"יש בינינו הרבה דמיון": אורי ורד מספר למה הוא רצה לגלם את בנו של השטן

אישה מבוגרת עצרה את אורי ורד בדרכו לריאיון וביקשה בהתלהבות להצטלם איתו. הוא הסכים אבל הופתע, כי הסדרה שהוא מככב בה עכשיו, "האחיין שלי בנץ" שמשודרת בכאן חינוכית ובדיוק עלתה עם עונה שלישית היא בכלל סדרת ילדים ונוער.

"היא הייתה עם הבת שלה, אבל היא זו שניגשה אליי ואמרה 'אני מתה על הסדרה'", הוא מחייך כשהוא מגיע לאחר המפגש עם המעריצה, "יש הרבה מבוגרים שמכורים לסדרה הזו, בעיקר הורים שצופים בה עם הילדים וממשיכים לבד".

לא משנה אם זה ילד או מבוגר, לתשומת הלב הוא עוד מתקשה להתרגל. גם אם עברו כבר חמש שנים מאז עשה את הקפיצה המדהימה מכוכב רשת בתחילת דרכו לשחקן שכמעט כל ילד במדינה מזהה.

"כשהתחלתי את הסרטונים ברשת הרגשתי שקצת מזהים אותי, אבל לא ברמה הזאת. היום יש ילדים שיודעים איפה אני גר ומשעמם להם אז הם עולים אליי הביתה ודופקים בדלת או עושים כל מיני שטויות מתחת לבית".

עוד לפני שנכנס לעולם הטלוויזיה, סרטוני הרשת שלו חצו את רף מאות אלפי הצפיות. נראה שהקהל הישראלי נהנה כל פעם מחדש מהדרכים שבהן ורד, אוטוטו בן 27, חוצה את כל קווי הדמיון עם הומור בועט ונשכני. אבל מי שמתיישב מולי בקפה במרכז תל־אביב הוא בכלל בחור שקט עם חיוך נבוך, עד שקשה להאמין שמדובר באותו אדם.

"הפער ביני לבין הבחור שרואים ברשת הוא די גדול", מסביר ורד מיד, "במציאות אני די ביישן. מאוד ביישן אפילו. זה מה שכמעט ומנע ממני להשתתף בסדרה".

מי שדווקא מזכיר אותו, לדבריו, הוא הדמות שאותה הוא מגלם. בנץ, בנו התיכוניסט של השטן שנשלח על ידי אביו להיטמע בעולם בני האדם, מוצא את עצמו מתאהב בכל מה שסביבו ובמיוחד באחת מבנות הכיתה.

"אני חושב שיש הרבה דמיון בינינו. לא הייתי מגדיר את בנץ כמישהו שמתבלט מדי. הוא מוזר אז יש בו ביישנות שנובעת מתוך הרצון שלו לחקור את העולם. הוא פשוט לא מבין מה קורה סביבו, ולכן הוא פחות מדבר בהתחלה".

ורד לא תכנן להיות שחקן, לפחות לא כל כך מהר. את מפעל סרטוניו הוא ייסד מיד לאחר השחרור מהצבא, כשקומיקאים מנוסים כמו רועי כפרי משמשים לו דוגמה, ופה זה נגמר. אבל אז הגיעה הצעה שהוא לא יכול לסרב לה, אף שכמעט שקל לקבל אותה בהתחלה.

"הבמאי דן מסד ראה אותי ברשת ושאל אם אני רוצה לשחק את הדמות הראשית של הסדרה, בנו של השטן. בהתחלה אמרתי לא, כי לא דמיינתי שיש לי יכולות של שחקן. גם חששתי מלעבוד על סט, כי את הסרטונים שלי הייתי יוצר לבד, רק אני בין ארבעה קירות. ופתאום יש לך פרטנרים ומצלמות מכל כיוון. זה נראה לי מפחיד".

למה הסכמת בכל זאת?

"אני עדיין לא ממש יודע. אולי זה משהו שהרגשתי שאני צריך לעשות. במיוחד אם זה הגיע אליי בדרך כזו. בסופו של דבר אני מגלם דמויות, זה מה שאני עושה, וכן דמיינתי את עצמי יום אחד משחק. אבל כשהוא פנה אליי זה נראה לי רחוק. בסוף הסכמתי והאמת שהצילומים היו הרבה פחות מלחיצים ממה שחשבתי. היה בעיקר כיף אדיר, סיפוק מטורף".

