"עזבנו את הקיבוץ בגלל שטויות": האחיות שחזרו לניר־עוז כדי לאסוף זיכרונות

"אני בת קיבוץ ניר־עוז", מציגה עצמה שני קלינגבייל־שילה.

ואם היינו משוחחות לפני 7 באוקטובר, היית פותחת במילים האלה? ניר־עוז היה מוזכר בכלל בשיחה?

"בעבר זה לא היה עולה. לכל היותר הייתי אומרת שאני מקיבוץ בדרום".

"גם אצלי הקיבוץ לא הוזכר בשיחות", אומרת אחותה, סיון קלינגבייל. "אני מנופפת בתל־אביביות שלי, בזה שאני גרה במרכז והולכת לכל מקום ברגל. אפילו אצל הילדים שלי הזהות הקיבוצית נוכחת יותר מאצלי, כי הם באו לניר־עוז לעיתים קרובות, להתארח ולהיות כאן בחופשות".

סיון קלינגבייל (53) היא עיתונאית, עורכת העיתון והאתר דה־מרקר. אחותה שני (49) היא חוקרת והיסטוריונית של האדריכלות, ועבודת הדוקטור שלה ליוותה את תהליך הבינוי מחדש של ניר־עוז. אנחנו נפגשות בקיבוץ באסרו חג שבועות. רק אתמול התקיימו כאן חגיגות שבועות כמסורת המקומית, כולל תערוכה חקלאית בהנחייתו של שורד השבי גדי מוזס, שהפיח תקווה בנוכחים. מרבית מפוני ניר־עוז לא חזרו עדיין להתגורר בקיבוץ, רבים מהם גם לא מעוניינים לחזור בעתיד, אבל במקרה של סיון ושני התנועה הפוכה: בשנות העשרים שלהן הן עזבו את הקיבוץ, כמו רבים מבני דורן, פרשו כנפיים ועפו, ודווקא עכשיו הן כאן. אין להן כוונה לחזור לגור בניר־עוז, אבל הן משלבות ידיים עם הקהילה שגידלה אותן, ועושות ככל יכולתן להתחבר אליה מחדש ולתרום לה משלהן.

השיחה שלנו מתקיימת בשבילי נוף ילדותן. בכניסה לניר־עוז קיבל את פניי ה"סילו", הממגורה הגבוהה האופיינית לקיבוצים רבים. פחות מחודש לאחר הטבח נתלה עליו שלט הנושא ציטוט של מאיר יערי: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", כך אמר מנהיג הפועלים המיתולוגי לפרטיזנים יהודים שפגש אחרי מלחמת העולם השנייה. בתוככי הקיבוץ אפשר לראות שרק אנשים מעטים מסתובבים כאן, מרביתם עובדי גידולי השדה (גד"ש). מדי פעם מברכים אותנו חברים בני הגיל השלישי, חקלאים שזופים שנראים צעירים משנותיהם. "כולם נראים לי גדי מוזס", אני מעירה, כמו חילוני שנקלע לבני־ברק וכל תושביה נדמים לו כאחד. "כי כולם כאן צרובי שמש", משיבה סיון בחיוך, "הם לא שמעו על קרם הגנה".

מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי שחדרו לניר־עוז ב־7 באוקטובר השתוללו כאן במשך שעות באין מפריע. 50 בני אדם נטבחו, ו־76 נלקחו למנהרות עזה. בסך הכול נרצחו ונחטפו באותו היום רבע מתושבי ניר־עוז. כשהאחיות קלינגבייל מדברות על האסון שפקד את שבילי ילדותן, הן מקימות מגננות של ציניות והומור שחור. ובכל זאת, מדי פעם מסתננת דמעה. הן מכירות את יושביו של כל בית כמעט: הנה ביתם ההרוס של הביבסים, הן מצביעות, עם מכונת הכביסה בחוץ והבימבות של כפיר ואריאל. וכאן בית משפחת קדם־סימן־טוב, שכל יושביו נרצחו. וזה הבית של משפחת אצילי, וכאן של משפחת מונדר, כל אחד וחורבנו.

