"בית הדין מתעלם מהחוק לשלילת זכויות הוריות, זו הזיה"

"יש לי זיכרון של צרחות, של מה ראיתי ומה היה, אבל לא היה זיכרון של כאב", מספרת שירה איסקוב, שאחרי ארבע שנים וחצי מאז ניסיון הרצח שלה בידי בעלה לשעבר אביעד משה, היא עדיין לא הגיעה אל השקט המיוחל. "שאלתי במה אני בוחרת. יש מין רגע כזה שמצד אחד אי אפשר להסתכל על הדברים בכלל, ומצד שני עולה שאלה – 'אז מה עכשיו?'. אני מדברת עם עצמי יותר ויותר, שואלת את עצמי שאלות ומבינה שזו החלטה - לאן אני לוקחת את זה? לקורבנות או ללעמוד חזרה על הרגליים? עוד לא ידעתי שיהיו מלחמות כמו אלו שאני מנהלת היום, אבל זה היה להילחם על החיים, על השפיות".

איסקוב פקחה את עיניה בבית החולים, היישר אל תוך חקירה משטרתית. היא נפצעה קשה אך שרדה, ובשונה מסיקורים תקשורתיים אחרים של מקרי אלימות במשפחה, ביקשה לפרסם את שמה ותמונתה ברבים לאחר המקרה, כשהמראה שלה עדיין היה רחוק מלהיות האישה היפה שהיא. היא העבירה את הבושה לצד השני, והפכה לסמל במאבק למניעת אלימות נגד נשים.

לדבריה, "אחרי שראיתי איך אני נראית, הייתי צריכה לעשות את השיפטינג הזה. משתקפת אליי במראה איזושהי דמות שאני לא מזהה – האף והלסת שבורים, באופן כללי, הרבה דברים שבורים. אי אפשר היה להתעלם מהמראה הזה. הבנתי מה באמת קרה בבית. זכרתי להגיד מה היה אבל לא ידעתי איפה בדיוק נפגעתי".

מאז אותו יום מקולל בערב ראש השנה 2020, היא עסוקה בשיקום חייה וחייו של בנה ליאון (6.5), ובין לבין היא הצליחה להכניס לספר החוקים של הכנסת חוק שנועד להגן על ילדים מפני הורים אלימים, וכעת גם הרחבה שלו – "החוק לשלילת זכויות הוריות" הקרוי על שמה, "חוק שירה איסקוב".

"החוק כבר ברשומות", אומרת איסקוב, "ובית הדין עדיין מתעלם ממנו. הפרקליטות התערבה, גם הייעוץ המשפטי אומר להם להפסיק, שלחו להם 30 עמודים שמסבירים למה בית הדין חייב לסגור את התיק ולא לדון בזה. זו הזיה שגורמת להרבה עצבים".

את החוק הראשון שנועד למנוע מהורה שמואשם או מורשע ברצח, ניסיון רצח או אונס במשפחה לקבל החלטות קריטיות לגבי ילדיו - נאלצה איסקוב לקדם בגלל מסכת ייסורים שמשה העביר אותה מהכלא. הוא נהג להפעיל אותה באמצעות זכויותיו. תחילה התנגד לחסן את בנו ובהמשך התנגד להעניק לילד טיפול רגשי שנזקק לו בעקבות הטראומה שחווה כשראה את אביו מנסה לרצוח את אמו. החוק קבע שהאפוטרופסות נשללת באופן אוטומטי וכי על הנאשם לפנות לבית המשפט אם ברצונו להחזירה.

חוק שירה איסקוב מרחיב את החוק הראשון ועניינו שלילת הזכויות ההוריות של ההורה הפוגע. הוא מכניס סעיף של חבלה בכוונה מחמירה לעבירות שבהן האפוטרופסות תישלל ומניעת מימוש זכויות הורות למי שהורשע ברצח, בניסיון רצח או באונס במשפחה. החוק שולל את היכולת של ההורה להיות בקשר עם הקטין אלא אם הוכח כי היה שינוי נסיבות וכי אכן הקשר עם הקטין הוא לטובתו.

"מאותו לילה אין לי שקט. אני כל הזמן בדיונים ובבתי משפט. החלטות, מיילים, יש תיק אזרחי ותיק בבית הדין הרבני שמטפל בדיני משפחה, והיה התיק הפלילי שנסגר לפני שנה וחצי. זו שגרה של חוסר שקט".

משהו השתנה בהורות שלך?

"אני עד היום אמא טוטאלית מאוד. ליאון הוא המרכז. מה שהשתנה זה שפעם הייתי הרבה יותר 'אמא אדמה'. הייתי מסבירה וצובעת ויושבת איתו ומלמדת ומקריאה והכול בצחוק ובהנאה, והיום כחלק מהקהות הרגשית והפוסט־טראומה יש לי הרבה פחות סבלנות. כל דבר יכול להקפיץ אותי. בגלל זה אני גם לא יכולה עוד לחזור לעבוד, אין לי יותר מדי ריכוז.

"יש לי תחושת אובדן גדול על הדבר הזה שנלקח ממני. ישבתי לא מזמן על סרטונים שהיו לי בטלפון עד המקרה, וממש רואים את השינוי. ליאון לא יזכור אבל אני רואה את ההבדל. זה משהו שאני עובדת עליו בטיפול שלי - הסבלנות, ההכלה, לחזור לעשות שיעורים בכיף, לחזור להיות איתו הרבה זמן ולא רק עשר דקות. אני מודעת לזה ונותנת לזה אקסטרה מקום, ומקווה לחזור להיות 'אמא אדמה' כמו שהייתי לפני".

מה אומרים לילד שזה סיפור החיים שלו?

"בפעם האחרונה כשדיברנו על הדברים, לא השתמשתי במילה 'רצח', אבל אמרתי לו: 'אבא שלך ניסה להרוג אותי, ובגלל זה הוא קיבל כל כך הרבה שנים בכלא. בגלל זה גם ירד הרבה דם, והייתי הרבה זמן בבית חולים, ובגלל זה היה השיקום הארוך שעד היום אני מתמודדת איתו כי יש לי חלקים בגוף שמאוד נפגעו'.

"פתאום הייתה לו איזו שנייה של שקט נפשי, של הדברים שמתחברים. והוא הבין, ואז גם שאל 'אבל למה הוא עשה את זה? אסור לעשות דבר כזה!'. היו לו הרבה שאלות תמימות וחמודות וגם שאלות שאנשים בוגרים שואלים, כמו למה לא הצלחתי לברוח ממנו. יש פה משהו שכל החיים ילווה אותנו, אין איך לברוח מזה. ובאיזשהו מקום אני נדרשת לפגוע בתמימות של ילד שלא צריך לשמוע את הדבר הזה, אבל זה המצב. אף אחד בעולם לא רוצה שמשהו כזה יהיה חלק מהחיים של הילד שלו, אבל זה מה יש. אלה החיים שלו. זה הסיפור שלנו, וזה המסלול שאנחנו עוברים".

• הראיון המלא יפורסם מחר במוסף "מוצש" •