"קיבלתי אלפי מיילים מקוראים שכתבו שהספר על הציונות שינה את חייהם"

"במקביל לתלונותיו של חמאס על המצור הימי החונק את העזתים, הוא צבר יותר מ־20,000 רקטות ובנה מבוך של מנהרות עם 5,700 פירים, שיצרו רשת באורך של כ־720 קילומטרים בתוך שטח שאורכו כ־40 קילומטרים. מבצר קטלני כזה בלב עיר, שׂם ללעג ולקלס את השלום שהנשיא ג'ורג' בוש הבן והקהילה הבינלאומית הבטיחו ב־2005 אם ישראל רק תצא מעזה באופן מלא, כפי שהיא אכן עשתה".

(מתוך "המדריך החיוני להבנת 7 באוקטובר", הוצאת המכון למדיניות העם היהודי)

"מדובר בפרויקט אינטלקטואלי מן הסוג הישן", מזהיר בחיוך מתנצל פרופ' גיל טרוי, כשהוא מדבר על ספרון פרי עטו שראה אור לאחרונה, תחת הכותרת הבלתי מתחכמת "המדריך החיוני להבנת 7 באוקטובר". הכול התחיל, הוא מתאר, בינואר השנה, כשישב לקפה עם עמיתה מארצות הברית. היא סיפרה לו בשיחתם שילדיה המתבגרים פשוט לא מבינים. לא מבינים למה ישראל עודנה נלחמת, לא מבינים למה כולם נגדנו, לא מכירים את העובדות בנוגע למה שקרה כאן בארץ שנה־ומשהו לפני כן. וטרוי, כותב אקדמי פורה, החליט להרים את הכפפה.

"באקדמיה כותבים מחקרים על שאלות כמו למה את אוהבת לשבת דווקא בשולחן הפינתי בבית הקפה. אבל לגבי ישראל, הכול מצטמצם ל'ציונות היא גזענות' ו'ישראל היא מדינת אפרטהייד', או למונחים כמו קולוניאליזם ו'אגרסור', תוקפן. זה שבר את הברית שלי עם העולם האקדמי"

"אמרתי לעצמי: איך ייתכן שאין איזו חוברת זמינה בכל מרכז קהילתי יהודי, בית כנסת או בית ספר בתפוצות, שפשוט מסבירה את העובדות. רק עובדות. לא חשוב לי שמאל־ימין, בעד ביבי או נגד ביבי, שתי מדינות לשני עמים או לא. צריכים לדעת למשל שב־2005, כשאנחנו יצאנו מעזה, הנשיא בוש אמר שעכשיו יהיה שלום. ומכיוון שלא הייתה חוברת כזאת, ישבתי וכתבתי. נצמדתי לשאלות ותשובות בסיסיות: מה קרה ב־7 באוקטובר, מדוע חמאס תקף, מה גרם לישראל לצאת למלחמה שבה נהרגו ונעקרו מבתיהם אזרחים ואזרחיות כה רבים, וגם מדוע זה השפיע כל כך על יהודי ארצות הברית והתפוצות".

את הטקסט הזה העביר טרוי לראשי "המכון למדיניות העם היהודי", שבו הוא עצמו חבר, והם הוציאו אותו לאור. הספרון נכתב באנגלית, אחר כך תורגם לצרפתית ולעברית, ובעתיד הקרוב אמורה לצאת גרסה בספרדית. "אני רואה שאנשים פשוט צמאים למשהו", אומר טרוי, והצמא הזה קיים גם בדור שרגיל למסרים קצרים וחזותיים בטיקטוק ובשאר רשתות. בשבועות האחרונים שולח טרוי את הספרון כקובץ לכל המעוניין, כדי שיודפס ויופץ במהירות. הוא נוקב בשמות ערים בקנדה ובארצות הברית, שם ארגונים יהודיים מקומיים כבר הדפיסו עשרות אלפי עותקים. בצרפתית, הוא מספר, הופצו עד כה כ־20 אלף עותקים.

