבנד". הנגינה המשותפת ליוותה אותם בבית ובחוץ, באירועים משפחתיים ובפסטיבלים מקומיים.

צלילי המוזיקה ליוו אותם גם ברגעים הקשים ביותר, לפני כחודש וחצי, כאשר נפרדו מאחיהם הבכור ישי, לוחם בחיל ההנדסה, שנפל בעזה. הם ניגנו בהלוויה וגם בימי השבעה; בסיומו של כל אחד מימי האבל נטלו האחים גיטרה, קחון וחצוצרה – וניגנו.

מחלון הסלון של בית משפחת אורבך בזכרון־יעקב נשקף נוף ירוק, וגם קריית החינוך של המושבה. במרכז החדר עומד פסנתר, על הספה מונחת החצוצרה של ישי ("הפושטית, זאת שהייתה איתו בצבא"), והאווירה תוססת ומלאת חיים. בדיחות עפות באוויר, מישהו מתיישב ליד הפסנתר ומנגן; כמעט לא נעים להפסיק את הנגינה כדי לשבת ולשוחח.

אנחנו נפגשים בבוקר יום שישי, שבוע לפני יום השלושים לנפילתו של ישי. מאז פרוץ המלחמה, מעגל השכול התרחב לממדים עצומים. לרוב, סיפוריהם של הנופלים מקבלים במה מהזווית של בת הזוג, ההורים או הילדים. מי שקולם נשמע הרבה פחות אלה האחים השכולים. בעקבות ההרכב המוזיקלי של האחים והקשר המשפחתי המיוחד, ביקשנו להתבונן על השכול מהזווית האחאית, זו שאורגת את נימי הנפש בקשר עדין, עמוק ומלא קִרבה.

סבב ההיכרות הראשוני כולל, איך לא, גם את הכלים של כל אחד: מיה, בשנת שירות לאומי באריאל, מנגנת על חליל ופסנתר; יואל (המכונה יולי), תלמיד כיתה י"א בישיבה התיכונית זכרון־יעקב ("ישתז"י", בסלנג המקומי) מנגן על פסנתר, גיטרה, טוּבָּה וצ'לו, ומתחיל ללמוד גם נגינה בתופים; מיכה, תלמיד כיתה י' בישיבה לאמנויות בר־אילן בתל־אביב ("נוסע לשם כל יום ברכבת. יש ימים שאני חוזר בעשר בלילה"), מנגן על טרומבון, חצוצרה ופסנתר; ופרי, תלמיד כתה ח' בשתז"י, מנגן על קלרינט וקלרינט־בס. החצוצרה הייתה הכלי הראשי של ישי אך הוא ניגן גם על פסנתר, גיטרה וצ'לו, וכפי שמעידים אחיו, הוא היה נגן רב־כלים ולימד את עצמו לנגן בכל כלי וחפץ שהגיע לידו. הוא ניגן בחלילית גם באמצעות נשיפה מהאף (אפשר להתרשם מהביצוע בסרטון לזכרו, זמין ביוטיוב) וניגן גם במטול צבאי, שממנו הפיק צלילים כשופר.

מיכה: "אמא רצתה להציע לי ללמוד צ'לו, אבל כשישי שמע על זה הוא אמר 'לא, מיכה צריך טרומבון. זה מה שמתאים לו'. מיד הסכמתי, כי ישי הוא אחד שמבין. הוא לימד אותי נגינה על חצוצרה, והמשכתי בעקבותיו לכלי נשיפה נוספים"

כבעל חוש והבנה בכלים, ישי מילא תפקיד מכריע בבחירת כלי הנגינה של אחיו. העיסוק המוזיקלי של האחים קיבל תנופה לפני כחמש שנים, כשהמשפחה עברה מפרדס־חנה לזכרון־יעקב, לא רחוק מהקונסרבטוריון המקומי, שהאחים למדו בו בהמשך - מלבד ישי, שלמד בקונסרבטוריונים באור־עקיבא ובתל־אביב. האם, אפרת, דחקה בכל אחד מהילדים לבחור כלי ולהתמקצע בו. "אימא רצתה להציע לי ללמוד צ'לו", מספר מיכה, "אבל כשישי שמע על זה הוא אמר 'לא, מיכה צריך טרומבון. זה מה שמתאים לו'. מיד הסכמתי, כי ישי הוא אחד שמבין. הוא לימד אותי לנגן גם בחצוצרה, והמשכתי בעקבותיו לכלי נשיפה נוספים".

