"היה ברור שזה יתפוצץ": התערוכה שדורשת להפסיק להתעלם מהמקדש

זמן רב הם חשבו לקיים תערוכה בנושא הר הבית, אבל המלחמה טרפה הכול. כשהתותחים רעמו קצת פחות והמוזות סיימו את תענית הדיבור שלהן, החליטו האחים אלחי ופורת סלומון שעדיף לא ללכת סחור סחור אלא להתמקד בדבר עצמו – בית המקדש.

אלחי, הבכור (45), הוא המנהל האמנותי של בית אורי צבי גרינברג בירושלים והאוצר האמנותי של "גלריה גאולה" שבמקום, הקרויה על שם מייסדת בית אצ"ג, גאולה כהן. "העבודה" היא התערוכה העשרים המתקיימת בבית אצ"ג מאז שסלומון החל לפעול במקום, לפני שנתיים וחצי. "יהי", כתב העת של בית אצ"ג, הנפיק בחורף האחרון גיליון מיוחד בנושא אחרית הימים. מתוך העושר העצום של עבודות שנשלחו לכתב העת, חלק נכבד עסק במקדש, וכך התחזק הרעיון להקדיש לנושא תערוכה משלו.

פורת, הצעיר יותר (44), עוסק בציור ובאמנות כבר שנים ארוכות. הוא ייסד את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס", שנסגר בשנים האחרונות, אולם השניים חושבים על הקמתו מחדש במסגרת בית אצ"ג. האחים גדלו במעלות שבגליל, והם בוגרי ישיבות ההסדר בעתניאל ובתקוע.

"גם לנו עצמנו נפתח לאחרונה הראש בעניין המקדש", מודה אלחי. "הר הבית הוא מושג שקיים בשיח ומעורר הרבה ביקורת. המקדש מאפשר להתנתק קצת מהפוליטי ולדבר על הדבר עצמו. כשמדברים על הכותל מדחיקים את הר הבית, וכשמדברים על הר הבית מדחיקים את המקדש".

המקדש הוא גורם מפתח באמנות הישראלית, טוען פורת, אלא שהוא גורם מודחק, או יותר נכון מושכח: "עולם הדימויים והדמיונות שקשור למקדש מתעורר כמעט מאליו באמנות הישראלית", הוא אומר. אני מבקש לוודא שהוא מתכוון גם לאמנות החילונית, והוא משיב בחיוב: "בעיניי כן. יום אחד ניצור תערוכה מוזיאלית ענקית שתוכיח שמאז ומעולם האמנות הישראלית שאבה השראה מהמקדש. הוא מעיינות תהום רבה של הדמיון היהודי.

"בחנוכת בית הספר בצלאל שייסד בוריס שץ", מזכיר פורת, "הרב קוק דיבר בנאומו על ילדה בשם שושנה שמתעוררת לחיים וקודם כול רוצה את הבובה שלה, וזו העדות הראשונה לכך שהיא חזרה לחיים. הנמשל היה שאחרי הגלות, הסימן הראשון לכך שהאומה מתעוררת לחיים הוא הרצון לעסוק באמנות. לי ברור שהנאום הזה הוא תוצאה של השיחות שלו עם בוריס שץ. הם היו שכנים וכנראה ישבו ודיברו לא מעט.

"שץ כתב ספר בשם 'ירושלים הבנויה', ובו הוא מתאר את ירושלים כעבור מאה שנה מזמן כתיבת הספר. בתיאור שלו, בצלאל בן אורי לוקח אותו לסיור שמיימי מעל ירושלים העתידית, וכשעוברים מעל הר הבית בוריס שואל אותו מה יש כאן למטה, ובצלאל עונה לו תשובה שמשמעותה היא שבמקום המקדש נבנה שם מוזיאון ישראל – 'בית הנכות' שכל היהודים וכל באי עולם עולים אליו לרגל, להתעשר מהרוח היהודית. כלומר, שץ בפירוש ראה את האמנות הישראלית כתחייה מחודשת של בית המקדש. המוזיאון הלאומי ובית המקדש הם מבחינתו אותו הדבר".

דלות החומר

נדמה, אני אומר, שעצם הצורך להצביע ולומר על מוסד מסוים ש"מבחינתנו זה בית המקדש", הוא צעד שהיום כבר לא ממש נזקקים לו, אפילו לא אנשים דתיים. המקדש כנושא, ולו כזה שיש צורך להגדיר לו תחליף, נדחק מן התודעה הלאומית.

