"אני אישה דתית, אבל לא חושבת על עצמי כעל 'כותבת דתית'"

אמונה אלון היא חלוצה ספרותית. היא מהראשונות שעסקה בספרות ילדים למגזר הדתי־לאומי; מהראשונות בציבור זה שעסקו ביצירה ספרותית משמעותית וסללו את הדרך לכותבות נוספות; וגם מהראשונות שצמחו בו ונטלו חלק פעיל בעיצוב השיח הפובליציסטי, בעיתונות ובטלוויזיה. כעת, בספרה החדש "סתר המדרגה" (בהוצאת כנרת זמורה), היא שבה ומתייצבת בעמדת חלוצה, ביצירת פרוזה העוסקת במאורעות 7 באוקטובר. שתי הנובלות שבספר עוסקות במציאות המלחמתית העכשווית בישראל, ומבעד לסיפורים נשמעים הדיהם של אירועים ודמויות מן ההיסטוריה היהודית.

"אין ספק שמוקדם מדי לסיכומים ולמסקנות", אומרת אלון, שציינה לאחרונה יום הולדת 70, כאשר אני שואלת אם לא מוקדם מדי לעבד ליצירה ספרותית אירוע שעודנו מתרחש. "לא כל שכן כשמדובר באירוע שעוד לא הומצאו המילים המסוגלות לתאר אותו. לכן זה ספר קטן וצנוע, לכן הוא נקרא 'סתר המדרגה', ולכן אין כאן רומן רחב־יריעה אלא שתי נובלות קצרות. הן מתרחשות בשבוע השלישי של מלחמת שבעה באוקטובר, אבל קווי העלילות שלהן עתיקים מאוד. והן כתובות לא מתוך זווית הראייה של כאן ועכשיו, אלא בפרספקטיבה היסטורית".

הפרספקטיבה ההיסטורית שאלון מדברת עליה קשורה בבחירתה, ולא לראשונה, להסתמך על תבניות מקראיות ומדרשיות. הנובלה הראשונה נפתחת בדמותה של אלקה, אישה זקנה המבקשת להיפרד מן החיים. בנה משרת כלוחם אי־שם, היא אינה יודעת מה עלה בגורלו, וכל מבוקשה הוא לעזוב את העולם בשקט. הסיפור מרפרר באופן מובהק למדי לסיפורם של אברהם ושרה, שאליו מתכנסים גם יצחק, הגר וישמעאל. הנובלה השנייה עוסקת בנוריאל ורעיה, בני זוג שחווים משבר ביחסיהם, ועל רקעו יוצא נוריאל למסע להצלת גיסתו שנחטפה לעזה. הסיפור מתכתב עם התיאור המדרשי על רבי מאיר שיוצא להציל את גיסתו שנפלה בשבי הרומאים.

קולה של אלקה בסיפור הראשון הוא קולן החרד והנשבר של אימהות ללוחמים. "'חייתי מספיק', אמרה באותו הבוקר. 'לא חשבתי שעוד אצטרך לראות כאן מלחמה כל כך קשה, וכבר אין לי כוח'" (עמ' 9).

"אין לי כוח" זאת אמירה נדירה, כמעט חתרנית, במושגים מגזריים. את חשה שזה דרש ממך אומץ? האם משהו השתנה אצלך בנקודה הזו, של "צדקת הדרך"?

"שרה אמנו לא יכלה לשאת את הידיעה על עקדת יצחק, וזה מה שהרשיתי לעצמי לספר גם על אלקה, בת דמותה. אלקה הישישה מבקשת את נפשה למות לא מפני שהיא 'מתנגדת' למלחמה ששוב נכפתה עלינו על ידי אויבינו הקמים להורגנו, ולא מפני שהיא חושבת שהיא, או בנה, יכולים לעמוד מנגד בעת כזאת. אחרי כל השנים, וכל ההקרבה, אסון שבעה באוקטובר שובר את רוחה אף שהיא יודעת היטב שכדברי המשורר חיים גורי, צאצאי יצחק אבינו 'נולדים ומאכלת בליבם'. והרי אין ספק שכל אם עברייה – ולא חשוב לאיזה מגזר היא שייכת – מואסת במלחמות, ואימהות מכל המגזרים לא נרדמות בלילות כשהתינוק שלהן נלחם אי־שם. אנחנו מאושרות על שניתנה לנו הזכות ללדת כאן ילדים, לגדל אותם על אהבת המולדת ובבוא הזמן לשלוח אותם להגן עליה במלחמת מצווה, אבל אנחנו לא נרדמות בלילות. סיפורה של אלקה אינו מערער על צדקתה הברורה של מלחמת העצמאות שאנו עדיין בעיצומה, אלא מבטא את הקושי שעולה גם מפסוקי ספר בראשית, בשאלתו הנוגעת ללב של הבן העומד להיעקד: 'ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי... הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה'. אולי אנחנו לא מרבים לדבר על הקושי הזה, אבל אני לא מכירה אם או סבתא, וגם לא אב או סבא, שאינם חווים אותו באופן אישי".

