"בשמחת תורה המדינה הייתה טוטאל לוס. הסתערנו כדי להחיות אותה והצלחנו"

חושך. יד אוהבת אוחזת בי. אני מעורפל, אבל את היד של האישה שלי אני מזהה מיד. איך מור הגיעה לפה, לעזה, ולמה אני לא ממשיך לטעון פגזים? חושך. כאב חד מפלח את פלג גופי העליון. ברקע צפצופים של מכשירים וקולות מוכרים מרחפים מסביבי. המילים נגעו בי וברחו ולא הצלחתי לאחוז בהן. אור דהוי חדר מבעד לעיניי המסרבות להיפקח, וחמימות מוכרת התפשטה בכף ידי הימנית. אצבעותיי נסגרו שוב, כמבקשות אחיזה נוספת. שלא תתפוגג, שלא תיעלם לי. לחצתי את ידה של מור, והתרגשות שיא נרשמה בחדר. 'הוא התעורר', כולם קראו.

"'אתה לא מבין מה עשית', לחשה לי מור באוזן. 'כולם פה. כולם הגיעו בשבילך. כל כך הרבה התפללו עליך. כל מי שמכיר אותך, ועוד הרבה שלא, קרעו את השמיים למענך', היא המשיכה ללחוש"

(מתוך הספר "בשם האהבה", הוצאה עצמית)

מלבד עלילת פציעתו האנושה והצלתו הפלאית, החוט ששוזר מקצה לקצה את ספרו הטרי של איתן טסלר הוא – כמה ישראלי וכמה מנותק מהוויית המלחמה – הכנת קפה ושתייתו בטקס כמעט־דתי בכל אתר ואתר. כך במגנן בבית־חנון, כך בגינת בית החולים שיבא, וכך בתיאור מפורט־עד־תמיהה של הפקת כוס אספרסו ממכונת הקפה הביתית בכפר־אלדד. כל מעבר משלב לשלב בעלילה מסומל באמצעות מוסד הקפה, וכמותם גם המכלול כולו.

הספר נפתח בטקס שחרורו של טסלר ממילואים ארבעה חודשים לפני המלחמה - טקס שלא התייצב בו, ולכן לא קיבל לידיו את פק"ל הקפה שהוענק למשתחררים. עמודי הסיום מתארים מסיבת חנוכה שחגג טסלר בבית החולים שיבא עם חבריו לפלוגה, כשאלה יצאו מרצועת עזה והתפנו לחזות בנס המהלך על שתיים. רק שם נמסר לו השי.

ובין קפה לקפה, לאורך 221 עמודי הספר, יש עיסוק רב באישי ובמקומי. הקורא מקבל תמונת מציאות של לוחם מן השורה, אחד ממאות אלפים שיצאו מבתיהם ב־7 באוקטובר – במקרה שלו, אפילו בלי שנקרא להתייצב. טסלר מפרט את רכיבי תפקידו כטען בטנק, משחזר את תקופת ההמתנה הממושכת מדי לפני תחילת התמרון ברצועה, ומתאר במדויק את מהלכי הקרב הראשונים בבית־חנון, עם תחילת הכניסה הקרקעית של צה"ל. רק בנקודה אחת, כמדומה, הוא חורג מהמבט האישי ומרשה לעצמו לעסוק בכשלי המערכת וההנהגה ובאופן ניהול המלחמה. זה קורה אחרי תיאור של תדריך שניתן מפי קצין המודיעין החטיבתי בצאלים. "הנאום הסתיים, והעזתי לשאול אם יש תוכנית כניסה שונה מזו ששימשה בכל המבצעים הקודמים בעזה. 'לא, אין תוכנית שונה', הוא ענה, 'אם זה עבד עד היום, למה לשנות?'. 'לְמָה אנחנו אמורים לצַפּות ברגע שנחצה את הגבול לתוך עזה?', ביקשתי להבין בעקבות אירועי 7 באוקטובר וההפתעה שבפניה עמד צה"ל. 'אין מה לדאוג', הוא הרגיע, 'אין לחמאס יכולת אמיתית לאיים על טנקים'. זה נשמע לי מוזר. מאז 7 באוקטובר ועד עתה היה חמאס צעד אחד לפני צה"ל הגדול, ואיש במערך המודיעין לא חשב שהם מתכננים לנו הפתעה, בשונה מהמבצעים הקודמים. שתקתי. מה עוד יכולתי לעשות?"

כשאני שואל את טסלר על כך, הוא מסרב להרחיב בביקורת מעבר לדברים שנכתבו. נחוש להמשיך לעסוק בגבורת היחיד אל מול התופת, ולא בחולשה הלאומית. "כשאני לובש מדים, אני מתנתק מהכול ומתמקד בביצוע המשימה שלי בצורה הטובה ביותר. ברמת השטח אנחנו מכריעים את חמאס, וגם אם כאזרח אני חושב שצריך לעשות דברים אחרת, כלוחם אני עסוק בלטעון את הפגז כמה שיותר מהר, לדאוג שהמקלעים יעבדו כמו שצריך, ולחסל את האויב".

