"זו לא פחיתות כבוד להיות סטנדאפיסט לדתיים"

השאלה הראשונה שאני שואל את יאיר יעקבי מיד אחרי שאנו מתיישבים בבית קפה פתח־תקוואי – שהרי היכן נשב עם סטנדאפיסט דתי לריאיון אם לא בבירת המגזר – היא האם לדעתו יש דבר כזה "קללת אנדרדוס". מצד אחד השאלה הזו מחמיאה, מדובר ברפרור ברור ל"קללת סיינפלד", והלוואי עלינו קללתם של ארבעת המופלאים מניו־יורק. מצד שני, חברי אנדרדוס אכן לא הצליחו לפרוץ יותר מדי אחרי שההרכב התפוגג יחסית בשנים האחרונות, הגם שלא פורק באופן רשמי.

"אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שחייבת להיות שאיפה לפרוץ את המסגרת של הקהל הדתי, אחרת אתה מקולל או לא מצליח", עונה יעקבי, "בעיניי, המדד הוא האם אחרי אנדרדוס אתה מצליח לבסס את המעמד שלך כאינדיווידואל, כלומר שמישהו יודע מי זה יאיר יעקבי גם בלי ההקשר של הקבוצה. אם המישהו הזה שמכיר אותי הוא דתי או חילוני, פחות אכפת לי".

וההוא שמכיר אותך כנראה דתי. כשאתה מכוון לדתיים אתה מגביל את עצמך לנתח מאוד מסוים מהאוכלוסייה, שגם בתוכו יש אחוז די קטן שילך להופעת סטנדאפ.

"נכון. כל סטנדאפיסט, דתי או חילוני, מנסה לצבור לעצמו קהל. יש מעטים שהם חוצי גילים, סגנונות וקהלים, אבל בגדול אפשר לעשות את החלוקה של סטנדאפיסט שמכוון לצעירים, נניח. או לקהל מתוחכם. הקהל שלי דתי, נכון לעכשיו, אבל אני לא רואה בכך בעיה אלא ייחודיות. זה קהל שאין לו מענה מלבדי ועוד כמה בודדים, אין לו ארסנל מטורף שמתוכו הוא יכול לבחור, לפחות בצד היותר דוסי של המגזר. זה מספק אותי מאוד, העובדה שאני יכול לתת לקהל הזה את ההומור, ואני מרגיש שיש קהל שהולך איתי. אני מופיע המון, ובעולם הזה צריך להיזהר לא להיות חזירים. יש הרבה אנשים שצמאים לקהל מוגדר שאוהב אותם. אשמח שהקהל שלי יתרחב, אבל אני מאוד משתדל לדעת לשמוח במה שיש לי, וזה מאוד לא מובן מאליו שאני סטנדאפיסט שעובד המון, מתפרנס מסטנדאפ. זה מדהים".

"בהופעה מול קהל חילוני פתחתי ואמרתי 'אני יאיר יעקבי', הצבעתי על הכיפה שלי ואמרתי 'כפי שאתם רואים אני יותר טוב מכם'. אפס צחוקים. אני חושב שזה מאוד מצחיק, הם לא"

אתה לא אומר לעצמך לפעמים שאלה חיים באזור נוחות שלא מקדמים אותך?

"ברור שיש פה גם עניין של נוחות. כשאתה אומר 'אני צריך לפרוץ הלאה', זה בדרך כלל הולך יד ביד עם זלזול במה שעשית עד היום, בטח אנחנו, שפועלים במגזר הדתי. יש לנו נטייה להסתכל על עצמנו כמשהו נחות, כלומר הצחקתי מישהו דתי, אז זה לא נחשב. אני מאוד מנסה להתרחק מדרך המחשבה הזו. במישור האישי אני יודע שאם אתה לא שמח במה שיש לך, אתה לא תשמח גם בדבר הבא שיהיה לך. תצליח בקהלים אחרים, למה אתה לא מצליח בחו"ל. תצליח בחו"ל, למה אין לי סדרה בנטפליקס. אני משתדל מאוד ליהנות ממה שיש. כאמור אתה צודק שיש ממד כזה של נוחות ולכן בתקופה האחרונה התחלתי להעלות קטעים ליוטיוב, בניסיון לצאת קצת מהקונכייה שלי, כי אני מרגיש יותר ביטחון. בתקופה האחרונה תם אהרון ואני התיידדנו, וחיממתי אותו כמה פעמים בבדיקת חומרים שלו בצוותא. הופעתי מול קהל חילוני והיה מדהים. כלומר, זה לא משהו שאני לא חושב עליו בכלל, אבל כל דבר שאני עושה זה בנחת ובזהירות, אני לא קופץ מעל הפופיק. במקביל, אני מאד אוהב את הקהל שלי, וזו לא פחיתות כבוד להיות סטנדאפיסט לדתיים".