אשרינו ואוי לנו

בשנה שלפני המלחמה, אחרי פרסום ספרה הקודם "נפשנו חיכתה", החליטה אלון שכעת היא רוצה לכתוב סיפור מסוג אחר לגמרי. "כל רומן שכתבתי בעבר – על אהבה, על אימהוּת, על מה שלא יהיה – הפך לי תוך כדי כתיבה לסיפור על הגורל היהודי, על הייעוד הישראלי, על העם ועל הארץ ועל גלות וגאולה. בכל תהליך כתיבה שלי מצאתי את עצמי נכנסת אל עומק המערה של רבי שמעון בר־יוחאי, ולפעמים לא הצלחתי להיחלץ ממנה. הבנתי שאדם אינו יכול לכתוב אלא מתוך עולמו, אבל רציתי, ולו פעם אחת, לספר סיפור 'רגיל', על אהבה־קנאה־שנאה־ידידות וזהו. סיפור שאינו נושא על גבו שנות אלפיים, לא לוחות ושברי לוחות ולא ציפייה שוברת לב לישועה שתמיד מתמהמהת. סיפור שהוא חי הנושא את עצמו ותו לא. התחלתי לעבוד על 'הסיפור הרגיל' שלי כחצי שנה אחרי שיצא הספר הקודם, במהלך הקיץ הוא הלך והתגבש, ולקראת החגים כבר היו לי איזה 20 אלף מילים נטולות גורל יהודי. ואז הגיע בוקר שמחת תורה תשפ"ד. האדמה נבקעה מתחת לרגליים של כולנו, עצם הקיום שלנו כאן הוטל בספק, וכל מה שעשינו קודם לכן הפך לבלתי רלוונטי – כולל, כמובן 'הסיפור הרגיל' שלי. כולל עצם מעשה הכתיבה".

ברמה האישית, המלחמה נגעה באמונה אלון מקרוב; רבים מבני משפחתה לחמו בעזה. אני שואלת איך העובדה הזו השפיעה על כתיבתה.

"המחשבות על הסכנה לעתיד המדינה, ועל הלוחמים האהובים שלי – בן וחתן שהתנדבו למילואים קרביים ממושכים, ועוד שישה נכדים שהם לוחמי שריון, נח"ל וגולני – שיתקו אותי בחודשים הראשונים של המלחמה. מסירות הנפש של חיילי צה"ל ושל החברה הישראלית מילאה אותי גאווה ותקווה. אבל הבנתי גם את שרה אמנו, שלפי המדרש פרחה נשמתה כאשר נודע לה על עקדת יצחק. הנובלה הראשונה בספר מבטאת את הקושי שגם המשוררת רעיה הרניק כתבה עליו עשור לפני נפילת בנה, גוני, במלחמת לבנון הראשונה: 'אֲנִי יוֹדַעַת / וּמַכִּירָה תּוֹדָה / אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי / וְלֹא לְעוֹלָה'.

הסיפורים כתובים כעיבודים עכשוויים לסיפור אברהם ושרה ולסיפור רבי מאיר וגיסתו השבויה. מדוע כדי לספר את אירועי הזמן הזה צריך לחזור אל המדרש והתנ"ך?

"החיים שלנו, כך נראה לי, הם תמיד מעין 'עיבוד עכשווי' של התנ"ך ושל המדרש. שם טמון הקוד הגנטי של עם ישראל, הגרעין שמתוכו צומחים גם אירועי זמננו. 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', ודרישה מחודשת של מדרשים עתיקים יכולה לרתק ולהפתיע. הנובלה 'על אחד ההרים' מציעה מעין מדרש בן זמננו על יחסי המשולש אברהם־שרה־יצחק, על 'בת הייתה לאברהם' וגם על סילוקה של הגר. הנובלה 'סתר המדרגה' מחברת את המלחמה הנוכחית לתקופת החורבן הנורא שאחרי מרד בר־כוכבא, ומביאה אל ימינו את סיפורי הזוגיות המפותלת של התנא רבי מאיר ואשתו המלומדת ברוריה".