אולי ההנהגה לא צריכה בכלל להכניס חיילים לנקודה שבה יראו את האויב דרך כוונת המקלע? אולי צה"ל היה צריך לכתוש את האויב מהאוויר ובאש ארטילריה, ולא לאפשר מצב של ירי אר־פי־ג'י בכינון ישיר על כוחותינו?

"אני לא רוצה לעסוק בזה. רק אומר שבסופו של דבר, קרענו להם את הצורה".

במחיר עצום. מאות הרוגים ואינספור פצועים, שאתה אחד מהם.

"נכון, זו מלחמה. כחובב היסטוריה אני יודע שבכל מלחמה, גם אם תרחיק לאחור אל מלחמות העולם, תמצא תמיד אנדרלמוסיה וחוסר התאמה בין דרג הפיקוד לשטח".

והוא מעדיף לדבר על האנשים שבשטח. "מי הם החבר'ה שהצילו אותי? מורה מירוחם, עורך דין מתל־אביב ומתווך מבית־שמש. אנשים מן המניין, שעשו דבר גדול. החבר'ה האלה כמעט התאבדו כדי להציל אותי. הם ראו גופה, וממש מסרו את נפשם למענה. הסיפור שלי הוא משל למדינת ישראל בכלל. בשמחת תורה המדינה הייתה גופה. טוטאל לוס. ממש התאבדנו בשביל הגופה הזו, הסתערנו קדימה כדי להחיות אותה – והצלחנו".

"אם תמות, תגיד לי"

איתן טסלר, 41, מתגורר בכפר־אלדד במזרח גוש עציון, ועוסק בניהול מרכז טיפולי שהקים. הוא נשוי למור, מטפלת רגשית שעובדת בין השאר במרכז שלו, ואב לחמישה. אנחנו מכירים אישית, אגב, מהימים שמשפחת טסלר התגוררה בשכנותנו בעיר דוד.

אחרי כיתה י"ב למד איתן במשך כמעט שנתיים במכינה הקדם־צבאית בעצמונה בגוש קטיף. בזמן ההתנתקות הוא היה חייל בשירות סדיר, אולם לשמחתו לא נדרש להשתתף בפועל בגירוש תושבי הגוש. גם 18 שנים אחר כך, כשהחל המהלך ההפוך – כיבושה המחודש של רצועת השטח שהופקרה לידי חמאס – טסלר לא נקרא להשתתף בו, אבל במקרה הזה בחר להתנדב למשימה.

בתיאור ההמתנה הממושכת שקדמה לפעולה הקרקעית, מספר טסלר בין השאר כיצד הותקנו בטנקים מצלמות שמראות לצוות את המתרחש סביבם ב־360 מעלות. השדרוג הזה נעשה מתוך יוזמה פרטית של חייל בפלוגה שיצר קשר עם חברת מובילאיי, ולמורת רוחו של הפיקוד. המצלמות הצילו את טסלר לאחר פציעתו, כשצוות הטנק היה צריך לתמרן במהירות לאחור תחת אש, ולחלץ אותו למקום מבטחים. משבועות ההמתנה הוא משחזר גם הודעת ואטסאפ שקיבל מגלי, בתו הקטנה בת השבע. "אבא, מתי תיגמר המלחמה?", היא כתבה. "ואם תמות, תגיד לי כמה שיותר מהר, אני חייבת לדעת".

הפציעה הקשה שלו אירעה ביום רביעי בשבוע, 1 בנובמבר 2023. בשעה 12:45 קראו להם בקשר והכריזו על תחילת תנועה. כיבוש בית־חנון החל. "קיבלנו הוראות להשמיד הכול, מלבד ה'איתורים' שהחי"רניקים רוצים להיכנס אליהם", מתאר טסלר בספר את קורותיו ביום ההוא, בתור טען בטנק המ"מ. "הטנק של לישי, 2ב', חסם את הציר הצדדי כדי למנוע הפתעות מצד החמאסניקים, ואנחנו התקדמנו אחרי הדי־9, מחפים על החי"רניקים תוך כדי תנועה. השמיים היו כחולים. הציפורים צייצו ושררה אווירה נינוחה במיוחד. הרחוב היה שומם מאדם והשקט נכח מדי".

במהלך ההתקדמות לתוככי בית־חנון, טסלר שם לב שלפחות חצי מהכדורים בשרשיר של המא"ג כבר נורו. הוא הודיע בקשר הפנים שהוא הולך להוסיף כדורים, וניגש אל המקלע. טסלר כבר היה מתורגל בפעולה הזאת, אך גילה שביצועה בזמן שהטנק בתנועה הופך למאתגר יותר. "התלבטתי אם להוסיף כדורים באותו הרגע או לחכות לסיום ההתקדמות. בסופו של דבר, החשש שנמצא את עצמנו בעיצומה של לחימה ללא כדורים במא"ג — הכריע. עשיתי צעד קדימה, התיישבתי על תיבת האחסון של הפגזים שלפניי ושלפתי את כלי הטען. היישר לעבודה. הכול פעל כמו שצריך. ידענו את תפקידינו והכרנו היטב את הפעולות שעלינו לעשות".