אלחי איננו מסכים: "מה שפורת טוען הוא שכל הזמן הווקטור הזה קיים, גם כיום. הוא נוכח־נסתר וצריך רק להביט בו, ובזמן האחרון הוא נוכח יותר ויותר".

פורת: "צריך להודות שבוריס שץ הוזז הצידה באופן יזום ומכוון. עצם העובדה שלא נוצרה מעולם תערוכה על המקדש באמנות הישראלית, מעידה על עצימת עיניים יזומה. היו תערוכות על הר הבית, בעיקר בהקשרים פוליטיים. גדעון עפרת, היסטוריון האמנות הישראלית, טוען שאפילו ב־67', כשעניין המקדש היה אמור להתעורר, האמנות הישראלית הפנתה מבט ממנו והלאה. אפשר לקחת אמנים ישראלים ולהוכיח שהמניעים שלהם והדימויים שעולים מתוך עבודתם מגיעים מהמקדש, אבל נעשה מהלך מכוון כדי שלא יצביעו על כך, שלא יגידו את השם המפורש".

מי יזם מהלך כזה להשכחת המקדש מהאמנות הישראלית?

אלחי: "מי שמספר את הסיפור – מבקרי האמנות, האוצרים. הנקודה היא שזה לא מקרי ולא שולי. נדרשת אנרגיה כדי לחסום כל אזכור למקדש באמנות. מישהו עבד כאן קשה". 

פורת: "קיימות הרבה תערוכות שמנסות לתאר מה מאפיין את האמנות הישראלית, דלות החומר למשל. רק למה שמאפיין אותה באמת לא מתייחסים".

השניים מתארים כיצד מהלך שבוצע באינספור חזיתות אחרות בקרב על זיכרון הבית הלאומי החרב, התרחש גם בשדה האמנות. הכותל המערבי סומן כדי להשכיח מההמונים את הר הבית, ופוּתּח פולחן קברי צדיקים, לא פעם רחוק מאוד מארץ הקודש, כדי לייתר את העלייה לרגל למקום שאליו ציוותה התורה. את גוש דן הפכו ל"אזור המרכז", ואילו את ירושלים כמעט לפריפריה. בירושלים עצמה פעלה ביודעין מגמת התמערבות – מרכזי העיר הרוחניים נדדו מערבה, בשעה שמזרח העיר נותר מוזנח בכוונת מכוון, כחצר אחורית. באותה מידה הושכח המקדש גם מהאמנים; עשו הרבה כדי שהם לא יעסקו בו כלל, אפילו לא כחלום בלתי מושג.

אצל אמנים יהודים בחו"ל, לעומת זאת, אפשר לזהות את מרכיב המקדש. "כשיהודים ניגשים אל החומר ושואלים את עצמם מהי הצורה הקדושה ובעלת המשמעות, מאליו יצוף המקדש", אומר פורת. "ליהודים יש מאגר השראה ויזואלי וחומרי אדיר. זה התת־מודע שלנו. אצל אמנים נוצרים, למשל, היצירה בנויה על אלף קומות של אמנות נוצרית קודמת שהם מתייחסים אליה. שם לא קיימת ההתכחשות שיש אצל הישראלים".

ירושלים של מטה

התערוכה, כמו המקדש עצמו, מחולקת לחדרון המכונה "קודש הקודשים", לעומת חדר גדול יותר ששמו "קודש". ב"קודש הקודשים" אפשר למצוא תמונה של אגרטלים דמויי כרובים שהפרחים שבהם מתכופפים זה לעבר זה עד לנקודת ההשקה, ולא רחוק משם גם תבנית מלבנית דמוית מזבח הקטורת שעל גביו בשמים שונים. פורת: "על אף אחת מהיצירות כאן לא הלבשנו מניע שהיוצרים לא התכוונו אליו, לא אילצנו. זה הכול מהאמנים עצמם".

העבודה שעשויה להיחשב למוצג המרכזי בתערוכה, היא רקמת ענק על קנבס, 138X118 ס"מ, שרקמה הילה קרבלניקוב ושמן הסתם נדרשו ליצירתה חודשים ארוכים. אחרי מבט ממושך מבינים שזהו למעשה מבט מלמעלה על אבן השתייה בכיפת הסלע, כולל "החור השחור" של הפיר היורד אל תוך המערה שבסלע, וכולל החציבה המלבנית במידות ארון הברית, שעל פי חלק מהארכיאולוגים על גביה הונח הארון בימי בית ראשון.