זו לא הפעם הראשונה שטרוי מעלה על הכתב תיאור של מציאות פשוטה ובסיסית מבחינתו, ומקבל הדים רחבים ומפתיעים. זה קרה לו גם ב־2001, כשפרסם בעיתון קנדי מאמר שמסביר מדוע הוא ציוני. בין השאר כתב שם: "אני ציוני כי אני יהודי - ובלי להכיר במרכיב הלאומי של היהדות, איני יכול להסביר את אופייה הייחודי. היהדות היא דת עולמית הקשורה למולדת אחת, מעצבת עם שימיו הקדושים סובבים סביב לוח השנה החקלאי הישראלי. (...) רק בישראל יכול יהודי לחיות במלואו במרחב היהודי ובזמן היהודי. אני ציוני כי אני חולק את העבר, ההווה והעתיד של עמי, העם היהודי. קצות העצבים שלנו שלובים זה בזה באופן ייחודי. אנו יודעים שאנחנו לעולם לא לבד. כשאחד מאיתנו סובל, אנו חולקים את הכאב; כשרבים מאיתנו מקדמים יחד אידיאלים קהילתיים, אנו - והעולם - מרוויחים. אני ציוני כי אני מכיר את ההיסטוריה שלי: לאחר שגורשו ממולדתם לפני יותר מ־1,900 שנה, היהודים הנודדים חסרי ההגנה סבלו מרדיפות חוזרות ונשנות מצד נוצרים ומוסלמים כאחד, מאות שנים לפני שהאנטישמיות הזו הגיעה לשיאה בשואה".

"כתבתי את המאמר הזה כשהייתי פרופסור באוניברסיטת מקגיל שבקנדה", הוא משחזר. "התמחיתי בהיסטוריה של ארצות הברית, חקרתי את היחס בין תרבות לפוליטיקה בממשל האמריקני, וכתבתי ספרים על ביל קלינטון ועל רונלד רייגן. ואז הגיע ספטמבר 2000. ראיתי איך יאסר ערפאת מואס בהסכמי השלום ומודיע שהוא חוזר לאלימות - ובקנדה, כמו גם בשאר העולם המערבי, מאשימים בתגובה את ישראל. לא הבנתי איך זה יכול להיות. הרי בעולם האקדמי הכול נבחן, הכול מורכב. כותבים מחקרים וספרים ויורדים לפרטי פרטים בשאלות כמו למה את אוהבת לשבת דווקא בשולחן הפינתי של בית הקפה, ולמה אנחנו מוכנים לשלם 26 שקלים על כוס קפה שאפשר להכין בבית. אבל כשאנשי אקדמיה עוסקים בישראל, הכול מצטמצם לכדי 'ציונות היא גזענות' ו'ישראל היא מדינת אפרטהייד', או למונחים כמו קולוניאליזם ו'אגרסור', תוקפן. אין בחינה מורכבת של הדברים. מבחינתי, זה שבר את הברית שלי עם העולם האקדמי".

אותה תחושה שרבים מהמרצים והסטודנטים היהודים באקדמיה המערבית חשו אחרי 7 באוקטובר.

"נכון. ולי זה קרה כבר לפני 24 שנה. אז לכבוד יום העצמאות של אותה שנה, כתבתי ל'מונטריאול גאזט' מאמר שכותרתו 'מדוע אני ציוני'".

בעקבות התגובות הרבות שקיבל, החליט טרוי לפתח את המאמר הזה לכדי ספר. "כך בעצם נפתח המסע המקצועי השני שלי. המשכתי לכתוב על היסטוריה של ארה"ב, אבל גם על מה שאני מכנה 'ציונות זהותית'. וזה שינה מאוד את היחסים שלי עם כל הקולגות, גם במקגיל וגם בעולם של חקר ההיסטוריה האמריקנית".

