בנות הזוג של פצועי המלחמה יוצאות למאבק על זכויותיהן

מהימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר, מיטל דויטש זוכרת היטב את התחושה שאין עם מי לדבר, אין אל מי לפנות, אין דרך לשתף. בעלה אברומי היה מאושפז, משותק כמעט לחלוטין אחרי שנפצע בקרב בקיבוץ חולית, והרופאים לא ידעו להגיד אם ישוב אי פעם לאיתנו. ובתוך ההתמודדות עם המצב שנכפה עליה, מיטל (39) מצאה עצמה מול מערכת שמנסה אומנם לסייע לפצועים, אך אין לה מושג מה דרוש לבנות זוגם, ואיך בכלל לתקשר איתן.

בחלוף חודש, כשהרופאים דיברו על תקופת החלמה ממושכת ולא פשוטה שעוד ממתינה לאברומי, נודע למיטל שבעלה של חברתה לאה גוטסמן נפצע גם הוא בקרבות ביישובי העוטף. מיטל שלחה לה הודעה, מתוך צורך להביע הזדהות וגם לקבל אותה. "הרגשתי שאני חייבת להכיר עוד בנות כמוני", היא מספרת. "הייתה לי ציפייה שמישהו יתפוס אותי ויכווין אותי, אבל מצאתי את עצמי בחלל ריק, בלי להבין איך אני מתמודדת עם זה". בעקבות השיחה עם לאה היא הבינה עוד יותר את הצורך של נשים במצבה לתקשר ביניהן, ולשתף בכאב, בחששות ובשאלות שהמערכת לא מספקת להן תשובות.

בבית לוינשטיין פגשה מיטל את נחמי קרסנטי, שבעלה י', לוחם ביחידה מסווגת, נפצע באורח קשה בעת שחילץ בני ערובה באחד היישובים. מלבד הפציעה הגופנית סובל י' גם מפוסט־טראומה. מתוך השיח הזה החליטו מיטל, לאה ונחמי להקים קבוצת וואטסאפ של נשות פצועים. "חברות של ברזל", כך נקראה הקבוצה, שכבר ביום הקמתה הצטרפו אליה 11 נשים. המטרה הייתה לספק מרחב שבו כל אחת יכולה לדבר בכנות על תחושות, קשיים ואתגרים, ועד מהרה התגבשה קהילה שוקקת שיודעת לתת שפע של חום ותמיכה.

היום חברות בקבוצה 510 נשים, חלקן משתייכות גם לתת־קבוצות שקמו מתוכה: קבוצה לנשים שבן זוגן מתמודד עם פציעה נפשית, קבוצה לאלה שבני הזוג שלהן חזרו למילואים ("ויש לא מעט כאלה", מציינת מיטל), נשות שוטרים, קבוצת "זוגיות צעירה" של רווקות או נשואות בלי ילדים, קבוצה לנשים בהריון ועוד. לפני כחודש הן עלו מדרגה, כשמתוך הקבוצות הללו צמחה עמותה שמטרתה לחולל שינוי ביחס אל משפחות הפצועים.

שבע מייסדות לעמותה, כולן נשות פצועי חרבות ברזל וכל אחת מהן צברה כבר רקורד של פעילות מול חברי כנסת, גופי תקשורת ואגף השיקום במשרד הביטחון. כך למשל אביטל שינדלר, שבעלה עמיחי נפצע בעת שחסם את המחבלים מלהיכנס לממ"ד בביתם בכרם־שלום. "הייתה בבית החולים קבוצת תמיכה למשפחה", היא מספרת, "אבל שם יכולתי לשבת אני, אשתו של הפצוע, יחד עם אמא שלו, החמות, הדודה והסבתא. נציגי אגף השיקום לא ראו צורך לתת יחס לבת הזוג בנפרד משאר המשפחה".

"קיימנו דיונים ממושכים עם אגף השיקום, בדרישה שיפתחו קבוצת תמיכה וליווי למשפחות הפצועים. הייתי בשוק כשגיליתי שאין דבר כזה", נזכרת נחמי.

מיטל: "בימים הראשונים המדינה הייתה בכאוס מטורף, אף אחד לא הבין מול מה אנחנו עומדים. כשדיברתי עם נציגה של משרד הביטחון על הריצות שלי לטיפול נמרץ ולשיקום, היא הייתה בראש של פעם ודיברה איתי על חשבוניות מהנסיעות. אמרתי לה: אתם לא קולטים עם מה אנחנו הולכות להתמודד. מתוך ההבנה הזאת, לאה ואני אמרנו שאם זה לא קיים, אנחנו נעזור לעצמנו".

"נציגי משרד הביטחון אמרו לנו במפורש – 'הלקוח שלנו זה הפצוע'", משלימה אביטל. "זו ההגדרה במדינת ישראל: דואגים לפצועים. אין מישהו שאמון על פי חוק על משפחת הפצוע. כאילו אומרים לי 'את תמשיכי בחייך ותתמודדי בעצמך'".

להתחזק מכל צעד

אנחנו נפגשות בסלון בית במרכז הארץ. אביטל, נחמי ומיטל מקבלות טאץ'־אפ מידיה המוכשרות של שרה מש (39), חברתן לייסוד העמותה ושותפתן לגורל. הקשר האמיץ ביניהן ניכר היטב. כשכל אחת מהן משחזרת בתורה את היום שבו הפכה ל"אשת פצוע", האחרות מקשיבות לסיפור שכבר מוכר להן היטב, ומביעות הזדהות וחמלה כאילו הן שומעות אותו לראשונה.

עמיחי ואביטל שינדלר, הורים לשישה, עברו לקיבוץ כרם־שלום לפני שש שנים. עמיחי הוא אח שכול: אחיו אבישי נרצח לפני 15 שנה, כשנסע מחברון לביתו בבית־חג"י. "אנחנו בית צמוד חומה, אבל מעולם לא דמיינו שמחבלים יכולים להיכנס לתוך הקיבוץ", מספרת אביטל. "כשהיו שואלים אותי איך אני לא מפחדת, עניתי שזה המקום הכי מוגן מבחינתי. גרנו לפני כן באלון־מורה, ושם באמת חששתי מחדירת מחבלים. בכרם־שלום – טילים זה רגיל, ובסדר, יש ממ"ד".

