"דוד עלה בסערה השמימה כמו אליהו הנביא, במרכבה מפלדה"

בחול המועד פסח, כאשר אליאב ליבי ובנו דוד עבדו במרץ עם הכלים הכבדים של החברה המשפחתית כדי לפרוץ צירים חדשים באזור החווה שלהם בבקעת הירדן, פנה דוד לאביו בבקשה: "אבא, תקנה לי באגר כדי שאוכל להשתתף באופן קבוע במשימות שהחברה עושה ברצועת עזה".

אליאב הופתע מהבקשה. עד עתה נהג דוד לבצע את המשימות הללו רק בסופי שבוע, כשהוא בחופש מהישיבה, וכמחליף לאחד העובדים האחרים. קניית כלי כבד עבור דוד משמעותה שמעתה הוא יעבוד מדי יום בתוך הרצועה יחד עם כוחות צה"ל, ויסייע בהריסת מבנים ותשתיות טרור. "ממש הרגשתי את הפחד בתוכי מהבקשה שלו", משתף אליאב. "אפילו הייתה לי איזו ידיעה פנימית לא מוסברת שיקרה משהו. אבל הוא נורא רצה בזה. במשך כמה ימים התייסרתי במחשבות על מה נכון לדוד, מה נכון לעם ישראל, ומה היה אומר אבא של כל לוחם אחר בצה"ל. עד שסגרתי עסקה, ודוד עלה למרכבה".

במשך שבועות ארוכים עלה דוד מדי בוקר על הבאגר שלו, ומשבע בבוקר עד שש בערב לא נח לרגע. הוא עבר מחטיבת גולני ברפיח וחרבת אחזעה שבדרום אל בית חאנון שבצפון הרצועה, ובהמשך הצטרף לחטיבת גבעתי בג'באליה ובבית לאהיא. במהלך התקופה הזו הצטרף אליאב אל בנו במשך שלוש שבתות, והשניים עבדו יחד.

"הייתי חייב שהוא יהיה איתי, אחרת לא העזתי", הוא מספר. "זה היה ליד בית החולים האינדונזי. הזהירו אותם שלא להתקרב לאזור מסוים בגלל מידע מודיעיני חלקי שלפיו המקום ממולכד. זה גרם להם להתייחס לאזורים אחרים כאילו הם ללא מטענים".

ביום חמישי בשבוע שעבר התבקש דוד להרוס בית מסוים, אך ביקש משימה אחרת לאחר שהבין כי מדובר בבניין גבוה מדי וחשש ממטענים בגובה. מנהל העבודה אישר, ודוד התחלף עם מפעיל אחר. "הם הכווינו את דוד להיכנס לתוך הסמטה בדיוק בזווית הנכונה כדי להרוס את הבית החדש שקיבל. הוא התקדם חצי מטר פנימה ואז עלה על מטען רב עוצמה, שככל הנראה הוטמן שם במהלך הפסקת האש", מספר האב.

המטען היה מיועד לכלים כבדים, ועל פי הערכות שקל כחצי טונה. כתוצאה מהפיצוץ העוצמתי הבאגר התפרק לחתיכות ועף למרחק של עשרות מטרים. במקום נוצר מכתש בעומק של שלושה מטרים וברוחב של עשרה. "דוד שלנו עלה בסערה השמימה כמעשה המרכבה של אליהו הנביא, במרכבה מפלדה", אומר אליאב בכאב. "נמ"ר עם עשרה לוחמים היה יכול להתפוצץ פה".

ההלוויה התקיימה ביום שישי בבית העלמין שהוקם תוך שעות ספורות ביישוב מלאכי השלום, יישוב שמשפחת ליבי הייתה ממקימיו. האירוע כלל התערבות של השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', לצורך הנפקת תב"ע ורישיון קבורה במהירות.

