תורתנו הקדושה מלמדת אותנו להתבונן על תקופות של דורות ככתוב "בינו שנות דור ודור". באנו כאן הערב להודות על לפחות חלק מדורות תחיית עמנו אחרי אלפיים שנות גלות. לפני 188 שנים נותרו בכל ארץ ישראל רק אלפיים יהודים אחרי רעידת האדמה בצפת. ואחרי שבעים שנה, ערב מלחמת העולם הראשונה חיו כאן כבר שמונים אלף יהודים. ותל אביב אז, תוך עשרים שנה עברה מחמשת אלפים תושבים למאתיים וחמישים אלף תושבים, פי חמישים, שיא יחידי בעולם. ואחרי שואה נוראה הגענו לשש מאות אלף בקום מדינתנו, איך לא נשמח בראותנו בתהליך הנפלא הזה את התקיימות כל דברי נביאינו בדיוק רב?
הנביא ישעיהו אומר: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה". מפרש שם רש"י: "כן יאמרו איש לרעהו, אילו היינו שומעים מפי אחרים מה שאנו רואים – אין להאמין", כלומר לא היינו יכולים להאמין. בכל תחומי חיינו המעשיים כגון התיישבות, חקלאות, ביטחון וטכנולוגיה, אנו מופתעים לטובה מכל ההישגים. אך למעלה מכל אלה אנו מופתעים מההישגים הנשמתיים הפנימיים העוברים על אומתנו.
הערב הוא גם יום הזיכרון לאימי זיכרונה לברכה, שנפטרה בגיל מאה לפני שלוש שנים. היא לימדה אותנו להדגיש שהנס הגדול מכולם הוא עַם שראה ונכח בתאי הגזים ובקרמטוריום, ואף על פי כן הסכים להתחתן ולהביא ילדים לעולם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אימי וסבתי זיכרונן לברכה נותרו בודדות מכל משפחתן ושרדו את אושוויץ. סבתי הייתה סופרת ידועה שכתבה כמה ספרים – שלא קראתי, מפני שנכתבו בשפה ההונגרית. בהיותה בתופת של אושוויץ, יום אחד קצין אס־אס השתולל על אחת היהודיות שלא הצליחה למלא את המוטל עליה, מאפיסת כוחותיה. הצרחות של הרשע לא הועילו למסכנה הזאת לקום ולהמשיך. מה עשה? שיסה את כלבו, שתלש ממנה את בשרה. סבתי ז"ל ניגשה לרשע הזה וסטרה לו בפנים שתי סטירות. הוא שלף את אקדחו כדי לירות בה, אך היה בו מעצור. הוא התרגז יותר וציווה להעניש את סבתי בתשעים צליפות. גופה היה כולו סגול, והיא הוחזרה לצריף ללא הכרה ונותרה כך תשעה ימים. כאשר פקחה את עיניה ואת פיה אחרי תשעה ימים, המשפט הראשון שאמרה היה: זה היה שווה.
אחרי המלחמה היא נותרה תחת שלטון קומוניסטי בצ'כיה. מגיל צעיר הייתה רגילה לעשן – יותר משתי קופסאות סיגריות ביום, במשך יותר מחמישים שנה, כולל שבתות, לצערנו. עד שבגיל 75 הגיעה לארץ, גילתה אותנו ואמרה: יש לי שני נכדים רבנים, לכן אין זה מוסרי שאמשיך לעשן. כך הפסיקה לעשן לגמרי. אני רואה בזה חלק מתהליך העובר על כולנו: שלב ראשון – לתת סטירה לאויב בכל מחיר; שלב שני – לכבד את דרכנו ואת אמונתנו.
אימי ז"ל, שגדלה בבית מתבולל, היא שמנעה – בעבודת שכנוע יומיומית – מחברותיה לצריף להתאבד. היא אמרה להן: אושוויץ זהו דבר זמני. אנו שייכות לעם של נסיכות, שעתידות לחזור לאחוזתן.
