"האוקראינים רוצים ללמוד מישראל איך לזהות חללים"

איתור שרידי גופתו של רס"ל צבי פלדמן בסוריה, והבאתם לקבורה בישראל לאחר 43 שנים, ביטאו את המסירות הרבה של מדינת ישראל להשבת לוחמיה גם לאחר נפילתם, וגם את היכולות המתקדמות שפיתח צה"ל לאורך השנים בתחום זיהוי החללים. מתברר שצבאות אחרים בעולם מתרשמים מהידע והניסיון שנצבר כאן בנסיבות מצערות, ומבקשים ללמוד ממנו.

לצד תפקידו המרכזי כרבה של קייב, הרב יונתן מרקוביץ חובש כמה כובעים נוספים: הוא מכהן כרב בתי הסוהר באוקראינה, תפקיד שנגיע אליו בהמשך, ומשמש כתובת לנושאים יהודיים בצבא האוקראיני. אחת הסוגיות שמעסיקות אותו בהקשר הזה, היא תהליך הזיהוי של חיילים יהודים שנהרגים בקרב. כדי לשפר את הטיפול בתחום הוא נפגש לאחרונה, במהלך ביקור בישראל, עם הרב הראשי לצה"ל תא"ל איל קרים, במחנה שורה.

"הרבנות הצבאית בישראל ידועה בכל העולם במומחיותה בזיהוי חללים, בעקבות הידע והניסיון הרב שרכשה במהלך השנים, והיא פועלת בהתאם להלכה היהודית תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות", אומר הרב מרקוביץ. "רק בשבוע האחרון ראינו עדות נוספת לכך. לזהות חייל עשרות שנים אחרי שנפל זאת מלאכה לא פשוטה בכלל, בלשון המעטה. אלו יכולות שאין להרבה צבאות בעולם, ובאנו ללמוד מהן כדי שנוכל ליישם זאת גם באוקראינה. זאת מעבר לערבות ההדדית שלנו כיהודים, שמחויבים להביא כל יהודי לקבר ישראל.

"באוקראינה אין מערכות כאלה של זיהוי חללים, ואנחנו רוצים לשנות את זה", מוסיף הרב מרקוביץ. "זו לא יוזמה פרטית שלי, הנושא נמצא כיום על שולחנם של ראשי הצבא האוקראיני, ומתנהלות על זה שיחות עם הרמטכ"ל ועם סגן הרמטכ"ל האוקראיני. כל אחד רוצה לדאוג לחיילים שלו – החיים והמתים. אנחנו רוצים להכניס פקודות מטכ"ל ברורות לזיהוי חללים בשטח. בזמן מלחמה הכול מורכב יותר. נפל פגז, חלקי גופה מתפזרים – איך יודעים לחבר את הפאזל? איך מפקדים מזהים שזה החייל היהודי? אנחנו מדברים על מקרי קיצון ומנסים ללמוד מצה"ל, שלצערנו יש לו ניסיון. המערכות באוקראינה הרבה פחות מפותחות מאשר בישראל".

הרב מרקוביץ איננו מוגדר כרב צבאי רשמי, שכן לשם כך יש צורך בהליך גיוס מלא, אבל יחד עם שורה של רבנים נוספים הוא משמש כאמור כתובת מרכזית לחיילים יהודים בצבא האוקראיני. "יש לי קשרי חברות עם הרמטכ"ל האוקראיני ועם מפקדים בכירים בצבא, וכך אני יכול לבקש כשעולה נושא יהודי, ולנסות לעזור לחיילים יהודים", הוא אומר. "כשחיילים יהודים נהרגים לצערנו, אני מסייע בנושא הקבורה ושומר על קשר עם המשפחה. אחד הסיפורים הקשים שטיפלתי בהם, היה חייל ממדינה אחרת שהתגייס לצבא האוקראיני בלי שההורים שלו ידעו על כך. הוא נהרג, והיה צריך לטפל בקבורה היהודית וגם להודיע למשפחה, שלא ידעה בכלל שהוא נמצא באוקראינה".

אתגר משמעותי שהרב מרקוביץ מתמודד איתו בהקשר הזה, הוא נוהל שריפת גופותיהם של חללי הקרבות. "החוק באוקראינה קובע שגופות חיילים נשרפות. רק אם מישהו מבקש במפורש, אז קוברים אותו. כיום כל מפקד מחליט בעצמו, וברירת המחדל היא שריפה. אם המשפחה לוחצת על קבורה יהודית - יקברו. אבל אם אף אחד לא אומר כלום, פשוט שורפים. אנחנו עובדים על גיבוש נוהל מסודר שייכנס לפקודות המטכ"ל האוקראיני, שאם חייל מזוהה כיהודי, תיעשה לו קבורה יהודית".