כשנכנסו עם ילדיהם לממ"ד בשעה שש וחצי בבוקר שמחת תורה, עמיחי אפילו לא לקח לשם את האקדח שלו, מתוך הנחה שמדובר במתקפת טילים בלבד. "בשמונה בבוקר יצאתי מהממ"ד, וראיתי סימנים של פגיעות קליעים בבית. אמרתי לעצמי שאלו כנראה יריות של חיילי צה"ל. בדיעבד הבנו שהמחבלים ירו לכיוון הבית שלנו כבר בשבע חצי".

היא ועמיחי יצאו מדי פעם מהממ"ד כדי להביא אוכל ושתייה, עמיחי אפילו שהה זמן ממושך בסלון והתפלל. "לא ידענו שמסתובבים מחבלים בכרם־שלום", מספרת אביטל. "אין לי הסבר לזה, אבל בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ לא כתבו שום דבר על מחבלים בין הבתים".

כשלושים מחבלים חדרו לכרם־שלום, ובתום הקרבות נמצאו מחוץ לגדר כמאתיים גופות של מחבלים נוספים. בסרטונים ממצלמות הגוף של הפולשים אפשר לראות אחד מהם עומד מחוץ לבית משפחת שינדלר ואומר: "אנחנו בהתנחלות כרם־שלום, ובאנו לכבוש".

"כשעמיחי חזר לממ"ד, הוא הרגיש שמישהו מתקרב, והחליט להחזיק את ידית הדלת", ממשיכה אביטל. "התקשרתי לראש צוות החירום היישובי ואמרתי לה שתשלח את כיתת הכוננות. שתי דקות אחר כך מישהו דופק לנו על הדלת ואומר 'חיילי צה"ל, תפתחו'. שמענו את המבטא הערבי ולא פתחנו. עמיחי התחיל לצעוק 'תסתלקו מפה, אני אירה'. המחבלים לא ניסו לפתוח בעצמם את דלת הממ"ד - וזה הנס שלנו. הם הניחו מטען על הדלת, פוצצו אותו מרחוק, וכך נוצר חור בדיוק במקום של הידית. היה פיצוץ מטורף, אבק ורעש. עמיחי עף מולי אחורה ונשכב על המיטה. היה ברור לי שהוא מת. הקב"ה איכשהו נתן לי כוחות, ואני התקשרתי לרבש"ץ וצעקתי שיבואו עכשיו".

והילדים?

"הם היו בהלם, לא צרחו ולא בכו. הקטן, שהיה אז בן שנה, אפילו לא התעורר מהפיצוץ. היום הוא קופץ מכל רעש קטן.

מיטל דויטש: "בשש בערב קיבלתי שיחה - 'מדברת יוליה מטיפול נמרץ'. אמרתי לה שאני לא יכולה להגיע לעבודה, אבל היא אמרה: 'אברהם פה לידי, הוא ביקש שאתקשר ואגיד לך לבוא'. כך בדיוק צריך להגיד – 'הוא ביקש' זה ניסוח מדויק שאומר לי שהוא בחיים. אבל הבנתי שאם אומרים לי לבוא לטיפול נמרץ, המצב גרוע"

"בראש שלי באותו רגע לא הייתה שום חשיבה קדימה. מבחינתי המחבלים מתו, התאבדו. אני קוראת לזה 'הסיפור שהקב"ה בחר לספר', כי כל התרחישים היו על השולחן, הכול היה יכול לקרות. בפועל, המחבלים ראו את חברי כיתת הכוננות מגיעים, וירו לעברם דרך חלון הבית. כך נהרגו שני חברים טובים שלנו, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל ז"ל, שבאו להציל אותנו. לאחר מכן המחבלים יצאו החוצה. אי אפשר לחשוב שהם לא ידעו שיש מישהו בממ"ד, כי אני צרחתי בטלפון על ראש צח"י – 'מה אני אמורה לעשות?'"

מה עשית באמת?

"בעיקר הייתי איתה בטלפון. אמרתי לה: 'אני צריכה אותך איתי'. עמיחי לא היה בהכרה. בשלב מסוים שמעתי אותו נושם, ואז ראיתי שיש לו יד קטועה ושהמצב שלו מאוד לא טוב. אחרי עשרים דקות והרבה חילופי ירי, חברי כיתת הכוננות הצליחו להרוג את המחבלים ונכנסו לבית. הם הגיעו אלינו, לא שידרו כלום ממה שקרה בחוץ. איכשהו הצלחתי קצת להירגע, והשמעתי לילדים שירים. אנחנו בעיצומו של חג, אבל זה הדבר האחרון שחשבתי עליו. עמיחי שכב שם מול העיניים שלהם, הייתי חייבת שהם יראו ויחוו משהו אחר. אמרתי לחברי כיתת הכוננות: קחו את עמיחי, טפלו בו, אני והילדים נהיה בסדר".

רק בארבע אחר הצהריים, ולאחר טלטלות רבות, פונה עמיחי במסוק. בינתיים אביטל והילדים עברו לבית משפחת ויצן; גם אביטל וגם טליה, אשתו של עמיחי ויצן, לא ידעו שהוא נפל בקרב. "היינו שם עד מוצאי החג, ואז הודיעו לטליה שבעלה נהרג".

אביטל באותו שלב לא ידעה לאן נלקח עמיחי שלה. "שלחתי את אחי לתל־השומר לחפש אותו, והוא התקשר להודיע לי שזיהו אותו שם בין הפצועים. לא יכולתי עדיין לצאת מהקיבוץ, ועברנו שם שעות של סיוט; עוד אזעקות צבע אדום, עוד חשש לחדירות מחבלים, הפסקת חשמל. התקשרנו לכל מי שאפשר כדי שיוציאו אותנו, כי היה לי ברור שבעוד רגע המחבלים יחזרו. רק ביום ראשון בשבע בערב יצאנו, ואז הייתי צריכה להחליט אם לנסוע לבית החולים או לאילת, עם שאר המפונים מהקהילה שלנו. נסעתי תחילה לאילת, כי הבנתי שזה מה שנכון עבור הילדים, וביום שני בבוקר טסתי לשיבא. ואז התחיל סיפור חיינו הנוכחי", היא נושמת.

מיטל: "בכל פעם שאני שומעת אותך, זה לא נתפס. רובנו חווינו את הפציעה של בן הזוג, אבל את עברת גם חוויית 7 באוקטובר משל עצמך".

מיטל ואברומי דויטש, הורים לארבעה בנים, מתגוררים ברתמים שבנגב. "בשבע בבוקר התעוררתי מבום רציני: הייתה נפילה לא רחוק מאיתנו", מספרת מיטל. "אברומי, ששמר בלילה ביישוב והמשיך למניין ותיקין, הגיע הביתה. הוא אמר 'באתי לראות שאת בסדר, התחיל בלגן בדרום'. הוא גם חובש במד"א, ולכן המירס והטלפון שלו התחילו לקבל התרעות. ביישוב העבירו הודעה לנעול את הבתים, ושכל הגברים שמחזיקים נשק יצאו החוצה".