סיון קלינגבייל: "עזבתי כי היה לי צפוף. רציתי להיות אטום ולא מולקולה. ענבר נגב, שמרואיינת בספר, אמרה שלילד בעיר יש מקום שהוא שלו: בית שלא צריך להחזיק בו מסכות, לא צריך להתמודד עם עין שיפוטית, לא צריך לדפוק חשבון לאף אחד. בקיבוץ אין לך מקום כזה"

את כישוריהן – תחקיר, כתיבה ומחקר היסטורי ואדריכלי - רתמו שתי האחיות להוצאת ספר חדש המספר את סיפורו של ניר־עוז. באמצעות ראיונות אישיים שערכו עם אנשי הקיבוץ בחודשים לאחר 7 באוקטובר, ומתוך נקודת מבט היסטורית וסוציולוגית, הן משרטטות דיוקן אינטימי של יישוב שחרב, ובכל זאת עתידו עוד לפניו. "אני מניר־עוז", מכריזה הכותרת על כריכת הספר, שראה אור בהוצאת עם עובד. מתחתיה, באותיות קטנות יותר, נכתב: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה" - ציטוט מהסרט "מבצע סבתא" של דרור שאול, בן קיבוץ כיסופים הסמוך. המשפט הזה היה רלוונטי במשך שנים רבות גם לניר־עוז, אך היום, בשל הנסיבות הטרגיות, כל ישראלי יודע באיזה חבל ארץ שוכן הקיבוץ.

בתחילה, מספרות השתיים, הן ראיינו  את אנשי ניר־עוז על מה שהתחולל פה ב־7 באוקטובר, אך עד מהרה הבינו שספר שמכיל את העדויות הללו לא יחדש דבר, אחרי אינספור ראיונות עיתונאיים שכבר פורסמו. "זה סיפור ששמענו מאה פעם", אומרת שני. "בלי להעליב את חברי הקיבוץ. מצד שני, שמנו לב שכל בני הקיבוץ שעזבו אותו במשך השנים התייצבו עכשיו לדגל - לעזור בסוגיית החטופים, בגיוס תרומות או בסיוע תקשורתי. הבנו שגם להם יש סיפור חשוב לספר. זה סיפור שמשרטט את ההיסטוריה של הקיבוץ, ויכול לתרום גם לעתיד שלו".

עכשיו אני רובוט

אחד מהחקלאים שאנחנו פוגשות בסיור בקיבוץ הוא אברהם קלינגבייל, אביהן של סיון ושני. כיום הוריהן מתגוררים בכרמי־גת, כמו רוב המפונים מניר־עוז. במקום מפגשים בשבילי הקיבוץ, הם נאלצים להסתפק בשיחות מעלית. "אל ההורים שלנו הגיעה חוליה דמיקולו", אומרת סיון. "אבא יצא החוצה כמו מטומטם..."

שני: "אל תקראי לו ככה".

סיון: "הוא יודע שזה מה שאני חושבת עליו בהקשר הזה. הוא יצא החוצה עם האקדח שקיבל מסבתא שלנו מתנה לחתונה, ראה את עמירם קופר מוקף מחבלים, וירה לכיוון. ירו עליו צרור בחזרה, אבל עץ הלימונים הגן עליו".

היא עצמה לא התעוררה מהאזעקות שנשמעו בתל־אביב בבוקר 7 באוקטובר, אלא מצלצול הטלפון שהגיע מאוחר יותר. גפן, בת השכבה שלה מהקיבוץ, התקשרה ובפיה בשורה איומה: לדף הפייסבוק של ברכה לוינסון, אמה של חברה אחרת מהקבוצה, עלה סרטון שמתעד את רציחתה בידי מחבלים חמושים. "מצטערת, את מדברת עם רובוט", אמרה לה סיון כשהבינה מה מתרחש בניר־עוז, ונכנסה מיד למצב עבודה. היא פנתה לאנשי תקשורת, קצינים בכירים ובעלי קשרים כאלו ואחרים, וזעקה לעזרה בשם תושבי הקיבוץ. בין לבין שוחחה עם הוריה וביקשה מהם להסתגר בממ"ד. בסביבות עשר בבוקר עדכן אותה אביה: "הם עוברים מבית לבית". "אבא שלנו לא איש של מילים, הוא לא אומר הרבה", מסבירה סיון. "אני הבנתי שהוא מתכוון לצה"ל, אבל הוא דיבר על חמאס".

בשל ההתמקדות בנעשה בקיבוץ, היא שכחה שגם בנה נמצא בדרום, בקבוצת רכיבה. "הוא כתב לי שהם מסתתרים מנפילות. למזלי המאמן שלו חילץ אותם והם רכבו לכיוון המרכז".

