"פיקוח נפש של ילדים": שירה איסקוב עוד משתקמת וממשיכה להיאבק לשינוי החוק

"את לא צריכה לשקול מילים", אומרת לי שירה איסקוב בתחילת הריאיון כשהיא קולטת שאני מהוססת. לרגע התלבטתי אם לומר לה את המילים המפורשות "ניסיון רצח". במבט לאחור זה נראה מגוחך לנסות לעדן את המילים, כשאת המציאות המטורפת והבלתי נתפסת שהייתה מנת חלקה - קרי: אדם שהיה בעלה ניסה לרצוח אותה לעיני בנם - אי אפשר. "אין טריגרים שאת יכולה להפעיל אצלי בשיחה. דברי איתי בפתיחות", היא מבהירה.

איסקוב מתגלה עד מהרה כאישה ישירה וחמה, צוחקת הרבה, לא מתפלספת, טיפוס מעשי עם ראש על הכתפיים ורגליים שנטועות בקרקע. מאז שפקחה את עיניה בבית החולים היישר אל תוך חקירה משטרתית, ארבע וחצי שנים אחרי ניסיון הרצח שלה - שירה איסקוב עדיין לא הגיעה אל השקט המיוחל. מאז אותו יום מקולל היא עסוקה בשיקום חייה וחייו של בנה ליאון (6.5), ובין לבין היא הצליחה להכניס לספר החוקים של הכנסת חוק שנועד להגן על ילדים מפני הורים אלימים, וכעת גם הרחבה שלו – "החוק לשלילת זכויות הוריות" הקרוי על שמה, "חוק שירה איסקוב". "בספטמבר יצוינו חמש שנים לאירוע. אני לא יודעת מה זה להיות בשקט. כל הזמן יש התרחשות, כל הזמן יש דיונים".

אנחנו נפגשות בבית קפה בתל־אביב ולשיחה מצטרפת עו"ד מיקי רויטמן, פעילה חברתית, שותפה למאבק שהפכה לחברה. בתשובה לאחת השאלות הראשונות שלי האם האירוע עצמו עוד מלווה אותה בחייה, עונה איסקוב: "האירוע עצמו, המכות עצמן – לא. אבל הדיונים שיש לי איתו כן". כדי להמחיש לי למה היא מתכוונת, מצביעה איסקוב על הנייד שלה ומראה לי איך ברגע זה התקבלה בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלה ושל עורכי דינה החלטה מבית הדין. "לא ייאמן!" היא מפטירה, "גם שלשום שלחו לי את אותו דבר".

"שלחי לי כדי שאראה במה מדובר", מבקשת ממנה עו"ד רויטמן, ומסבירה לי ש"המשמעות הנובעת מכך שהדיונים עדיין נמשכים והחליטו לא לסגור את התיק על אף שהחוק החדש נכנס לתוקף - היא שבית הדין מתעלם מהחקיקה".

"החוק כבר ברשומות", אומרת איסקוב, "ובית הדין עדיין מתעלם ממנו. הפרקליטות התערבה, גם הייעוץ המשפטי אומר להם להפסיק, שלחו להם 30 עמודים שמסבירים למה בית הדין חייב לסגור את התיק ולא לדון בזה".

אז איך אפשר להסביר את זה?

"אי אפשר", היא צוחקת ומוסיפה: "זו הזיה שגורמת להרבה עצבים".

* * *

הן נפגשו לראשונה אחרי שעבר החוק הראשון לשלילת האפוטרופסות מהורים אלימים. "מהרגע שהגשנו אותו ועד שהוא עבר בקריאה שלישית חלפו שלושה שבועות. היה הרבה רצון טוב להרבה מאוד אנשים, וח״כ עודד פורר ידע לדחוף אותו בכנסת", אומרת רויטמן. איסקוב הייתה אז בתהליכי שיקום ומעבר לתל־אביב, העיר שבה היא ואביעד משה הכירו כשהיו שכנים באותו בניין. הם עברו למצפה־רמון בגלל העבודה של משה, ואת התוצאות של מה שאירע בדירתם בעקבות ויכוח שהתפתח בין בני הזוג בערב ראש השנה 2020, כולנו ראינו בחדשות.

"חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית הבינו את המשמעות: מדובר בפיקוח נפש של ילדים, ולכן החוק עבר יחסית מהר וללא שום התנגדות"

משה דקר את איסקוב 20 פעמים וחבט בה במערוך. באותם רגעים קשים הדבר היחיד שעניין אותה היה בנם ליאון. היא התחננה בפניו שיעביר אותו לחדר אחר, אך הוא לא שעה לבקשותיה. איסקוב נפצעה קשה אך שרדה, ובשונה מסיקורים תקשורתיים אחרים של מקרי אלימות במשפחה, ביקשה לפרסם את שמה ותמונתה ברבים לאחר המקרה, ואף התראיינה לאילנה דיין ב"עובדה", כשהמראה שלה עדיין היה רחוק מלהיות האישה היפה שהיא. איסקוב העבירה את הבושה לצד השני, והפכה לסמל במאבק למניעת אלימות נגד נשים. היא אף השיאה משואה ביום העצמאות ה־73 למדינת ישראל, יחד עם שכנתה שהצילה את חייה, עדי גוזי.

את החוק הראשון שנועד למנוע מהורה שמואשם או מורשע ברצח, ניסיון רצח או אונס במשפחה לקבל החלטות קריטיות לגבי ילדיו - נאלצה איסקוב לקדם בגלל מסכת ייסורים שמשה העביר אותה מהכלא. הוא נהג להפעיל אותה באמצעות זכויותיו. תחילה התנגד לחסן את בנו ובהמשך התנגד להעניק לילד טיפול רגשי שנזקק לו בעקבות הטראומה שחווה כשראה את אביו מנסה לרצוח את אמו. החוק קבע שהאפוטרופסות נשללת באופן אוטומטי וכי על הנאשם לפנות לבית המשפט אם ברצונו להחזירה.

"העניין הוא שכשחוק נכנס לתוקף, אי אפשר לדעת לחלוטין איך יישמו אותו", מסבירה עו"ד רויטמן, "והיישום של החוק מביא עמו קשיים נוספים". כך קרה כשאיסקוב רצתה לשנות את שם המשפחה של בנה ליאון ונתקלה בסירוב. "התברר לנו שיש תקנה במשרד המשפטים שמחייבת לדבר עם ההורה השני. מצאנו את עצמנו מדדות לאיילת שקד, זה לא הגיוני. מתברר שמשרד המשפטים רואה הורות ואפוטרופסות כשני דברים שונים, למרות שהמטרה הייתה שהזכויות ההוריות לא ייכללו כחלק מהפריווילגיות שקיימות להורה שפגע. החוק המקורי צפה את המצב הזה אבל לא חידד אותו מספיק, וכתוצאה מכך היה דיון במשרד המשפטים האם זה כלול או לא כלול בחוק. כשיש אי־בהירות זה נתון לפרשנות ואז צריך לשנות את החוק".

חוק שירה איסקוב מרחיב את החוק הראשון ועניינו שלילת הזכויות ההוריות של ההורה הפוגע. החוק שולל את היכולת של ההורה להיות בקשר עם הקטין אלא אם הוכח כי היה שינוי נסיבות וכי אכן הקשר עם הקטין הוא לטובתו.

"בתיקון לחוק שעבר לפני כחודשיים יש שני סעיפים", מסבירה עו"ד רויטמן, "הוא מכניס סעיף של חבלה בכוונה מחמירה לעבירות שבהן האפוטרופסות תישלל. הסיבה לכך היא שאנחנו רואים כיום מקרים שבהם אדם מואשם בניסיון רצח ונשללת ממנו האפוטרופסות, אבל כשהוא מגיע להישפט הפרקליטות מציעה הסדר טיעון ומורידה את האישום לחבלה בכוונה מחמירה, וכתוצאה מכך הוא מקבל את האפוטרופסות בחזרה. אנחנו רוצות למנוע מצבים כאלה.