איך שוברים את הקרח מול קהל חילוני שלא מכיר אותך?

"במקרה אחד התחלתי את המופע כשאמרתי לקהל 'ערב טוב וראש חודש שבט שמח'. הם מחאו כפיים ואז אמרתי להם חבר'ה, אנחנו באמצע כסלו, אתם עגלה ריקה. בהמשך אמרתי ששלחו אותי ממשרד הדתות לראות איך מתקדמת ההדתה. הם צחקו. יש פה מתח, מצד אחד אפשר לנסות להחביא את היותי דתי, מצד שני למה להחביא את הייחודיות שלי. מצד שלישי, אם אתה עושה את זה יותר מדי אתה מרחיק את הקהל. יש איזה איזון שצריך למצוא. ויש פעמים שזה לא מצליח: בהופעה אחרת מול קהל חילוני פתחתי את ההופעה ואמרתי 'אני יאיר יעקבי', הצבעתי על הכיפה שלי ואמרתי 'כפי שאתם רואים אני יותר טוב מכם'. אפס צחוקים. אני חושב שזה מאוד מצחיק, הם לא, אבל אני שמח שעשיתי את זה. יש רגשי נחיתות שצריך לדעת להשתחרר מהם".

יש הבדלים בהופעה בין קהל דתי לייטי לחרד"לי?

"כשהקהל יותר 'לייט' הוא יותר בוחן אותי. יש מקרים נדירים שבהם אתה רואה שהקהל מתבאס שלסטנדאפיסט יש כיפה על הראש, כלומר הוא מניח שאם אתה דתי אתה פחות טוב. זה קורה רק אצל דתיים־לייט. כמובן לא כולם ורוב המקומות סבבה, אבל יש מקומות שאתה רואה שאתה לא מספיק מגניב בשבילם, עוד לפני שפתחת את הפה. עכשיו, אי אפשר להגיד שזה יושב על כלום. בעולם התרבות אנחנו קצת בפיגור, גם הקהל וגם האמנים, ובתור אמן דתי אתה בקלות יכול להחליט שתהיה בינוני וזה יספיק כי אין הרבה מבחר. אני דווקא אוהב הופעות כאלה, כי זה אתגר. אני יודע שאני טוב, ואני אוהב כשאני מצליח לשבור את הסטיגמה הזאת בסוף ההופעה. לקהלים החרד"ליים אני סוגר פינה כי באמת אין הרבה אופציות, והם קהל מאוד חם שאוהב לצחוק".

אוהב לצחוק אבל במידה.

"לקהל דתי יש הרבה פעמים מוניטין רע, אבל אני באמת לא חושב שזה קשור להיותם דתיים אלא לשאלה עד כמה אתה מכיר את הסוגה הזאת של סטנדאפ. לצורך העניין, אתה יכול להופיע מול חילונים שלא מכירים סטנדאפ והם ייתנו לך את אותן תגובות. למשל, אתה יכול להופיע לקהל דתי, לרסק אותם מצחוק - והם לא ימחאו כפיים אפילו פעם אחת. למה? כי הם לא מכירים את העניין הזה. הם לא יודעים שאפשר למחוא כפיים באמצע ההופעה. צחקנו, זה מספיק, לא? הם לא מבינים עד כמה הפידבק יכול להשפיע על המומנטום של המשך ההופעה".

מבקשים ממך לצנזר חומר לפני הופעות מסוימות?

"לפעמים זה קורה, אבל תמיד זה סובייקטיבי. זאת אומרת, מי שמבקש להוריד נושאים יש לו בעיה ספציפית עם רווקות, יחסים עם החמות וכדומה. אנקדוטה בעניין הזה - אחרי הופעה ניגש אליי מישהו ואמר שלא הייתי צריך לדבר על תקופת הרווקות ועל זה שאמא שלי ניסתה לשדך לי. למה? לדבריו, כי יש אנשים שאמא שלהם הייתה בשואה ואין מי שישדך להם. אני מוכן לכבד כל רגישות, אבל בסוף ברור שזה סובייקטיבי. אם אהיה רגיש לכל אחד ואחד, לא תהיה הופעה. הקהל הדתי הוא קהל מאוד טוב, יודע לזהות הומור משובח - מה שכן, קשה לו להגיד שהיה מצחיק. דתיים אומרים את כל המילים: היה מקסים, היה חמוד, היה מתוק - אני מחכה למילה 'מצחיק', והיא לא תמיד מגיעה".

