זרם המנחמים בבית משפחת ואן־גלדר במעלה־אדומים חושף מעט מן האור הגדול שהבן הבכור במשפחה היה לרבים. לוחם גבעתי סמ"ר עומר ואן־גלדר נפל בחג השבועות, יחד עם סמ"ר ליאור שטיינברג מפתח־תקווה וסמ"ר אופק ברהנה מיבנה. השלושה היו חלק מכוח שהגיע לטפל בנמ"ר שנפגע בעת שעלה על מטען חבלה בג'באליה, בצפון רצועת עזה. בדרך חזרה ההאמר שנסעו בו עלה על מטען וכל יושביו נפגעו. שלושת הלוחמים נהרגו, שניים אחרים נפצעו.
עומר, בן 22 במותו, גדל במעלה־אדומים, הבכור בארבעת ילדיהם של תהילה וחגי ואן־גלדר. הוא התחנך בתיכון אמית בעיר, למד במכינה הקדם־צבאית אלישע, וכשהגיעה העת להתגייס היה יכול להתקבל למסלול עתודה רפואית בצה"ל ולהגשים את חלומו להיות רופא - אך מכיוון שהיו לו הנתונים להיות לוחם, בחר להתגייס לגבעתי. "הוא הרגיש שאם ילמד רפואה דרך הצבא, זה יהיה קצת 'לעקוץ את המערכת'", מספרת דודתו ימימה. "היה לו חשוב לתרום כלוחם".
עוד כתבות בנושא
עומר התגייס חודשיים לפני המלחמה, ולכל אורכה לחם בעזה. אמו תהילה סיפרה עד כמה תחושת השליחות בערה בו, להחזיר את החטופים הביתה ולהגן על מדינת ישראל. חבריו לנשק, שהגיעו לנחם את המשפחה, נזכרו כיצד הצטיין בצבא ותמיד היה הראשון להתנדב.
הכי מעניין
"שמענו מחבריו למחלקה עד כמה היה מקצוען", מספרת תהילה. "הוא היה מפקד שרואה את חייליו עייפים אחרי שבועות שלא יצאו הביתה ומקבל על עצמו עוד משימות כדי להקל עליהם. 'אתם תנוחו, אני אעשה', היה אומר להם, 'רק תהיו מוכנים לבצע פעילות כשניקרא'. גם אחרי פעילות, אם היה צריך לנקות מאגים, נמ"רים או זחלים – הוא תמיד היה ראשון. מפקד הכיתה שפיקד איתו סיפר שכשהיו נותנים להם פקודות, הוא לא היה מספיק להתנדב לבצע אותן, כי עומר היה מיד לוקח אותן על עצמו".
מאיפה מגיע הרצון הזה להיות תמיד ראשון?
"אני חושבת ששאיפה למצוינות היא 'באג' של ילדים מחוננים, שתמיד שואפים לשלמות. היא באה לידי ביטוי גם בערכים, וזה היה ייחודי אצלו".
עומר ניחן לא רק בשכל, אלא גם בכישורים רבים. הוא ניגן בחליל צד, ולימד את עצמו לנגן בכלים נוספים כמו גיטרה קלאסית וחשמלית. מגיל צעיר מאוד התעניין בחקר החלל. "כשהיה בן שלוש הוא היה סופר אחורה באנגלית, בספירה לאחור של שיגור חלליות שראה באתר האינטרנט של נאס"א. הוא היה מסביר לנו על דלק של חלליות ששונה מדלק של מטוסים, ועוד דברים שעד היום אני לא מבינה והוא הכיר היטב.
"הוא היה ברוך כישרונות, אבל כמה שהשכל שלו היה גדול - ליבו היה גדול פי כמה וכמה. עומר חי את החיים במלואם, עד הסוף. הוא היה נוכח בכל מקום שהיה בו: מתקשר עם הסביבה, זוכר פרטים על כל אחד".
במלחמה הזאת, אומרת תהילה, בנה וחבריו, חללי צה"ל, "ראו וחוו דברים שאנשים לא חווים במשך חיים שלמים - אובדן, פעילויות מסכנות חיים ומצבי קצה". היא גם "רואה גם בשמחה גדולה את כל הדברים שהספקנו. הוא היה איתנו רק 22 שנה, אבל הספיק כל כך הרבה, ויש בזה משהו אמיתי שממלא אותי. הוא צנח צניחה חופשית, הוא למד דברים שהוא אהב, הוא טייל ונהנה".