"התיקון השני הוא מניעת מימוש זכויות הורות למי שהורשע ברצח, בניסיון רצח או באונס במשפחה", היא מוסיפה, "עד לפני החוק השני הייתה לקונה - הורים שהורשעו בניסיון לרצח כמו אביעד משה יכלו לנסות לממש את הזכויות ההוריות שלהם בכל מיני מקומות, ובתוכן זכות ראייה. יש משפחות שבהן אבא שרצח את אמא מבקש לראות את הילדים בבית הסוהר, והחוק חייב לאפשר זאת, למרות שהם לא רוצים ללכת או אף על פי שזה לא לטובתם. אנחנו רצינו לבטל את הזכויות האלה במקרים קיצוניים של אלימות".

החוק החדש מאפשר לבית המשפט לדחות בקשות לקשר בין הורה כזה לילדיו, אלא אם הוכח שהקשר לטובת הילד ולא לטובת ההורה. "הפכנו את נטל ההוכחה. כדי שההורה הפוגע יגיע לבתי המשפט הוא צריך לעמוד ברף ראייתי גבוה. הוא צריך להוכיח שנסיבות כבדות משקל השתנו – הוא קיבל טיפול, עבר שינוי, הוא בסליחה ומחילה, הוא מתנצל על מה שקרה, הוא חושב שטעה, ובמקביל הוא צריך להוכיח שזה לטובת הקטין.

ההורה שפגע יכול לגשת לבית המשפט ולבקש את האפוטרופסות חזרה. במקרה הזה הוא (אביעד משה, ב"ק) לא ניסה, אבל הוא רוצה לקבל את הזכויות ההוריות. האפוטרופסות על ילד כוללת רכיבים שקשורים להחלטות יומיומיות בחייו, אתה בעצם מנצל את הזכיות של הילד - הזכות לחינוך, לבריאות וכן הלאה. אבל בתור הורה יש לך זכויות לראות את הילד, כלומר הזווית שבה מסתכלים על האירוע היא מהזווית של ההורה, ואנחנו שינינו את זה – הזכויות האלו יכולות להתממש רק אם הן עומדות בקנה אחד עם טובתו של הילד. כיום יש יותר ממאה ילדים במשפחות שבהן הורה אחד רצח את האחר, ויש עוד כמה מאות נכבדות של ילדים ממקרי אונס ומעשה סדום שהחוק כבר חל עליהם. ילדים בסיטואציות מאוד קשות שהחוק הזה ייטיב עמם".

"המטרה הייתה ברורה לכולם", אומרת איסקוב, "חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית הבינו את המשמעות: מדובר בפיקוח נפש של ילדים, ולכן החוק עבר יחסית מהר וללא שום התנגדות".

* * *

עוד כששכבה בבית החולים, פצועה וחבולה, איסקוב קיבלה החלטה. "אחרי שראיתי אך אני נראית הייתי צריכה לעשות את השיפטינג הזה. משתקפת אליי במראה איזושהי דמות שאני לא מזהה – האף והלסת שבורים, באופן כללי, הרבה דברים שבורים. אי אפשר היה להתעלם מהמראה הזה. הבנתי מה באמת קרה בבית. זכרתי להגיד מה היה אבל לא ידעתי איפה בדיוק נפגעתי. יש לי זיכרון של צרחות, של מה ראיתי ומה היה, אבל לא היה זיכרון של כאב. ראיתי את עצמי ככה ושאלתי במה אני בוחרת. יש מין רגע כזה שמצד אחד אי אפשר להסתכל על הדברים בכלל, ומצד שני עולה שאלה – 'אז מה עכשיו?'. אני מדברת עם עצמי יותר ויותר, שואלת את עצמי שאלות ומבינה שזו החלטה - לאן אני לוקחת את זה? לקורבנות או ללעמוד חזרה על הרגליים? עוד לא ידעתי שיהיו מלחמות כמו אלו שאני מנהלת היום, אבל זה היה להילחם על החיים, על השפיות".

