"אני מרגיש שאכזבתי את הלוחמים כי לא שאלנו איך פוגעים באויב"

"אני אבא של איתן. ובסוף, הבן שלי הגיע לקרב שהוא נהרג בו רובה מול רובה. עם המון מוטיבציה ורצון, אבל אמצעים טכנולוגיים שהיו יכולים לסייע לו – לא היו. לא התבטלנו במשך השנים, אבל המאמצים והמיקוד הופנו למקומות אחרים", אומר דובי אוסטר, שמילא בעבר תפקידים בכירים במִנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון (מפא"ת).

בנו, סרן איתן אוסטר, היה מפקד צוות לוחמים ביחידת אגוז, השביעי מבין שמונת ילדיהם של יעל ודובי. בערב ראש השנה האחרון הוא נפל בקרב גבורה בדרום לבנון, בן 22. הסטטוס הקבוע שלו בווטסאפ, מאז תקופת התיכון, היה ציטוט מפי מוש זילברשמידט, מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות: ״מה אנו ומה חיינו, העיקר הוא המפעל שבו אנו חיים, נכה באויב בכל מקום. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים״.

אנחנו נפגשים על במת ועידת הביטחון והטכנולוגיה של המרכז האקדמי לב ומקור ראשון בשבוע שעבר, שבה קיבל אוסטר את אות "לב הביטחון", על פעילותו רבת השנים למען ביטחון ישראל. כדי להמחיש את דמותו של איתן, מציג דובי בפתח השיחה סרטון קצר מתחילת המלחמה. בסיום מסע אלונקות של הטירונים שפיקד עליהם, איתן נראה מקריא לחייליו שמות וגילים של ילדים שנמצאו אז עדיין בשבי חמאס. "תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב, זה לא מסע כומתה רגיל", הוא אומר להם. "המשימה שלנו לא נגמרת עד שכל 239 החטופים האלו חוזרים לארץ. על כל אחד ואחד מכם מונחת האחריות הזו. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את הכבוד, להילחם ולהחזיר את החטופים". בסרטון נוסף שצילם איתן שעות ספורות לפני שנפל, הוא מאחל למשפחתו שנה טובה, ומצטט את האמרה המיוחסת להוגה הדעות האנגלי צ'סטרטון, כי "לוחם אמיתי לא נלחם בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למי שמאחור".

"אנחנו שבעה קצינים בבית – כל הבנים ואחת מהבנות – אבל רק איתן החליט להיות קרבי. כולנו מה שקוראים ג'ובניקים", אומר האב. "כבר מגיל צעיר איתן בחן את הדברים באופן עצמאי וידע להחליט בעצמו. אבל יותר מזה, מאז שהיה קטן הוא רכש לעצמו מיומנות להשליט את הרוח על הרגש. גם במצבים של פחד, גם במצבים של קושי. כבר בכיתה ו' כתבו לו ביומן של הכיתה שהמשפט שמאפיין אותו הוא 'אני רוצה – אני יכול'".

השאלה שנותרה באוויר

בהמשך לדבקותו של איתן בערכים שהתווה מפקד גוש עציון לשעבר, "כמה ימים לפני המלחמה, ביום המפק"צ שבו כל מפקד צוות יכול לקחת את הצוות שלו לאן שהוא רוצה, הוא החליט לקחת את החיילים לא לים ולא לבילוי, אלא לסיור בגוש עציון. המטרה שלו הייתה להראות שאנחנו חלק משרשרת. כך גם בתוך המלחמה. ב־7 באוקטובר הוא ירד לנירים עם עוד ארבעה קצינים מהפלוגה ברכב פרטי. בדרך הם ראו בכביש את ההרוגים וההרס, ובנירים הם פעלו להציל אנשים ולטהר את הקיבוץ ממחבלים. כשהוא חזר הביתה אחרי כמה שבועות ושאלנו אותו איך היה שם, הוא אמר שרוב האנשים היו אסירי תודה, התייחסו אליהם כאל מלאכים וגיבורים, אבל היו כמה ששאלו 'איפה הייתם? הפקרתם אותנו'. היינו בטוחים שהתשובה שלו לאנשים האלה הייתה שזה לא היה התפקיד שלו. אבל הוא רק אמר 'לא עניתי להם, הם צודקים'.