"לא מפחד למות"
לפני כמה חודשים כתב עומר דברים מצמררים ושלח אותם לנעמה ברץ, בת זוגו: "לא מפחיד אותי להישכח ולהיעלם. אני אומר את זה בלב שלם. חובתי עומדת לפניי להגן על אהוביי. בעזרתו (בעזרת ה', א"כ) ובעזרתי, אשתדל לשמור עליי. לא מפחידה אותי תהום הנשייה, אני לא מפחד למות ולהיות גווייה. מפחיד אותי יותר גורל משפחתי וחבריי. אבא, תשמור עליהם, לא צריך שתשמור עליי. גורל העם עומד מנגד – איך אישאר אדיש? אני מעדיף למות כך מאשר למות בכביש. לא מפחיד אותי למות, אקריב את חיי בשמחה. כל עוד הם מוגנים, אקבל את המוות בברכה".
"בחיי לא הרגשתי אהבה כמו שהרגשתי ממנו", מספרת ברץ. "הוא היה הכי עוטף ומדהים. לא היו אנשים כמוהו בעולם. הייתי אומרת לעומר כל יום: 'אתה אדם לא אמיתי', והוא היה צוחק עליי. הוא היה מוכשר, גאון, חם ואוהב. כל מה שהיה עושה - הוא היה מושקע בו במאה אחוז".
השניים הכירו לפני כשנה. לדבריה, מרגע שנפגשו ידעו שיתחתנו. "אמרנו שנתארס, אבל לא תוך כדי השירות בצה"ל. החבר הכי טוב שלו התארס ונפצע קשה במלחמה, והוא אמר שזה ממש 'נאחס', אבל לא עבר יום בלי שדיברנו על התוכניות שלנו לעתיד".
הרב יוסף וחווה ואן־גלדר | צילום: באדיבות משפחת ואן־גלדר
הם אהבו לבלות עם המשפחה, לטייל ולהגיע לכל מקום עם פק"ל קפה וגיטרה. רן ברץ, אביה של נעמה, מספר שבכל פעם שעומר היה מגיע עם בתו אל משפחת ברץ, הבית התמלא שמחה. "איזו קרן אור ופצצת אנרגיה של אושר", אומר ברץ. "הילדים שלי ראו בו אח גדול בתוך זמן קצר. כשהגיע אלינו בפעם הראשונה, בתוך שעה הוא כבר ניהל שיחת נפש עם כל אחד מהם. עומר היה בחור נדיר, אין 'וי' שהוא לא סימן ברשימה של מה שאבא רוצה בחתן של בתו. הוא עמד בכל הדרישות – גם הלאומיות וגם האישיות. הוא התנדב בלי הפסקה, וראו שזה לא מגיע מדרישה כלשהי. זה היה לו הכי טבעי, זה פשוט היה הוא – תמיד עושה.
"פעם אחת הוא היה ב'גימלים' אצלנו בבית, חולה מאוד. הבן שלי חזר הביתה, ומצא אותו שוטף כלים. הוא אמר לו, 'מה אתה עושה? אתה חולה, אמא שלי תהרוג אותך'. אז עומר ענה לו שזה יהיה הסוד שלהם, ושהוא לא יגלה לאף אחד".
סיפור של ארבעה דורות
עומר ואן־גלדר הוא בן דוד מדרגה שנייה של רס"ל במילואים עֹמר משה גאלדור ז"ל, שנפל בנובמבר בדרום לבנון. שניהם נינים של הרב יוסף וחווה ואן־גלדר, ניצולי שואה מאוטרכט שבהולנד, שעלו לארץ בעקבות ילדיהם אחרי מלחמת העולם השנייה והקימו משפחה לתפארת.
"זה סיפור גבורה שעובר בין ארבעה דורות, מסבא־רבא וסבתא־רבתא שעברו את השואה ועד הנינים שנפלו בחרבות ברזל", אומר אורן גאלדור, אביו של עֹמר משה ז"ל. כמעט שבעה חודשים עברו מאז שנפל בנו, שהותיר אחריו אישה ושני ילדים. בן שלושים היה בנופלו.