שני חזרה משיקגו עם משפחתה ב־6 באוקטובר. למחרת, בעוד בני הבית שרויים בג'ט־לג, היא התעוררה, שוחחה עם סיון והבינה שמשהו חריג קורה בקיבוץ. "התקשרתי לליאת אצילי ואמרתי לה שיש שמועות על הוצאות להורג בניר־עוז. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה בכלל". כעבור זמן קצר נרצח בעלה של ליאת, אביב אצילי, והיא נחטפה לעזה; היא הוחזקה בשבי 54 ימים, ושוחררה בעסקת החטופים הראשונה.

מה היה היחס שלכן לניר־עוז עד אותו יום?

סיון: "זה היה הבית שגדלתי בו, אבל במשך שנים לא היה לי שום רצון 'לחזור הביתה'. אני חושבת שבמסגרת משבר גיל הארבעים שלי עשיתי איתו שלום. כתבתי בלוג בהארץ שנקרא '365 ימים בחיים של 365 אנשים', ובתקופת מבצע צוק איתן ניצלתי אותו כדי לתת במה לאנשי ניר־עוז, ואז גם הלב שלי חזר לפה.

"אני חושבת שכולנו - וזה עולה מהספר - עזבנו את הקיבוץ בגלל שטויות. היו כאן הרבה מבוגרים שהיו אחראים על החינוך שלנו, היינו צריכים לתת להם דין וחשבון כמו להורים, ורבים מאיתנו עזבו בגלל חילוקי דעות קטנים. כששואלים אותי באופן אישי למה עזבתי, התשובה היא שהיה לי צפוף. רציתי להיות אטום ולא מולקולה. כולם מכירים אותך כאן, אין לך אפשרות להיות לבד. ענבר נגב, שמרואיינת בספר, אמרה שלילד בעיר יש מקום שהוא שלו: בית שאפשר להיכנס אליו, וכשאתה בתוכו אתה לא צריך להילחם בסביבה, לא צריך להחזיק מסכות, לא צריך להתמודד עם עין שיפוטית, לא צריך לדפוק חשבון לאף אחד. בקיבוץ אין לך מקום כזה. היו לי גם המון חלומות, רציתי משהו אחר".

שני קלינגבייל־שילה: "נסענו ממקום למקום, דיברנו עם האנשים, והיו גם שיחות שמחות. זה קצת כמו בשבעה: ביומיים־שלושה הראשונים מדברים רק על האסון, ואחר כך מתחילים להיזכר בחיים. בכל שיחה זכרנו שניר־עוז לא נולד תחת מתקפת הנוח'בות"

הקש ששבר את גבה הגיע כשהייתה סטודנטית באוניברסיטת תל־אביב. הקיבוץ דרש ממנה 110 ימי עבודה בשנה, וסיון החליטה למלא את חובתה במטבח של ניר־עוז. בהמשך הוצע לה להדריך בגן הלאומי בית גוברין, בשכר שהיה גבוה מהתמחור של יום עבודה במטבח. היא פנתה לאחראים בניר־עוז וביקשה לעבוד בהדרכה ולהעביר את הכסף לקיבוץ, אבל נתקלה בסירוב. "הסבירו לי שחלק מהמטרה של ימי העבודה היא שבני הקיבוץ ישהו בו", היא משחזרת.

אצל שני לא היו דרמות: היא עזבה בתום הלימודים, התחתנה ועברה לגור באחד מיישובי המועצה האזורית משגב בצפון. בגלל המרחק היא מיעטה מאוד לבקר בניר־עוז. "זה היה קיבוץ בלי מותניים", מציינת שני. "הייתה פה שכבה גדולה מאוד של ותיקים ושכבה של צעירים, אבל לא היו כמעט בני גילנו".