האני שבציוני

התגובות התומכות, מספר פרופ' טרוי, היו גם הן בסדר גודל שונה מכל מה שהכיר עד אז. "כשפרסמתי ספרים על נשיאי ארה"ב, קיבלתי מיילים ספורים בסגנון 'קראתי, היה מעניין, תודה'. אומר בצניעות המתבקשת שאחרי 'מדוע אני ציוני' קיבלתי אלפי מיילים מקוראים שכתבו שהספר הזה שינה את חייהם או השפיע עליהם מאוד. לא צפיתי את זה.

"באנגלית יש ביטוי שמתייחס להגנה על ישראל,Israel advocacy , כאילו המדינה הזאת צריכה איזשהו עורך דין שיגן עליה. זה לא הכיוון שלי. אני בעד ציונות זהותית, כי אני רוצה לחגוג את הירושה שלנו ואת ההזדמנות שלנו. אני עובר בשנים האחרונות מקמפוס לקמפוס, מבית כנסת לבית כנסת, ובכל מקום אני אומר למאזינים - אם יש לכם שאלות על טראמפ ועל ביבי, זה בסדר גמור, נגיע גם לזה. אבל בואו נתחיל את השיחה מהנס, בואו נתחיל מהמסע שלנו, בואו נתחיל מהאני שבציוני - The I in Zion".

הרגשת שהמאמר שלך והספר שנכתב בעקבותיו מגלים משמעויות חדשות בציונות?

"אלו דברים שהיו ברורים לי מהבית. האמת היא שקצת הובכתי כשאנשים ראו בכך תובנות מיוחדות. זה ממש הבסיס".

אז איך אתה מסביר את ההתלהבות סביב אמיתות פשוטות?

"כי גם לפני 7 באוקטובר, אנחנו בטראומה. בעיני רוב העמיתים שלי באקדמיה האמריקנית, הניו־יורק טיימס הוא המקבילה לתנ"ך, והגישה של העיתון הזה כלפי ישראל ידועה. הוא מספר סיפור חלקי מאוד. הסיפור האמיתי של הציונות מתחיל מאברהם ושרה, וכולל את הציונות המודרנית במאה ה־19. אז בואו נתחיל עם העובדות, נתאר אותן. וזה מרענן, כי לאקדמיה לא אכפת מהעובדות. את המשפט הזה אני אומר בכאב, לא כיף לי לזלזל בעולם האקדמי שהיה חשוב לי כל כך. אבל המציאות היא שכאשר אני נפגש היום עם סטודנטים ומתחיל לדבר על ציונות, אנחנו מגיעים מהר מאוד לדיון על עצם האפשרות לשאול שאלות, מה זו מחשבה אקדמית ומה היא אמת. האם אפשר להגיד 'אני חולק עליך, אבל בוא נשב יחד, נשתה קפה ונלמד זה מזה, לא נזלזל זה בזה'. ואני רואה שהם בשוק. יש לי חברים בארצות הברית שפשוט לא מבינים איך אדם מתורבת יכול להצביע בעד טראמפ או בעד האריס. לא מבינים איך אפשר לשבת לקפה עם אדם כזה. אני רוצה לשבת עם כולם".

אתה לא חושב שכתיבת ספר שמבהיר את העובדות סביב המלחמה והטבח שקדם לה, זה משהו שגוף רשמי של מדינת ישראל היה צריך לעשות?

"אני מבין את השאלה, אבל לדעתי טוב יותר שזה יגיע ממכון בלתי תלוי, ולא מהמדינה. אחרת זה ייתפס כ'הסברה', ואני בכלל לא בקטע של הסברה.

"לפחות אחת לשבוע אני קורא על איזשהו נס מעולמות הבינה המלאכותית, הרפואה או הצבא, שקשור למשהו שישראל פיתחה. ואני יודע שבעוד שנה־שנתיים־שלוש יהיה מישהו בקנזס או בקולורדו שחייו ישתפרו או יינצלו בגלל משהו שהומצא כאן, לפעמים ממש בשדה הקרב. את זה אנחנו לא שומעים מספיק מהממשלה שלנו. זה לא עניין של הסברה, אלא פשוט עובדות. למה אנחנו לא מצליחים לספר מי אנחנו וכמה אנחנו תורמים?"