"זו הייתה בחירה מצוינת", מפרגן יולי. "מיכה התגלה כנגן טרומבון מחונן, והוא נגן מוביל בתזמורת הלאומית הבוגרת. ישי ידע לקלוע בול. לכל כלי יש אישיות, והוא ממש הרגיש את ההתאמה הנכונה לכל אחד. לפרי, שמנגן היום בתזמורת של הקונסרבטוריון המקומי, הוא הציע לנגן על קלרינט".

חילק את הקולות

המוזיקה והאמנות תמיד היו שם ברקע, בבית משפחת אורבך. האם, אפרת, היא מורה למוזיקה ופוסט־דוקטורנטית במוזיקולוגיה; האב, נעם, הוא מומחה לסין ולימד סינית באקדמיה, וכיום הוא הבעלים של גלריה "השוקת" לאמנות עכשווית בזכרון־יעקב. כשישי, הבן הבכור, היה בן שנה, עברה המשפחה הצעירה לתקופה של שנתיים בסין, שבה לימד נעם סטודנטים סינים עברית ותלמוד. בנעוריו למד ישי בישיבה התיכונית למוזיקה ואמנויות בר־אילן בתל־אביב, והמשיך לישיבת ההסדר בחיספין. שלושה חודשים לפני נפילתו נשא לאישה את יובל (ראו מסגרת).

האורבכים ניגנו בהזדמנויות רבות מטעם עצמם, והפכו להרכב מוכר בזכרון־יעקב. כשהם רצו להשקיע בהרכב, למשל לשדרג לגיטרה אקוסטית, הם יצרו קופה קטנה וניגנו במדרחוב כדי לחסוך כסף.

מיה: "לפני שלוש שנים פנה לאבא שלנו ראש מחלקת תרבות יהודית במועצה, והציע לנו לבוא לנגן ב'לה סטראדה', פסטיבל הקיץ השנתי בזכרון־יעקב. שם גם נולד השם 'אורבנד', שהיה רעיון של אבא". הם הופיעו על אותה במה גם בשנה שאחריה, ניגנו שירי ארץ ישראל, ניגונים יהודיים וכלייזמר. ישי, הבכור והמיומן שבחבורה, היה אחראי לעיבודים ולחזרות.

"הוא היה אוטוריטה בשבילנו, מנהל ומנצח, אבל תמיד התייעץ איתנו", מתאר יולי. "מגמת המוזיקה בישיבה בתל־אביב ממש פיתחה אותו. הוא הלחין וידע לכתוב תפקידים לכלים, והיה טוב מאוד במה שהוא עשה".

במה שונה הרכב משפחתי מכל הרכב מוזיקלי אחר?

"במסגרת משפחתית הרבה פעמים נוצרים דברים בלי תכנון. אפשר לנגן בספונטניות ואפשר לאלתר נגינה משותפת. אלה לא דברים שקורים בתזמורות, שם יש בדרך כלל שעה קבועה בשבוע שמשוריינת לחזרות. מצד שני, כשאנחנו עושים חזרה בבית צריך 'לקלף' כל ילד כדי שיגיע, ולפעמים עושים לך טובה שבאים לנגן בכלל".

מיה: "המנצח בתזמורת הוא טיפוס חשוב ורציני, אבל בבית זה עובד אחרת. ישי המנצח שלנו, מכריזים ש'עושים חזרה', וכל אחד צריך לפנות את הזמן שלו".