הקבוצה של שני, "ניצנים", שמרה על קשר לאורך השנים, ואילו קבוצת "עופרים" של סיון לא. רק לקראת הגיעם לגיל חמישים, לפני כשלוש שנים, פתחה סיון קבוצת ואטסאפ: "היה לי רגע נוסטלגי, והתחלתי ללקט את האנשים לקבוצה – 'עופרים חוגגים חמישים'", היא מספרת. "החלטנו לערוך מפגש על הדשא כאן בבריכה, וכולם הגיעו. היה מדהים לראות שיש כל כך הרבה שורשים שמחברים בינינו. גם אנשים שלא פגשתי עשרות שנים, או שלכל היותר אמרנו פעם שלום־שלום ברחוב – המפגש המחודש איתם התחיל מנקודת קרבה לא של חברים, אלא של אחים. זה היה כאילו מעולם לא הפסקנו. רביד כץ ז"ל, שארגן את האירוע, רצה שנכין תוכן לקראתו, ואני אמרתי לו שאנשים רק רוצים לדבר. ובאמת התיישבנו במעגל, כל אחד סיפר את סיפור החיים שלו, ואנשים שיתפו מיד בדברים הכי אישיים ואינטימיים".

קבוצת הוואטסאפ שהוקמה לרגל החגיגות הפכה ב־7 באוקטובר למוקד שיתוף מידע על הזוועות המתחוללות בבתי ההורים, ותחינה לעזרה. "בדיעבד ראיתי שלא כתבתי שם כמעט", אומרת סיון. "לקחתי את ההודעות שעלו בקבוצה והפצתי לכל עבר, לכל מי שחשבתי שאולי יוכל לעזור. לצערי זה לא עזר".

ב־8 באוקטובר התייצבו שתי האחיות, כמו רבים מיוצאי הקיבוץ, לעזרת הקהילה שהוכתה אנושות. שני הצטרפה לארנון רגב, בן קבוצתה, במבצע גיוס כספים לשיקום ניר־עוז. סיון סייעה לקיבוץ להקים צוות תקשורת ולהביא למקום עיתונאים. "מצאתי את עצמי במצב מורכב", היא אומרת. "כבר בהתחלה החלטתי שאני לא עוזבת את התפקיד שלי בעיתונות. רוב מה שעשיתי היה להיות פה בשביל האנשים, להביא קבוצות ולהדריך בקיבוץ אחת לכמה זמן".

ניר־עוזניקים מצופפים שורות

בחדר האוכל אנחנו פוגשות נשות הוראה מהמגזר הדתי־לאומי שהגיעו לסיור בניר־עוז. "אחד הביקורים הכי משמעותיים שהובלתי בקיבוץ היה של קבוצה מהישיבה בירוחם, כולל ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון", אומרת סיון. "זאת ישיבה שאיבדה עשרה חבר'ה במלחמה. הם נכנסו לי ללב, וזה היה גם אחד האירועים הכי מלאי תקווה שהיו לי מאז 7 באוקטובר, דווקא משום שהיה ברור שיש בינינו הרבה אי הסכמות. אני צחקתי על עצמי, והם צחקו על עצמם. מתחתי ביקורת על נתניהו שלא בא לפה, ואמרתי שגם לפני 7 באוקטובר חשבתי שהוא לא עושה עבודה טובה. והיה דיון, ויכולנו לקיים שיח, כי אלה אנשים חושבים.

"ערכתי כאן סיורים עם חבר'ה מכל מיני התנחלויות. עומדות בינינו הרבה מחלוקות, כמה מהן קשות, אבל אני חושבת שאין מחלוקת על כך שאנחנו אוהבים את ישראל - אני אגיד מדינת ישראל, הם יגידו ארץ ישראל, נתווכח על הגבולות ועל המחירים שמוכנים לשלם, אבל לא נתווכח על הרצון שיהיה פה יותר טוב. הבסיס של המושג אמון הוא לייחס כוונות טובות למי שעומד מולך, ואין לי ספק שהכוונות שלהם טובות, למרות הוויכוח האידיאולוגי החריף. אין כאן ויכוח פוליטי, אלא דיון ערכי".

הדיון הזה נוגע כמובן לסוגיית החטופים ודרישת חמאס להפסקת המלחמה כתנאי להחזרתם. "אני אומרת: מה עם 'כל ישראל חברים', 'ואהבת לרעך כמוך'? אלה אנשים שנעלמו מהבית שלהם, וחייבים להחזיר את כולם כדי לייצר תחושה של ביטחון בבית שלנו. אם אני עושה כאן 'מסלולי שואה', זה כדי להסביר לאנשים מה קרה כאן, ולמה אנחנו חייבים להחזיר את כולם עכשיו. יש אנשים ששילמו בחייהם כי האירוע הזה מתעכב, וזה יוצר משבר נוראי. אלעד קציר, בן קבוצה של שני, צריך היה לחזור בחיים. הוא שרד שם הרבה זמן, ולא חזר. יורם מצגר, חיים פרי, עמירם קופר - כולם יכלו לחזור ולא חזרו.