מה התשובה, לדעתך?

"אני חושב שאחד מהסודות שאפשרו לנו לא רק לשרוד בגלות אלא גם להצליח, זו היכולת שלנו להתקבל בחברה. חשוב לנו להתקבל, וקשה לנו מאוד כשאנשים לא מוכנים לחבק אותנו. מכיוון שאנחנו כל כך בתוך המשחק הזה, אנחנו לא מוכנים לתפוס עמדה ופשוט להיות גאים בהישגים שלנו".

"יש סטודנט שהתמחה אצלי ועכשיו הוא בקולומביה. כשהגיע לשם הוא אמר: אני רוצה להיות ראש קטן. אחרי 7 באוקטובר, כשהוא ראה מה קורה שם, הוא אמר: לא, אני חייב להתייצב ולהפגין. והוא כתב מאמר במגזין יהודי־אמריקני, והסביר שאם כולנו נברח ונוותר, הניצחון שלהם יהיה גדול עוד יותר"

בגלל חולצה מבת־מצווה

"התוקפנים ברחבי העולם מנסים לבצע את מה שניתן להגדירו כ'היסטוריסייד' – רצח ההיסטוריה היהודית על ידי הכחשת הקשר העמוק של היהודים לישראל. הם מנסים להציג את סיפור הציונות כסיפור פשוט של כיבוש, של נישול הפלסטינים, ומאשימים את ישראל בפשעי המערב: בגזענות, באימפריאליזם וב'קולוניאליזם של מתנחלים'. גל שקרים זה מבקש לרַפּות את ידי הישראלים ותומכיהם".

(מתוך "המדריך החיוני להבנת 7 באוקטובר")

גיל טרוי מתגורר כיום בירושלים, נשוי ללינדה ואב לארבעה. הוא נולד ב־1961 בניו־יורק. אביו, איש בית"ר, נתן לו את השם גלעד. עם השנים התקצר שמו הפרטי לגיל; את שמה המקורי של המשפחה, טרויאנסקי, קיצר האב בעצמו. מצויד בשם אמריקני למהדרין שמסייע להשתלב בסביבה, קיבל טרוי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד. אחר כך לימד שם היסטוריה וספרות, וב־1990 עבר לקנדה. במהלך השנים חיבר 14 ספרים על נשיאי ארה"ב ומוסד הנשיאות האמריקני, ושלושה על ציונות. הוא הופיע כפרשן קבוע בסדרת תוכניות תיעודיות פופולריות של רשת סי־אן־אן, ומונה ליושב ראש ועדת החינוך הבינלאומית של פרויקט תגלית. כתב־העת היהודי "אלגמיינר" הכניס אותו לאחרונה לרשימת מאה האנשים הבולטים ביותר ב"השפעתם החיובית על החיים היהודיים".

במהלך השנה החולפת, עוד לפני הספרון על 7 באוקטובר, פרסם טרוי את הספר "איך להתמודד עם האינתיפאדה האקדמית". גם בספר הזה, שבנוי כמכתבים לסטודנטים, הוא כותב כי דרך ההתמודדות הטובה ביותר היא לשאת בגאון את הרעיון הציוני. הוא מדגיש את חשיבות ההבנה של החלום הציוני, שאותו הוא משווה לחלום האמריקני, ומעלה על נס את ערכיה של מדינה יהודית חופשית, משגשגת ודמוקרטית, המושרשת במסורת.