כעובדת סוציאלית בסורוקה, היא החלה לקבל עדכונים בקבוצת הוואטסאפ של בית החולים. דיווחו שם על אירוע רב־נפגעים, וביקשו שכולן יגיעו לסייע. "כתבתי שאין לי אפשרות לצאת מהבית כרגע. אברומי הגיע עם האמבולנס לחנייה שלנו, וסיפר שפצועים מקיבוץ מגן הגיעו לכניסה לקיבוץ רביבים הסמוך אלינו. הם נסעו דרך השדות והגיעו לאזור שלנו, שהיה יחסית בטוח. טיפלו בהם עד שמסוק פינה אותם".

כשאברומי חזר הביתה, הבגדים שלו סיפרו הכול. "הוא אמר לי שלפי סוג הפציעות קרה משהו נורא. אחרי זמן קצר שלחו בקבוצת המילואים הודעה שמי שיכול, שיגיע לבסיס. לא הייתה פקודה רשמית של הצבא".

נחמי קרסנטי: "את העבודה שלי איבדתי, את ההורות אני צריכה לבנות מחדש, לא נשאר לי שום דבר יציב. הרבה אלמנטים זוגיים השתנו בעקבות הפציעה. למשל, בעלי פחות יכול לקחת אחריות. כמו שאי אפשר לבקש מאדם נכה לרוץ, אי אפשר לבקש מפוסט־טראומטי, בהתמודדות הראשונית עם הפציעה הנפשית, לקחת אחריות"

אברומי וחבריו למילואים הגיעו לצאלים, חתמו על נשק, ונסעו לעבר העוטף. "בצומת גבולות הייתה ניידת שסימנה להם לעצור, אבל הם המשיכו. בדרך הם ראו מכוניות ובתוכן הרוגים. לחולית הם נכנסו ברגל, כי השער היה תקול. עשרה חבר'ה שלמעשה היו הכוח הראשון שנכנס לקיבוץ. הם סרקו בתים, דפקו על דלתות ואמרו 'צה"ל צה"ל', אבל לא פתחו להם. פתאום נפתחה עליהם אש, אברומי ראה את חבר שלו נופל, ואז גם הוא התמוטט. כדור פגע בו ליד הצוואר ויצא באמצע הגב. הצמוד שלו גרר אותו וצעק 'חובש חובש', ואברומי אמר לו – 'אני חובש', ותדרך אותו איך לעצור את הדם. החבר רץ תחת אש לכיוון הכניסה לקיבוץ, וראה שם טנק. הוא אמר לטנקיסטיות 'תיכנסו פנימה, יש פצועים'. הן פרצו את השער, והחבר נכנס אחריהן ופינה את אברומי". בדרך־לא־דרך הם הגיעו לכניסה לאופקים. "היה שם צוות נט"ן שעמד לפנות פצוע מהמסיבה, אבל הבחור ההוא ראה את הפציעה של אברומי וירד מהאמבולנס בשבילו".

בשש בערב מיטל קיבלה שיחה: "'מדברת יוליה מטיפול נמרץ בסורוקה'. אמרתי לה שאני לא יכולה להגיע לעבודה, אבל היא עצרה אותי ואמרה: 'אברהם פה לידי, הוא ביקש שאתקשר ואגיד לך לבוא'. כך בדיוק צריך להגיד – 'הוא ביקש' זה ניסוח מדויק שאומר לי שהוא בחיים. אבל הבנתי שאם אומרים לי לבוא לטיפול נמרץ, המצב גרוע".

חבר מהיישוב הסיע אותה לבית החולים. "אברומי לא הרגיש את הרגליים ולא הזיז את הידיים. הרופא אמר בהתחלה שאין מה לנתח, אבל למחרת הוא כן נכנס לניתוח, ועכשיו יש לו ברזלים יפים בעמוד השדרה. כשהוא התעורר הוא הרגיש את הרגליים, והיום הידיים שלו מתחזקות, אבל למעשה מאז הוא משותק מהחזה ומטה".

היא עונה מעצמה על השאלה שעומדת לי על קצה הלשון - האם הפציעה הפיכה? "הרופאים יאמרו לך שזה לא ישתנה. אבל אולי כולן כאן יזדהו עם מה שאגיד עכשיו: כשנכנסים למסע של שיקום, את לא מצפה לדברים הגדולים. לאט־לאט מחלחלת ההבנה שזה תהליך ארוך, ואת מתחזקת מכל צעד קטנטן, מכל שיפור. אני מזכירה לאברומי כל הזמן - זוכר שבכלל לא יכולת לשבת בצורה יציבה, ועכשיו אתה יכול? זוכר שהיינו צריכים לעזור לך לעשות כך וכך, ועכשיו אתה עושה את זה לבד? אנחנו כן מאמינים שהוא ילך", היא פוסקת.

מיטל: "לא איבדנו את התקווה. אבל אני גם לא מתרכזת בחלומות על עתיד ורוד".

ההבטחה הופרה

שרה ואיתמר מש, הורים לארבעה, גרו במשך 11 שנים בקיבוץ עלומים. איתמר, יליד עלומים ואגרונום במקצועו, היה אחראי על גידול תפוחי האדמה, ושרה שימשה מזכירת הקיבוץ. ב־2021 עזבו את עלומים, אחרי ששרה אמרה שאינה יכולה עוד לשאת את המצב הביטחוני. "עברנו סבבים, טפטופים, בלונים, מה לא. בכל סבב את זורקת מהר בגדים למזוודה, נסה על נפשך תחת מטח טילים ומסתובבת כפליטה בארצך. בסוף החלטתי שזהו".

הם רכשו בית בעלי־זהב, ועד שיהיה מוכן, עברו לגור בפדואל. "בבוקר 7 באוקטובר הבנו מה קורה, כי אני עדיין מחוברת לוואטסאפ של צח"י בעלומים. הוריו של איתמר גרים שם, ואחותו התארחה בקיבוץ עם הילדים. איתמר שמע שיש חדירת מחבלים, והוא, גולנצ'יק מהסיירת, לא רואה ממטר. הוא אמר לי: 'אני לוקח את הנשק ויורד לדרום. אני מכיר שם את כל השדות'. ביקשתי שיודיע להורים שלו, אבל כשאיתמר התקשר לאחותו, היא צעקה עליו שלא יעז כי הוא לא יצליח להגיע אליהם. תוך כדי התלבטויות הוא קיבל מהחטיבה שלו, אלכסנדרוני, צו מילואים לצפון. ארז תיק, לבש מדים, עשה קידוש ונסע.