הדמות בנובלה הראשונה בוחרת לעבור מתל־אביב לקריית־ארבע, שנוסדה על ידי גרעין אידיאולוגי של תנועת ההתיישבות. את בעצמך חיית ביו"ש. איך את רואה היום את האידיאולוגיה הזו?

"ההתיישבות המפוארת ביהודה ובשומרון היא הישג ישראלי כביר וחיוני, ובכל הרומנים שלי הדמויות חיות בכל חלקי ארץ ישראל באופן טבעי ורגיל ולא כאמירה פוליטית. בדומה לשרה אמנו, אלקה עוברת לגור על יד מערת המכפלה אחרי שבעלה 'עקד' את בנם ללא ידיעתה – וקריית־ארבע מתוארת בנובלה כעיירת־פיתוח נאה, שגובלת בשכונות ערביות של חברון כפי שקיסריה, למשל, גובלת בג'סר א־זרקא, תל־אביב גובלת ביפו וכל מדינת ישראל היא אי באוקיינוס המוסלמי. משפחתי ואני זכינו לחיות ולגדול בבית־אל כשלושים שנה, וליבי נשאר שם עד היום. אישי היקר, הרב בני אלון ע"ה, מסר את נפשו למען ההתיישבות ביש"ע ובמזרח ירושלים, והמשיך בפועלו גם אחרי שנסיבות החיים גרמו לנו לעבור דירה".

אפשר לקרוא את שני הסיפורים כקינה – אישית, חברתית, דתית, לאומית. על איזה אובדן את מקוננת, בעיקר?

"אני מקוננת על כל נפש שעלתה בסערה הזאת השמיימה, על כל יד שהחזיקה בכל כוחה בכפות המנעול של דלת הממ"ד כשביתנו הלאומי נפרץ וחולל, ועל היחד הישראלי שנפרם. לא מזמן דיברנו שוב במשפחה על עצם הזכות, שאף פעם אינה מובנת מאליה, לחיות כיהודים בארץ ישראל אפילו בזמנים קשים. אחד הנכדים החיילים חייך בעצב ואמר: 'אשרינו מה טוב חלקנו, ואוי מה היה לנו'".

בין שתי ארצות

"סתר המדרגה" הוא ספרה השישי של אלון למבוגרים. קדמו לו, בין השאר, "ותכתבו: אהובתנו", שזכה בפרס ספר הזהב מטעם התאחדות המו"לים, ו"במופלא ממני" שהיה מועמד לפרס ספיר. היא הניחה את היסודות לכתיבה ספרותית לילדים עוד בשנות השמונים, תקופת שממה יחסית בכתיבה ציונית־דתית לילדים, ובהמשך, בתחילת שנות האלפיים, גם למבוגרים, עם הרומן הראשון שלה, "שמחה גדולה בשמים". בעבר הרבתה אלון לעסוק בכתיבה פובליציסטית בשורה של במות עיתונאיות ובהן נקודה, מעריב, ידיעות אחרונות וישראל היום, והשתתפה בפאנלים טלוויזיוניים. היא אלמנתו של הרב בני אלון, שכיהן כראש ישיבת בית אורות וכשר התיירות, ובתם של הרב פרופ' פנחס פלאי – חוקר, משורר ויוצר – ופנינה פלאי, שהייתה מחלוצות הפמיניזם הדתי.

בילדותך היית מוקפת באנשים גדולים, תרבותית ורוחנית. אישים כמו ש"י עגנון, חיים גראדה והרב אברהם יהושע השל היו פוקדים את בית הורייך, שהתגוררו בארץ ובארה"ב לסירוגין. איזו חוויה זו הייתה מבחינתך לגדול בצל "אריות" כאלה? האם זה מעכב צמיחה או דווקא מעודד?

