"יכולנו לקחת רק מעט מברית המועצות, ארזנו את מה שחשוב באמת"

תכולת הספרייה: נולדתי בסנט־פטרבורג, שנקראה אז לנינגרד, ומשפחתנו הורשתה לצאת מברית המועצות בסוף שנות השבעים לאחר שנים של ציפייה. כשעזבנו, הוריי יכלו לקחת איתם רק מעט מזוודות, ולצד בגדים חמים ומצעים (הודות לתעמולה הסובייטית שהפחידה אותם שמא בישראל או במערב אין מצעים), הם ארזו את מה שבעיניהם היה חשוב באמת: ספרים. אלה היו האוצרות של ביתנו. ברוסיה הסובייטית היה קשה מאוד להשיג ספרים. אנשים אספו שוברים לרכישת עותקים, עמדו בתורים ארוכים, הסתמכו על קשרים כדי להשיג כותרים חדשים, ולעיתים אף העתיקו ספרות אסורה ביד או במכונת כתיבה. אני זוכר את הוריי אורזים את כתבי שלום עליכם לצד קלאסיקות רוסיות וספרי שירת נעוריהם. הספרים הללו הם הבסיס לספרייה שלנו כיום. לצידם עומדים ברחבי הבית מדפים רבים המרופדים בספרי קודש ופרשנויות עכשוויות, לצד ספרות ישראלית, רוסית, אירופית ואמריקאית; ספרי עיון והיסטוריה; ומגוון רחב של ביוגרפיות. מאז ומתמיד ריתק אותי לא רק מה שסופרים יוצרים, אלא גם מי הם – חייהם, מאבקיהם ועולמם הפנימי.

שיטת מיון: אני קפדן, יש שיאמרו אובססיבי, בכל הקשור לארגון הספרים שלי: ספרי קודש במדף אחד, היסטוריה באחר, שירה למעלה, פרוזה למטה, והכול מחולק לפי שפות או מדינות. מדף נפרד שמור למהדורות ראשונות וחתומות. בבית שבו גדלתי סופרים היו דמויות נערצות, הרבה יותר משחקנים, מוזיקאים או אנשי ציבור. הסופרים היו אלה שהבינו את החיים ונתנו להם משמעות דרך כתיבתם. ההערצה הזו מלווה אותי עד היום, ומהדורות הספרים החתומות שאני אוסף גורמות לי, איכשהו, להרגיש קרוב יותר למחברים עצמם.

מדף קרוב ללב: כיוון שאני נמשך לספרים העוסקים במתח שבין זהות ומודרניות, בין קודש לחול ובין הקולקטיבי לאישי, אני קשור במיוחד לספרים העוסקים ביהדות ברית המועצות. אבל האמת היא שהמדף הקרוב ביותר לליבי הוא דווקא מדף הספרים התופח שאותם טרם קראתי. ערמת הספרים הבלתי נקראים אינה מלחיצה אותי, היא מנחמת. היא מזכירה לי שתמיד יש עוד מה ללמוד, ולעולם אין תירוץ להשתעמם.

השפעת המלחמה: כמו רבים, גם עבורי הקריאה מאז 7 באוקטובר הפכה לקשה יותר. הריכוז נמשך שוב ושוב אל החדשות, אל סיפורי האימה, הגבורה והכאב. ובכל זאת, אני משתדל להקדיש לפחות שעה ביום לקריאה. הספרות עוזרת לי להתמקד, לעשות סדר, ולפעמים אפילו למצוא תקווה. בעיניי, תרבות בכלל וספרות בפרט אינן מותרות, הן צורך חיוני. מתוך גישה זו אני תופס גם את תפקידי כמנכ"ל בית אבי חי: עלינו לטפח את התרבות והספרות דווקא עכשיו, דווקא מתוך המציאות הקשה של המלחמה. הספרות מעניקה לנו את המילים כשאין לנו, את היופי כשהעולם נראה קודר, ואת החוסן כאשר נדמה שאנו עומדים להישבר.

על ארבעה ספרים

ובקשתם משם

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ’יק (בתוך "איש ההלכה") מוסד ביאליק, 1979

חקירה עמוקה על אמונה, ספק, המפגש עם א־לוהים והמצב היהודי המודרני. השילוב בין עומק פילוסופי ויושר אינטלקטואלי בהגותו של הגרי"ד ריגש אותי כבר בקריאה הראשונה בשנות התיכון, והוא מעניק לי משמעות ורלוונטיות מחודשת בכל קריאה חוזרת.

האופרמנים

ליון פויכטוונגרפן וידיעות ספרים, 2023

רומן שנכתב בשנת 1933 ומתאר בזמן אמת את שנותיה הראשונות של גרמניה הנאצית, דרך סיפורה של משפחה יהודית־גרמנית הנלכדת בסערה הפוליטית והחברתית. כישרונו טמון ביכולת לתאר את ההיסטוריה כחוויה אנושית חיה, עמוסת מורכבות מוסרית ובחירה מתמדת. הוא לא רק תיעד את ההיסטוריה, אלא שימש כקול מוסרי המאמין שלספרות יש תפקיד.

שירת זלדה ואנה אחמטובה

חרף המרחק ביניהן, קולן הפנימי של שתי המשוררות נושא אינטימיות נדירה ורגישות רוחנית עמוקה. זלדה, בעברית זוהרת, חוקרת את המופלא בעדינות ובפליאה; אחמטובה, שכתבה בצל הטרור והאובדן, מביעה את האבל המושתק של דור שלם. שתיהן משמרות את קדושת הדממה ואת כבודם של הרגש האנושי והחוויה הפנימית. שיריהן מלווים אותי בצער ובנחמה.

לְהִמָּשֵׁךְ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

איסאק באבל תרגום: אברהם שלונסקי ספריית פועלים, 1984

הפרוזה החדה, המתח המוסרי והדיוקנאות המפעמים של החיים היהודיים והכאוס המהפכני, עיצבו את תפיסת הספרות וההיסטוריה שלי. עצתה של סבתו של באבל, "עליך לדעת הכול", מלווה אותי עד היום.