האחריות הייתה מאפיין מרכזי של איתן, מספר אביו. "קבלת אחריות גם על דברים שברור שקשה לו מאוד לשנות. הוא אמר שנכשלנו כצה"ל ונכשלנו כבודדים. זה בא לידי ביטוי כשאחרי כחמישה חודשי לחימה בעזה, יחידת אגוז עברו לצפון, שם הם היו אמורים להיות בכוננות למקרה של חדירה של כוחות רדואן. אבל לאיתן זה לא נראה מספיק. תושבי הצפון מחוץ לבתיהם ואף אחד לא עושה שום דבר חוץ מהחלפת מהלומות אש בינינו לבין חיזבאללה? הוא ביקש ושכנע שייתנו לצוות שלו להיכנס ללבנון".

עוד לפני מבצע "חיצי הצפון".

"כן. בסופו של דבר בגלל הייחודיות של איתן והמקצועיות שלו, אישרו לו כניסה למבצעים מיוחדים. פגשנו לאחר מכן את מפקד האוגדה שאישר לו. איתן היה המתכנן והמוביל, ועם הצוות שלו הם הגיעו עד הבונקרים של חיזבאללה, מלכדו אותם והביאו משם ציוד. המפקדים הבכירים למדו ממה שהם הביאו שני דברים. ראשית, שגם אחרי ההפצצות של חיל האוויר והארטילריה, היכולת של כוחות רדואן לבצע פשיטה לעבר יישובים ישראליים קיימת. הכפר אל־עדייסה, שבו נהרג איתן, נמצא 300 מטר ממשגב־עם. הוא היה שם פעמיים לפני שנכנס לשם עם כל צה"ל. אם מישהו מחליט ללכת משם למשגב־עם, אי אפשר לעצור אותו טכנולוגית, כך שחייבים להרוס את התשתית הזו. הדבר השני שהמפקדים הבכירים למדו מהמבצעים המיוחדים היה שבחיילים שלנו יש רוח, כוח ומקצועיות לנצח את חיזבאללה. הם הבינו שהיתרון האנושי הוא עצום, ונרגע החשש שלהם שתהיה איזו קטסטרופה בלחימה.

ברוח התפיסה הזו יצא צה"ל בהמשך למבצע חיצי הצפון. "איתן הוביל את הכניסה, ובמסגרת טיהור של אחד הבתים הוא נפצע. הם נכנסו לבית בפאתי אל־עדייסה, וכנראה הפתיעו את המחבלים שהיו בפנים. נפתחה אש הדדית בסיטואציה הכי גרועה – כוח מפוצל בתוך הבית". שלושה לוחמים ובהם איתן נפגעו במכת האש הראשונה. הוא נפגע בחזה אבל חזר עם חייל נוסף אל תוך המבנה כדי לנסות לחלץ את חייליו. הגבורה והאומץ בכניסה השנייה אל הבית תחת אש אפשרו לחיילים להיחלץ אל הגג ולצאת החוצה.

"שלושה הצליחו לצאת לגג, אחד פצוע הצליח לחלץ את עצמו", ממשיך דב ומתאר. "איתן נפגע שוב, הפעם בשתי הרגליים, פגיעה קשה מאוד. החיילים שלו חילצו אותו במבצע הרואי באלונקה עד למשגב־עם, אבל הזמן שזה לקח היה ארוך מדי ובסופו של דבר הוא מת מאובדן דם. כשהגיע לבית החולים זה כבר היה מאוחר מדי".

בקרב נפלו גם אור מנצור, הקשָר של איתן, קצין יהלום איתי גיאת, ולוחם בצוות שמשון נזר איטקין. בהמשך הקרב נהרגו גם סרן הראל אטינגר ונעם ברזילי, ונפצעו רבים ביחידה. בסיום הלחימה המחבלים חוסלו, הכפר נכבש והמארב שחיזבאללה הכין לכוחות צה"ל נחשף והושמד.