את האודישן שפתח לו את הדלת הוא עשה בדרך שלו. "צילמתי את עצמי מגלם את בנץ ואת הדמות שהוא מדבר אליה לפי הטקסט, כמו שאני רגיל לעשות בסרטונים שלי ברשתות. ערכתי את זה לבד ושלחתי לו. הייתי בטוח שהוא לא יאהב את זה. אבל הוא אהב ממש, קרא לי לאודישן שני, והופ, פתאום אני תפקיד ראשי בסדרה. מטורף".

היו חששות לפני יום הצילום הראשון?

"ברור. פחדתי שלא אהיה מספיק טוב. מכירה את תסמונת המתחזה? הייתה לי וואחד חמורה. הרגשתי שכולם מסביב עובדים עליי, שכל הפידבקים החיוביים שנותנים לי הם סתם כדי לא להעליב. לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להאמין להם".

ולא רק לזה נדרש ורד להתרגל. אחרי שהיה יוצר עצמאי ששולט לבדו על התסריט, הצילום והעריכה, הוא נאלץ לציית להוראות שנאמרות לו מאחורי המצלמה.

"היה לי קשה לשחרר. בסרטונים העבודה היא מאוד שלי, ופה אתה עושה תפקיד אחד וצריך להישאר בתבנית ולא לצאת ממנה. לא להתערב. בימי הצילום הראשונים יצא לי להגיד הרבה 'בואו נעשה שוב'. אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך לסמוך על הבמאי והצלם. שכל מה שהם עושים הוא לטובתי. וזהו. גיליתי שהכי טוב לי בעולם לשחרר".

מהרגע שהסכים להרפות מהמושכות, ורד למד את כל סודות המשחק מההתחלה, כך שבצילומי העונה השלישית הוא כבר הרגיש מנוסה. "רואים איזה תהליך עברתי", הוא מרשה לעצמו לחלץ חיוך גאה, "אני צופה בעצמי כשחקן בעונה הראשונה ומזהה כמה הייתי ביישן וחסר ניסיון. עכשיו אני יותר בטוח בעצמי ובדמות שלי. אני מכיר את בנץ טוב. גם הקאסט מסביבי עשה שינוי מטורף בהקשר הזה. זה כיף גדול. יש הרבה יותר מקום לאלתור. למשל הדמות שמשחק חן רוטמן היא כמעט בלי טקסט. הרוב מאולתר וזה מצחיק ברמות".

כמי שיודע דבר או שניים על הומור, ורד קובע באופן נחרץ שההומור המתוחכם הוא גם סוד ההצלחה של הסדרה. "הילדים מרגישים שלא מזלזלים בהם. שמתאימים את הסדרה לאינטליגנציה שלהם. יש נטייה בסדרות נוער לנסות להנמיך את הרמה, אבל 'האחיין שלי בנץ' היא לגמרי בגובה העיניים. הבדיחות איכותיות ומורכבות. לא סתם יצאו מהסדרה הזו כל כך הרבה רפרנסים".

צחוק בצד, הטקסט הקליל והשנון של הדמויות בעונה החדשה מתקשה לכסות על העובדה שהיא צולמה חודשים ספורים לתוך המלחמה. עבורו המעבר בין הצילומים למציאות היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לאחר שאיבד את בת דודתו עדי ברוך ז"ל. ברוך התעקשה לקבל צו שמונה עם פרוץ המלחמה, ולבסוף גויסה לסייע בהקמת מערך הגנה לעיר שדרות. היא נפלה ב־12.10.2023 כשהייתה בדרכה לשדרות עם קצין השלישות ונפגעה מרסיס רקטה.

"היא הייתה בחורה כל כך מוכשרת, מדהימה, ואופטימית", הוא מספר, "עד היום היא הבחורה הכי אופטימית שאני מכיר, והיא מלווה אותי תמיד, בכל מקום ובכל דבר שאני עושה. אחרי המלחמה מצאו במחשב שלה קובץ ענק של שירים שהיא כתבה ובתוכו שיר שנפתח במילים 'ואם אי פעם אמות לפני שיגיע זמני'. זה מצמרר. היא כתבה שיר מאוד אופטימי ומחזק, ובעצם כתבה אותו על עצמה".

ואיך אחרי אובדן כזה מצליחים להיכנס שוב לדמות?