"אני יכולה להתווכח, זה בסדר כל זמן שיש אמפתיה והבנה לכאב. אני פוגשת כאב והזדהות גם אצל אנשים שונים ממני, כי ברור לכולם שהחטופים צריכים לשוב. אפשר להתווכח מה אנחנו מוכנים לשלם, מה המחיר של 'כל המאבד נפש אחת', אבל לפחות מתקיים דיון, ואין פחד ממנו. הפחד מהוויכוח גורם לשתיקה, לכעס ולזעם. אני אומרת לאנשים בסיורים: אם אגיד משהו שלא נעים לכם, תשאלו. יכול להיות שתגלו שאני חושבת כמוכם. יש לנו ביקורת על השלטון, ומכיוון שהשלטון הוא של אנשי ימין, זה נתפס לפעמים כביקורת על ציבור. אבל אנחנו עושים הפרדה ברורה בין עם ישראל, שאני מרגישה שהוא איתנו, ובין ההתנהלות של הממשלה. גם בקרב מי שלא מסכימים שצריך להחזיר את כולם עכשיו, לא שמעתי התבטאויות בוטות וחסרות אמפתיה כמו ששומעים בממשלה ובכנסת".

כשסיון גייסה לטובת ניר־עוז את כישוריה בתחום התקשורת וההסברה, שני הביאה את ניסיונה מעולמות האדריכלות והשימור, וליוותה את צוות התכנון ואת צוות המורשת של הקיבוץ. "פתאום מצאתי את עצמי עובדת מקרוב עם אנשים שלא ראיתי עשרים שנה. היה ברור שכל אחד עוזר כפי יכולתו למקום שגדלנו בו".

בשיחות ביניהן ניסו השתיים להבין מה גורם להן ולרבים מחבריהן לקחת על עצמם פרויקטים לא פשוטים למען הקיבוץ, אחרי שנים ארוכות של נתק. "אורי אמר לי: 'מה את רוצה? האסון גדול כל כך, לא יכולתם לא לבוא'", מספרת סיון. "אבל אני חושבת שיש עוד משהו. כמו שאומרת שי לוינסון  בספר: 'זה המקום היחיד שאני יכולה להיות אני, שמבינים אותי'".

שני: "בפרויקט השיקום חשוב לנו שהדברים ייעשו בשיתוף כל הקהילה, כדי להחזיר לאנשים את השליטה, ולכן אני עובדת הרבה עם אשת מעורבות ציבור. לדבריה היא שמה לב שכאשר יש משברים, אנחנו מצופפים שורות, והאירועים נסגרים בין ניר־עוזניק לניר־עוזניק. היא אמרה שבדרך כלל היא רגילה להיכנס לקהילות, וכאן אנחנו לא נותנים את זה. יש משהו שזר לא יבין".

אתן מרגישות שהקהילה עומדת לחזור הביתה?

שני: "זה מורכב. יש משפחות שמבחינתן החיים נעצרו, והן רוצות שהחיים ייעצרו. יש חברים ומכרים של חטופים שלא מבינים איך לא סוגרים את כל כבישי המדינה. ובמקביל יש פה אנשים בני שמונים ויותר, שחלקם איבדו את יקיריהם, חלקם שרדו את השבי, והם רוצים לחזור לכאן. צריך לנהל את המורכבות הזאת".

סיון: "אני מרגישה תחושת חובה לעמוד לצד האנשים האלו. לעמוד לצד סילביה קוניו, אמם של דוד ואריאל שעדיין בעזה. בכל כנס של דה־מרקר אני מדברת על החטופים. ומצד שני אני רוצה לחזק את גדי מוזס, שכבר בדרך חזרה מהשבי אמר 'אני רוצה הביתה'. וצריך לחשוב איך עוזרים גם למי שלא מסוגל לחזור לפה, ודואגים שהקול שלו יישמע. אנשים מדברים על פוסט־טראומה – כאן זאת לא פוסט־טראומה אלא טראומה, כי הסיפור עדיין קורה".