*

יעקבי בן 41, נשוי לאריאלה, והם הורים לשלושה בנים ובת. לא מזמן עברה משפחת יעקבי מלוד ליישוב עץ־אפרים במערב השומרון.

"אני מתעקש להזכיר שחתמנו על החוזה לפני 'שומר חומות'", הוא אומר, "בזמן הפרעות היינו בלוד ולא עזבנו. הייתי תצפיתן. כלומר התחלתי בכוח המסייר, אבל זה עודד את האויב אז עברתי לתצפיות. דווקא התקופה של הפרעות בשומר חומות גרמה לי לחשוב שאולי כן נישאר בלוד אבל בסוף החלטנו שלא".

הילד הכי גדול שלך בן 11. הוא גאה לומר שאבא סטנדאפיסט?

"כרגע כן, גם שאר הילדים, אני לא יודע מה יהיה כשהם יהיו מבוגרים יותר. בציבור שאני מסתובב בו השם שלי מוכר, לאחרונה אני גם פרזנטור של אינטרנט רימון וחברת הנדל"ן הרי־זהב אז רואים אותי בפרסומות בעלוני שבת וכדומה, ולכן הילדים לא צריכים להגיד 'אבא שלי סטנדאפיסט', מספיק שהם אומרים יאיר יעקבי. חצי מהחברים של הילדים קוראים לי אנדרדוס, נותנים לי כִּיף ומאושרים מעצם העניין. כשאתה ילד, אתה מכיר רק את אבא שלך אז אין לך נקודת השוואה. הם לא גדלו בתחושה שזה מוזר. כשאני כותב את המחזה של אנדרדוס לחנוכה, או שירים, אני קורא לבן הגדול שלי שיגיד מה הוא חושב. לפעמים הוא אפילו מציע הצעה, לפעמים אני נותן לו לבחור שמות לגיבורים, זה מגניב שהוא רואה את כל התהליך מהמחשב של אבא עד שההצגה מגיעה לבמה מול מאות אנשים. לדעתי הם לא מתכננים קריירה דומה".

ועכשיו אתה חובק ספר טורים חדש בהוצאת ידיעות ספרים, שני במספר אחרי "לא עשו חכמינו" המצליח, עוד אוסף סיפורים קצרים ומצחיקים מאוד שהתפרסמו בעשור האחרון ב"בשבע". הדבר הראשון שתפס את עיני הוא שם עורך הספר, חברך לאנדרדוס מתן צור. סליחה שאני כורת את הענף שעליו הוא יושב, מה יש לערוך באסופת טורים שכבר נערכו בעבר?

"אחרי עשר שנים של כתיבת טורים יש המון חומר לבחור ממנו. אחר כך צריך לסדר אותם בסדר הגיוני, לעשות עריכה פנימית כדי להפוך את הסיפורים למשהו יותר על־זמני ופחות ספציפי. חילקנו את הספר לשמונה שערים, וכל שער הוא מיני־ספר, כלומר במקום רצף ארוך של סיפורים קצרים יש פה שמונה שערים שכל אחד מהם מכיל סיפורים מכל הסוגים, ההפך ממה שבדרך כלל עושים, שהשערים מחולקים לחגים, הורות, זוגיות וכו'".

"כדי להצליח בקומדיה צריך עוד כישורים חוץ מלהיות מצחיק, כמו לדוגמה יכולות ניהול, הבנה של שוק, שיווק - יכולות שאתה צריך גם בתחומים אחרים שיכולים להיות הרבה יותר מתגמלים"

"התחלתי לכתוב סיפורים קצרים עוד לפני שהיה לי טור. כשגדעון דוקוב פנה אליי לכתוב טור ב'בשבע', אמרתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לכתוב כל שבוע, לחייב את עצמי לכתוב בעקביות, ואז יצא הספר שאני רוצה להוציא. כלומר הטור במידה רבה היה רק תירוץ. בספרים שמאגדים טורים, כשאתה דוחף יותר מדי פנימה אנשים מרגישים שאתה עושה עליהם סיבוב. אם אתה משתדל לבור את המוץ מהתבן, כמו שעשינו כאן, אתה נותן משהו יותר מתומצת אבל אנשים קיבלו את האוסף הכי טוב".

העובדה שהסיפורים פורסמו כבר לא מקשה על הספר להימכר?