"אכן גדלתי בבית מחכים ומרתק, ועם זאת מורכב: אנשים גדולים תופסים הרבה מקום, ולילדים לא תמיד קל למצוא, בין כל הגדולים האלה, מקום לעצמם. כתבתי על כך בכמה מן הרומנים שלי, כמו גם בספר החדש. הרומן האוטוביוגרפי המשפחתי 'נפשנו חיכתה' הוא כולו מסע אל הדורות שמהם באתי, מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת, וכדי 'להתקדם' חייבים לשוב אל מה שהיה 'קודם'. בית הוריי, ובתי סבותיי וסביי, הורישו לי כמובן הרבה זיכרונות יפים, קרבת־נפש לאוצרות הרוח של עם ישראל ולמפעל הציוני, וכנראה גם את הדחף לכתוב.

"במהלך ילדותי עברנו מירושלים לניו־יורק ובחזרה שלוש פעמים, ולמעשה גדלתי בשתי תרבויות, בשתי שפות ועם שתי מערכות שונות של חברים בני גילי. אומרים שמעברים כאלה מחשלים את יכולת ההסתגלות של ילד לשינויים, ומצד שני מקבעים בו את התחושה שהוא תמיד קצת שונה מכולם, תמיד לא לגמרי שייך. אני זוכרת איך בגיל שש וחצי, כשעמדנו לשוב ארצה אחרי כמה שנים בניו־יורק, קראתי בעברית סיפור שבו מישהו צחק 'חה־חה־חה' והתמלאתי דאגה, כי חשבתי שככה צוחקים בישראל ואילו אני ידעתי רק 'לצחוק באנגלית'".

את כיתה ט' עשתה אלון בבית ספר לאמנויות בניו־יורק, עם מורים וחברים מכל הדתות והצבעים. "אני מקווה שהייתה לכך השפעה מרחיבת־אופקים על השקפת עולמי, לצד העובדה שמאז ומתמיד הוריי אירחו בביתם יהודים ולא־יהודים, והיו פעילים בדיאלוגים בין־דתיים בארץ ובחו"ל. הקשר הקרוב של הוריי עם חברי תנועת 'מקויה' היפנית נשמר במשפחתנו עד היום, ואישי, הרב בני, עמל רבות על טיפוח הקשר הפוליטי בין ישראל ובין מאות מיליוני נוצרים אוהבי ישראל בכל רחבי העולם. זה התחיל כשהוא כיהן כשר התיירות, והתיירים האוונגליסטים היו היחידים שהוא הצליח להביא למרות הטרור שהכה אז, והמשיך כשהקים את IAF, שדולה בינלאומית שמאגדת חברי פרלמנט מיותר משלושים מדינות לפעילות למען ישראל".

גדלת בצילה של אם שהייתה פעילה פמיניסטית. איך הדבר השפיע עלייך?

"אמי, פנינה פלאי ע"ה, הייתה אחת מתלמידותיו הראשונות של הרב יהודה ליאון אשכנזי, 'מניטו', וכבר בשנות השבעים פעלה למען זכויות נשים בבתי הדין הרבניים וקיימה בסלון דירתה 'מניינים' של תפילת נשים על פי ההלכה. לצד לימודיה המעמיקים היא הייתה חברה פעילה בתנועת 'נאמני הר הבית', השתתפה בשביתת הרעב של יוצאי המחתרות נגד הנסיגה מסיני, ודרשה מאורחי סעודות השבת שלה להביע את דעתם על בניין בית המקדש וחידוש הקורבנות.

"היום נשים חכמות ולמדניות הן תופעה מוכרת ומקובלת, אם כי בעיניי עדיין אין מספיק מקום למנהיגות נשית, לא בעולם ההלכה של היום וגם לא בעולם הפוליטי. ועדיין מעטות מדי האלטרנטיבות הטובות ל'עזרת הנשים' המיושנת, הדוחקת אותנו אל מאחורי וילון ומתירה לנו להשתתף בהתרחשות המרכזית רק על ידי השלכת סוכריות.

"אני מיהרתי להינשא, גרנו ברמת הגולן, והסתכלתי על האקטיביזם של אימי – גם הפמיניסטי – בעיקר מרחוק. אבל לאט לאט, וככל שבגרתי, הזדהיתי איתה יותר. ב־1997 נסעתי, כיועצת ראש הממשלה, לייצג את מדינת ישראל בוועידת האו"ם בנושא מעמד האישה, וסוף־סוף גרמתי קצת נחת לאימא שלי שבאה לבניין האו"ם בניו־יורק, ישבה באולם והקשיבה לנאום שלי".