רחל זיני | צילום: ערוץ הכנסת
בסוף המלחמה שתיהן הובהלו, עם אלפיים נשים, להליכה בשלג של 650 קילומטרים, שהסתיימה באינסברוק שבאוסטריה. מתוכן נותרו בחיים רק מאתיים. בהגיען לשם נבהלו החיילים האמריקאים מהשלדים הללו, וקראו לכמרים שלהם. הכמרים שאלו: האם אתן חייזריות? וכאשר ענו שהן יהודיות, קראו לרבנים שבכוחות הברית. אחד מהם היה כבוד אבי ז"ל, שבראותו את המחזה המבהיל אמר לחבריו: זה מה שנשאר מעם ישראל. כל אחד ייקח אחת לאישה, ונקים מחדש את עמנו. וכך נולדתי.
וברוך ה', במקום להמשיך ללימודי רפואה בצרפת, ואשתי – במקום להתעתד להיות מורה בחינוך הליטאי במרוקו – הגענו לירושלים. אחרי שנים של המתנה זכינו ונולד בננו דוד. השמחה הייתה כפולה, כי עדיין לא היו בארץ מכשירי אולטרסאונד ולא ידענו שעם דוד הייתה גם אחותו בבטן. זכינו בהם תוך כדי מלחמת יום הכיפורים, כאשר אין חשמל בירושלים ויש 40 ס"מ שלג.
מאז התהליך נמשך בקרב עמנו באופן קבוע – עליות מתמידות שקודמות להן משברים, בכל תחומי חיינו. לכן אנו זקוקים מאוד לנשימה ארוכה בשעות לא פשוטות, כי מובטח לנו שמכל משבר אנו עולים מעלה מעלה.
לכן באנו להודות לקב"ה ולכל עוזריו ולכל הנוכחים – ובמיוחד כלתנו המיוחדת – על כל הטובות, ועל היכולת לעמוד גם בשעות מלחמה, פרטיות וציבוריות, מתוך ודאות מוחלטת שבעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות – כמוזכר אצלנו כל יום בתפילתנו.
תודה לכולם וברכות לבננו על המשך תרומתו המיוחדת לעמנו, לתורתו, לצבאו ולארצו. ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו. כן הי רצון וכן יהיה עמנו תמיד.
אגב, אימי זיכרונה לברכה הייתה אומרת ששני הימים היפים ביותר היו יום שחרורה מאושוויץ, והיום שבו ענדה דרגות אלוף־משנה לדוד.
הרב יוסף זיני בטקס, בשבוע שעבר | צילום: מתוך הרשתות החברתיות, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
**
הרבנית רחל זיני, לבית צ'אנקי (נוימן), נולדה בהונגריה בשנת 1922. במהלך השואה נשלחה יחד עם אימה ואחותה לאושוויץ. אחותה, חנה שהייתה בהיריון, נשלחה מיד לתאי הגזים, בעוד רחל ואימה הועברו לעבודת כפייה במפעלי תחמושת גרמניים. רק שתיהן שרדו את התופת. בתום המלחמה פגשה רחל את הרב מאיר זיני, ממשפחת רבנים מאלג'יריה, שהיה קצין בצבא צרפת החופשית והם נישאו. לאחר מכן חזרו בני הזוג לאלג'יריה, שם כיהן הרב ברבנות עד לנסיגה הצרפתית ב־1962, ואז הם עברו עם משפחתם לפריז. הרב מאיר זיני שימש שם כרב קהילה במשך 30 שנה עד לעלייתו עם הרבנית רחל ארצה בשנת 2006. בנם הרב יוסף זיני הוא רב שכונה ד' באשדוד, נכדם הוא אלוף דוד זיני, שפרש לאחרונה מצה"ל לאחר פרסום כוונת ראש הממשלה למנותו לראש השב"כ.