"אולי אני מגלומן, אבל אני חושב באמת שהספר עומד בפני עצמו. תמיד חשבתי שחבל שאין ספר של הומור וסאטירה שעוסק במגזר הדתי. 'התנחלות דמה' של חגי סגל היה ממש מזמן, וגם הוא עסק יותר בקטע של התנחלות מאשר בציבור הדתי לאומי. לדבר על החיים עצמם במגזר, זה נותן לגיטימציה לדגמן ביטחון עצמי. אני חושב שהספרים האלה מחזיקים מעמד בפני עצמם במנותק מהפרסום שלהם בעיתון. זה אוסף סיפורים מצחיקים עלינו, והרי יש כל כך הרבה מה לצחוק עלינו".

אין ספק שהוא מאוד מצחיק, ומאוד מגזרי. כמעט הייתי אומר זר לא יבין זאת.

"זה לא שהספר יהיה אניגמטי לחילונים, בסוף מדברים שם על החיים הרגילים, אבל ברור שיש משחקי מילים ורפרנסים שרק דתיים יבינו. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי הוא שכשמישהו דתי כותב משהו מצחיק עם איזה ניחוח דתי, תמיד יהיה דתי אחר שיקפוץ ויגיד 'אתה נישתי'. אלה רגשי הנחיתות של המגזר בהתגלמותם. מישהו אחר יראה בזה, ובצדק, עושר תרבותי. כשמישהו הולך לראות סטנדאפ של דייב שאפל או כריס רוק על החיים בגטו השחור, האם  הוא מבין את כל הרפרנסים? ברור שלא. אבל מבחינתו זה חלק מהאטרקציה, לקבל איזשהו צוהר לעולם שהוא לא מכיר, ואולי הוא יגלה את עצמו גם שם. זה אחד הדברים הכי יפים שאתה יכול לעשות באמנות, להראות למישהו משהו שהוא לא מכיר, ושיגלה את עצמו שם. בהקשר הזה, אחד החששות שלי בלהופיע מול קהלים חילוניים הוא האינסטינקט האוטומטי שלי לחשוב שאני פחות טוב. גם לי יש עוד עבודה עצמית".

כנראה אין צורך להציג בפניכם את אנדרדוס, אז הנה תקציר מוויקיפדיה: "הרכב קומי ישראלי שהחל את פעילותו ביוטיוב בשנת 2012. סרטוני הקבוצה פונים לציבור הדתי לאומי וכוללים התייחסויות מגזריות רבות. לערוץ היוטיוב של ההרכב יש מעל ל־74 מיליון צפיות ביוטיוב. חברי ההרכב הם מתן צור, יאיר יעקבי, נדב נוה ואשר בן־אבו".

"לא התפרקנו", מבהיר יעקבי, "אבל בהחלט הפחתנו מינון של עבודה משותפת. אין פה סקופ גדול, הגענו אמנותית למיצוי. הגענו למצב שאנחנו יושבים במשרד, חושבים על רעיון לקליפ, אומרים שזה רעיון מדהים, וזהו - כבר לא מרגישים צורך לעבור לעשייתן. שוב נעשה קליפ, שוב יהיו מיליון צפיות ותגובות נחמדות, יגידו כל הכבוד, ומה אז? עשינו את זה כבר".

נשמע שהתעייפתם.

"אם אנדרדוס היה צריך להתחיל היום, אני לא חושב שזה היה מצליח, או לפחות היה לנו הרבה יותר קשה. קודם כול יש הצפה של תכנים. הרבה יותר קשה להתבלט, הפורמט השתנה והדברים הרבה יותר קצרים. נכנסנו ממש בזמן מהבחינה הזו. באותה תקופה עצם העובדה שהעלית סרטון ליוטיוב הייתה הופכת אותו לוויראלי כמעט מיד".

איך אתה מסביר את העובדה שהיום כל אחד יכול ולא קם לכם יורש או יורשים?