את נינה של אחד מגדולי המקובלים הירושלמים בדורות האחרונים, הרב חנוך חיים הכהן. מה המקום של המיסטיקה בכתיבה ובחיים שלך?

"המיסטיקה מוחשית בחיי לא פחות מן המציאות הנראית לעין. בכתיבה אני אוהבת להיכנס אל תוך הפרטים, לתאר כל חי, צומח ודומם באופן המדויק ביותר ולנסות להבין (כלשון הזהב של סבתא שלי) 'מה זה הבן־אדם'. אבל ברור לי שכל פרט נגלה הוא גם מטאפורה למשהו נסתר, לכל דבר יש לב, ולכל התרחשות יש אינסוף רבדים פנימיים של סיבות ומשמעויות. ותמיד עומדים לנגד עיניי דברי רבי נחמן מברסלב בהקדמה ל'סיפורי מעשיות', על סבו הגדול הבעל־שם־טוב ש'כשהיה רואה שנתקלקלו צינורות עליונים ולא היה באפשר לתקן אותם על ידי תפילה, היה מתקנם ומייחדם על ידי סיפור מעשה'".

מעצמי אל עצמי

לפני כחודש התקיים אירוע לכבוד צאת הספר במרכז צוותא בתל־אביב. בין הדוברים היו פרופ' יגאל שוורץ, בלהה בן־אליהו, נעה מנהיים ושהרה בלאו. אני שואלת את אלון איזה ערך יש בעיניה, ככותבת דתית, לאירוע שמתקיים בלב התרבות החילונית. "היוזמה לערוך את האירוע הזה באה מאנשי 'צוותא', והתחילה בהצעתם – שסירבתי לה בנימוס – שהאירוע יוקדש ליום הולדתי השבעים", היא משיבה. "אני אישה דתית, אבל לא חושבת על עצמי כעל 'כותבת דתית' אלא כעל כותבת, נקודה. כשם שאני, כקוראת, מוצאת את עצמי גם בדמויות ובעלילות שכתבו סופרים בני תרבויות ואמונות שונות משלי, כך אני שמחה כשספרים שלי מתורגמים לשפות זרות ומוצאים הד בליבותיהם של קוראים רחוקים. לא כל שכן כשספריי נקראים כאן, קרוב, בתל־אביב".

תמיד קיימת קשרים עם השמאל האידיאולוגי. האם האירוע הזה היה מבחינתך המשך של אותו קשר, או רצון לכונן שיח מחודש? איזו חשיבות את רואה בקשר הזה, בעידן המקוטב שאנו נמצאים בו?

"הקשר ביני ובין השמאל האידיאולוגי התבסס תמיד על ויכוחים מרים ונוקבים, בעיקר בשנים הרבות שבהן פרסמתי פובליציסטיקה והשתתפתי באינספור פאנלים פוליטיים בתקשורת ומחוצה לה. אם פה ושם העימותים הקשים האלה הביאו גם לסוג של ידידות, זה קרה כי תמיד – גם היום, ולמרות הקיטוב העכשווי, שממש כואב לי בגוף – יריביי האידיאולוגים ואני משתדלים להאמין שגם הדעות ה'איומות' ביותר שלהם או שלי נובעות מכוונות טובות, ומתוך דאגה כנה למדינה האחת והיחידה של כולנו. אולי זה קשור גם לעובדה שכמו רבים מבני הדור שלי, גדלתי בשכונה מעורבת ומאז ילדותי היו לי חברים לא דתיים. בשנות הנעורים שלי, חניכי כל תנועות הנוער ספגו את אותה מורשת, הלכו באותם שבילים, שרו את אותם שירים והתגייסו יחד לצבא. אולי אני נאיבית, אבל למרות העלבון והתסכול המשכתי להרגיש שייכות לכלל החברה הישראלית אפילו כאשר הואשמנו ברצח רבין, אפילו כשהתעלמו מאיתנו בימי חורבן גוש קטיף".