הסיפור שלא נגמר

הספר "אני מניר־עוז" הוא חלק מפרויקט של יד יערי ויד טבנקין, שמטרתו לתעד את מה שקרה בנגב המערבי ב־7 באוקטובר ולהביא את סיפורי היישובים. ההיסטוריון עומר עינב, מנהל יד יערי, פנה אל סיון קלינגבייל בעקבות שני טורים אישיים שפרסמה על הקיבוץ שלה ועל האובדן. "אמרתי לו 'אתה מדבר עם האחות הלא נכונה' ושלחתי אותו אל שני, דבר שאני נוטה לעשות מדי פעם. לא ידעתי אז שהיא מכירה אותו, ושהיא לא תוכל לסרב לו". לבסוף הוחלט שהאחיות ייקחו על עצמן יחד את כתיבת הסיפור של ניר־עוז - אחת תביא את הצד ההיסטורי־אדריכלי, האחרת את הריאיון העיתונאי. לדברי סיון, הן התקשו להגדיר לעצמן איך ניגשים למשימה: "אמרנו, זה סיפור לא גמור, אין לו סוף, וחלק מגיבוריו לא נמצאים כאן. איך אפשר לספר אותו?"

שני: "עלתה גם השאלה איך בכלל מספרים היסטוריה. כתיבת טקסט היסטורי על ניר־עוז תדרוש כמה שנים של עבודה".

סיון: "שני רצינית מאוד, אם היא כותבת על היסטוריה, היא חופרת בארכיונים בלי סוף".

וכך, "במקום לדבר שוב על הקרב על הידית בממ"ד", הן חזרו אל חברי הילדות שלהן ואל קיבוצניקים נוספים כדי לגולל מפיהם ומעיניהם את סיפורו המלא של ניר־עוז - על החיים והחלומות שבו, על המתחים בין הדורות, על חוויות מעצבות וגם על אותו יום מר ונמהר. התוצאה הסופית היא 32 מונולוגים רבי עוצמה. בין משתתפי הספר יש שורדי שבי, יש שחסמו בגופם את כניסת המחבלים לממ"ד, ויש שפרחו ועפו מהקיבוץ שנים רבות לפני כן. רבים מהם מביעים געגוע לקיבוץ, לבית הילדים, לדשא ולחוויות, ומתארים את ניר־עוז כמקום מטופח ומושקע. אבל רבים גם מסכימים שהקיבוץ לא התאים לצעירים שמסוגלים לשעוט קדימה, לממש את כישרונותיהם ולהוביל. "מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות", מספר רון בהט.

את השיחות הן ערכו במרחב הפרטי של המרואיין, מתוך רצון ליצור אינטימיות ותחושה נוחה. "נסענו ממקום למקום, דיברנו עם האנשים, והיו גם שיחות שמחות", אומרת שני. "הייתה קצת הרגשה כמו בשבעה: ביומיים־שלושה הראשונים מדברים רק על האסון, ואחר כך מתחילים להיזכר בחיים. יש שאלות קבועות שהיו צריכות להישאל, ובכל שיחה חזרנו אל מה שקרה בשבת ההיא בשש וחצי בבוקר, אבל גם זכרנו שניר־עוז לא נולד באותו יום תחת מתקפת הנוח'בות אלא הרבה קודם, ורצינו שאנשים יבינו מה היה כאן לפני כן ומה איבדנו".

העבודה על הספר, הן אומרות, הייתה גם מעין תרפיה. סיון: "המון זמן החזקתי את הכאב והצער, ושני רצה כמו מטורפת. אני יכולה להגיד עלייך מטורפת?", היא פונה אל שני, מקבלת את אישורה וממשיכה. "היא רצה לניר־עוז, למפגשים עם האנשים ועם צוות השיקום כדי לעשות דברים. לי המפגשים היו לא פשוטים. אורי, בן הזוג שלי, אמר לי: אתן שוחות במוגלה. זה לא פצע, זו מוגלה".

שני: "הייתי חוזרת מהשיחות האלה גמורה. היום אני כבר מסוגלת להסתובב בניר־עוז, אבל בהתחלה כל ביקור כאן גמר אותי לכמה ימים. גם ההגעה לכאן, המפגשים עם אנשים, הם חלק מתהליך הריפוי".

סיון: "הספר הזה הוא גם קצת בשבילנו, להבין מי מת לנו. ההורים שלנו בחיים, יש להם אפילו אפשרות לבחור אם לחזור או לא לחזור הביתה, ובכל זאת קרה לנו משהו מטורף. מור בלחסן־צרפתי מיטיבה לתאר את זה בספר. היא אומרת: 'מאז 7 באוקטובר אנשים שואלים אותי אם איבדתי מישהו קרוב, ואני חושבת לעצמי - איזו שאלה מפגרת. כל אחד בניר־עוז הוא משפחה שלי. איבדתי את החיים'".