"ליאון כבר יודע לעשות גוגל, הוא פשוט לא מבין שהוא יכול לעשות גוגל על אמא שלו. והרגע שהוא יבין את זה לא רחוק. אני רוצה שהוא ישמע הכול ממני ובצורה מדויקת"

איסקוב, שעסקה בתחום הפרסום בעבר, לא חזרה לעבוד ועדיין ממוקדת בשיקום חייה וחיי בנה. "אני שמה בבוקר את ליאון בבית הספר, הולכת לפילאטיס, יוגה, וטיפולים שלי. לליאון יש פעם בשבוע טיפול, וכשהוא חוזר מבית ספר, אנחנו יחד".

היית רוצה לחזור לעבוד?

"רציתי מאוד לחזור לעבודה הקודמת, אבל זה השתנה. אני לא יכולה להתעסק עכשיו בגודל פונט", היא אומרת וצוחקת, "אין מצב שזה מה שאעשה כשאשוב לעבוד, זה בוודאי יהיה משהו בעל משמעות שייצור שינוי לטובה, אני לא יודעת באיזה תחום. אחזור לזה בזמן הנכון".

"הבעיה היא שאת השיקום האמיתי מונעים ממנה לעשות כי כל היום היא בבתי משפט, מתעסקת עם מה שהיה", אומרת עו"ד רויטמן, ואיסקוב מוסיפה: "מאותו לילה אין לי שקט. אני כל הזמן בדיונים ובבתי משפט. החלטות, מיילים, יש תיק אזרחי ותיק בבית הדין הרבני שמטפל בדיני משפחה, והיה התיק הפלילי שנסגר לפני שנה וחצי. זו שגרה של חוסר שקט".

המחקרים מראים כי לאלימות במשפחה אין פרופיל, היא חוצה עדות ומגזרים ולא קשורה למצב סוציו־אקונומי. גם איסקוב לא יכלה לדמיין שהיא תיפול לסטטיסטיקה הנוראה. "אי אפשר לדמיין שזו תהיה את, במיוחד כשזה מאפס למאה", היא אומרת. "לא הייתי במודעות, לא הכרתי שום דבר שקשור לאלימות לא־פיזית. לגבי אלימות פיזית ידעתי שאם זה קורה מזמינים משטרה". וזה מה שאיסקוב עשתה בפעם הראשונה שמשה הרים עליה יד, "זה קרה כשליאון היה בן תשעה חודשים", היא מספרת, "הודעתי לו: פעם שנייה זה יהיה גירושים".

לא היו רמזים כביכול?

"לא הייתי מודעת לרמזים. בדיעבד היו מלא, גם אם הם לא מעידים על ניסיון רצח, והם לא העידו – זה היה מקום שלא היה צריך להישאר בו. הייתה תחושה שאת נרמסת, עצבות, את דואגת ולא יודעת מה יהיה מחר ואיך ייגמר השבוע הזה, אם יהיה קל או קשה. הזוגיות הזו הייתה שנתיים וחצי, ואחרי שהילד נולד משהו השתנה. למעשה", היא אומרת, "הכול השתנה אחרי הלידה, אבל אני חושבת שהוא תמיד היה כזה".

מה זה כזה?