"את הספר הזה, שגם הוא מעין 'אני מאמין' שלי, התחלתי לכתוב לפני כשנתיים־שלוש, כי כבר אז הרגשתי את הייאוש בקרב סטודנטים בארצות הברית", אומר טרוי. "אני למעשה מספר בו את סיפור חיי. הייתי חלק מדור יהודי־אמריקני שאני קורא לו דור התקווה. בחרתי ללמוד היסטוריה אמריקנית כי בעיניי זה סיפור נפלא של הצלחה, סיפור שהזמין אנשים מכל פינות העולם להצטרף ולבנות משהו מיוחד. הסיפור השני שלי הוא הציונות, סיפור מופלא של התקדמות מעשור לעשור, של שגשוג ופריחה. לא בניתי את הזהות שלי סביב אנטישמיות, אלא סביב הציונות, וזה המסר שלי לסטודנטים שמתמודדים עם אינתיפאדה אקדמית".

כאשר משוחחים כאן על מציאות חייהם של הסטודנטים בקמפוסים שם, התיאורים משתנים מאוד: יש הטוענים שבאוניברסיטאות העילית המצב נורא ואיום, ואחרים אומרים - זה לא עד כדי כך גרוע, הסטודנטים לומדים והכול בסדר. איך אתה רואה את הדברים?

"זה באמת מורכב. אם אתה בא ללמוד ולא חשוב לך להתייחס למאבק, זה דבר אחד. אני חושב שגם אז יש בעיה, כי ה'ווקנס' הורס במיוחד את מדעי הרוח ואת כל העולם האקדמי שאני מצוי בו - היסטוריה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה - אבל אתה יכול לכאורה לא לעסוק בזה. אבל אם אתה מסתובב באוניברסיטאות קולומביה, הרווארד או UCLA עם סיכת חטופים, או אפילו עם חולצה שכתוב עליה 'הבת מצווה של דינה הייתה סבבה', יש סיכון שמישהו יתנפל עליך, שמישהו 'יבטל' אותך במסגרת תרבות הביטול.

"יש סטודנט שעשה אצלי התמחות ועכשיו הוא בקולומביה. כשהגיע לשם, הוא אמר: אני רוצה להיות ראש קטן. אמרתי לו, זכותך להיות רק סטודנט. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשהוא ראה מה קורה שם, הוא אמר: לא, אני חייב להתייצב, אני חייב להפגין. והוא כתב מאמר במגזין יהודי־אמריקני, והסביר שאם כולנו נברח ונוותר, הניצחון שלהם יהיה גדול עוד יותר. פעמים רבות לפני שאני מגיע להרצאות בקמפוסים, מזהירים אותי שעלולים לבוא מפגינים פרו־פלסטינים שיפריעו. אני לא נבהל".

בשיחות עם צעירים יהודים תלמידי כיתות י"ב בארה"ב, הוא כבר פוגש את ההשלכות של הגל האנטי־ישראלי השוטף את הקמפוסים. "בעבר הם היו שואלים אותי איך אפשר להתקבל להרווארד, או איפה כדאי ללמוד היסטוריה. היום התלמידים האלה, שעומדים לפני רישום לקולג', שואלים אותי שוב ושוב איפה בטוח להיות יהודי. זה שובר אותי. אני אומר להם שהם צריכים להסתכל במראה ולדעת מי הם.

"אגב, באוניברסיטאות הגדולות יותר, אפשר לשמור על אנונימיות. במקומות הקטנים זה קשה. גם בלי לענוד סיכת חטופים, אתה מזוהה יותר, והרבה יותר קשה לך להיבלע בתוך הקמפוס. אני אומר לסטודנטים - אם אתם חווים אנטישמיות, אם קורה משהו לא נעים, תדעו שאתם חלק מסיפור, אתם חלק מקהילה שתומכת, ושיש בה משהו נצחי. ותדעו שאנחנו ננצח, כי הסיפור שלנו גדול יותר מהטראומה הזאת".