הצלחנו מדי

בשנותיו במערכת הביטחון עסק דובי אוסטר לא מעט בתחום הלייזר. מערכת "מגן אור", שנמצאת בהרצה ומיועדת ליירוט רקטות בעלות זולה הרבה יותר מאשר טילים מיירטים, תיקרא לדבריו "אור איתן", על שם בנו. "זה השם המעודכן והוא בהחלט מקור לגאווה", אומר אוסטר. "מדובר על לייזר במצב מוצק שיכול להוריד רקטות, אבל הגאווה הגדולה יותר היא על אנשים שהכשרתי, אפשר לומר חינכתי. והגאווה הכי גדולה היא המשפחה שהקמתי עם יעל, ובראשם הבן שלי. תמיד אנחנו אומרים, 'איך אלוקים לוקח את הטובים'. אלוקים לא לוקח אותם, הם שם. אנחנו שולחים אותם וצה"ל שולח אותם, והם מתאמצים מאוד להיות ראשונים. מהרגע שאיתן התגייס הוא עשה את כל המאמצים להיות הכי טוב".

מול הגאווה, יש גם כאב. "האכזבה והאשמה שאני לוקח על עצמי, כאזרח מדינת ישראל, היא שאני חושב שהדור שלי, ואני ביניהם, התחברנו לנוחות. אהבנו את השקט, בזמן שלידינו צמחו מפלצות, חמאס וחיזבאללה. השיא היה האוהל שהקים חיזבאללה לפני המלחמה, ממש בתוך שטח ישראל. אפילו לא ירו לעברו באמצעים לפיזור הפגנות, כדי שלא נעורר חס וחלילה את האריה. זה כישלון שלנו כמדינה.

"במובן הצבאי הטכנולוגי, גם התמקדנו במקום הלא נכון. באופן כללי, המטרה של טכנולוגיה כשמדובר בביטחון היא לאפשר לצבא לבצע את המשימות שלו עם פחות כוח אדם ופחות סיכון לכוח האדם, בצורה הבטוחה ביותר, רק למנוע מהצד השני לבצע את שלו. בגלל הרגישות הגבוהה שלנו לנפגעים זה הלך יותר ויותר לשכלול הגנות. אבל בסופו של דבר, מבחינה צבאית ברור שהגנה בלבד לא יכולה להיות תשובה. כי 'הגנה לעולם תיפרץ' ו'ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר'. לאורך ההיסטוריה צה"ל הצטיין גם ביכולת התקיפה. כך הוא גם תוכנן, להעביר את המלחמה לצד השני. אבל ככל שהרגישות הלכה וגדלה, הלכנו למקום הגנתי טכנולוגי.

"למשל כיפת ברזל. אם היינו עם כיפת ברזל מושלמת, לכאורה לא היינו נדרשים להגיב כלל למטחי הרקטות. בגלל ההצלחה הגדולה של כיפת ברזל, התקרבנו לזה. לא הייתה שום כוונה לפגוע במחסנים של הרקטות שלהם או לחסום את היכולות שלהם לקבל חומרים ואפילו רקטות שלמות. היה ידוע שיש הברחות, אבל היה לנו נוח להתעסק בזה ולהתבצר בהגנה על הגבול. הגישה הייתה כל הזמן בואו נימנע מהמלחמה. ראינו את זה בטכנולוגיה, וגם בהתנהגות של הצבא והמדינאים. לקחנו את העניין של הימנעות משימוש בכוח צבאי אל הקצה. בלבנון, באיו"ש ובעיקר בעזה, שילמנו על כך ביוקר".

בעיני אוסטר, "הנקודה היא איפה מושקעים רוב תקציבי הפיתוח והרכש הביטחוני בישראל. למשל בנוגע לרחפנים. הטכנולוגיה הייתה מוכרת וידענו מה יש שם ומה הפוטנציאל, והתקציב שלהם נמוך בהרבה מעלויות של מטוס קרב, ובכל זאת היו מעט מאוד רחפנים בצה"ל. כיוון שהנושא לא קיבל עדיפות, בזמן אמת נדרשנו לכל מיני תרומות ונדבות.

"כולנו זרמנו עם הגישה שטכנולוגיה תציל את המצב ולא נצטרך להילחם. הגדר בגבול הדרומי לא כשלה מבחינה טכנולוגית, כל הטכנולוגיות עבדו, אבל אף אחד לא העלה את האופציה של מוכנות למלחמה. היא לא הופיעה כדרישה עבורנו כאנשי טכנולוגיה, וכך ההצעות שעלו מתוך המערכת ומחברות הזנק לא הלכו לשם. אנשים לא הביאו רעיונות בכיוון הזה.