איך הנגינה גיבשה אתכם?

מיה: "זה נכנס לכל דבר בחיים. אם היינו יוצאים לטיול למשל, מישהו היה מתחיל לשיר, כולם היו מצטרפים, וישי היה מחלק קולות לכולם. גם בשבתות יש לנו תמיד תפקידים קבועים של קולות, כי כל אחד מכיר את התפקידים של הכלי שהוא עובד איתו ומשחזר אותם. כשהיינו ילדים קטנים היינו יכולים לריב שעות בסעודות שבת איזה זמירות לשיר. ישי היה רוצה את 'יום זה לישראל', אני את 'מנוחה ושמחה', והמריבות היו חלק מהחוויה. עם השנים היו לישי גם לחנים משלו. הוא נהג לקחת לחנים משיר אחד ולהדביק אותם לטקסט אחר. ל'דרור יקרא' הוא חיבר לחן מקורי בסגנון אנדלוסי".

איך למכור עוגות

קל להבחין בדבק שבין האחים. הם משלימים משפטים אחד לשני, צוחקים זה על זה, ומעלים עוד ועוד רגעים וזיכרונות מהפאזל המשפחתי, תוך ששמו של ישי חוזר בכל הקשר. "גם בריבים שהיו בצחוק בין האחים, כולם תמיד היו נגד ישי, וזה משקף בצורה טובה את ההנהגה שלו. הוא היה ראש השבט", אומר מיכה.

אני מבקשת מהאחים לשתף ברגע או זיכרון שמשקף עבורם במיוחד את דמותו של ישי, את מי שהוא היה עבורם. התשובות שלהם משרטטות דיוקן של אח בוגר שידע להוביל ולהנהיג בטבעיות, ללמד מתוך אהבה ונדיבות, ולהצחיק מתוך שמחת חיים שופעת.

מיכה: "ישי היה מדריך שלי בבני־עקיבא בפרדס־חנה. הוא היה מנהיג מעולה, אבל בלי שמץ של שחצנות. אני זוכר שעשינו חזרות לריקודים, וכל הזמן היו טועים בתנועות. גם אני פעם טעיתי, והוא גער בי 'לא ככה' אבל מיד חייך. זה נתן לי הרגשה טובה. הוא אף פעם לא התעצבן באמת, מאחורי הכעס שלו תמיד ראו את החיוך. בכלל, היה לו חוש לקלוט מהר את המצב ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה. אם הוא היה קולט אווירה מדוכדכת, הוא היה מתחיל להצחיק את כולם".

זיכרון נוסף קשור בחלום משותף שהיה לאחים לפני כמה שנים. "מאוד רצינו לטוס לחו"ל, כי אף פעם לא טסנו", מספרת מיה. "אבא אמר לנו 'סבבה. אז אתם צריכים לעבוד ולהרוויח כסף, וכל ילד צריך לגייס 500 שקל. כשתגיעו ל־2,500 שקלים – נטוס'". האחים החליטו לאפות ולמכור עוגות קראנץ'. הם ניהלו רשימת הזמנות וישי הגה את כל הטעמים, בהם עוגה בטעם חלבה צ'יפס.

פרי: "בכל יום שישי מיכה ואני הלכנו לעמוד מחוץ למכולת עם שולחן קטן, מפה ועוגות. פעם אחת ישי הגיע למכולת עם תגבורת באופניים וראה אותנו עומדים ומחכים לקונים. הוא עשה לנו סדנה מהירה בשיווק כדי שנמכור יותר עוגות. 'לפני הכול', הוא אמר, 'תמיד לחייך, לא לעמוד בשקט כמו לפלפים. לפנות בצורה אקטיבית לאנשים שיוצאים מהמכולת ולהציע להם'. אני זוכר אותנו עומדים ומדסקסים לאילו טיפוסים להציע לפני הכניסה למכולת ולאילו טיפוסים להציע כשהם יוצאים. בלי ישי, לא בטוח שהיינו מוכרים". אם תהיתם, הם בהחלט הגיעו לסכום היעד של 2,500 שקלים, אבל אז פרצה הקורונה והנסיעה יצאה לפועל רק בשנים הבאות.