"בהספד אמרתי שלקחתי חלק בעקדה שלו כי אני קניתי לו את הכלי לבקשתו ולרצונו, קניתי לו את מזבח הפלדה שעליו הוא עלה. אני לא עם רגשות אשמה על כך שאם הייתי פועל אחרת זה לא היה קורה. אני מאמין באמונה שלמה במי שמנהיג את עולמו ועושה בו כרצונו. הרוג מלכות שנופל בלחימה הוא במדרגות הכי גבוהות שאפשר להגיע אליהן, בלי קשר להחלטה של אבא שלו. דוד הוא מתנה שהופקדה בידינו, וסיימה את סדר העבודה שלה פה בעולם הזה". דוד, הבן הכבור במשפחה, הלך לעולמו בגיל 18 וחצי, מותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות.

חלוצים ללא הפסקה

עם כניסת חג השבועות השבעה הופסקה בהתאם להלכה, אך המשפחה המשיכה לקבל מבקרים שביקשו להשתתף בצערה ולספר על הבן. חוות מצפה מיכל שבבקעת הירדן, אליה עברה המשפחה לפני חודשים ספורים, התמלאה במאות מנחמים מכל רחבי הארץ. "קיבלנו חיבוק גדול מעם ישראל וגם מהיישובים בסביבה, לא הספקנו לדבר עם כולם כי הגיעו המון אנשים", אומר אליאב בשיחתנו, שמתקיימת למחרת חג השבועות במרפסת העץ הרחבה שבביתם, כשנופי הבקעה פרושים לפנינו. "עכשיו יש יותר זמן לשמוע לעומק".

לחווה הנוכחית, הממוקמת מעל היישוב תומר, נכנסה משפחת ליבי מעט לפני חג הפסח, כשמאחוריהם פז"ם התיישבותי מרשים. "התושבים כאן בסביבה פנו אלינו וביקשו שנקים פה את החווה. אנחנו לא כאן בדגל ימני, ומרגישים כמו 'ננס על גבי ענק' ליד התושבים באזור, חלקם פה ארבעים־חמישים שנה. אנחנו יושבים על התשתית והמציאות שהם יצרו פה בדם, יזע ודמעות. אנחנו מכירים בזה ומבינים את גודל הזכות". מי שפיקד על המעבר לכאן מחוות הרשאש הסמוכה היה דוד, שלקח על עצמו להעביר את כל הציוד.

"דוד חי באזור הלא מוסדר. הוא היה במלאכי השלום, ואחרי שהוא עזב המקום הוסדר. כך היה בעוד מקומות. אני מאמין שכעת גם המעמד של עובדי הקבלן בעזה יוסדר"

לפני כן עברה המשפחה והקימה לא מעט חוות ונקודות התיישבות כמו מלאכי־השלום, גל־יוסף ועדי־עד. אליאב עצמו היה נער גבעות באש־קודש, בהמשך למד בישיבת "תורת החיים" בגוש קטיף. אחרי נישואיו לשרה הקימו השניים בית בגבעת־רונן, במקביל ללימודיו של אליאב בישיבת "עוד יוסף חי". משם פנה אליאב לתחום הבנייה והקים עסק עצמאי בתחום שדוגל בעבודה עברית, יחד עם אחיו, הראל "קוקו" ליבי.

לאורך השנים התגוררה משפחת ליבי במערה, באוטובוס, בין חבילות קש ובמבנים יבילים נטולי חשמל. דוד נולד בשנה הראשונה לנישואיהם. "דוד איתנו על משימות ההתיישבות מגיל אפס", מספר האב. "ביישוב גל־יוסף גרנו באוטובוס בלי חשמל, דוד היה יושב על הספה ומסתכל על הנוף, וכשהיו מגיעים אנשים הוא היה נעמד ואומר 'החזון שלי הוא לגור שם', תוך שהוא מצביע על הגבעה ממול. הוא היה בעל חזון מגיל אפס, ממש חי אותו והשקיע בזה המון".

בעת המעבר לחוות הרשאש דוד כבר היה בוגר דיו כדי לקחת חלק פעיל בעשייה. "בשלב מסוים היה לו קשה עם המעמד שלו כבן החווה מול החבר'ה שהגיעו להתנדב וגרו פה, אז הוא עבר לחוות יתדות שבחוות גלעד, שהקים דוד שלו הראל "קוקו" ליבי. בתקופת הקורונה הזמן שלו התחלק בין החווה ללימודים בישיבה". בהמשך הקים דודו חווה חדשה, חוות מרום־שמואל המוכרת כ"חווה של קוקו", ואילו דוד חזר לישיבה התיכונית "חלוצי דרור" שבנווה.