בחדר קודש הקודשים מצויה גם יצירתה של רעיה ברוקנטל, עבודת עומק רבת שכבות שנוצרה בעיפרון על נייר. נראים בה האופנים, גלגלי המרכבה המתוארים בספר יחזקאל שאינם אלא מלאכים, אולי כרובים. מה שנראה במבט ראשון כמו סכינים, מתגלה במבט נוסף ככנף של מלאך.

בחדר ה"קודש" ניצבת יצירתו של עמר בן־צבי, המכונה "טבור הארץ": תצלומי אוויר שונים של ירושלים שאפשר לזהות בהם "חורים" – בורות, מנהרות, שקעים, שבמבט רגיל על פני הקרקע אי אפשר לשים לב אליהם. אלחי: "הוא עובר על צילומי אוויר של ירושלים ומגלה את השכבה הנסתרת. ירושלים מתוארת כאן כתהום. בתוך הריאליה יש פתחים. יש ירושלים של מעלה ושל מטה. יש היעדר, סוד שמסתתר".

עבודה נוספת בתערוכה היא הציור "שמע בקולה" של חני כהן־זדה. זהו ציור של אולם יצחק במערת המכפלה, בסגנון ציירי המאה ה־19 דיוויד רוברטס או ויליאם סימפסון, שנוסף בו פתח דמיוני שדרכו נראה מרחוק בית המקדש. "הנשים בציור מסתכלות כולן לעבר בית הבחירה, אולם הגברים בתמונה אינם שמים לב אליו כלל. דרישת המקדש כאן היא נשית בלבד, ואילו הגברים בשלהם", מסביר אלחי.

עוד עבודה חשובה, של דוד (דוכי) כהן, היא ספק לעג ואירוניה בסגנון הרבי מקוצק, ספק לימוד זכות בסגנון רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: בסדרת תצלומים שכהן צילם בהר הרצל תחת הכותרת "דת אזרחית", מופיעה בין השאר בטונדה שבה ידיות אחיזה מברזל בארבעה צדדים. עם דמיון מופרע במיוחד – שהיוצר הזה בהחלט מצויד בו – היא עשויה להיראות כמזבח בעל ארבע קרנות. ערמת מחסומי משטרה נראית לו כשולחן לחם הפנים.

אין ספק שכהן דוקר כאן נקודה אמיתית. למדינת היהודים היה חשוב להפוך את גבעת רם על המוסדות הלאומיים שבה, כמו גם את הר הרצל שאיננו רחוק משם – למקדש ציוני חלופי לזה שניצב בימי קדם במזרח העיר. אפשר לראות בכך לגלוג על הציונים שהפכו בטונדה למזבח והלבישו קדושה באופן מאולץ על מה שכלל איננו כזה. פורת, לעומת זאת, מציע שכהן בא להצביע על נקודת אמת בדת החלופית הזו: "הכמיהה למרכז היא אוניברסלית. הוא מוצא בציונות החילונית את השאיפה למקדש. כהן חוקר כבר שנים את המרחב המקודש של הר הרצל. עבודה נוספת שלו, שהוצגה בתערוכת הבוגרים של פרדס, מתמקדת בקבר הרצל. הוא בנה אותו כמעין ציון של צדיק, ציפה אותו בפרוכת שהכין עם פסוקים מתאימים, ובנוסף הכין קונטרס שלם עם תהילים ותפילות לקרוא על ציון הרצל".

ושוב נשאלת השאלה: זה נעשה ברצינות תהומית או כהתרסה?

פורת עונה תשובה בנוסח גם וגם: "זו עבודה שקיבלה הרבה הדים. תופסים אותה כגימיק, כהתנגשות בין עולמות. דווקא העובדה שזה מוצג פה, בתערוכה בנושא המקדש, מאפשרת להבין זאת לא כאירוניה. הטענה כאן היא שהמקדש בוער מלמטה, בוחרים להטעין את הר הרצל בקדושה".

פורת משוכנע שהניסיון להפקיע מהר הבית את קדושתו ולהמיר אותו באתר חלופי הוא ניסיון אבוד מראש: "אי אפשר באמת לנטרל אותו, זה יצוף מאליו".

אלחי מסכים, ומטיח במייסדי האמנות הישראלית העכשווית, אלה שכבר מזמן אינם איתנו: "מה חשבתם כשקראתם לבית הספר לאמנות 'בצלאל'? היה ברור שיום אחד זה יתפוצץ".