בגיחותיו לכנסים בארה"ב, הוא שולח מיילים לבתי ספר ובתי כנסת באזור, וכותב שהוא מוכן פשוט לשבת עם סטודנטים ולשוחח איתם. "חשוב לי לא רק לדבר איתם, אלא לשמוע אותם. הייתי לאחרונה בברוך קולג' בניו־יורק ובאוניברסיטת טורונטו, וביקשתי מסטודנטים לספר לי על הרגע הכי מרומם או הכי קשה שלהם מאז 7 באוקטובר. היה מעניין מאוד לשמוע - וזה לא סיפור שאנחנו מכירים פה בארץ - שרובם מדברים דווקא על איזשהו 'היי־לייט', רגע מרומם. הם אומרים: 'עכשיו אני יודע מי אני, יש לי מטרה, יש לי חברים. יצאתי מהבועה שלי ועכשיו אני חלק מהעם היהודי'. אז גם זה קיים, לא רק הבעיות".

לא רוצים להיות לוזרים

משפחת טרוי הגיעה לישראל לשנת שבתון כפולה, שהתארכה לחיים שלמים. "אשתי אמרה שאם כבר נוסעים לכאן, שנישאר לפחות שנתיים. מאז עברו 18 שנה. בשלוש השנים הראשונות אני הייתי על הקו בין קנדה לישראל והמשפחה הייתה כאן, וב־2010 עלינו רשמית.

"החיים שלנו בקנדה היו אגדיים. גרנו בפרוור יפה והיה לנו הכול, אבל בכל בוקר קמתי מודאג לגבי הערכים שאני מנחיל לילדים שלי. פה, עם כל האתגרים – והעלייה ארצה היא הדבר הכי קשה, מטורף ומאתגר שעשינו - הדרך ברורה. הילדים שלי שירתו כולם בצבא, עברו את 7 באוקטובר, אני לא צריך לספר לך מה הדור הזה סוחב. השירות הממושך במילואים, החברים שאיבדו. גם זו נקודה מעניינת: בארצות הברית אני שומע לא פעם את המשפט 'איבדנו חברים אחרי 7 באוקטובר', והכוונה היא לאנשים שהתרחקו וניתקו קשרים. אני אומר להם שזה כואב ואני לא מזלזל, אבל בישראל יש למונח הזה משמעות אחרת לגמרי, שוברת לב".

שלושה מילדיו נישאו בתקופת המלחמה. "זה היה תהליך שהתחיל לפני כן, והם החליטו להגיד 'אוקיי, אנחנו ממשיכים תוך כדי מלחמה'. וגם זה הסיפור שאני מנסה לספר ליהודי ארצות הברית. כי לפרו־ישראלים קשה לשמוח אחרי 7 באוקטובר, ואני אומר להם שהאויבים שלנו רוצים לחסל הכול ולגזול מאיתנו את השמחה. אני מצטט להם את מרים פרץ ואחרים, ואומר: אנחנו חייבים לשמוח, ואנחנו צריכים שאתם תשמחו איתנו, כי אלה החיים שלנו. ואז אני רואה שהם מתחילים לנשום. כי כשהם מגיעים לשמוע מישהו מישראל, הם חושבים שזה יהיה סיפור שיכלול רק סבל, או יביא איתו איזה משא של אשמה. ואני אומר להם - לא. כישראלי, אני מזמין אתכם גם לרקוד".

"אני אומר לפרו־ישראלים שהאויבים שלנו רוצים לגזול מאיתנו את השמחה, אבל אנחנו חייבים לשמוח. ואז אני רואה שהם מתחילים לנשום. כי כשהם מגיעים לשמוע מישהו מישראל, הם חושבים שזה יכלול רק סבל, או יביא איתו משא של אשמה. לא. כישראלי, אני מזמין אתכם גם לרקוד"

המסר החינוכי ב"תגלית" השתנה מאז תחילת המלחמה?