"היה לו טוב בישיבה, מצאו לו שם תפקיד כאחראי על התחזוקה", ממשיך אליאב. "בסוף כיתה י"א הוא החליט לעלות קומה בעשייה, לעזוב את הישיבה ולחזור לחווה. שמחתי מאוד על ההחלטה הזאת. הוא כבר היה בוגר ומבין עניין, וזאת החלטה שהוא קיבל ממקום שמבין את גודל העשייה פה. במקביל הוא עשה בגרות אקסטרנית במקום שבו התחשבו בו יותר, לאור הקשיים שלו בקריאה וכתיבה. היה לו זיכרון חריף ממש, כל מה שאמרת לו הוא זכר".

למה הוא בכלל רצה שתהיה לו תעודת בגרות?

"אין לי מושג. תמיד אמרתי שבגרות זה חשוב, לא כי באמת אכפת לי מהדף הזה, אלא כי יש חשיבות בעמידה ביעדים ובשימור יכולת למידה להמשך החיים. דוד התעקש שהוא רוצה בגרות למרות שהוא ראה את העתיד שלו בהתיישבות. הוא לקח על כתפיו יותר ויותר אחריות. עד יומו האחרון, גם כשהוא היה בעזה רוב הזמן, בביקורים שלו בבית הוא השתתף בעשייה בחווה, בשמירות ובסיורים. הוא הגיע לשיעורי התורה וגם סייע בעבודות בברוכין אחרי הפיגוע שם, והכול עם חיוך על הפנים, ענווה, הבנה של גודל האירוע ובלי שום גאווה.

"עם כל המוגבלות שהייתה לו עם המשקל והקושי הפיזי, הוא נסע כל החיים בהילוך ראשון, 'הילוך כוח', המשיך ללחוץ על הגז ולא עצר לרגע. סוחב, מתקן ועושה. דוד ידע לדאוג לכלים, גם לכלים הפיזיים שהוא עבד איתם וגם לכלים הרוחניים. כשהוא היה דואג לכלי, מבחינתו זה היה עיסוק בעיקר ובתכלית. הוא לא הרגיש לרגע הבדל בין השיא של לימוד התורה ובין קניית הכיבוד לשיעור. העבודה על הכלים הייתה קדושה בעיניו בדיוק כמו העשייה עצמה. הוא לא התבאס מהעבודה עם הגריז, להפך. הוא היה אומר 'זאת עבודת השם שלי, ואני עושה אותה עם כל הלב'".

הטעות היחידה

דוד הפך למפעיל כלי כבד תוך זמן קצר, מספר אליאב. "הוא התחבר לכל המפעילים המבוגרים, חלקם בני יותר מחמישים, והפך לתלמיד־חבר שלהם. הוא היה מגיע ומתחיל לעבוד יחד איתם בשלוש לפנות בוקר, ויוצא בסוף היום עם המפעילים הצעירים שעובדים עד החשכה. הייתה לו ענווה, הוא ידע ללמוד, להקשיב ולהבין, ככה הוא התקדם. כל נער חדש שהגיע לחוות ורצה ללמוד - דוד הראה לו. גם את הבנות בחווה הוא לימד".

במקביל לתהליך הלמידה המואץ של דוד, החברה המשפחתית של האחים ליבי זכתה במכרז לעבודה תחת קבלן ראשי בהריסת מבנים ברצועת עזה. "הצטרפנו לחוד החנית של הלחימה", אומר אליאב. "המלחמה בעזה היא מלחמת בטונים. מקום שאתה לא הורס – ממלכדים לקראת הפעם הבאה שתגיע לשם".

בעקבות המחסור בכלים הנדסיים בשל הפעולה המקבילה בלבנון, הוחלט בצה"ל לגייס חברות אזרחיות לעניין. בחודשים האחרונים שלח ליבי עשרות כלים ומפעילים לתוככי הרצועה. הם מוגדרים כעובדי קבלן אך מי שמפעיל אותם הם מפקדי הגזרה בעצמם, ולמשימות המיוחדות והמסוכנות יותר מייעדים את הכלים הממוגנים. הכלים האזרחיים שאינם ממוגנים נשמרים למשימות שאין בהם לחימה פעילה.