"זה היה מאוד קשה באותם ימים", הוא נאנח. "זה קשה עדיין. בצילומים הצלחתי איכשהו להתנתק ממה שקורה בחוץ, אבל בין לבין זה היה סיפור אחר. ידעתי ואני יודע גם היום שזה נותן כוח לילדים בישראל וזה נתן לי כוח. מאז שהסדרה יצאה אנחנו עושים הקרנות בכל רחבי הארץ. היינו באשקלון לאחרונה, ושם ממש הודו לנו כל רגע שבאנו. סיפרו לנו כמה זה עשה טוב לילדים. ראינו את זה גם בעצמנו".

*

הוא נולד וגדל בפתח־תקווה, שבה הוא גר עד היום, במשפחה דתית. אנחנו כמעט צוללים לשיחת 'הדתיים השלובים' האוטומטית, אבל רגע לפני הוא עוצר ומזכיר שכיום הוא לא בדיוק משתייך למגזר.

"זה לא משהו שקרה ביום אחד. לא קמתי ואמרתי 'ביי', ואני מרגיש שגם לא אמרתי 'ביי' עד הסוף. זה תהליך שעברתי ואני עוד עובר. יש לי הרבה חברים שעוברים את זה גם. לאט־לאט. ואני יודע שיש  דברים שהשארתי אצלי, כמו מוזיקה למשל. אני מעריץ של שולי רנד. כל פעם שהוא עולה לשיר אני מרגיש קדושה. הוא הראשון שהביא את הפנייה האישית לא־לוהים. עד אז שירים על דת היו בעיקר מזמורים, והדרך שבה הוא פונה לא־לוהים היא מהפכנית בעיניי. הוא גם שחקן אדיר. יש לי פוסטר שלו בחדר. אני חולם להביא אותו יום אחד לסדרה שלי".

את אהבתו למצלמה גילה בימיו בישיבה התיכונית נחלים. הוא לא ישכח את היום שבו נדב נוה, שהיה המורה שלו במגמת תקשורת, חשף בפניו את ההומור הייחודי של וניה הימן ורועי כפרי.

"אני זוכר שהייתי מהופנט. אמרתי 'וואו זה כל כך מגניב וכל כך יפה'. כמה ימים אחר כך כבר קניתי מצלמה. הייתי מצלם סרטוני וידאו כל הזמן. הייתי ילד בן 16 או 17 אבל נכנסתי לזה לגמרי. אני זוכר שהייתי נשאר אחרי השיעורים לדבר עם נדב, להבין ממנו איך לוקחים רגעים ועושים מהם סרטון".

מערכת החינוך הדתית היא לא בדיוק חממת גידול לכוכבי רשת, אבל כמו הרבה אמנים מוכשרים שמסתתרים מתחת לכיפות, הוא גילה את עצמו על בימת ההכתרה בפורים של כיתה י"ב.

"עשיתי את כל קטעי הביניים", הוא נזכר בהתלהבות, "שאבתי השראה מהסרטונים שנדב הראה לי. השקעתי. באיזשהו שלב התחלתי לשים לב שכולם מחכים רק לקטעי הקישור שלי. גם את סרטוני הפרומו נתנו לי לעשות והחמיאו לי בלי סוף. הייתי בעננים. הרגשתי שכל החברים סביבי סוף־סוף רואים אותי, שמזהים בי משהו. שאני סוף־סוף נוכח. אבל זה היה סוף השנה אז זה נמשך מעט זמן".

ההכרה מהחברים לשכבה נפסקה כשסיים כיתה י"ב והמשיך לשנה במכינה דתית ברחובות ואז לשירות בנח"ל. שם הוא הבין שהוא לא זקוק לאולם בית הספר כדי לממש את עצמו, וכל מה שצריך זו מצלמת טלפון איכותית ופרופיל ברשתות החברתיות. אולם לפי גרסתו הלא רשמית, הכול התחיל כאשר מישהי אחת לכדה את מבטו.

"הייתה איזו בחורה שרציתי להרשים. היא חברה שלי בפייסבוק אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות סרטונים מצחיקים ולהעלות אותם, שתראה. מאז זה הלך וגדל, אבל עד היום היא לא עשתה לי אפילו לייק".

כמשוחרר טרי, לא היה לו מנוס מלהשתמש במציאות הצבאית בכל התכנים שיצר. "אלו היו המון סרטונים שפשוט תיארו מצבים של חיילים, קלישאות מצחיקות. היו מעלים אותי בעמוד 'חיילים מצייצים' וזה די שם אותי על הגל. מההתחלה קיבלתי המון צפיות וזה רק הלך וגדל. הבנתי שאני אוהב את זה ושאני טוב בזה. אז המשכתי".