"כזה, שאכפת לו מעצמו, ורוצה לנהל את העניינים רק בדרך שלו ובקו המחשבה שלו, ואם לא - יהיה בלגן בבית. פתאום יש ילד והוא לא מרכז העולם, הרבה דברים משתנים. הוא נהג לומר שאחרי שיש ילדים לא מתגרשים, עושים הכול כדי להישאר. כאילו זה מה יש ואין מה לעשות - שומרים על הבית. לפני שנישאנו הוא התחתן ותוך תשעה חודשים התגרש, אבל לא היו לו ילדים. אחרי שהוא הרים עליי יד, הלכנו לייעוץ זוגי. ראיתי שזה לא עוזר, אז פניתי לעורכת דין כדי שתפתח תיק גירושים. חתמתי אצלה ואז הוא פתאום ביקש סליחה. הוא אף פעם לא ביקש סליחה קודם לכן. גם כשהיינו בטיפול הוא לא הביע שום רגש, אז חשבתי שאולי משהו השתנה, שאולי בכל זאת יש עם מי לעבוד. מאוד לא רציתי להתגרש ושליאון יגדל בשני בתים. אני טיפלתי בו כל הזמן וחששתי שהוא יהיה אצלו בשבתות. ובראש תמיד הייתה המחשבה - אם תהיה פעם שנייה אלימות פיזית – אז מתגרשים. הכול בסדר.

"אחרי שהוא ביקש סליחה הכול היה טוב, רגוע ושקט. עברו עוד כמה חודשים והגיעה ההצעה לעבור לגור במצפה־רמון". הם עברו דרומה וחיו שם כשהתחילה תקופת הקורונה. "זו דווקא הייתה תקופה טובה בשבילנו, התחזקנו והתעצמנו כמשפחה, וגם נכנסתי להיריון שני. שבוע לפני האירוע הייתי בחודש רביעי. אחרי שנה של שקט הגיעה המריבה הראשונה שלנו. זה לא היה משהו פיזי, אבל לאחריה לא היה דופק לעובר. אי אפשר להוכיח שזה קשור, אבל אני חושבת שזה היה קשור, ומאז חלה התדרדרות".

ומה עובר לך בראש באותם ימים, מה גורם לך להישאר?

"אמרתי 'יש פה ילד קטן שנולד, היה טוב, אז אולי זה משהו שאפשר לתקן'. בכל התקופה הזו לא הייתה אלימות רגשית, נפשית, מילולית או כלכלית, אבל אחרי ההפלה כבר הייתי במקום אחר".

משה ידע ללחוץ על איסקוב בנקודה הרגישה מבחינתה – האמהות שלה: "לילה לפני (ניסיון הרצח, ב"ק) כבר אמרתי לו שכשנחזור לתל־אביב לא נחזור לאותו בית. שזה לא עובד בינינו ואי אפשר להמשיך לחיות יחד. זו לא הייתה שיחה של ריב, אבל הוא לא קיבל את הדברים. הוא אמר 'בואי נראה אותך, אני אעשה לך את המוות'. ועדיין חשבתי - יש הרבה מקרי גירושים שעושים בהם את המוות אחד לשנייה. אני לא היחידה. אמרתי לו שאין על מה, שנחלק את הדברים ושאין פה דרמה. אמרתי לו גם שטוב שנישאר חברים, שזה כיף לילדים שההורים נשארים בטוב אחד עם השני. נראה לי שהוא רצה להוציא אותי משפיותי אז הוא אמר לי: 'אני אגדל את הילד. את לא תגדלי אותו'. הוא ידע שהדבר היחיד שאיתו הוא יכול לחרפן אותי זה דרך הילד.

"הלילה עובר, נכנסים לערב ראש השנה, אני בבישולים ובעוגות והוא בעצבים שלו. מהבוקר הוא לא בטוב, הוא אומר לי הרבה מילים מכוערות, יש אווירה מאוד קשה בבית. אחרי שאני מרדימה בצהריים את ליאון הוא נכנס בי יותר ויותר, מתגרה בי – הוא למד NLP אז הוא כל הזמן מנסה לרדת עליי, להקטין אותי ולהוריד לי את הערך העצמי. 'את לא מוצלחת, את מכוערת. את לא תצליחי'. הוא משתמש בדברים שאמרתי לו שאני רוצה לעשות, כנגדי. כל היום ירידות. אמרתי לו 'אני מבינה מה אתה מנסה לעשות, אתה לא תצליח', והוא ממשיך וממשיך, ואני ממשיכה, וזה מתפתח למריבה לא טובה.