זיכרון נוסף של פרי מעיד על המסירות והנדיבות של ישי. "לילה לפני הבר־מצווה שלי עוד לא הייתה לי דרשה. חזרנו מאוחר מאוד מביקור אצל סבא וסבתא, וישי ישב איתי לכתוב את הדרשה. כשכולם החמיאו לי על הדרשה הרגשתי רע, כי לא עשיתי כלום... הייתי כל כך עייף כשישבנו לכתוב את הדרשה, והכול היה בזכות ישי. כשישי קלט את המחמאות הוא הסתכל עלי מהצד וחייך".

יולי משתף בזיכרון ייחודי משלו: "בתקופת הקורונה גרנו בבית־קרקע על גבול פרדס־חנה כרכור, לפני שעברנו לזכרון־יעקב. זו הייתה שכונה שתושביה היו בעיקר מבוגרים, אז היינו רק עם עצמנו, כל המשפחה. לא היו לנו טלפונים ולא טלוויזיה, והיה זום לימודים רק פעם בכמה ימים, אז היה לנו המון זמן להיות יחד. היינו מזדחלים תחת השער של בית הספר כדי לשחק כדורגל במגרש. עשינו טיולים ארוכים בשדות, בנינו זולות, ופעם הגענו עד מחנה 80 ודיברנו עם החיילים במגדלי השמירה. זו הייתה תקופה מצחיקה וכיפית.

פרי: "לילה לפני הבר־מצווה שלי עוד לא הייתה לי דרשה. חזרנו מאוחר מאוד מביקור אצל סבא וסבתא, וישי ישב איתי לכתוב את הדרשה. כשכולם החמיאו לי על הדרשה הרגשתי רע, כי לא עשיתי כלום. ישי קלט את המחמאות, הסתכל עלי מהצד וחייך"

"יום שישי אחד ישי בא אלי ומציע ללמד אותי לרכב על אופניים בלי ידיים. זה היה חצי שעה לפני שבת, לא הזמן הכי מתאים, אבל יצאנו לסיבוב קטן. שוב ושוב ניסינו, וישי מלמד אותי שצריך להישען קצת אחורה, ואיך לשבת ולהתיישר ולעשות סיבובים בלי ידיים, ובכל פעם אני משתפר קצת יותר. ביום ראשון כל שאר האחים הצטרפו, ובמשך חודש ישי עשה לכל האחים קורס רכיבה על אופניים בלי ידיים. התאמַנו שעות וערכנו תחרויות, ובאחת הפעמים עשינו את כל הירידה יחד, כשכולנו מחזיקים ידיים".

זיכרון נוסף של יולי מעיד עד כמה ישי נהג לראות את המציאות ממבט של אופטימיות וחיוך. "לפני שנים היה ניסיון פריצה בבית שלנו בפרדס־חנה. זה היה יכול להיות אירוע מפחיד מאוד. לשכנים גנבו את האוטו, אבא שלנו התעורר והבריח את הפורצים, ובבוקר באו שוטרים לקחת טביעות אצבע. ישי, שהיה אז בכיתה ז', הפך את זה לסיפור מגניב. הוא אמר לנו בהתלהבות 'שמעתם? פרצו הביתה, איזה מגניב, כל החיים רציתי שיפרצו אלינו הביתה'. וזה עבד, כולנו התחלנו להתייחס לזה כאירוע חווייתי".