הן מספרות על אחת מבנות הקיבוץ שהלכה להלוויה אחר הלוויה, עד שהעירו לה במקום העבודה: "עוד פעם? לכמה הלוויות בן אדם יכול ללכת?". "אצלנו במערכת ידעו שאסור לשאול אותי בכמה הלוויות כבר הייתי", מספרת סיון. "אני לא מוכנה לספור הלוויות, כי זה נורא. זה נותן לך בפרצוף את מה שקרה".

אחד מהמונולוגים ב"אני מניר־עוז" הוא של סיון עצמה, שמשחזרת את החוויה האישית שלה מהקיבוץ. שני לא כתבה; כשבנו את רשימת משתתפי הספר הן הקפידו שלא יהיו בה שני בני משפחה, וגם לא יותר משני חברים מאותה הקבוצה. "בכל מקרה אני מרגישה שהרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב כבר נמצאים שם. אנשים אחרים דיברו אותי", אומרת שני. ולא רק אותה: "מישהי סיפרה לנו שהיא העבירה צילום מתוך הספר לפסיכולוגית שלה, מכיוון שהטקסט הזה ניסח אותה במדויק".

סיון: "אחד הביקורים הכי משמעותיים שהובלתי בקיבוץ היה של הישיבה בירוחם, שאיבדה עשרה חבר'ה במלחמה. הם נכנסו לי ללב, וזה היה ביקור מלא תקווה, דווקא כי היה ברור שיש בינינו הרבה אי הסכמות. היה דיון, ויכולנו לקיים שיח, כי אלה אנשים חושבים"

רגע לפני פרדה, שני מצביעה על חלקת דשא גדולה וריקה. "כאן היו שלושה מבנים, והורידו אותם. חלק מהעניין בשיקום הוא להרוס את המבנים, אבל לא את הנוי. יש במרחב הזה המון זיכרונות של המון תושבים, והיה ברור שהשימור של המרקם, השבילים והנוי חשוב מאוד כדי שאנשים ירגישו שהם חוזרים הביתה. גם בכתיבת הספר, הצד המחקרי יותר של הפרויקט היה למפות את האזורים שהם חלק מהדי־אן־איי הקהילתי הקולקטיבי: חדר האוכל, הדשא הגדול, הבריכה, אזור 'יד אליהו' שכל בתי הילדים היו מאורגנים סביבו. אנחנו מקדמים את השיקום בעדינות, כי יש כאן בתים הרוסים לגמרי, יש בתים שנשרפו בחלקם, ורק שישה בתים בכל הקיבוץ לא נפגעו. כ־80 אחוז מהבתים ייבנו מחדש".

סיון אומר שחשוב לה מאוד שמעל הכתבה תרחף רוח אופטימית. היא מבקשת לצטט את יובל בזר, דור שני לתושבי ניר־עוז, שנשא דברים בטקס לציון שנה לאסון. "בסיום דבריו הוא אמר: 'אני חייתי בקיבוץ הזה 23 שנים מאושרות ויומיים מזעזעים, אלו יחסי הכוחות. מדוע שנזכור רק את היומיים על פני כל שאר השנים? היומיים האלו שינו אומנם את חיינו מאוד, אבל גם השנים שלפני כן שינו ועיצבו לטובה. אז אני מבקש מכם, תזכרו גם את השנים, ולא רק את היומיים. חשבו על מתינו - האם הם היו רוצים שנחיה את מותם, או שנמשיך את מפעל חייהם? בעיניי התשובה ברורה מאוד. לשנה הבאה בניר עוז הבנויה!'. הדברים האלה נתנו כל כך הרבה תקווה".

מנה נוספת של תקווה מגיעה ימים אחדים לאחר שיחתנו, עם השבת גופותיהם של בני הזוג גדי חגי וג'ודי ויינשטיין, תושבי ניר־עוז, ואחר כך גם גופתו של נטפונג פינטה, פועל תאילנדי שנחטף מהקיבוץ. 12 מאנשי ניר־עוז עדיין מוחזקים בעזה, והפרק שלהם בסיפורו של הקיבוץ טרם הושלם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il