יש גם מקרים הפוכים, הוא מספר: "לפני שבוע שמעתי על חייל יהודי שנהרג והמשפחה ביקשה לשרוף אותו. הייתי צריך לפעול ולשכנע אותם להביא אותו לקבורה. גם מקרים כאלה יש לנו".

כאשר חייל יהודי נהרג, מפקדיו מעדכנים לרוב את הרב מרקוביץ' ועמיתיו. "זה יותר נוח להם, אחרת הם צריכים להתמודד עם הבירוקרטיה סביב ההרוג. נוח להם להעביר את זה אלינו, שאנחנו נטפל. אנחנו מבצעים את כל הצד הבירוקרטי, חוץ מהודעה למשפחה, שזה תפקיד של הצבא".

במענה לשאלתי כמה חיילים יהודים משרתים בצבא האוקראיני, הרב מרקוביץ משיב בזהירות: "לא אוכל לחשוף, מטעמי ביטחון מידע".

נאבקים באנטישמיות בכלא

פעילותו של הרב מרקוביץ באוקראינה משלבת עשייה חינוכית, סיוע הומניטרי, עבודה קהילתית וייעוץ רוחני – לא רק בתוככי הקהילה היהודית אלא גם מאחורי הסורגים של בתי הכלא ברחבי המדינה, ובין הקווים של המלחמה המתמשכת מול רוסיה. בעולם שבו הזהות היהודית נדחקת לעיתים לשוליים, הרב מרקוביץ בוחר להגיע דווקא למקומות הקשים ביותר, אל אותם יהודים שאיש אינו פוגש בהם – אלה שנמצאים בשולי החברה ואף מחוץ לה.

תפקידו הנוסף, כרב בתי הסוהר באוקראינה, החל בעקבות יוזמה אישית: "נהגתי לבקר אסירים יהודים לפני חגים, להביא מצות, שופר, נרות חנוכה. בכל פעם הייתי צריך אישור מחדש. עד שיום אחד, ב־2023, קיבלתי פנייה מנשיא אוקראינה וממשרד המשפטים שאכהן כרב בתי הסוהר במדינה". הבקשה הזו, הוא מסביר, נועדה להקל עליו מבחינה בירוקרטית. "עד אז, לפני כל ביקור בכלא היינו צריכים לקבל אישור מחדש, אז אמרו לי 'בוא נמנה אותך לרב רשמי של בתי הסוהר, שלא תצטרך לבקש אישור בכל פעם".

איך אתה יודע איפה נמצאים אסירים יהודים?

"בתיקי האסירים אין רישום דתי רשמי, וזה אכן יצר קושי באיתורם. ערכו סקר מטעם השב"ס האוקראיני ושאלו כל אסיר אם הוא יהודי, כי זה לא פרט שמופיע במסמכים. ככה הגיעה אלינו רשימת השמות. יש גם אסירים רבים שלא ענו, כל אחד והסיבות שלו. אבל בכל ביקור אנחנו מגלים עוד ועוד יהודים שלא שמענו עליהם".

לפי הערכות, בבתי הכלא האוקראינים ישנם מאות אסירים ממוצא יהודי. "יחסית לכמות האסירים הכללית באוקראינה זה מספר זניח", מציין הרב מרקוביץ, "ועדיין כל אחד זה עולם מלא. חשוב לנו כל יהודי".

האסירים היהודים מתמודדים לעיתים עם אתגרים הקשורים לזהותם. "יש אסירים שמקבלים איומים אנטישמיים", מספר הרב מרקוביץ. "ברגע שזה מגיע אליי, אני פונה לרשויות ולמפקד בתי הסוהר הכללי, ואנחנו פותרים את הבעיות. שר המשפטים, שאחראי על בתי הסוהר, וסגניתו, שמנהלת בפועל את הקשר עם בתי הסוהר – מאוד רוצים לעזור. כל המערכת מאוד בעד. אם אסיר החליט שהוא רוצה לשמור שבת, הם באים לקראתו ועוזרים לו במקסימום. גם בענייני כשרות הם באים לקראתו ואנחנו יכולים לספק לו מזון כשר. בכל שבוע אנחנו מחלקים ערכה לשבת עם מיץ ענבים, חלות, עלון פרשת שבוע ועוד דברים שיכולים לעזור לאסיר היהודי. אנחנו שולחים גם ספרים ותשמישי קדושה".