במשך השנים קיימה אלון חליפת מכתבים ארוכה עם הסופר עמוס עוז. אני שואלת מה ההתכתבות הזו העניקה לה ככותבת, האם היא חוללה אצלה רפלקסיה אידיאולוגית כלשהי, והאם יש בדעתה לפרסם את המכתבים בספר. "הידידות עם עמוס עוז – 27 שנים של שיחות בכתב ובעל פה, עד פטירתו – צמחה אף היא משצף הקצף של הפולמוס הבלתי פתיר. לא שיניתי את עמדותיו והוא לא שינה את שלי, אבל הקשבנו זה לזה והשתדלנו לגלות הבנה ואפילו אמפתיה. מעבר להבדלי האמונה והדרך דיברנו כמובן גם על כתיבה, על ספרות ועל החיים, והיינו שותפים נלהבים לאהבת הארץ ולהתפעלות מנס שיבת ציון. בסופו של דבר נותרו בידי עשרות רבות של מכתביו – שנכתבו בעט ונייר, ונשלחו במעטפות מבוילות ל'התנחלות בית אל' – וגם טיוטות של מכתבי התשובה שלי. פה ושם פרסמתי כמה קטעים, אבל אני לא יודעת אם ראוי לפרסם את ההתכתבות במלואה".

בעבר עסקת בפובליציסטיקה, כיום את מושקעת בכתיבה ספרותית. את לא משמיעה קול בסוגיות לאומיות ופוליטיות מחשש לשלם מחיר? את מנסה להעביר את העמדות הללו דרך פרוזה?

"אני חושבת שפרוזה אמיתית יכולה להיכתב רק מתוך חופש יצירה, ורק במסגרת מה שעגנון מכנה 'מעצמי אל עצמי'. סיפור שנכתב כדי להביע עמדה ייקרא כמאמר או כפשקוויל, לא יעורר בקוראים עניין אמיתי או תחושת הזדהות, ובסופו של דבר גם לא ישפיע על עמדותיהם. אני כותבת לא כדי לחנך או להשפיע אלא כדי לתאר ולהבין, אבל הסיפורים שלי מבטאים את עולמי ומן הסתם מבצבצות מתוכם גם השקפותיי בסוגיות לאומיות ופוליטיות. נראה לי שבספר החדש ההשקפות האלו חשופות במיוחד. היום אני פחות מדברת בפומבי בענייני המחלוקת הפוליטית, פשוט מפני שאחרי הרבה מאוד שנים עייפתי מזה. מה גם שישנם כל כך הרבה דוברים צעירים ומשובחים ממני".

"גם אתם מתאהבים?"

לפני שמונה שנים איבדה אמונה את בן זוגה, הרב בני. בעבר תיארה כיצד גם בתקופת מחלתו עודד אותה להמשיך ולכתוב, למרות האתגר והקושי. אני שואלת איך האובדן השפיע על הרצון והיכולת להמשיך ליצור. "בני ואני נישאנו בגיל 19, והגעגוע אליו הוא תמידי. מעבר לזה קיימות גם המחשבות על כך שהעולם הספיק להתהפך כמה וכמה פעמים מאז שהוא איננו: אין לי מושג אם הוא יודע שמול מקום קבורתו חולפת בכל חצי שעה רכבת מהירה מירושלים לתל־אביב, שהייתה מגפה עולמית, ושהחששות הכבדים שלו – החששות שבגללם עזב את ראשות הישיבה, ונכנס לפוליטיקה – התממשו בשבעה באוקטובר. אין לי מושג מה הוא היה אומר בימים האלה ומה הוא היה עושה. אני רק מנסה לשמוח, כמו שביקש ממני לפני מותו, על כל השנים שהיו לנו יחד, על כך שהוא זכה לפעול עם א־ל, ועל הילדים והנכדים שהתברכנו בהם".

בשנת 1987 הקימו בני הזוג אלון את הוצאת הספרים "ספריית בית אל". אחת המטרות הראשונות, היא אומרת, הייתה להוסיף למדף ספרי הילדים הישראלי גם ספרים שיבטאו, בטקסט ובאיור, את עולמם של ילדיהם־שלהם וילדים דתיים־לאומיים בכלל. לכך התווספו סיפורים שאלון כתבה שנים קודם לכן ופרסמה במקראות של משרד החינוך לכיתות בית הספר היסודי. "את הספרים לגיל הרך – מ'עוד מעט פסח' ו'איך מבקשים סליחה', ועד 'סיפורים לימים טובים' ו'רק בעיניים עצומות רואים אותו' – כתבתי בשביל הכיף, אבל גם, אני מודה, כדי למלא איזשהו חסר ולעודד אחרים להמשיך בכך", היא אומרת.