"אחרי שלושה שבועות הוא יצא להפסקה של 24 שעות, וכשנפגשנו זה היה כמו בחתונה שלנו. הייתה התרגשות, בכי. ושבוע לאחר מכן, בתחילת התמרון הקרקעי בעזה, אחיו אוריה נהרג".

אחותו של איתמר התקשרה אל שרה והודיעה לה על האסון. "מעוצמת הבשורה הקשה נפלתי לרצפה. אמרתי, 'איך אשתו תסתדר עכשיו עם שישה ילדים?'. הסיוט שליווה אותי באותם ימים, התגשם אצל גיסתי.

"אחרי השבעה, שהתקיימה במלון כי ההורים היו מפונים, איתמר החליט לחזור למילואים. בכיתי לו שלא יחזור, אבל הוא אמר שזה חשוב, ושעם ישראל במצב קשה. זו המשימה, ואין מה לעשות. הבנתי, קיבלתי, והוא חזר לצבא. חמישה חודשים הוא היה בסבב א'. חבר מהפלוגה שלו נפצע באורח קשה מאוד מפגיעת כטב"ם נפץ. נתנאל אברהם בן תחיה שמחה", היא מזכירה את שמו המלא, לתפילה שהוא עדיין זקוק לה.

"איתמר חזר הביתה, והתחלנו לשקם את הזוגיות, את המשפחה. הוא התאבל על אחיו, כאב על החבר ועל כל עם ישראל. אחרי חודשיים, בהתרעה של עשרה ימים, הוא קיבל צו לעזה. מבחינתי השמיים נפלו. עזה עבורי היא טריגר, בעזה מתים. אמרתי: 'איתמר, המשפחה כבר נתנה די'. ושוב הוא חזר למנטרות על עם ישראל. חלק מהילדים לקחו את זה קשה, הקטן שאל: 'אבא, גם אתה תמות בעזה כמו דוד אוריה?'. בעצת פסיכולוגית אמרתי להם שרוב החיילים חוזרים בריאים ושלמים, וגם אבא שלנו יחזור בריא ושלם. ולא עמדתי בהבטחה הזאת", קולה נשבר.

"כל יום שהוא היה שם, היה לי קשה. חברות אמרו לי שציר נצרים הוא מקום בטוח, אבל הלב שלי לא היה רגוע. בכל בוקר נלחמתי לקום מהמיטה, לשלוח את הילדים למסגרות, לצאת לעבודה. עבדתי אז כרכזת תפעול בחברה גדולה, והייתי צריכה להחזיק הכול תוך כדי דאגה לבן הזוג שלי".

אביטל שינדלר: "מישהו דפק על דלת הממ"ד ואמר 'צה"ל, תפתחו'. שמענו את המבטא הערבי ולא פתחנו. עמיחי התחיל לצעוק 'תסתלקו מפה, אני אירה'. המחבלים לא ניסו לפתוח בעצמם את דלת הממ"ד - וזה הנס שלנו. הם הניחו מטען, פוצצו אותו מרחוק, וכך נוצר חור בדיוק במקום של הידית. היה פיצוץ מטורף, ועמיחי עף מולי אחורה"

באותו סבב נהרגו שני לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני, סעדיה דרעי ועומר סמדג'ה ז"ל. "איתמר היה אז באפטר. אמרתי לו: 'אתה לא חוזר. אני לא יכולה לאבד אותך'. והוא חזר".

כעבור כמה ימים היא קיבלה שיחה ממספר לא מוכר. "הלב שלי היה בצניחה חופשית, לא הצלחתי לנשום. 'מדברים מתל־השומר, איתמר נפצע בעזה'. לפני שאיתמר חזר לעזה, אמרתי לו – 'כשנהרגים אני יודעת מה קורה, אבל מה קורה כשנפצעים?'. הוא אמר לי, 'אם אני מדבר איתך, אני בסדר. אם לא, זה כנראה לא טוב'. ובאותה שיחה הוא לא דיבר איתי".

בדרך עדכנו אותה שאיתמר נפצע בלסת במהלך הלחימה בשכונת רימאל. "חשבתי, מה זה כבר פציעה בלסת? שריטה. יטפלו, נלך הביתה. קצינות נפגעים חיכו לי בכניסה למיון, ומנהל חדר הטראומה הסביר לי על הפציעה. אני לא זוכרת כלום ממה שהוא אמר, חיכיתי רק שיכניסו אותי לחדר הלם לפני שלוקחים את איתמר לניתוח".

איתמר היה מורדם ומונשם במשך עשרה ימים. "הוא חטף שם גם שני זיהומים בריאות. בכל יום אתה לא יודע איך היום הזה ייגמר. אחר שהתעורר הוא עבר למחלקת טראומה, ובכל התקופה הזאת נעלו לו את הלסתות, והוא ניזון ישר לקיבה".

איתמר עבר לשיקום בתל־השומר. "אחרי חודש וחצי הוציאו לו את פיום הקנה מהגרון, והוא יכול היה לחזור לדבר. אחרי עוד שבועיים פתחו את הנעילה של הלסתות, והוא התחיל לשתות ולאכול. היה שיקום, פיזיותרפיה, שיקום יום, ולפני חודשיים הוא עבר ניתוח ארוך לשחזור הלסת. עכשיו ברוך השם הוא חזר לאכול בצורה רגילה, ובשבוע שעבר הוא חזר לעבוד יומיים בשבוע. זו הבריאות שלו – להיות בשדות של העוטף. מבחינתו כך הוא חוזר לעצמיות שלו".

שבעה באוקטובר של נחמי קרסנטי, תושבת נריה ואם לחמישה, התחיל כשבעלה י' הוקפץ מבית הכנסת ליחידה המובחרת שבה הוא משרת. "הוא אמר לי שיש בלגן בדרום, ונסע. מבחינתי זה היה קטן עליו. הוא ילך, יסדר מה שצריך ויחזור. הלכתי עם הילדים לתפילה, עד שגם ביישוב הבינו שצריך להסתגר בבתים. לא היו אזעקות, אבל היה חשש לחדירת מחבלים. במוצאי החג הוא שלח לי הודעה שהם נכנסים למבצע. הילדה שאלה אם אבא הולך למות, ואמרתי 'לא, מה פתאום'. אפילו הכנו לו שלט 'כל הכבוד שחזרת'".