הרשויות באוקראינה תומכות בפעילות הזו משום שהם מתרשמים מהשפעתה החיובית על האסירים. "כשאסיר מתחיל להתקרב לדת ולחפש יותר משמעות ורוחניות, באופן אוטומטי הוא גם משנה את ההתנהגות שלו. הנהלות בתי הסוהר אומרות לנו במפורש: האסירים היהודים שמתקרבים לדת נהיים רגועים יותר, פחות אלימים, יותר מכבדים.

"זה משפיע לא רק על האסיר עצמו. דרך הביקורים הכרנו הרבה משפחות יהודיות שלפני כן לא ידענו על קיומן. יש מקרים שבהם האסיר לא ידע שהוא יהודי, או שלא ייחס לכך חשיבות. בכלא הוא פגש חברים שנפגשים עם הרב, הצטרף גם הוא לשיחות, ואז סיפר על הילדים שלו ועל אשתו, וכך אנחנו מתחילים להיות איתם בקשר. יש כמה משפחות בקייב שלא הכרנו קודם — האבא בכלא, והיום אנחנו בקשר עם המשפחות והילדים שלהם, והם לומדים בבתי ספר יהודיים. ביקור אחד עשוי להשפיע לטובה על כמה וכמה אנשים".

כשאתה מגיע לדבר איתם, אילו נושאים מעניינים אותם?

"אין כל כך הרבה בקשות כמו שחשבתי שיהיו. הם לא מבקשים למשל כסף למשפחה. רוב הדברים הם שאלות על הלכה, איך להתנהג, פרשת השבוע. האסירים מאוד מתעניינים בזה. לחלקם יש אפשרות לשמוע שיעורים על פרשת השבוע, והם מתעניינים. לפעמים יש להם שאלות שלא ברור לי איפה הם למדו עליהן. לדוגמה, הגיע אסיר שלא היה סיכוי שישאל שאלות הלכתיות לפני שהתחלנו לבקר שם. הוא ביקש תפילין והבאנו לו, ואז הוא שואל: 'אנחנו יושבים בתא עם כמה אסירים ויש שם שירותים, האם אני יכול להניח תפילין כשיש שירותים בתא ויש ריח לא נעים? האם אפשר להניח כשהאסלה סגורה?'"

בקייב קיימת קהילה יהודית חיה ותוססת, אם כי קשה להעריך את היקפה המדויק. "לפי הערכות שנעשו לפני המלחמה, באוקראינה חיים כיום מאות אלפי יהודים, אבל לא כולם מודעים למוצאם או בוחרים להיחשף", אומר הרב מרקוביץ. "יש פחד, יש זהות מעורפלת. כאן נכנסת העבודה שלנו – לעורר, להזכיר, ללוות".

הביקורים בכלא מזמנים לרב מרקוביץ גם מפגשים מרגשים עם אסירים שחושפים לפתע את זהותם היהודית. אחד המקרים הללו היה מטלטל במיוחד: "סיימתי לדבר עם אחד האסירים היהודים, ואז ניגש אליי אחד השומרים ואמר לי שיש אסיר שמרצה מאסר עולם על כמה מעשי רצח, ורוצה מאוד לפגוש אותי. שאלתי את השומר אם האסיר יהודי, והוא ענה שלא, אין לו קשר ליהדות, אבל הוא מתעקש לדבר איתי. הסכמתי, אבל רק לאחר שאסיים עם האסירים היהודים. אני לא נוהג לומר 'לא' לאנשים. לפעמים הם רק רוצים לבקש עזרה למשפחה או משהו דומה.

"נכנס גבר לא צעיר, נראה קצת מוזר, ואמר לי: 'כבוד הרב, אני לא אדבר איתך על מה שעשיתי או לא עשיתי, זה תפקידו של בית המשפט. אבל אני רוצה לספר לך משהו ששמרתי בבטן במשך שנים רבות ולא סיפרתי לאיש. אימא שלי יהודייה, יש לנו במשפחה מסמכים שמוכיחים את זה. יש לי אח ואחות שחיים בישראל, אבל אף אחד כאן לא יודע על זה. שמרתי על זה בסוד. אחרי שראיתי את חברים שלי נפגשים איתך, החלטתי שגם אני רוצה לשפוך את ליבי ולדבר איתך'.

"אחרי שדיברנו הוא התעלף ונפל על הרצפה. נלחצתי, כי הוזעקו צוותי רפואה וחששתי שעכשיו יאשימו אותי, כי דיברתי איתו לפני זה ואולי אני גרמתי לכך. אבל הכול היה בסדר. הוא פרק דברים שהיו לו על הלב, והתברר שהוא חווה התרגשות עזה והתעלף". מאז השניים שומרים על קשר חם, והאסיר החל תהליך של התחברות לזהותו היהודית.