בין־דוריוּת ואימהוּת הן תמות שחוזרות ומופיעות בספרייך. כמי שהפכה לסמל עבור אימהות כותבות, איך את מתמודדת עם המתח שבין המקום האימהי והמשפחתי ובין הצד האמנותי והיצירתי?

"כתיבה ספרותית דורשת פנאי, כולל פנאי נפשי, ואין ספק שהתמסרות ליצירה סותרת את הזמינות המתמדת שהאימהוּת מחייבת. גם אב צריך להיות זמין לילדיו, ובכל זאת נראה לי שרוב הסופרים מסוגלים להסתגר בחדר העבודה שלהם ולהיעלם מדי פעם לאיזה אי בודד, ורוב הסופרות לא. לי מעולם לא היה חדר עבודה. המשפחה שלי והכתיבה שלי הם שני דברים שבלעדיהם אני לא יכולה לנשום, והקונפליקט ביניהם אינו מניח לי אף פעם. זו הסיבה המכרעת לעובדה שלא סיימתי כתיבת רומן ראשון ('שמחה גדולה בשמים') עד סוף שנות הארבעים לחיי, וגם היום אני חשה החמצה ואשמה כלפי הנכדים וכלפי הכתיבה לסירוגין. אם הייתי אומרת משהו לאימא הצעירה שהייתי אז, הייתי אומרת לה שחשוב להתמסר לאימהות, להתיישבות, לחינוך ולהסברה, אבל כתיבה ספרותית היא מספיק חיונית כדי לפנות גם לה מקום של ממש בתוך כל העשייה הזאת".

כשהרומן הראשון שלך יצא היית כמעט קול בודד של כתיבה ספרותית במגזר. מה דעתך על היצירה הספרותית שיוצאת כיום מתוך המגזר? את מרגישה שנאלצת לוותר או לשלם מחירים לאורך הדרך?

"אכן, כשיצא 'שמחה גדולה בשמים' היו אנשים ששאלו 'למה כתבת על הבעיות שלנו', אף שמבחינתי רק על עצמי לספר ידעתי ובכלל לא התכוונתי לגלות את סודותיו של איזשהו 'אנחנו' בגוף ראשון רבים. מנגד, היו שהתייחסו בחשדנות לפרוזה של 'המתנחלת הזאתי'. לא אשכח את תגובתה של מכרה מן השמאל החילוני, שאמרה לי: 'קראתי את הספר שלך בנשימה אחת, לא ידעתי שגם אתם מתאהבים'. שפעת הספרות שיוצאת כיום מתוך המגזר היא נהדרת בעיניי. הדור הצעיר שלנו מתעסק ביצירה באופן טבעי לגמרי, ואני זוכה לראות זאת גם במשפחה שלי וליהנות הנאה מרובה מיצירותיהם הכתובות של ילדיי ושל חתניי".

בין ילדיה וחתניה בולטים התסריטאי אוֹרי אלון; יוצר התוכן אמיתי אלון; האוצר והמשורר עמיחי חסון; ועורך מוסף זה, המשורר והרב אלחנן ניר. גם בנותיה ונכדיה שולחים ידם בכתיבה, ביצירה אמנותית ובעשייה מוזיקלית.

ציינת לאחרונה שבעים. מה מעסיק אותך כיום?

"אני מרגישה את השתנות הגוף, ושמחה להיות 'בת שבעים לשיבה' ולוותר לגמרי על שלב ה'לרדוף' ואפילו על שלבי ה'בינה' וה'עצה'. ועם זאת, עמוק בפנים אני עדיין הילדה שהייתי. נראה לי שכל אדם נמצא תמיד, בו־זמנית, בכל הגילים שעבר בהם בחייו".

מה את אומרת לעצמך כשאת מסתכלת לאחור ומסתכלת על החברה הישראלית היום?

"אני מאוהבת קשות בעם היהודי, במדינתנו המופלאה, בצבא ההגנה לישראל ובהמוני האזרחים ששולחים לחיילים ארוחות שבת ביתיות כבר שנה וחצי. במקלנו עברנו את הירדן ועתה היינו לשני מחנות, ומייסרים אותי הנזקים המצטברים של הפוליטיקה המגזרית. ואף על פי כן, אני  ממשיכה להתמלא התרגשות ותקווה לנוכח הישגיה המופלאים של החברה הישראלית,  נס קיבוץ הגלויות המתמשך ותחיית השפה העברית, דגל כחול־לבן מתנפנף ברוח".