אלוף אנעים זמירות

באותה שכונה בפרדס־חנה יש שטיבל קטן בשם "היכל שלום", שהמשפחה נהגה להתפלל בו. "כשעברנו לאזור לא היו עוד ילדים בבית הכנסת", מספרת מיה, "וישי היה 'הילד הראשון' של בית הכנסת אחרי שנים רבות. אז אבא החליט שישי צריך ללמוד 'אנעים זמירות' עוד לפני שהוא יודע לקרוא. כילד בגן הוא למד את הפיוט בעל פה, ולאט לאט התחיל לזהות אותיות ומילים. בעצם הוא למד לקרוא מוקדם בזכות ה'אנעים זמירות', והוא ידע את זה בשלוש מנגינות שונות שהשתנו לפי העיתוי כמו שבת מברכין, חג או בר־מצווה – לכל מועד היה מנגינה משלו. אנחנו הצטרפנו לישי כ'ילדי בית הכנסת', לאט לאט הצטרפו עוד משפחות עם ילדים, וישי לימד את כולם אנעים זמירות. ישי ניהל את 'מניין הילדים', והנהיג אמירת דבר תורה כשהוא בן עשר בלבד. בסוף מוסף הוא היה מגיע לאבא עם חומש ומחפש רעיון יפה או איזה פירוש רש"י נחמד, והוא ידע לפתח את זה לילדים בצורה בהירה ולקשר את זה לדברים שהם הכירו". לרגל אירוסיו של ישי פרסם בית הכנסת מודעת ברכה ובה הוא תואר כ"אלוף אנעים זמירות ומנהיג קהילת הילדים".

איך העיסוק במוזיקה משפיע על תחומים נוספים בחיים שלכם?

מיכה: "זה הרגל טוב שמפתח משמעת עצמית, עוזר בתפקוד ותורם הרבה לגיבוש. אצל ישי זה תמיד היה קשור במשהו חיובי ושמח. נגיד, הייתה לי תקופה שאהבתי לנגן ג'ז וישי היה קלאסי, והוא היה עומד ומפרגן 'תראו איזה ג'זיסט יש לנו בבית'. גם בסיפורים מהצבא, דברים שאנשים אחרים היו מספרים כאירוע של סבל - הוא היה מספר בצורה חיובית".

מיה: "הרבה שנים רצינו להקליט ביצועים וניגונים שלנו, ועכשיו יש לנו רצון להוציא אלבום עם שירים שישי אהב, ועם ניגונים ועיבודים מיוחדים שהוא יצר. אחד הניגונים המיוחדים שניגַנו יחד היה ניגון שסבא שלנו היה שר בין נטילת ידיים להמוציא"

מיה: "זו גם דרך לתת מקום לנשמה. כשישי היה יושב ליד הפסנתר ומנגן, זה היה ביטוי של הנשמה שלו. היה לו קטע להידלק על כל מיני יצירות, להתלהב מאיזו סונטה יפה ולנגן אותה במשך איזו תקופה עד שהוא עובר ליצירה הבאה. הוא כל הזמן שמר על הניצוץ הזה של התלהבות".

יולי: "יש משהו במוזיקה שלא לוקח הפסקה. אני זוכר את ישי חוזר מהצבא ומספר שהיה לו משהו בראש כל הזמן הזה, והוא רק החזיק את המנגינות וחיכה, וכעת הוא חייב לנגן את זה. יצאו לו דברים כל כך יפים".

בימי השבעה בטח שמעתם הרבה סיפורים על ישי. היו דברים שהפתיעו אתכם?

יולי: "בישיבה הגבוהה בחיספין היו מוציאים עלון, וישי כתב שם טור הלכתי על הנושא של הטמפרטורה בבית המדרש בחורף, למי מקשיבים – למי שחם לו או למי שקר לו? הוא הגיע לישיבה עם ידע של תיכוניסט שלמד גמרא ותנ"ך לבגרות, והישיבה הפכה להיות מאוד משמעותית בשבילו. בטור הזה היו המון מקורות, הייתה שם פסקה שלמה בארמית, ואני קורא את זה בשבעה ואומר לעצמי 'וואו, הוא נהיה ממש שפיץ שם'. זה לא היה משהו שבלט בנוכחות שלו כלפי חוץ, אבל כן ראינו את זה בדברים קטנים, שהוא יושב ללמוד עד שתיים בלילה או קם לפני הנץ כדי להספיק חברותא. אם אני הייתי הופך לשפיץ כולם היו יודעים מזה, אבל ישי היה ממש צנוע. זה לא היה משהו להבליט כלפי חוץ".