חוששים לצאת מהבית

הרב מרקוביץ נולד באוקראינה ועלה עם משפחתו לישראל בגיל ארבע. המשפחה קבעה את מושבה בקריית־גת, והוא התחנך שם במוסדות חב"ד. "ספגתי מילדות את רוח השליחות, הדאגה לזולת והאמונה שאפשר להשפיע גם במקומות הרחוקים ביותר", הוא אומר. הוא שירת בצה"ל במשך כ־13 שנים, כאיש צוות אוויר. לתפיסתו, "העולם החילוני והעולם הדתי לא חייבים להתנגש. אפשר לשרת בצבא ולהישאר אדם מאמין ופעיל בקהילה".

ילדיו צועדים בדרכו: בנו הצעיר מנחם מנדל, בן 20, התגייס לאחרונה לצה"ל, אף שהחוק פוטר אותו מגיוס, בהיותו מוגדר "בן מהגרים". "אבל הוא התעקש. הוא אמר 'אם אבא שירת, גם אני רוצה לתרום'. הבן שלי גדל בבית שבו נתינה לזולת, אחריות כלפי עם ישראל ודאגה לכל יהודי, אלה ערכים של יום־יום. הוא התחנך בשליחות ולמד מילדות שצריך לחשוב איך אפשר לעזור ולהיות שם בשביל אחרים, בגשמיות וברוחניות. כשהוא בחר להתגייס ראינו איך שהוא לוקח את זה בתור מחויבות, אחריות ושליחות. לא רק זכות אלא גם ביטוי עמוק לאהבה לעם ישראל ולארץ ישראל".

בראשית שנות האלפיים יצאו הרב ורעייתו אִינה לשליחות באוקראינה מטעם תנועת חב"ד. הם בחנו כמה ערים, בהן עיר הולדתו אונגוואר (אוז'הורד), שגם סבו נולד בה וכיהן בה כרב בתקופת הקומוניזם. "מאוד רציתי לחזור לשורשים ולהמשיך את מה שסבא שלי עשה, בפועל זה לא הסתדר. הגעתי לקייב לזמן מוגבל, ובסוף נשארתי. זה היה אמור להיות זמני, באנו לשנה־שנתיים, והנה עברו עשרים וחמש שנים". במהלך התקופה הזו הם הקימו מוסדות חינוך, בתי כנסת, מערך סיוע לנזקקים ועוד. שבעה מילדיהם נולדו והתחנכו שם, והמשפחה כולה משמשת צוות פעיל של שליחי חב"ד.

המלחמה, הוא מספר, גרמה לשינוי כואב בפעילות היהודית בקייב: "בעבר, לפני 20 שנה, כדי להביא את המבוגרים לבית הכנסת הייתי צריך למשוך אותם עם ארוחות חמות, שיבואו לאוכל וככה יגיעו גם לתפילות. לעומת זאת, לפני כמה שנים הצעירים והסטודנטים כבר היו מגיעים לבד, כדי לחקור את ההיסטוריה היהודית שלהם ולהעמיק בשורשים. עכשיו במלחמה חזרנו לאחור, כמו לפני 25 שנה. הצעירים לא יוצאים מהבתים מחשש שייתפסו ויגויסו בכפייה לצבא האוקראיני, ולכן הם משתדלים להישאר בבית ולא מגיעים לתפילות ולאירועים. למרות שמי שמגיע לבית חב"ד הוא בסך הכול שמור. הצבא והמשטרה לא ייכנסו לחפש בפנים, אבל המשטרה הצבאית עלולה להמתין בחוץ. אנחנו שומרים על קשר עם הצעירים היהודים ברשתות החברתיות. נשים כן יכולות להגיע, כי אין להן חובת גיוס.

"המלחמה השפיעה השנה גם על אירוע ליל הסדר בחג הפסח. לא חגגנו בגדול, כמו בשנים שלפני המלחמה. בעבר עשינו סדר של 600 איש. כעת צמצמנו ל־200, כי לא מתאים לחגוג בזמן מלחמה. זה לא יתקבל בעין יפה, ויש גם חשש לנפילות טילים ואין לנו מקלטים.

"שליחות היא לא תפקיד, שליחות היא מבט על העולם", מסכם הרב מרקוביץ. "אם אתה מאמין שכל יהודי הוא עולם ומלואו, תלך לכל מקום, בכל תנאי, כדי לחזק אותו".