אביטל שינדלר: "אני מפרסמת בקבוצה שאם מישהי נקלעה לקושי כלכלי, שתיצור איתי קשר, כי יש תורמים שמציעים עזרה. אחרי כל פרסום כזה אני מקבלת לפחות עשר פניות. יש סיפורים שגורמים לבכי. הפצוע לא יכול לעבוד, והוא לא יכול לעזור למשפחה, והלחץ הנפשי רק גובר. אצלנו בהתחלה עשו מימון המונים בלי לשאול אותנו. זה מה שהחזיק אותנו"

בארבע לפנות בוקר הגיע אביו של י' לביתם. "הוא אמר לי: י' נפצע מכדור ברגל, דיברתי איתו, הוא בסדר. חמי הלך, כולם ישנים, לא היה לי עם מי לדבר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחרי כמה דקות חמותי התקשרה ושאלה אם אני רוצה לנסוע אליו. הערתי את הגדולה שלי, אז בת 15, היא הסכימה לשמור על הקטנים, ויצאתי לסורוקה.

"כשהייתי בדרך י' התקשר אליי, ממש לפני שנכנס לניתוח חירום. בבית החולים היה בלגן, אנשים באו עם תמונות של הילדים שלהם לחפש אותם. ישבה לידי אשתו של לוחם באגוז שנפצע, הגיעה כתבת לראיין אותנו, והבנתי שאנחנו בחתיכת סיפור".

י', כך התברר לה, יצא לחלץ בני ערובה באחד היישובים. הוא וחבריו עברו בין בתים שרופים והרגו מחבלים. "הם נכנסו לבית, ראו קורנפלקס עם חלב על השולחן, ומשפחה שחוטה. ואז התקדמו לממ"ד, כי אולי יש שם מישהו, או מחבל שלא חוסל. י' חילץ עשרות אנשים, והוא מוצא בזה נחמה.

"כעבור זמן הכוח זיהה גל שני של מחבלים, והתפתח קרב. מצאו שם יותר ממאה גופות של מחבלים, אבל מחבל אחד הצליח להסתנן, או שהתחבא בחדר החשמל הסמוך. הוא מצא מולו חפ"ק מג"ד, והרבה אנשים שהוא יכול לירות בהם. רק כשהייתי שם אחר כך, בסיור עם בעלי, הבנתי את החושך, את היעדר תחושת ההתמצאות והזמן.

"המחבל ירה, ופגע בבעלי ובקצין שהיה איתו. י' זיהה פציעה ברגלו, ראה כמויות גדולות של דם, והבין שזה עורק ראשי ושהוא עומד למות. הוא שכב שם, נפרד כבר מאיתנו בליבו, אבל מישהו שהביא אספקה באותו רגע זיהה את האירוע ונכנס לחלץ אותם". אחר כך הגיעו "ניתוחים ושיקום, שיקום, שיקום", וכאמור גם אבחון של פוסט־טראומה.

עוגנים מתחלפים

מרגע הפציעה, מתארות כל הארבע, המציאות השתנתה מקצה לקצה. "כאשתו של פצוע, החיים שלך נעים בשני מסלולים", אומרת מיטל. "הראשון הוא הדאגה לבן הזוג; הנסיעות אליו, השיקום, הפרוצדורות, התכנון קדימה. המסלול השני הוא כל מה שקשור לילדים ולתפעול הבית. אני לא חזרתי לעבודה מאז. יש פיצוי ממשרד הביטחון על אובדן ימי עבודה לתקופה מסוימת, אחר כך לקחתי חופשת מחלה ואז חל"ת ארוך. היה חשוב לי שהילדים ישמרו על שגרה ככל האפשר, ואני תיזזתי בין כל הגזרות. בין לבין אני צריכה גם לדאוג לעצמי. קשה מאוד להחזיק את כל זה".

נחמי: "כל המשפחה נפגעת, הדינמיקה משתנה. הסתובבתי בתחושה שהחיים שלי התפרקו וצריך להרכיב הכול מחדש. בגלל הפוסט־טראומה, התפקוד של בעלי היום אפילו לא קרוב למה שהוא היה".

שרה, שאובחנה בעצמה כפוסט־טראומטית בעקבות המגורים בעוטף, מספרת מניסיונה על המשמעות: "זה מעין ניתוק. את בעולם פנימי משלך, שוכחת את המחויבויות שלך למשפחה. 7 באוקטובר העצים את הטראומה שלי, ולכך נוסף בעל פצוע שצריך לטפל בו. את הופכת לאחות סיעודית". היא משתפת בתמונה סוריאליסטית מבחינתה: צינור ההזנה של איתמר היה משתחרר לפעמים, "וזו נהייתה שגרה בחיים שלנו - לאבא נפתח הצינור ומנקים".

בן הזוג הפצוע הוא עוד ילד שפתאום צריך לטפל בו?

אביטל: "לפני הפרוטזה היינו צריכים לעזור לעמיחי בדברים הבסיסיים ביותר – להתלבש, לאכול".

מיטל: "אביטל הפכה להיות הידיים של עמיחי, אני הפכתי להיות הרגליים של אברומי. הוא בכיסא גלגלים, והיה צריך הרבה עזרה כדי לעבור ממקום למקום. הבן שלי היה מביא לו קערה לשולחן כדי ליטול ידיים, עוזר לו לנעול נעליים. עכשיו אברומי התחזק בידיים, יכול לנוע בכוחות עצמו בכיסא הגלגלים ובכלל הוא מסתדר בעצמו. אבל בכל מקרה, אני לא מגדירה את זה כטיפול בעוד ילד. זה בן הזוג שלי".

אבל המערכת הזוגית משתנה מן הסתם, יחד עם חלוקת התפקידים בבית.

"התמודדנו מאז הפציעה עם הרבה דברים שלא חשבתי שאדרש להם. ברמה הזוגית, אני תמיד נשענתי עליו, הוא היה העוגן שלי, ופתאום אני העוגן שלו. מצד אחד כיף לגלות שאת יכולה להיות העוגן. מצד שני, צריך ללמוד מחדש להישען עליו. היום אני לומדת לא לפחד מזה. אני מרגישה שאני מיטל אחרת. מצאתי בי המון דברים שמתגלים מתוך ההתמודדות, גם חולשות וגם חוזקות.

"כשאברומי חזר הביתה אחרי עשרה חודשי אשפוז, אנחנו כבר התרגלנו לחיים בלעדיו. גם נשות מילואימניקים מספרות שהן התרגלו לתפעל הכול בעצמן, וכשהבעל חוזר, הוא אפילו מפריע להתנהלות הבית".