"אני לא שוחה בטיקטוק ולא יודע בדיוק מה קורה שם, אני מניח שיש טיקטוקרים דתיים מצחיקים. כשהתחלנו עם אנדרדוס הייתי בטוח שפרצנו פה דרך ושאחרינו יבואו כולם. אפילו הייתי בסוג של לחץ שעכשיו תבוא התחרות. קדחת - אף אחד לא בא. ברור לי שיש יוצרים דתיים מצחיקים גם היום, אבל אנחנו לקחנו את זה מאוד ברצינות, כעבודה. כדי להצליח בקומדיה אתה צריך להיות חכם, זאת אומרת צריך עוד כישורים חוץ מלהיות מצחיק, כמו לדוגמה יכולות ניהול, הבנה של שוק, שיווק - יכולות שאתה צריך גם בתחומים אחרים שיכולים להיות הרבה יותר מתגמלים מאשר סטנדאפ, ושאמא שלך לא מסתכלת עליך במבט עקום. בציבור הדתי שהוא יותר שמרני זו עוד יותר בעיה: אתה מסיים את המסלול הצבאי שלך בגיל 22 בערך, והחברה לא תמיד מביטה בעין יפה על מישהו שבגיל הזה מחליט לעשות צחוקים פתאום. יש כל כך הרבה מכשולים להתגבר עליהם כדי לנסות לעשות קריירה בתחום, לכן זה לא כל כך קורה. אותנו הקריירה פגשה בצמתים מאוד נכונים. מתן ונדב היו צעירים, מתן עוד היה בישיבה כשהתחלנו, נדב זה המקצוע שלו. אבל אני ואשר היינו לקראת גיל 30, רווקים, הייתי אומלל מאוד בעבודה שלי במערכות מידע בבנק ושנאתי כל רגע, אז אמרתי לעצמי שיש לי זמן ואני יכול לנסות, ראיתי שזה עובד אז המשכתי. אבל אם באותו רגע שהכול התחיל הייתי נשוי עם שלושה ילדים, כנראה זה לא היה קורה".

הטור השבועי שלך ממשיך להתפרסם. מה עושים כשאין מוזה ורעיון לטור והדדליין לוחץ?

"הרבה פעמים הסיבה שבגללה הרעיון לא מגיע היא ההיסטריה שאתה נמצא בה. רעיונות לא יכולים לבוא כשאתה לחוץ עליהם, הם משחקים אותה קשים להשגה. כמי שכותב טור מאז 2006, יותר זמן ממני, אתה יודע היטב כשאתה כותב מספיק שנים שבהן הרעיון בסוף מגיע, יש לך איזשהו ביטחון ובסוף זה באמת קורה. אבל זה לא תמיד קל, לפעמים אני באמת לא במצב רוח לכתוב מצחיק. אחד הטורים האחרונים שלי היה על כך שאני חי בהכחשה. עברתי שנה וחצי לא פשוטות, גם 7 באוקטובר כמו כל עם ישראל וגם אבא שלי נפטר, הרגשתי שאני בבריחה מלהתמודד רגשית. לא הצלחתי לכתוב טור, נכנסתי למקלחת ואז הגיע הרעיון וכתבתי טור שהקונספט שלו הוא שאני חי במקום שנקרא הכחשה, ופירטתי מהם תנאי המחיה בו, מה עושים בו סביב ימי העצמאות והזיכרון. אני מאוד גאה בזה שלא נכנסתי לכתיבה על פוליטיקה, גם לא בשנתיים האחרונות. כמעט כאילו משהו לא בסדר איתי  - כל העיתון חטופים ונופלים, ואני 'תראו איזה קטע מצחיק קרה לי במוסך'. זה הגיע גם מהקשיים האישיים שלי להתמודד, אבל גם כי אני מרגיש שמישהו צריך לספק לקהל קצת בריחה. אנחנו מפחדים לשים על עצמנו תדמית של תפקיד ומסר, אבל אם יש לי תפקיד מסוים אז זה האסקפיזם. לייצר מקום שאפשר לברוח אליו, אפילו לכמה דקות. היו גם הרבה הופעות בתקופה הזו, בעודי בשנת אבל על אבא שלי. אני מגיע להופעה, צוחקים שעה על הכול ולקראת הסוף אני מספר להם כמה דקות על אבא שלי, ואז נגמרת ההופעה וחלק מהקהל נשאר להשלים לי מניין ערבית לצורך אמירת קדיש. זה חמוד ומקסים בעיניי".

וכדי לסיים במסר, כמו שחלקים במגזר מבקשים שיהיה, מהו המסר שאתה רוצה שאנשים יצאו ממנו בקריאת הספר?

"מישהו כתב שיש בספר הזה הרבה חמלה עצמית. זה נכון. אני מאוד שואף לזה שהשיח הפנימי שלי יהיה חיובי, כלומר לא להיות קשה עם עצמי. ואם אנשים מקבלים את זה מהספר זה מקסים, והלוואי שגם אני אקבל את זה ממנו. ובכלל, הציבור שלנו לא צריך לקחת את עצמו כל כך ברצינות, אנחנו לא כאלה חשובים. או, אם בכל זאת לעשות פרסומת כי בשביל מה התכנסנו, אנחנו לא כזה סיפור".