מיכה: "בכל פעם שהוא היה חוזר לשבת הייתי עושה איתו הורדת ידיים ותמיד הייתי מנצח אותו. בשבעה הגיעו חיילים וקצינים מהמחלקה שלו ודיברו כמה שהוא היה ענק וחזק. אמרתי להם 'הוא באמת היה כזה, אבל בהורדת ידיים הייתי מנצח אותו'. הם הסתכלו עלי בהפתעה ואמרו 'אתה? ניצחת אותו?'. אמרתי בגאווה 'כן'. זה שדיבר איתי היה טיפוס שרירי, ג'בר כזה, והוא אמר 'אבל איך? הוא היה מפרק אותי!', ואפילו הראה לנו סרטון של ישי מנצח אותו. לאט לאט נפל לי האסימון והבנתי שישי עשה הצגה. חשבתי שאני מצליח לפרק אותו, אבל הוא נתן לי להרגיש חזק. זאת צניעות מטורפת שלו. כשאני חושב על זה עכשיו אני צוחק, מה חשבתי לעצמי? ברור שהוא היה יותר חזק ממני. ראינו סרטון של חיילים במסע אלונקות, וישי עוקף אותם כשהוא סוחב עליו בחור ענק".

לאחר נפילתו של ישי, המפקד שלו החזיר למשפחה את החצוצרה שלו. מיכה ניגן בה במהלך השבעה שירים שישי אהב, וגם את "כנשר יעיר קינו", פסוק שישי הלחין במסגרת לימודיו בפרויקט הלחנה על סמך טעמי המקרא (הביצוע מצוי ביוטיוב).

תמיד נהיה חמישה

הצלילים בבית לא פסקו מאז האסון. פרי ומיכה חזרו לשיעורי מוזיקה ולתזמורת, ומהרחוב אפשר לשמוע את נגינת הפסנתר וכלי הנשיפה.

מיכה: "לפני כמה חודשים דודה שלנו הזמינה אותנו לנגן ב'קידושישי', אירוע קטן של קבלת שבת לילדים שהיא ארגנה במקום מגוריה בבאר־שבע. ישי לא היה יכול להגיע. ניגַנו שם פיוטים כמו 'ידיד נפש' ו'לכה דודי', והפעם יולי עיבד. כשהשמענו את זה לישי הוא אמר 'וואלה, אתם לא צריכים אותי, אתם ממש טובים'".

באירוע זיכרון שנערך בישיבת הגולן במלאות שלושים יום לנפילתו של ישי, האחים אורבך ניגנו יחד עם חברים מהישיבה. הם כבר מתחילים לחשוב על פרויקט לזכרו.

מיה: "הרבה שנים רצינו להקליט ביצועים וניגונים שלנו, ועכשיו יש לנו רצון להוציא אלבום עם שירים שישי אהב, וניגונים ועיבודים מיוחדים שהוא יצר. אחד הניגונים המיוחדים שניגַנו יחד היה ניגון שסבא שלנו שר בין נטילת ידיים להמוציא. העלינו אותו גם בהופעה שעשינו בפסטיבל, והפתענו את סבא עם הביצוע הזה".

לְמה אתם הכי מתגעגעים?

מיה: "לצחוקים עם ישי. מאז שהוא התחתן היה לנו קטע לקבוע כל האחים לשבת יחד כשהוא יוצא מהצבא. ערב אחד ההורים לא היו בבית והכנו פוקצ'ות ומרק, ולישי היה קטע להתלהב על כל מה שהכנו, כי הוא פחות התעסק באוכל. הוא היה יכול להתלהב אפילו מחביתה ולהגיד 'וואו פרי, יש לך ידע קולינרי ענק'. כל הצחוקים בינינו זה הכול ישי, הוא ייסד את זה".