שרה: "כשבן הזוג חוזר ממילואים או מאשפוז ארוך, הוא מצפה להמשיך מהנקודה שבה הוא הפסיק, והוא לא חושב שהאישה והילדים כבר המשיכו משם. אנחנו על כביש אחר, והוא מנסה להשתלב בתנועה. במשרד הביטחון צריכים להבין שבנושא הזה יש צורך בעזרה. נותנים אומנם מימון לטיפולים זוגיים, אבל הדרכות הורים אין, אלא אם מצאת מטפלת זוגית שהיא גם מנחת הורים. לא מבינים שכאשר פצוע חוזר אחרי תקופה ארוכה, כולם צריכים ללמוד מחדש איך להתנהל".

אביטל: "זה גם מול הילדים. הילדים שלי צריכים לפתוח לאבא בקבוקים, לשרוך לו שרוכים, במקום שאבא יעזור להם".

נחמי: "הפציעה פירקה כל מה שהיה יציב, והיא מחייבת כל אחד להגדיר מחדש את המקום שלו במשפחה, את הכוחות שלו. צריך הרבה עבודה לבנות הכול מחדש".

גבר־גבר הולך לאיבוד

שרה מספרת שהנמכת הציפיות היא שלב חשוב. "אסור להישאר עם הציפיות שהיו לנו מהם לפני הפציעה, כי זה לא אותו אדם. הוא חזר מהמלחמה אחר. המטפלת שלי אמרה: 'שרה, תפסיקי לבוא אל איתמר עם ציפיות'".

"תפסיקי להסתכל על תמונות מהעבר ולהגיד - מתי נחזור להיות המשפחה ההיא", ממשיכה אותה אביטל.

נחמי: "אני מבינה שהוא לא יחזור להיות מי שהיה, אבל את כל מה שדרוש לו היום, הוא מקבל. אנחנו משתדלים שיהיה לו הכר הפורה ביותר לשיקום, וכל מה שהוא צריך - קורה. אבל לא כל מה שאני צריכה", היא משתפת בכנות.

"נשים בקבוצה שאלו: 'גם אתן נאלצתן בלב כבד לקחת כלב, כי הבעל צריך אותו לתמיכה נפשית, ואתן בכלל לא אוהבות חיות?'", מספרת אביטל. נחמי מודה שכך קרה בביתה: יש להם עכשיו כלב שירות עבור י', והיא בכלל מפחדת מכלבים.

מיטל: "גם אנחנו צריכות ללמוד את המקום החדש שלנו בבית. ממש עכשיו אברומי אמר לי שאמור להיות אובך, והוא לא יכול לסגור את החלון בבית. אז שלחתי הודעה בקבוצה של היישוב ושאלתי מי יכול להיכנס אלינו ולסגור חלון, כי אברומי לא מגיע".

שרה מש: "כשבן הזוג חוזר מאשפוז ארוך, הוא מצפה להמשיך מהנקודה שבה הוא הפסיק, אבל אנחנו כבר על כביש אחר. במשרד הביטחון צריכים להבין שבנושא הזה יש צורך בעזרה. נותנים אומנם מימון לטיפולים זוגיים, אבל הדרכות הורים אין. לא מבינים שכל המשפחה צריכה ללמוד מחדש איך להתנהל"

אביטל: "זה גם להבריג בורג בכיסא, להחליף נורה".

מיטל: "אני שומעת סיפורים ותופסת את הראש כלא מאמינה. אנחנו מדברות על אנשים של עוצמה, כל אחד מהפצועים האלה הוא ההגדרה של גבר־גבר; מישהו שעומד עם אקדח מול מחבלים ויורה, מישהו שלא חושב פעמיים וקופץ לעוטף, מישהו שאחיו נהרג בעזה והוא חוזר למילואים. אנשים שיש להם עוצמות מטורפות, ופתאום הם צריכים עזרה".

מה זה עושה לתחושה הנשית בזוגיות?

אביטל: "שוב דבר חדש לא יצמח כל עוד את לא מפנימה שמה שהיה, לא ישוב. לא עוד עוגן של 'כל מה שאני צריכה, הוא יעזור לי'. אצלנו זה כך בהיבט הפיזי. ברוך השם, עמיחי לא פגוע בנפש בכלל, והבריאות הנפשית שלו מצליחה להחזיק את המשך החיים. אמרתי לו: אני מעריצה אותך, איך יש לך כוח להתמיד ככה. אפילו להתלבש זו חתיכת משימה כשיש פרוטזה. אבל צריך לקבל את העובדה שהחיים השתנו".

ואתן מסכימות לקבל, או שזה קשה מדי?

מיטל: "אין סתירה. מצד אחד אני מבינה שאלה החיים שלי עכשיו, ומצד שני זה כואב".

שרה: "כשאומרים לי שאנחנו גיבורות, אני מתרעמת. אנחנו לא גיבורות, נקלענו לסיטואציה".

מיטל חולקת עליה. "אני מרגישה שאני גיבורה. יש בחירות שכל אחת מאיתנו עושה מרגע שהיא קמה בבוקר, וגם אם אנחנו לא מצליחות לבחור בכל יום, זה בסדר. בסוף, הדבר הזה מוטל בעיקר עלינו".

גם לתחזק את האהבה?

"נכון, וגם ללמוד אותה בצדדים אחרים שלה".

אביטל: "אצל חלק מהפוסט־טראומטיים, לפי מה ששמעתי, אין אפשרות כרגע לזוגיות. הם נמצאים בתוך עולם משלהם, צריכים להשלים עם עצמם. יש בהם הרבה כעס כלפי עצמם - אני לא מצליח להיות הבעל שאני רוצה להיות, לא מצליח להיות האדם שהייתי. והאישה עוברת טלטלה וטראומה בעצמה, בלי האדם שאמור לעזור לה להתמודד. בן הזוג מרגיש שהוא זה שפוגע ולא מצליח לגייס את הכוחות למצב החדש, והן באמת שם לבד. עם הגבר־גבר שפתאום איננו".

שרה: "יש נקודה שחוזרת ועולה - הפצועים מרוכזים בשיקום, והמיקוד שלהם מתכנס לתוך עצמם. זה קשה כשיש גם זוגיות ויש ילדים שרוצים אבא שפנוי אליהם רגשית".

יש בכן כעס?