"הייתי מרצה אחרים, שותקת, מנסה להכיל. עכשיו לא. גם בדברים פשוטים, בלי שיש סיפור של רצח ברקע - כאילו, למי זה טוב שאנחנו מרצים? מה, החברה רוצה שאני אהיה איתה בכאילו רק כדי לרצות אותה? איך זה יעשה טוב?"

"שנינו כבר ירדנו מהפסים, וליאון כבר בתוך זה. אני אומרת לו שאני נוסעת להורים שלי וכדי להראות לו כמה אני רצינית אני מתקשרת לאבא שלי ואומרת לו שאני בדרך. ההורים שלי כבר על הקו. אני מארגנת את הדברים ומרימה את ליאון על הידיים, וכשאני באה לצאת מהבית - הוא חוסם אותי, נועל את הדלת, מוריד את התריס וסוגר את החלון. כשאני מנסה להזיז אותו ולבקש ממנו שייתן לי לצאת, אני אומרת לו 'זה נגמר. אין נישואים כבר'. ליאון יורד מהידיים שלי, וכשאני מסתובבת כדי להרים אותו חזרה, הוא לוקח את המערוך שהיה על השיש ומתחיל לחבוט בי בראש. ואז... ואז אני מתעוררת בבית חולים".

אני מנסה להבין את ציר הזמן של הסיפור, כי הסיפור של שירה איסקוב מראה כמה אפור יש בין השחור ללבן, וכמה מעט מפריד בין החיים והמוות. "זה יכול לקרות לכל אישה", היא מסכמת.

כלומר, לא האמנת, לא העלית על דעתך.

"לא, אי אפשר לחשוב על זה".

* * *

משהו השתנה בהורות שלך?

"אני עד היום אמא טוטאלית מאוד. ליאון הוא המרכז. מה שהשתנה זה שפעם הייתי הרבה יותר 'אמא אדמה'. הייתי מסבירה וצובעת ויושבת איתו ומלמדת ומקריאה והכול בצחוק ובהנאה, והיום כחלק מהקהות הרגשית והפוסט־טראומה יש לי הרבה פחות סבלנות. כל דבר יכול להקפיץ אותי. בגלל זה אני גם לא יכולה עוד לחזור לעבוד, אין לי יותר מדי ריכוז.

"יש לי תחושת אובדן גדול על הדבר הזה שנלקח ממני. ישבתי לא מזמן על סרטונים שהיו לי בטלפון עד המקרה, וממש רואים את השינוי. ליאון לא יזכור אבל אני רואה את ההבדל. זה משהו שאני עובדת עליו בטיפול שלי - הסבלנות, ההכלה, לחזור לעשות שיעורים בכיף, לחזור להיות איתו הרבה זמן ולא רק עשר דקות. אני מודעת לזה ונותנת לזה אקסטרה מקום, ומקווה לחזור להיות 'אמא אדמה' כמו שהייתי לפני".

מה אומרים לילד שזה סיפור החיים שלו?

"מספרים את האמת אבל לא את כולה, אלא לפי מה שהילד יכול להכיל בתקופת הגיל. פעם זה היה 'אבא קיבל עונש ונמצא בכלא בגלל שניסה להרביץ לאמא'".

ומה הוא מבין היום?