"לכן ברמה האישית אני מרגיש שאכזבתי את הלוחמים בקצה, כי היה אפשר לעשות דברים אחרים. אבל העדיפות המערכתית הייתה לא איך פוגעים באויב, אלא איך מונעים ממנו הישגים. כיפת ברזל לא יכולה לנצח במלחמה, גם לא טיל חץ. כשאתה יושב בתוך מערכת כזו, בתור טכנולוג אתה מבין שזו הרוח ומביא פתרונות מגננתיים: רובוטים שנוסעים על הגדר, גדר שמונעת מנהרות. רעיונות התקפיים קיבלו עדיפות נמוכה מאוד. בדוגמה של איתן, אפילו בכל הנוגע לאל־עדייסה, אף אחד לא אמר בדיונים שהיו באוגדה שגם בעזרת הטכנולוגיה הכי מתקדמת אי־אפשר להגן על משגב־עם, שנמצא רק 300 מטר משם. לא עשינו את זה. ניסינו ליצור עוד מכשולים".

קפיץ שרוצה לחזור

אחרי 7 באוקטובר היה שינוי?

"בשנה הראשונה היה שינוי גדול, היו גם הרבה תקציבים שאפשרו לעשות דברים, אבל התחושה היא שהבהילות הולכת ויורדת. האם נחזור לתפיסה שהגנה היא הבסיס לכל הדברים? כרגע זה עוד שונה, אבל התחושה שלי היא שחוזרים לשם. זה קפיץ שתמיד רוצה לחזור למצב המכווץ. גם ההצלחות הטכנולוגיות מחזירות אותנו לשם".

על מי האחריות לנער את המערכת?

"אם מסתכלים באופן ריאלי, המדינאים יכולים לדרוש ולהגדיר לצבא תנאים ספציפיים יותר, ואני חושב שזה תלוי גם בנו. מהמקום שלי במערכת הייתי יכול להעיר או להתנגד. כמה זמן ייקח עד שנשכח את הלקח הזה ונשקע בנוחיות ההגנה? קשה לי להיות אופטימי ולומר שלמדנו את הלקח, אבל מצבנו עכשיו הרבה יותר טוב. בזכות המחיר ששילמו אנשים רבים, ובהם הבן שלי, שפעלו התקפית – מצבנו הביטחוני הרבה יותר טוב. כמה זמן זה יימשך? זה תלוי בנו. אני מקווה שהמחיר ששילמנו גם בחיי אדם וגם בקטסטרופליות של התקופה הזו, ייזכר הרבה זמן ולא ייתנו לנו לחזור למגננה. לא היה לנו נעים לחיות בתחושה שלנצח נחיה על חרבנו, והיה לנו נוח יותר להתמגן. יש לנו הצלחות משמעותיות בכך: כיום אזרח ישראלי מוגן מהתקפות ארטילריה יותר מכל אזרח אחר בעולם, ומקבל את ההתרעות המדויקות ביותר. אבל ההבנה שזה יספיק הייתה שקר.

"התסכול שלי, הכאב האישי, האכזבה שלי מעצמי – היא שאיתן הגיע לקרב, וברגע האמת מה שהבדיל בינו ובין האויב היה רק המקצועיות. לאויב היה יתרון בכך שהוא מקומי, עם תחמושת בלי סוף. טכנולוגיה שהייתה ממוקדת בסיוע לכוח מתמרן הייתה יכולה למנוע הרבה הרוגים. אני מבין שיש מלחמה ויהיו הרוגים, לא נימנע מזה, אבל היינו יכולים להיות עם הרבה פחות. היה גם קל יותר לראש ממשלה ולרמטכ"ל לשלוח כוחות אם הם היו יודעים שסיכויי הפגיעה נמוכים מאוד, ושבסבירות גבוהה הם יחזרו שלמים. טכנולוגיה יכולה לסייע בכך מאוד, אם יינתן המיקוד והדגש לסייע ללוחמי החוד לבצע את משימות ההתקפה שלהם. הפיתוח הביטחוני בישראל הוא מעולה והופך אותנו למעצמה עולמית בפיתוח ובשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, אבל בסופו של דבר איתן היה צריך להילחם עם הרובה שלו".