היצירה הוותיקה ביותר בתערוכה היא בת מאה שנה, ונוצרה בידי אנשי בית הספר בצלאל שהודרכו בידי בוריס שץ בכבודו ובעצמו. מדובר בשטיח קיר מסדנת הפועלים של שץ, שגלריה גאולה קיבלה בהשאלה מבית בוריס שץ. שץ הרי הקים את בצלאל כבית מלאכה לאמנויות המקדש – צורפות, רקמה וכדומה, והשטיח הזה היה אחד המוצרים שהסדנה ההיא שיווקה, בעיקר לתיירים. פורת מראה כיצד השטיח הזה דחוס בסמלים מקדשיים. מנורת המקדש מופיעה בו באינספור מצגים, וכך גם לוחות הברית. השטיח גם מוקף במילה "ציון", שחוזרת שוב ושוב בגופן מסוגנן במיוחד.

עלבונו של שץ

יצירתו של פורת עצמו תלויה על תקרת חדר ה"קודש", "כמו ציורי הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו", הוא אומר, ונקראת "הנטישה". זו עבודה פסימית למדי שבה נראה בוריס שץ אוסף את כלי המקדש, כולל ארון הברית על פי העיצוב שיצר שץ עצמו, וממריא בחללית לחלל החיצון לאחר שהתייאש מהאפשרות ליצור מקדש כלבבו בכדור הארץ.

פורת: "בחלל אין קואורדינטות של מקום. היצירה הזו נעשתה במקור כעבודת קיר בתוך הסטודיו של בוריס שץ ברחוב שץ, מקום שסגור בדרך כלל לקהל. זה המקום שבו פונטזה לראשונה האמנות הישראלית", הוא מתלהב. "תמיד כשמתארים את האמנות הישראלית – העמוד הראשון מוקדש לבוריס שץ. שץ הקים את בית הספר הלאומי לאמנויות של בולגריה. מלך בולגריה הזמין אותו, כפסָל חשוב, לייסד את בית הספר הזה כשהבולגרים החלו את תהליך ההתעוררות הלאומית שלהם. בשלב מסוים שץ שאל את עצמו למה הוא מקים לבולגרים בית ספר לאמנות, במקום לפתוח כזה עבור העם היהודי. הוא הלך להרצל ושכנע אותו שהציונות צריכה בית ספר לאמנות שיחדש את האמנות היהודית. הרצל השיג לו תקציב, וב־1906 'בצלאל' נפתח".

נראה שבעיני פורת שץ הוא מורה הדרך, זה שאחריו הוא צועד כבר שנים כל הדרך למקדש. "בצלאל של שץ נסגר לבסוף בשנת 1929 אחרי שקיצצו בתקציב שלו, וב־1935 הוקם 'בצלאל' חדש בידי נחום גוטמן ואמנים נוספים, בלי שץ (שהלך לעולמו ב־1932; א"ס) ובלי סמל לוחות הברית וארון הברית. בלוגו שלו הופיע רק בניין תל־אביבי סתמי. מחקו כליל את הרובד המקדשי מהמוסד. אחרי שנים חזרו ללוגו המקורי, יותר כנוסטלגיה מאשר מתוך שאיפת המקדש. עד היום הלוגו של בצלאל הוא ארון הברית".

ניכר שפורת כואב גם היום את עלבונו של שץ. אם אפשר לתמצת מה שהתערוכה העכשווית שלו ושל אחיו מסמלת, הרי שזו מלחמה רוחנית – אולי אבודה ומייאשת – שמטרתה להשיב את האמנות הישראלית אל הנתיב שממנו סטתה לפני כמעט מאה שנה.

להציף את הגעגוע

מהו בעצם המסר העולה מהתערוכה? מחאה? התרסה? כאב? געגועים?

אלחי: "אני רוצה שאנשים ידברו על המקדש, שנציף את הגעגוע. הדברים הכי חזקים קורים מעצם העובדה שמדברים עליהם. ולעיתים להפך: מעצם העובדה שלא מדברים עליהם. אנשים או תנועות נמחקו במדינה הזו הרבה פעמים לא בגלל פעולה אלימה, אלא פשוט בשתיקה. אנחנו אוצרים בהתרגשות את התערוכה הזו, והיא עצמה מהלך שיש לו משמעות פוליטית והשפעה על המציאות האמנותית".