מיטל: "לא באמת כעסתי, אבל כן עלתה המחשבה - למה אתה חייב להיות זה שקופץ ראשון? מצד שני, כשאת פוגשת במכולת אנשים מקיבוץ חולית, ומבינה שהם בחיים בזכותו ובזכות חברים שלו, זה נותן משמעות".

נחמי: "אין בי טיפת כעס, כי זה לא רלוונטי. אני יכולה לכעוס על הקב"ה יותר מאשר עליו. היום אני חיה כאב גדול על אובדן עצום. את העבודה שלי איבדתי, את ההורות אני צריכה לבנות מחדש, לא נשאר לי שום דבר יציב, יש חששות שמלווים אותי בכל מרכיב של היום. הרבה אלמנטים זוגיים השתנו בעקבות הפציעה. למשל, בעלי פחות יכול לקחת אחריות. כמו שאי אפשר לבקש מאדם נכה לרוץ, אי אפשר לבקש מפוסט־טראומטי, בהתמודדות הראשונית עם הפציעה הנפשית, לקחת אחריות. הייתה למשל הופעה שרציתי מאוד שנלך אליה יחד, ולבעלי התאים לעשות משהו אחר באותו ערב. זה בסדר, הוא צריך לעשות מה שטוב לו באותו רגע. יצאתי להופעה יחד עם אחותי, אבל כשהגענו לשם גיליתי שאפילו המשימה של הזמנת שני כרטיסים הייתה כנראה גדולה מדי עבורו, וחיכה לי שם רק כרטיס אחד. חשתי תסכול גדול, חזרתי הביתה ולא יכולתי לשתף אותו בתסכול שלי".

האהבה היום שונה?

שרה: "היא קיבלה ממד חדש".

אביטל: "צריך להבין שהכול עדיין טרי, אנחנו עדיין בפציעה, זה לא שאפשר לקחת פרספקטיבה ולהביט על הזוגיות. עבור זוגות רבים, שיקום הזוגיות הוא עדיין חלום רחוק".

מיטל: "אני מרגישה שיש עומק בינינו. אנשים יכולים להיות נשואים חמישים שנה ולא לעבור מה שאנחנו עוברים. אני מתמודדת עם דברים שרוב החברות שלי לא מכירות, וזה מוסיף לזוגיות עוד ממד, בונה עוד משהו בינינו".

נחמי: "יש בינינו המון הערכה הדדית, וזה דבר גדול שמחזיק אותי. גם העשייה מחזיקה אותי. ההתעסקות בעמותה משאירה אותי אומנם בתוך הבוץ והפציעה והקושי, אבל היא גם מבהירה לי שהפציעה והשיקום לא תלויים בי. זה מסע ששנינו נצטרך לעבור, ואני מקווה שהחיים שלנו ייראו קצת אחרת".

מה בעצם הקריאה שלכן? "תראו אותנו"?

שרה: "אנחנו רוצות שלאשת פצוע תהיה לגיטימציה להגיד שקשה לה".

אביטל: "שיבינו שהפציעה היא מערכתית. אין פה פצוע אחד".

נחמי: "שתהיה הכרה בסיסית שסביב הפצוע יש משפחה שלמה שנפצעת. צריך לשנות משהו מהיסוד. במשרד הביטחון, כמו שיש אגף משפחות שכולות, צריך לקום אגף משפחות פצועים. זה מעבר ל'תראו אותנו', כי עם ישראל רואה ומבין ותומך. אנחנו מדברות על רמת החוק".

אביטל: "אם אנחנו היינו צריכות, תוך כדי השהות בטיפול נמרץ ואחר כך תוך התמודדות יומיומית עם בעל נכה, להקים עמותה, להתרוצץ ולדרוש הקמת גוף שיכיר בנו - זה אומר שאף אחד לא עשה את זה עד היום. וזו הרי לא מלחמה ראשונה במדינת ישראל. נשות פצועים ממלחמות קודמות ששומעות עלינו, מברכות אותנו ואומרות שעד היום הן היו לבד. היום יש בארגון נכי צה"ל גוף שדואג גם לבנות הזוג ממלחמות עבר, וזה בזכות פנייה שלנו אליהם".

שרה משחזרת אמירה שהיא נתקלת בה פעמים רבות: "את צריכה להגיד תודה שהוא 'רק' נפצע קשה". לשמע המשפט הזה, חברותיה מתרעמות.

מיטל: "אני מרגישה שאחת המשימות שלי היא להנכיח את נושא הפצועים כל הזמן. עם כל 'הותר לפרסום' מדווחים גם על פצועים מאותו אירוע, אבל אחר כך שוכחים. אנשים לא מבינים מה זה אומר, מה ההשלכות על הפצוע עצמו, על בת הזוג ועל הילדים. יש זכאות לטיפולים רגשיים לבת הזוג ולילדים של פצוע", היא מציינת, "אבל הם תחומים למספר מוגבל של מפגשים, אלא אם מדובר בפציעה נפשית".

יד ביד, עם פרוטזה

הן כולן לא עובדות כרגע. נחמי, מורה למתמטיקה, יצאה לחל"ת ואז לשבתון. היא ניסתה לחזור לעבודה, אך התקשתה. בשנה הבאה היא תלמד במשרה חלקית. אביטל הייתה אמורה להתחיל הסבה מיד אחרי שמחת תורה בשנה שעברה, וזה כמובן לא קרה. מיטל בחל"ת, ושרה התפטרה מעבודתה.

"הפצוע מקבל פיצוי מאגף השיקום על אובדן ההכנסה שלו, אבל גם אני לא יכולה לחזור לעבודה", אומרת מיטל. "גם אם בעלי לא צריך אותי עכשיו פיזית, מהבחינה הנפשית אין סיכוי שאני חוזרת כרגע לעבודה שלי, להכיל צרות של אחרים".

נקלעתן לקשיים כלכליים?

מיטל: "יש בנות בקבוצה שסיפרו על קשיים כאלה, כי לא לכל דבר יש מענה מאגף השיקום".

אביטל: "הרבה פעמים אני מפרסמת בקבוצה שאם מישהי נקלעה לקושי כלכלי, שתיצור איתי קשר, כי יש תורמים שמציעים עזרה. אחרי כל פרסום כזה אני מקבלת לפחות עשר פניות מנשים במצוקה. יש סיפורים שגורמים לבכי. הפצוע לא יכול לעבוד, והוא שוב מבין שהוא לא יכול לעזור למשפחה, והלחץ הנפשי רק גובר. אצלנו בהתחלה עשו עבורנו מימון המונים בלי לשאול אותנו. זה מה שהחזיק אותנו", היא מודה. "אחרת היינו מתמודדים עם קושי גדול, נוסף על כל האתגרים שלנו. עם ישראל מחזיק אותנו. בשיבא היו כל הזמן תורמים מהארץ ומחו"ל שדחפו לנו שטרות ושיקים, וזה עזר לנו לעבור את התקופה הקשה".