"באותו יום כולם המשיכו בעבודה ברצועה, למחרת הם הגיעו ללוויה ואז בשבת חזרו לעבודה שוב, מתוך הבנה שזה חלקנו בלחימה וזה רצון ה'. אני מקווה ומתפלל שכל עם ישראל יתעורר לקחת את חלקו בלחימה"

דוד החל לסייע, בעיקר בסופי שבוע חופשיים, בהחלפת מפעילים ברצועת עזה, כדי שאלו יוכלו לצאת הביתה לשבת. הרצון שלו לסייע נתקל בתחילה בקושי לא צפוי. "דוד שלו, קוקו, היה אומר לו בכל פעם שלא צריך עזרה, אולי בשבוע הבא, ופוטר אותו בתירוצים שונים. דוד הבין שמשהו קורה כאן ושאל אותי. בדקתי עם אחי והוא אמר לי שאימא שלנו, סבתא של דוד, לא מסכימה לו להכניס את הנכד לעזה".

מה עשית?

"זאת הייתה החלטה קשה. ידעתי מה דוד רוצה והבנתי שצריך לתת את חלקנו בלחימה. אישרתי לו, והוא באמת הצטרף לעבודה בסופי שבוע. בהפסקת האש עברנו דירה למצפה מיכל, ובחול המועד עבדנו יחד על פריצת דרכים באזור החווה. הוא הרבה יותר טוב ממני בזה והוא היה מראה לי מה בדיוק לעשות. 'תיכנס מכאן', 'תעשה ככה' ועוד. היו לנו ימים עמוסים ומדהימים. עבדנו יחד ממש עד דקה לפני כניסת החג. במוצאי שביעי של פסח הוא הבין שלא סיימנו אבל למחרת יקחו את הבאגרים למשימות אחרות, אז הוא עבד כל הלילה".

החיבור בין אליאב לבכורו היה עמוק. דוד חלק עם אביו התלבטויות וקשיים שצפו בצמתים שונים. בימי השבעה גילה אליאב שדוד ביקש לחסוך ממנו עוגמת נפש והסתיר דברים מסוימים, כמו מטען קטן שהתפוצץ על הבאגר בעזה, או את החלום לבנות לעצמו בית בחוות הרשאש.

"דוד חי את כל החיים שלו באזור הלא מוסדר", מאבחן ליבי. "הוא היה במלאכי השלום ופעל בה, ואחרי שהוא עזב המקום הוסדר. כך היה בעוד מקומות שהוסדרו אחרי שהוא עזב. אני מאמין שגם המעמד של עובדי הקבלן בעזה, שלוקחים חלק פעיל בלחימה בקו הראשון, יוסדר והם יוכרו כחללי מערכות ישראל. בסוף גם לוחמי מחתרות מוכרים כלוחמי מערכות ישראל כי המדינה מבינה שלוחמי אצ"ל ולח"י לחמו את מלחמת עם ישראל. אני לא חושב שצריך להתעקש דווקא על ההגדרה של חלל צה"ל, אף שהיא הגיונית - בסוף אלו אנשים שיוצאים עם חיילים, נוסעים איתם בנמ"ר ומופעלים על ידי מ"פ. שמעתי אנשים אומרים שזה לא נכון לעם ישראל לשלוח אנשים לקרב ולא להגדיר אותם כחיילים. אצל דוד, שבאמת רצה להתגייס, לא הצליח וזאת הייתה דרכו לתרום, זה עוד יותר בוטה".

איך דוד הרגיש לגבי הסירוב לגייס אותו?

"הוא היה ממש שבור. הוא לא הצליח לקבל פרופיל, היה לו משקל עודף ולחץ דם גבוה. הצבא לא היה מוכן לגייס אותו, לא לקרבי ולא לשום דבר אחר. פטור רפואי מלא. למרות שהוא אמר להם שהוא רוצה".