מאז הוא הפך לתופעה. בעשרות הסרטונים שיצר הוא הספיק לנסות לדמיין מה היה ביום שבו נוצר הפסיכולוג הראשון, מציאות שבה ערסים הם מנומסים או איך היה נראה הדיון שבו המציאו את הקללות.

"תכלס, הכול מתחיל מאיזו בדיחה נורא מטופשת שיש לי בראש ואני כותב אותה בפתקים. אני נותן לה לשכב שם איזה כמה ימים ואז חוזר אליה ובונה סיפור מסביב. לפעמים אני בודק את החומרים על אנשים אחרים או מראה קטעים מעריכה אבל לעיתים נדירות. רוב התהליך קורה אצלי. למשל היה איזה יום שפתאום הכה בי רעיון על זה שההשתקפות במראה מגלה שלהיות ההשתקפות שלי זו העבודה שלה ואין לה אישיות משל עצמה. לאט־לאט נבנה אצלי, הוספתי תפנית מרגשת ואחרי כמה זמן אמרתי 'אוקיי אפשר להפיק'".

לא פעם הוא מגייס לצורך הרעיון המקורי דמויות מהתנ"ך או אפילו את דמותו של א־לוהים, וגם מרשה לעצמו להיכנס לנושאים בוטים הרבה יותר. "ברור שיש לי את הגבולות שלי, לכולם יש גבולות. אני גם מרגיש שיש כאלה שמשתמשים בדת בתור אצבע בעין, אבל אצלי זה מתוך קרבה. זה צחוק שבא מתוך הנושא ולא בא לצחוק על הנושא. יש לי בקרת גבולות באופן כללי לפני סרטונים. משהו שאני מרגיש אצלי באותו רגע כשאני כותב את הרעיון שיש לי בראש. אם יש בתוכי איזשהו קוועץ' אני מבין שזה לא צריך להיאמר".

אתה מקבל ביקורות? תגובות שפחות מרוצות מהתעוזה שלך?

"יש כמה. פעם הייתי יותר נפגע, היום זה ממש עובר לידי. מי שלא אמור להבין את ההומור שלי בדרך כלל לא נשאר אצלי, הוא מוותר מראש. לאחרונה היה סרטון שיצרתי על דיכאון והוא הביא לי יותר ביקורת ממה שאני רגיל".

הסרטון, שבמרכזו אדם שמאבד ביום אחד את כל הצבעים מחייו כמטאפורה, תוכנן להיות עוצמתי ונוקב. אבל ורד הרשה לעצמו להוסיף נגיעות של הומור גם במקרה הזה, במיוחד לנוכח קרבתו לרעיון. "אני מרגיש שזה לא יצא בדיוק מצחיק. יותר באמצע. אבל זה נושא רגיש, אז עדיין אנשים חושבים שהוזלתי את העיסוק בדיכאון או שתיארתי אותו לא מספיק מדויק. לא כעסתי על התגובות האלו. בסוף זו חוויה מאוד אישית. אני בעצמי לא חוויתי משהו קשה מדי. היו לי תקופות, כמו לכולם, אבל הרגשתי צורך לדבר על זה. להראות איך כל הצבעים מהעולם שלי נעלמים, איך השמיים הופכים להיות שחורים. כי זה בדיוק מה שקורה. כל הדברים שאתה אוהב, שהעסיקו אותך, פתאום כבר אין להם טעם".

לצד הביקורת היו גם תגובות משמחות. "אנשים אמרו לי שהצלחתי לגעת בהם או לשנות להם את צורת החשיבה. היו המון תגובות של אנשים שאמרו שהם עכשיו עוברים מצב כזה והצלחתי לעודד אותם. זה הכי כיף בעולם. זה מרגש לראות כמה כוח יש לרשתות ומה הן מסוגלות לעשות".

אתה מרשה לעצמך לצחוק גם על המלחמה?

"דווקא בנושא הזה אני בכלל לא נוגע. לקראת יום הזיכרון האחרון העליתי כמה דברים על עדי ובזה זה נגמר".

*

מאחורי המסך המוגן, ורד מרשה לעצמו לגלם כל דמות ולספר כל בדיחה שעולה על רוחו כשהוא לא צריך להתמודד עם עיניהם האמיתיות של הצופים.

"זה מאוד שונה מלהציג, למשל. האנשים שרואים אותי הם אנשים בלי פרצוף. כשזה מול אנשים זה סיפור אחר בשבילי. למרות שניסיתי לעשות גם סטנדאפ".