ליוסף ולחווה ואן־גלדר היו חמישה ילדים. אורן הוא בנו של הבן הרביעי יעקב; חגי, אביו של עומר ואן־גלדר, הוא בנו של אורי, הילד הצעיר. בשורת נפילתו של עומר, בנו של חגי, הייתה חוויה קשה לאורן. "כששמעתי על נפילתו הרגשתי שאני מקבל שוב את ההודעה שהבן שלי נפל. כשאמרו את השם 'ואן־גלדר', אשתי הבינה מיד שזה מישהו מהמשפחה. אבל אני הדחקתי, אמרתי שזאת משפחה אחרת".
עמר משה גאלדור הי"ד | צילום: דובר צה"ל
אורן הוא סגן אלוף במילואים ביחידת הנדסה, ומתוקף תפקידו הוא מכיר את האירוע שעומר של חגי נפל בו: "היום קשה לי לשמוע בשורות על חיילים שנופלים. מאז שעֹמר משה נפל התחושה אחרת לגמרי".
אורן וחגי הם שניים מ־24 בני דודים במשפחת ואן־גלדר המורחבת. בן דוד נוסף הוא אילן גאלדור, מנכ"ל גשר. אילן היוחסין של המשפחה מגיע עד למאה ה־16 בהולנד. "סבא שלנו היה רב הקהילה באוטרכט", מספר אילן, וסבתם חווה מגיעה ממשפחה ענפה ממזרח אירופה, משפחה דונר: "במלחמת חרבות ברזל נפלו חמישה צאצאים של משפחת דונר בארץ, משפחתה המורחבת של סבתנו חווה: רס"ל הילל דינר מטלמון, עֹמר משה גאלדור, עומר ואן־גלדר, רס"ב יובל ניר מכפר־עציון וסרן רואי מילר מהרצליה ז"ל".
אורן מספר שסבו למד בסמינר לרבנים, "מעין 'כולל' להכשרת דיינים באמסטרדם שניהל אביה של סבתי. כך הם הכירו ונישאו ב־1930. בימי השואה המשטרה ההולנדית הייתה אמונה על ההוצאה לפועל של הפתרון הסופי הנאצי, וההולנדים עשו זאת בדקדקנות. יהודי הולנד רוכזו במחנה המעבר וסטרבורק, לשם הגירוש למחנות ההשמדה. משם נשלחו מדי יום שלישי אלפי יהודים, הרוב לאושוויץ והשאר לסוביבור. סבא שלי, כמנהיג הקהילה, קיבל מסמך שמצאנו לפני כמה שנים, שקובע שהוא יכול להישאר בביתו כי הוא אחראי על נכסי הקהילה - בית הכנסת, בית העלמין ועוד". המחתרת ההולנדית סייעה למשפחה ששהתה בביתה במשך המלחמה.
הרב יוסף וחווה לא נשלחו למחנות. "גיסיו של סבא נלקחו ונהרגו, ואח אחד של סבתא אפילו נורה ברחובה של העיר הארלם, ממערב לאמסטרדם, כשהנאצים הגיעו לשם", אומר אילן. לאחר השואה הרב יוסף וחווה עשו מעשה "שאפתני", כדברי אורן, והחליטו להקים מחדש את הקהילה באוטרכט: הם פתחו את ביתם לכל מי שרצה ללמוד יהדות והלכה, ולהתחבר מחדש לבית היהודי. "סבא וסבתא שלנו הצליחו בשתי רמות", אומר אילן. "האחת, הם שמרו על המשפחה תוך כדי השואה והצליחו איכשהו לנהל חיים. אבל מדהים לא פחות, הם חינכו את חמשת ילדיהם לציונות, לאהבת האדם, לתורה ומצוות. כל חמשת ילדיהם עלו לארץ, וגם הם בעקבותיהם".
אורן: "חונכתי על אתוס הגבורה בשואה. במדינת ישראל הזכירו בעיקר את גבורת מרד גטו ורשה וגבורת הפרטיזנים, אבל הגבורה הייתה קיימת גם בקרב האנשים שהמשיכו לנהל חיים תוך כדי המלחמה - הילדים שקפצו מעל חומת הגטו כדי לגנוב חתיכת לחם, או האם שניסתה לשמור על שפיות ושגרה בתוך הכאוס, כמו סבתא שלי. זו גבורה לא פחותה מגבורת המרד או הפרטיזנים, עצומה ככל שתהיה.