פורת: "לפני שהיא מהלך דתי או פוליטי לקידום המקדש, התערוכה הזו היא קודם כול מהלך אמנותי. זו הזדמנות לתחייה מחדש, רנסנס. אנחנו מזכירים שקיים כאן מאגר השראה אדיר שצריך פשוט לאפשר אותו. האסון של האמנות הוא הניסיון לנטרל את מושג הקדושה מתוך העיסוק האמנותי. זה קודם כול אסון אמנותי, כי האמנות עצמה מידלדלת בגלל זה".

אלחי: "זרם אמנותי מרכזי שנוסד בארץ כונה 'דלות החומר'. זו הייתה גישה שתפסה חזק באמנות הישראלית וביקשה לרוקן את הפאתוס הציוני וגם את הקדושה והדתיות היהודית, ולהיות פשוטים. לגעת בדברים עצמם, ביומיומי, לא פעם באנטי. למדנו הרבה מהזרם הזה, אבל לצד זה המחיר הוא שנזנחו עולמות תוכן שלמים, עושר ועומק של החומר נעזבו לטובת הדלות. הגיליון הבא של 'יהי' יעסוק בנבואה, שהיא קודם כול פיתוח הדמיון. 'ביד הנביאים אדמֶה'. את זה גם הציבור הדתי שעדיין גלותי צריך להבין: העולם היהודי מלא בחומר, במגע עם החיים עצמם, ומתוך זה מגיעה הנבואה. בגמרא קיימת יצירתיות מטורפת, מלאה אגדות ודמיון. הכוח הספרותי והאמנותי חשוב כדי לבנות על גביו קומה ישראלית עליונה. יהדות של קדושה ויזואלית. הקצה של זה, שהוא גם מסוכן, מתבטא בעובדה שבקודש הקדשים עצמו קיימים הכרובים. החומר מביא איתו אמת, שמצריכה תיקון.

"גיליון אחרית הימים של 'יהי' נולד על רקע המלחמה, כי יש באוויר תחושה של אחרית הימים. אנחנו עדיין לא מבינים מה זה אומר, אבל ככלל הגענו למקום כזה שכל דבר יכול לקרות בו. אנחנו רוצים להיפרד מהקונספציה, להיפרד מהפחד ומחסמי הפה, ולכן מעזים לעסוק בסוגיות שעד עתה לא עסקו בהן וגם אנחנו לא עסקנו בהן. השיח מתרחב ונעשה חי יותר.

"הלוואי שהציבור הלאומי־ימני היה מבין את חשיבות התרבות והאמנות היהודית החיה", מוסיף אלחי, "זו שמחוברת לשורשיה הלאומיים בארץ הזאת. לצד 'עוד דונם ועוד עז' בגבעות השומרון, לצד מכוני חשיבה או הקמת אמצעי תקשורת לאומיים, יש חשיבות מכרעת לפיתוח ספרות ואמנות בונות, שאמונות על פיתוח הדמיון הקולקטיבי, החלימה והדימויים התרבותיים, שבסופו של דבר יוצרים תנועה קולקטיבית רחבה. אנשים מתאגדים דרך סמלים, שאנחנו בבית אורי צבי עמלים על יצירתם עם הלב במקום הנכון".

בחלל נוסף בגלריה גאולה מוצגת התערוכה "פרגוד", תערוכת יחיד ראשונה של האמן עוזיאל רנחל, תושב איבי הנחל שבגוש עציון. בציורי פסטל רך ועיפרון, התערוכה משלימה את תערוכת המקדש, בהתמקדותה ב"מקדש מעט", חלל בית הכנסת והמפגש שלו עם אולמות קולנוע או תיאטרון, כמקומות שיש בהם התרחשות וכוונה להביט "אל מעבר לפרגוד".

בערב שהתקיים בבית אצ"ג בליל תשעה באב תשפ"ג, 2023, רגע לפני המלחמה, הוקרא שיר כמעט נבואי בשם "ועזה תיכבש בשנית", שכתב יוחאי שלום חדד, ובו שורות דוגמת "עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר / לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ", "וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה / עַל יַלְדֵי הַ'קָּזוּס בֶּלִי' הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם / בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה / לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן / – כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה". מי יודע, אולי גם הפעם בגלריה גאולה שבבית אצ"ג מרחיקים ראות, הרבה מעבר לקו האופק המוגבל של אמנים אחרים.