"היום הוא בן שש וחצי והוא מבין יותר. הוא זכר להגיד לי שאבא החזיק משהו שחור, אבל הוא לא ידע להגיד לי מה היה. המערוך, שהיה עשוי עץ, נהיה מאוד שחור מהדם שלי, וגם הסכין הייתה שחורה, אז אני לא יודעת בדיוק מה הוא ראה. זה זיכרון של ילד בן שנתיים. הוא לא הצליח להבין איך יכול להיות שהעונש של אבא כולל כל כך הרבה שנים בכלא אם הוא רק הרביץ. הרי גם בגן מרביצים, אז למה הוא לא פוגש את אבא? הוא מבין חלקית אבל שואל שאלות. תמיד אמרתי לו: 'כשתגדל אספר לך יותר'.

"בסוף, זה סיפור החיים שלו - שאבא ניסה להרוג את אמא. יום אחד הוא יבין את זה, ושהוא היה בסיטואציה הזו, ושהוא היה לבד אחר כך הרבה זמן עד שהתאוששתי. הוא גם גדל עם אבא, ופתאום אין אבא. אלה המון דברים שמתרחשים אצלו בלב, אני מאמינה, שהוא מנסה להבין. זה עדיין פאזל מאוד מבולגן עבורו. לפעמים הוא שואל: "אם הוא לא היה עושה את זה, הוא היה יכול לגדל אותי חצי מהזמן?" זה כואב לו מהמקום שלו. 'למה הוא לא חשב עליי? הוא היה יכול לגדל אותי'. אבל אז עולה המחשבה שזאת אמא שלו. הוא שאל אותי: 'למה הוא לא חשב? הוא יכול לדבר איתך על זה? פשוט צריך לדבר'. הוא עובר את זה בתמימות הילדית שלו".

ואיך את מגיבה?

"אני תמיד עונה לו בגובה העיניים ולפי מה שאפשר. כבר קבעתי עם המטפלת שלו שבפעם הבאה שישאל אנחנו נעלה שלב בשיחה, כי באחד ועוד אחד שהוא עושה משהו לא מסתדר לו. הוא לא ילד טיפש ואני לא רוצה לזלזל באינטליגנציה שלו, ובטח שאני לא רוצה שהוא ישמע משהו ממישהו אחר. הוא כבר יודע לעשות גוגל, הוא פשוט לא מבין שהוא יכול לעשות גוגל על אמא שלו, והרגע שהוא יבין את זה לא רחוק. אני רוצה שהוא ישמע הכול ממני ובצורה מדויקת. זה חלק מהחינוך שלי: אני תמיד אומרת לו 'ליאון, אתה יכול לשאול אותי כל דבר'.

"בפעם האחרונה כשדיברנו על הדברים, לא השתמשתי במילה 'רצח', אבל אמרתי לו: 'אבא שלך ניסה להרוג אותי, ובגלל זה הוא קיבל כל כך הרבה שנים בכלא. בגלל זה גם ירד הרבה דם, והייתי הרבה זמן בבית חולים, ובגלל זה היה השיקום הארוך שעד היום אני מתמודדת איתו כי יש לי חלקים בגוף שמאוד נפגעו'".

זה מאוד מטלטל את התפיסה על העולם.

"כן, אבל גם פתאום הייתה לו איזו שנייה של שקט נפשי, של הדברים שמתחברים. והוא הבין, ואז גם שאל 'אבל למה הוא עשה את זה? אסור לעשות דבר כזה!'. היו לו הרבה שאלות תמימות וחמודות וגם שאלות שאנשים בוגרים שואלים, כמו למה לא הצלחתי לברוח ממנו. יש פה משהו שכל החיים ילווה אותנו, אין איך לברוח מזה. ובאיזשהו מקום אני נדרשת לפגוע בתמימות של ילד שלא צריך לשמוע את הדבר הזה, אבל זה המצב. אף אחד בעולם לא רוצה שמשהו כזה יהיה חלק מהחיים של הילד שלו, אבל זה מה יש. אלה החיים שלו. זה הסיפור שלנו, וזה המסלול שאנחנו עוברים".