"הגבורה האזרחית קיימת גם במלחמה, ואני אומר זאת כסגן אלוף שהשלים כבר 360 ימי מילואים. הגבורה היא לצאת מעצמך ולעשות דברים, לא צריך בשביל זה תואר או צבע של מדים. היא נמצאת בדברים הקטנים".
עומר ואן־גלדר הי"ד עם בת זוגו נעמה ברץ | צילום: באדיבות המשפחה
כשאורן שואל את עצמו מהיכן הדחף להמשיך לעשות גם אחרי האסון שפקד את המשפחה בפעם השנייה, הוא נותר בלי תשובה. "כשסיפרתי לחבר שבשבוע הבא אני מתחיל משימה חדשה בעזה, הוא שאל אותי איך אני עושה את זה. אמרתי לו שאני שואל את עצמי את אותו הדבר. אני מסתכל על המשפחה המורחבת שלי, גם בלוויה של עומר ואן־גלדר, ואני חושב שאופה ואומה (סבא וסבתא בהולנדית, א"כ) שלנו נותנים לנו השראה".
אילן: "משהו שבולט מאוד אצל סבא וסבתא הוא שהשואה לא הייתה חלק מהשיח בבית שלהם, וגם לא אצל הילדים. מה שהיה בעבר כבר חלף, ועכשיו אנחנו שמחים וחוגגים את החיים. אנו מסתכלים קדימה ולא מקטרים על הכאבים. ההורים שלנו חונכו שאפשר להיות כאובים, אבל אנו לא נשברים. הם הבינו שזה חלק מהתהליך, ולא מצטערים ולו לרגע שהם חינכו את הילדים שלהם לאור המשמעות של הקריאה 'הנני'. איפה שצריך אותנו, שם אנחנו צריכים להיות.
"גם שני ה'עומרים', הנינים, כל אחד מהם נקרא לדגל והלך ליחידה קרבית. עֹמר משה היה יכול לא לשרת, הוא החלים מסרטן והיה נשוי ואב לילדים. בלוויה של עומר ואן־גלדר, מדברי חבריו ומפקדיו עלה שהוא תמיד היה נכון למשימה, ותמיד קיבל אותה ברוח טובה".
אורן המשיך לשרת במילואים אחרי נפילת בנו עֹמר משה, ומאישיותו של בנו הוא שואב את הכוחות לכך. "הוא הותיר אחריו ילדים, השאיר אישה, בחירות שהוא בחר בחיים – כמו למשל להיות אדריכל. הדברים האלה לא נותנים לך לעמוד במקום ולבכות. דבר נוסף שמחזיק אותי הוא שאני לא מנסה להבין מה קרה באירוע, למרות שזה כל הזמן מנקר לי".
עֹמר משה נהרג במתקפת כטב"ם שנשא מטען חבלה. "אני קצין חבלה, אבל אני נמנע מלחקור ולהבין מה קרה, כי כך אכנס למחילת ארנב. האסון קשה, אבל השפיות מחזיקה את הראש מעל המים, וחלק מהשפיות הזו היא להמשיך לעשות מילואים".
לחגי ותהילה, הוריו של עומר ואן־גלדר, הוא מציע "לא לשקוע בתחקיר הצה"לי. עליכם לקחת את הדברים הטובים, מה החברים מספרים עליו, להסתכל על הצד החיובי של הבחירה שלו ללבוש מדים, לצאת להילחם ולשנות את המציאות הביטחונית במדינה. כדאי להתמקד בטוב שעשה, בכך שהוא היה דמות חיונית ונצרכת. לזכור את 22 השנים שהוא עשה בהן הרבה.
"אנחנו סופרים שנים מעטות, אבל זה ערטילאי. צריך לראות מה הילד עשה בחיים הקצרים האלה, לראות מה הוא משאיר לאחים שלו ולסביבה שלו. זו ממש צוואה. אני אומר מניסיון: אנשים נושאים בלב שלהם דברים שהבן שלי אמר ועשה. צריך לבכות, צריך להתאבל, וזה קשה. אני גם מצטט את מרים פרץ, שאמרה לאשתי שעכשיו כל חוויה בחיים תהיה הרבה יותר חזקה. היא צדקה. קחו את פסק הזמן הזה מהחיים, נסו להרכיב את הפאזל החדש של החיים, כי הוא לא יהיה הפאזל שהיה קודם לכן".