ואיך הלך?

"הבנתי שזה פשוט לא עושה לי טוב. התנסיתי בערב אחד, ואומנם היה מצחיק אבל סף החרדה שהגעתי אליו לפני כן היה גבוה מדי. אמרתי לעצמי 'למה אני צריך לעבור את זה בשביל כמה דקות?'. תחשבי שאם לא צוחקים ממך זה מצלק, זה נשאר לכל החיים. מציגים אותך כאדם מצחיק, ויש לך כמה דקות להוכיח את זה. אם לא הצלחת, לא תחזור. מבחינתי זו החוויה הכי קשה שאפשר לעבור, אבל אני יודע שאני חייב לעשות את זה שוב, לפחות עוד פעם אחת".

ויש עוד חלום קטן־גדול שלא הושג, והוא הרצון של ורד לספר סיפורים משל עצמו. החלום הזה נרקם לראשונה בכיתה ז', כששמע מפי מורתו על פרשת רמדיה שפגעה בה באופן אישי. "תמיד הרגשתי שמגמת התקשורת הייתה הפלטפורמה היחידה בישיבה שבה יכולנו לתת איזשהו ביטוי ליצירתיות שבי. אז כשביקשו מאיתנו לעשות סרט גמר בכיתה י"ב, נזכרתי במורה אחת שהייתה לי שש שנים לפני כן. היא סיפרה לנו בשיעור שהילד שלה נפטר כי היה חסר לו ויטמין במטרנה ועל הפרשה הגדולה שהייתה סביב זה. היה לי ברור שזה יהיה הנושא של הסרט שלי. קראתי לו 'להמשיך הלאה', כי רציתי שהוא יהיה יותר חיובי ויתמקד ביכולת שלנו להתקדם ולהתגבר על הדברים הקשים שעברנו ולחזור לחיים".

מאז הוא כבר למד תסריטאות במשך שנה בבית הספר "חשיפה" והמציא רעיון לסדרה. על הסט של "האחיין שלי בנץ" דאג ללקט כמה טיפים חשובים כדי לצאת לדרך. "אני מתכנן לעשות סדרה על בחור עם פיצול אישיות, שאשתו מתאהבת באחת הזהויות שלו והיא מאוד רוצה שהטיפול שהוא מנסה לעשות לא יצליח, כדי שהזהות לא תיעלם".

וואו.

"כן. מן הסתם הרעיון של המון דמויות בבן אדם אחד מאוד מעניין אותי. עכשיו נשאר לי לכתוב עוד כמה פרקים ואני יכול להגיש את זה, אבל כרגע אני מרגיש שזה לא בשל. המזל הוא שהצלחתי ללמוד המון על הסט של 'האחיין שלי בנץ'. דרור ויידמן, שכתב את הסדרה, הוא הכותב הכי מצחיק בעולם והוא חידד אותי מאוד. הקרדיט של ההצלחה הוא לגמרי שלו ושל דן. הם התחילו עם תקציב זעום מאוד ותראי לאן הם הגיעו".

כמו הרבה יוצרי סדרות בישראל.

"נכון, אבל הקטע ב'אחיין שלי בנץ' זה שהתקציב אולי זעום אבל התסריט רק הולך ונהיה יותר שאפתני. כל עונה קשה יותר מהקודמת כי הכול מסתבך. זה מאתגר. בעונה הנוכחית יש פרק שלם שאני עושה באנגלית כדי לשחק לורד בריטי מהמאה ה־19. זה היה קשה בטירוף והשחקנית נטע רוט עזרה לי, היא מדהימה. השתכללתי מאוד וזה טוב, כי בנץ הוא לא בדיוק בן אדם, הוא יכול להפוך לכל דבר".

עד שפרי עטו יצא לאוויר העולם, ורד מתכנן להמשיך לנסוק ברשת וגם לסמן וי על החוויה הישראלית שהמלחמה מנעה ממנו מלקיים - הטיול הגדול.

"תכננתי לנסוע לווייטנאם. יש לי חבר שגר שם, אמר לי 'רק תבוא', אבל זה היה לפני המלחמה. עדיין לא עשיתי טיול גדול. הייתי באמסטרדם לתקופה קצרה אבל לא יותר מזה, וזה משהו שאני רוצה לעשות. אני מתכנן גם לעזוב את הבית של ההורים בפתח־תקווה ולעבור לדירה משלי. בלי שותפים, אני מעדיף לבד. מה יקרה בהמשך? אין לי מושג".