"הגעתי לתפקיד בארגון לאחר שפרסמתי מאמר שטוען כי לא ניתן לבסס את הסיפור שמועבר בתגלית רק על הסבל של העם היהודי. בעקבות זאת הוזמנתי להצטרף לארגון, ומאז אני מכהן שם בהתנדבות. הצעירים האלה מחפשים השראה, הם צמאים למשהו חשוב וחיובי. הם לא רוצים להיות מזוהים עם הלוזרים של ההיסטוריה, הם רוצים להיות עם המנצחים, ולנו יש סיפור לא רק של ניצחון, אלא של נס גדול ומופלא שבנינו. בפרט אחרי 7 באוקטובר, אנחנו רוצים לבנות לצעירים יהודים זהות יהודית חיובית, ולהזמין אותם אל המסע החיובי של הציונות. היו משלחות שהגיעו ארצה ומיד נסעו לעוטף, ואני אמרתי – לא, עכשיו חשוב במיוחד להגיע קודם לירושלים, לכותל, לחפירות בעיר דוד. כי בקמפוסים אומרים לסטודנטים היהודים שהם הגיעו מאירופה, שאין להם שורשים. לכן הם חייבים לראות בעיניים שיש שורשים עתיקים. אם הם יבינו את זה, הם ידעו לחגוג את הנס שלנו.

"מבחינת הצעירים שהשתתפו בתגלית, מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר, קרה לאנשים שהם פגשו. לחברים, לבני אדם שיש להם שם וכתובת. זה הגשר החי שבנינו. אז צריך להתייחס למלחמה, לאנטישמיות, לאינתיפאדה האקדמית, אבל צריך גם לנשום. חשוב לנו עכשיו לשמוע, להסתכל, לשבת עם החבר'ה".

כהיסטוריון של הממשל האמריקני, איך אתה רואה את מה שמסתמן כשינוי מגמה ביחסו של הממשל הנוכחי כלפי ישראל? בשבועות האחרונים טראמפ הגיע להסכם עם החות'ים שלא כולל את ישראל, והפתיע אותנו בנושא המשא ומתן עם איראן. הייתה לנו הערכה שגויה של מדיניות הרפובליקנים?

"דבר ראשון, לא צריך להיכנס לפניקה. הבסיס עדיין שם, הרבה רפובליקנים איתנו. אחרי הביקור של טראמפ בקטאר, מאתיים חברים בסנאט ובבית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית שלחו מכתב לנשיא והדגישו כמה חשוב שבמשא ומתן עם איראן יהיו קווים אדומים. לו היינו מדברים לפני הבחירות, הייתי אומר שצריך לזכור שכל פוליטיקאי הוא פוליטיקאי והוא גם בן־אדם. ספציפית לגבי טראמפ אנחנו יודעים שהוא קופץ מרעיון לרעיון, מעיקרון לעיקרון. אז אפילו אם רבים בארץ תומכים בטראמפ, ויש סיבות טובות לכך, צריך להיזהר ולדעת שייתכן שיהיו בעיות.

"אני היסטוריון, אין לי מושג מה יקרה מחר. אבל חשוב לישראלים וליהודי ארה"ב לא להיכנס לפניקה. כהיסטוריון של ארצות הברית, אני יכול לספר על המתח בין הממשל של בוש האב למדינת ישראל, או על הכעס של רייגן כשהשמדנו את הכור בעיראק. 25 שנה אחר כך דיק צ'ייני אמר 'וואו, טעינו, זו ברכה שזה קרה'. לו הייתי בממשלה, הייתי לומד כל פרק כזה ומחפש מה אפשר להסיק מתקופות המתח, איך יצאנו מזה. וכמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו צריכים לספר את הסיפור של מה שתרמנו למערב ולארה"ב. ביידן בסוף כהונתו נתן סקירה בנושאי חוץ, ודיבר על כך שאיראן חלשה, אסד ברח, חיזבאללה נעלם. הוא אומנם הסתפק באיזשהו משפט על כך שישראל עזרה לזה לקרות, אבל חשוב לדעת שאפילו הדמוקרטים רואים את ההישגים שלנו במלחמה. הסיפור שלנו הוא של חברה שקמה כל בוקר ושואלת את עצמה איך היא יכולה להגן על המדינה שלה, ואת זה צריך לספר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il