אליאב מספר שעד כה לא הגיע אף גורם רשמי, לא מצה"ל ולא ממשרד הביטחון, כדי להסביר מה קרה ברגעיו האחרונים של דוד. "הגיע אלינו מישהו לא על מדים, כי באותו זמן הוא לא היה במשימה צבאית מוגדרת. הוא אמר שדוד היה כמו כל לוחם אחר בגדוד, וציין שהוא מגיע כחבר וכאדם שמעריך אותו. הוא הראה לנו תחקיר כמו שמראים להורים של חללי צה"ל, כדי שנדע מה בדיוק היה שם ונבין את העשייה שלו. זה עשה לי סדר בנשמה. הוא הראה לנו תמונות של הכלי המופצץ, את הבור שנוצר מעוצמת המטען ואת הבית שדוד עבד עליו, והסביר שלא הייתה כאן טעות כי עבדו בצורה מדויקת. הטעות היחידה שצריך להימנע ממנה אלו הפסקות האש, שבמהלך אחת מהן הטמינו את המטען הגדול הזה. זה המחיר שאנחנו משלמים בהפסקות האש האיומות האלה. כמשפחה אנחנו משלמים את המחיר של הטעות הזאת. צריך להילחם עד שמצליחים לשחרר את כולם. אנחנו מייחלים לכך שכל החטופים ישתחררו, מקפידים להתפלל לשלומם, אשתי עושה מלווה מלכה לזכותם בקביעות, גם בשבעה היא לא הפסיקה".

"דוד חי את כל החיים שלו באזור הלא מוסדר. הוא היה במלאכי השלום ופעל בה, אחרי שהוא עזב המקום הוסדר. כך היה בעוד מקומות שהוסדרו אחרי שהוא עזב. אני מאמין שגם המעמד של עובדי הקבלן בעזה, שלוקחים חלק פעיל בלחימה בקו הראשון, יוסדר והם יוכרו כחללי מערכות ישראל"

איך המפעילים שלך מרגישים לחזור לשם?

"באותו יום כולם המשיכו בעבודה ברצועה, ביום שישי הגיעו להלוויה ואז בשבת חזרו לעבודה שוב, מתוך הבנה שזה חלקנו בלחימה וזה רצון ה'. אני מקווה ומתפלל שכל עם ישראל יתעורר לקחת את חלקו בלחימה", אומר אליאב ומציין כי מאז נפילת בנו הוקמו שלוש נקודות התיישבות באזור שמנציחות את שמו: מצודת דוד, מכתם לדוד ומגן דוד.

"העשייה הזאת פשוט קורית. כמו שדוד היה לוקח לי משימות, גם הם עושים דברים בלי שיגידו להם. עכשיו הם יוצאים בקמפיין תמיכה לעשייה הזאת. זה מיוחד ומחמם את הלב. כמי שפעל פה עם דוד במרחב הזה, אני רואה איך הצלחנו בחייו לעשות דברים שלא האמנו שנצליח. כשדוד היה בן חמש ואמר שהוא יגור 'שם בגבעה ממול', זה היה דיבור של ילד קטן, משהו לא ריאלי, אבל הדיבור המתוק, הפשוט והטבעי הזה הפך להיות הרבה מעבר למה שחשבנו".

בשבעה באוקטובר נהרג בקרב בקיבוץ כרם־שלום ישראל עמיחי ויצן ז"ל, שהיה מורה אהוב על דוד בישיבה התיכונית. "כשעברנו למצפה מיכל, הדבר הראשון שדוד התקין בחדר שלו היה מדף קטן. לא הבנו למה הוא עושה את זה כל כך מהר. אחרי שדוד נפל שרה ואני ישבנו על המיטה שלו שבורים מכאב, פתאום ראינו על המדף תמונה של דוד עם ישראל עמיחי ושני סטיקרים, על אחד מהם היה כתוב 'העולם הזה לא פייר, הוא מדויק'. המשפט השני היה 'מה אני אוהב בך? הכל'. היה בו הומור ציני נדיר שלא על חשבון הסביבה. הייתה בו קריצה למציאות בלי לדרוך על אף אדם. המשפטים האלה היו בול בשבילנו. יש נשמות שעולות למעלה ודורשות גאולה, כמו רחל אימנו שמתפללת על בניה. עכשיו יש בצוות הזה גם מפעיל באגר".