יולי: "ישי היה נורא מצחיק. היינו יכולים לצחוק ממשהו כמה שנים קדימה. הוא היה יודע לחקות אנשים מבית הכנסת, מהישיבה, מהסביבה. הייתה לו את היכולת לזהות דפוסים של אדם, את הטיפוס. כשישי היה חוזר הביתה הכול נהיה מאוד שמח וכיף. כולם מגיחים מהטלפונים שלהם ונהיה נחמד ומחויך ומחבק וצוהל. הייתי מחכה לרגע הזה שהוא נכנס הביתה, פורק את התיק. והארוחות של שבת, כשהוא כאן הרבה יותר כיף. עצם הנוכחות מאוד משנה את המציאות והאווירה. להבין שההרכב החסר יישאר ככה זה קשה".

"מבחינתי המספר חמש תמיד היה משהו מיוחד כי הוא ייצג את מי שאנחנו", אומרת מיה. "גם בשבעה, כששאלו אותנו כמה אחים אנחנו, ענינו: חמישה. ארבעה כאן בעולם הזה, אבל אנחנו חמישה. זה לא ישתנה".

* * *

בזכותו גילתי את הקב"ה

סעודת ליל שבת חיברה בין יובל לישי, והקשר ביניהם לבלב למרות הפערים. שלושה וחצי חודשים אחרי נישואיהם, ישי נפל

ישי ויובל אורבך נישאו שלושה וחצי חודשים לפני נפילתו של ישי. יובל, תושבת זכרון־יעקב גם היא, גדלה בבית מסורתי ולמדה בתיכון חילוני. בעקבות ההיכרות ביניהם, שהחלה כבר לפני ארבע שנים, החליטה לחזור בתשובה.

"כשהיינו בני 17, משפחת אורבך הזמינה אותנו לסעודת ליל שבת", היא מספרת, "ישי מיד מצא חן בעיניי. אהבתי את מאור הפנים שלו, את כיבוד ההורים. כשחזרנו הביתה אמרתי לאחי 'מצאתי את בעלי העתידי'".

למרות הפערים, הקשר ביניהם נבט ולבלב. "הייתי אמורה להתגייס לקרבי והלכתי למדרשת שילוב. באותו זמן התלבטתי אם להיות דתייה. ישי היה ממש 'דוס', אבל גם מאוד מחובר לחיים. הוא לא היה צריך לוותר על שום דבר – היה בו מקום להכול, לשמיים ולארץ. בהתחלה נבהלתי מהעומק של עולם ההלכה והתפילה, אבל הוא לא דחף אותי, לא כיוון אותי, לא ניסה לפתור לי את הדברים. הוא פשוט הבין שתהליך צריך זמן. בזכותו גיליתי את הקב״ה. הוא לא הטיף, הוא פשוט חי את זה, וזה השפיע.

"בכל פעם שהוא חזר מהישיבה ראיתי עליו שהוא מזדכך. הוא כאילו זהר, הלימוד השפיע עליו, והשמחה שלו רק הלכה וגדלה. הייתה לנו חברותא ב'אורות', לפעמים בטלפון, כשהוא היה מחוץ לעזה".

מהזווית שלה, יובל מתארת גם את דמותו של ישי כאח: "כשהוא היה חוזר הביתה אחרי ימים מתישים בצבא הוא היה יושב עם כל אח, מקשיב, מתעניין, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. פחדתי עליו כשהיה בעזה, אבל חיזקתי את עצמי דרך זה שחיזקתי אותו. מרגיע אותי לדעת שהספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו ושאני גאה בו. הוא היה חזק, שמח, וידע שהוא חלק ממשהו גדול. הוא לא השאיר אחריו משהו לא פתור".

לאחרונה ערכה יובל סיום ש"ס משניות לזכר ישי במדרשת נשמת, שבה למדה בשנה האחרונה.