"מי שרוצה לקבל מהמדינה את כל הסכומים שמגיעים לו, צריך לעבוד בזה", אומרת אביטל.

לאחר שהקהילה שלהן התגבשה, הן רתמו למאבקן כמה חברי כנסת - מיכל וולדיגר, חילי טרופר, פנינה תמנו־שטה ועוד – ואלה סייעו לקדם את נושא הזכויות לנשות פצועים. לפני כחודש נרשמה העמותה החדשה שצמחה מהפורום, "חברות ברזל". בין השותפות לייסוד העמותה - עדינה טיברג, שבעלה יעקב נורה ברגלו בלחימה בשג'אעייה, ונזקק לניתוחים ולשיקום ממושך; מוריה אילן־זר־כבוד, שבעלה סא"ל אסף אילן נפצע בחאן־יונס מכדור צלף, ולאחר שיקום אינטנסיבי חזר לפקד על גדוד שריון, למרות כאבים בשתי ידיו; ולאה גוטסמן, שבעלה מיכאל יצא עם חבריו מכיתת הכוננות של שלומית להגן על המושב פרי־גן, ונפצע בקרב.

כעת הן מתמקדות בכמה אפיקים: השוואת זכויות בין משפחות של מאושפזים "פיזיים" למשפחות של פוסט־טראומטיים; הארכת התשלום על אובדן ימי עבודה למלווה של פצוע, עד שלושה חודשים לאחר תום האשפוז; וזכויות נוספות שלדבריהן צריך להעניק למשפחות הפצועים. מטרת־העל היא להביא לשינוי חקיקה ולהקמת אגף מיוחד של ליווי משפחות פצועים במשרד הביטחון. כל הפעילות שלהן נעשית היום בהתנדבות מלאה.

מה נותן לכן את הכוח לפעול למען אחרות? עם כל הכבוד, יש לכן מספיק משל עצמכן.

אביטל: "ההבנה שאני יכולה להיות זו שנותנת עזרה, והידיעה שאנו מובילות שינוי. התלבטנו מאוד אם להקים עמותה, זה הרבה עבודה ואין לנו זמן. אבל רצינו שבעוד כמה שנים יהיה קול לנשות הפצועים, בזכותנו".

נחמי: "לא חלמתי שנצליח לשנות מציאות ומדיניות. אני שמחה להיות חלק מזה".

שרה: "זה נותן לי משמעות, כשאני עושה למען אחרות. הרי כל מה שאנחנו פועלות ומקדמות - לנו זה כבר לא יעזור, אלא רק למי שיבואו אחרינו".

אחרי שנה וחצי של עשייה ענפה, השינוי כבר מתרקם לנגד עיניהן. גם במהלך הריאיון הן עושות הפסקה קצרה כדי לתפעל מפגש זום ראשוני בין נשות שוטרים פצועים לראש מדור נפגעים במשטרה. הנשים הללו, הן מסבירות, חייבות לשטוח בפני הגורמים הרלוונטיים את מצבן הייחודי. "אחרי ההתאבדות של רס"מ איגור פיבנב, הנושא הזה נעשה בוער במיוחד", מזכירה אביטל את השוטר שחיסל 13 מחבלים בכבישי העוטף, אך מאז 7 באוקטובר לא חזר לעצמו, ולפני שבועיים שם קץ לחייו. פיבנב, נשוי ואב לשלוש, התגורר בעבר בכרם־שלום, ואביטל הכירה אותו משם.

את הקבוצה לנשות השוטרים הן פתחו רק בשבוע שעבר, בעקבות השתתפותן של שתיים מהנשים הללו בישיבת ועדה בכנסת. בקבוצה, מתארת מיטל, עלו סיפורים לא קלים: "הכרחתי את בעלי להפקיד את הנשק כי הוא במצב לא טוב", או "הודיעו לבעלי אחרי הפציעה שהוא לא חוזר למשטרה, אבל לא עוזרים לו למצוא תפקיד אחר". "הן מקבלות זכויות בסיסיות כמו במשרד הביטחון, אבל אין להן תמיכה כמו ימי הכיף למשפחות הפצועים", אומרת מיטל. "אנו מצפות מהמשטרה לעשות אותו הדבר".

איך נראית תמונת העתיד הפרטי שאתן מציירות לעצמכן?

אביטל: "אמרתי לעמיחי שקלטתי שיום אחד אנחנו נלווה את הילדים לחופה, ניתן להם ידיים, ותהיה שם יד שהיא פרוטזה. לפעמים אני צריכה רגע כדי לזכור שזה לכל החיים, ועם זה יהיו השמחות והאתגרים. הקבלה הזאת היא סיפור חיינו".

נחמי: "אני עסוקה מאוד בלעשות הכי טוב עכשיו כדי שנצליח לצייר לנו ציור יפה בעתיד. אין לי מושג איך הוא ייראה, אבל עושים מה שאפשר, ולמרות כל הקושי, לא מוותרים".

מאגף השיקום במשרד הביטחון נמסר:

"מפרוץ המלחמה מטפל אגף השיקום בלמעלה מ־ 79 אלף פצועי צה"ל, מתוכם  17,500 פצועי ופצועות "חרבות ברזל". האגף רואה בבני המשפחה מעטפת חשובה ומהותית לתהליך השיקום של הפצועים, ולכן עם פרוץ המלחמה הוצעו לראשונה טיפולים נפשיים באופן מיידי לבני ובנות זוג, ילדים, הורים, ואף לאחיהם של הפצועים. האגף מעניק שירותי חונכות לילדי הפצוע, ומפעיל קבוצות תמיכה ייעודיות לבני המשפחה. כמו כן במהלך תקופת האישפוז מוענק לבני הזוג סיוע כלכלי הכולל הוצאות נסיעה וכלכלה, ומקום לינה סמוך למקום האשפוז. אובדן שכר ניתן לבני הזוג לאורך תקופת האשפוז ובמקרים של אשפוז ממושך גם 3 חודשים לאחריו מתוך הבנה של הצורך בטיפול בפצוע.

אנו קשובים לבני המשפחה ומבינים את הצרכים העולים מצדם עם זאת, לצערנו, הענקת זכויות נפרדות לבן משפחה אינן בסמכות אגף השיקום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il