ואתם מנסים לבנות סיפור אחר?

"לא. לא מנסים לבנות סיפור אחר. מנסים להמשיך את החיים שלנו בטוב. זה הסיפור של לחיות למרות הסיפור".

איסקוב הצליחה לפתוח את הלב מחדש והייתה בזוגיות ארוכה שהסתיימה לפני כשנתיים. הם הכירו בשכונה שלה. "בהתחלה לא חשבתי ולא רציתי, היו לי העניינים המשפטיים וכל כך הרבה טיפולים, אז מי חשב על זה בכלל", היא אומרת, "זה קרה בתקופה מאוד־מאוד סוערת אבל היה גם הרבה כיף. אני שמחה שהייתי בזוגיות הזו, היה טוב וטוב שהיה, ועכשיו קדימה, לזוגיות הנכונה והמדויקת יותר. היום אני נמצאת במקומות רק כשאני רוצה להיות בהם. גם אם אני הולכת עכשיו עם חברים לאיזה מקום ולא טוב לי, אחרי חצי שעה אני אקום בעדינות".

וזה משהו שלא היה קודם?

"הייתי מרצה אחרים, שותקת, מנסה להכיל. עכשיו לא. גם בדברים פשוטים, בלי שיש סיפור של רצח ברקע – כאילו, למי זה טוב שאנחנו מרצים? מה, החברה רוצה שאני אהיה איתה בכאילו רק כדי לרצות אותה? איך זה יעשה לה טוב?"

וזה משהו שלא היית אומרת לפני חמש שנים?

"לפני שנה לא היית שומעת אותי מדברת ככה. הייתי עדיין באזור הריצוי והיום אני ממש מדייקת את עצמי. אני לא אגיד סתם למשהו 'כן'. אין כזה דבר. אני אגיד 'כן' כי אני רוצה לעשות את זה".

את מרגישה שאת יכולה לסמוך שוב על בני המין השני?

"לגמרי יש אמון. כל בן אדם הוא בן אדם שונה. הוא לא הצליח להרוס את זה או לפגוע באמון שלי בזוגיות ובאהבה, והוכחתי את זה בשנתיים זוגיות".

היה לך קשר קרוב ולא צצו לך טריגרים?

"בכלל לא. בזוגיות אף פעם לא".

יש לך נפש מאוד מיוחדת. ממה את עשויה?

"היא עשויה מחומר אחר", אומרת עו"ד רויטמן, "עבדתי עם הרבה נשים שחוו אלימות, שירה קורצה מחומר אחר".

זה אומר שיש לך מנגנון הדחקה מעולה?

"זה מנגנון הגנה", מדייקת איסקוב, "זו חומה שהרמתי ואני לא נותנת למה שעברתי מקום, למרות שזה שם. יש לזה השלכות, כמו איזושהי קהות רגשית שמשפיעה עליי, זה שם אותי במקום אחר ביחס שלי לעולם. אבל אם אני אוריד חומה - המשמעות עלולה להיות שאתמוטט".

מה הכי קשה לך היום?

"לעשות שופינג. יש הרבה אנשים. כולם מכירים, עוצרים אותי. יש מבטים. אני פחות אוהבת את זה. היום עם השיער הארוך קצת פחות מזהים".

קיבלת על עצמך תפקיד בקידום של חוק שקשור לעשייה חברתית. מה יקרה ביום שזה ייפסק, תגלי שירה חדשה?

"לא יודעת. זאת לא תהיה שירה חדשה. תמיד יש משהו להתמודד איתו. איזו שירה זו תהיה שלא צריכה להיאבק, שהיום זה חלק מהזהות שלי. אני לא יודעת להיות בשקט, כל הזמן על קוצים, בדריכות. אני לא מכירה חיים בלי מישהו או משהו שמנסה להעיב לי עליהם. מקווה שיום אחד אגיע לאיזשהו שקט נפשי".