אבל למשפט הבא שנשמע בקשר הם לא היו מוכנים. "אני מזהה ארבע דמויות על הגג משמאלי", אמר קול מהדי־9. "לא אמורות להיות דמויות על הגג", כותב טסלר בספר. "הדי־9 נסע לאחור, ואנו, הטנק הקדמי ביותר בגזרה, התקדמנו כדי לאתר את הדמויות ולהשמידן. עזבתי את כלי הטען כדי לעזור לצוות לחפש את הדמויות בעזרת המסך שהיה מודבק על הדופן לידי. לפתע, פיצוץ אדיר. ניצוצות. כדור אש בגודל פינג־פונג חלף על פניי. הטנק התמלא דממה סמיכה של הֶדף נוראי, ועשן מחניק עטף את הכול. חטפנו טיל אר־פי־ג'י ממחבל שהסתתר מימין לנו. הטיל חדר את הטנק. הוא חדר גם אותי. זה קרה במהירות ולא הבנתי שנפצעתי.

"'מה קרה? מה קרה?', צעק יגאל (מפקד המחלקה ומפקד הטנק – א"ס) בקשר פנים. 'לא יודע, לא יודע. קשה לי לנשום', עניתי לו. שמעתי אותו כמו מתוך בריכה, מעומעם ומרוחק. כשצנחתי על רצפת הטנק ראיתי את יגאל בתא המפקד מעליי. המחשבה היחידה שעברה בראשי באותו הרגע הייתה — למה, למען השם, הוא מביט בי בבעתה?"

את מה שאירע לאחר מכן טסלר אינו זוכר. הוא איבד את ההכרה, ורק כעבור זמן שמע את סיפור חילוצו מהתופת. כוחות הרפואה שחשו אל הטנק שלו לא הצליחו לפתוח את "המסדרון האחורי" של הכלי המשוריין ולהוציא משם את הפצוע. יגאל לא היסס לרגע: הוא פתח את המדף הנעול שלו, קפץ מהטנק ופתח בעצמו את המסדרון מבחוץ. הנהג והתותחן של הטנק שמעו בינתיים את נקישות הקליעים הפוגעים בכלי, וחששו שמפקדם לא יצליח לחמוק מהירי המדויק. "אך יגאל הצליח", מספר טסלר. "רק לאחר שווידא שמטפלים בי כמו שצריך, הוא חזר לתוך הטנק והמתין. והתפלל".

אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בטסלר בשטח סיפרו שרגע לפני התמרון הקרקעי הם תרגלו מקרה שהוגדר "פגיעת חזה רב־מערכתית, ללא הכרה וללא נשימה, עם דופק חלש". זה למעשה היה התרגיל האחרון שלהם לפני הכניסה לעזה. כשטסלר חולץ מהטנק, פרמדיק ששמו שלום רכן מעליו וניסה להבין "מה לעשות עם הגופה שהביאו לו", כהגדרתם. "שאלנו 'מה יש לו?', ושלום ענה: 'פגיעת חזה רב־מערכתית, ללא הכרה וללא נשימה. דופק חלש'".

חול הדיונות של בית־חנון קפץ וניתז סביבם מפגיעת קליעים. "שלום רק ניסה להבין מה לעשות איתי", מספר טסלר. "נראיתי בעיניו כמי שהחיים כבר עזבו אותו. 'אם לא היית מגיע ראשון', הוא הסביר, 'כנראה היינו משאירים את הטיפול בך לסוף. היית במצב קשה כל כך, ומבחינה רפואית לא היה לך סיכוי. אבל כששלפנו אותך מהטנק והסתכלנו עליך, הסכמנו בינינו שלא משנה מה, על הפצוע הזה אנחנו מתאבדים'".

ניתוח חירום במנחת

הפינוי של טסלר מחוסר ההכרה משדה הקרב היה מבצע מסוכן וקשה בפני עצמו. מחבלים ירו לעברם מבניין סמוך, ואחד הכדורים עבר בין ראש הפצוע לראשו של הפרמדיק שטיפל בו. "חטפתי הלם, אבל הבנתי שלא משנה מה יקרה, אני חייב להמשיך לטפל בך", סיפר לו שלום. "הסתכלתי עליך שוב ולא הבנתי מה אני אמור לעשות עכשיו. לא מצאתי דימום מסיבי, ובתנאי השטח שבהם היינו, לא הבנתי איפה הפגיעה. בתושייה של רגע, תוך כדי הפיצוצים והירי מכל הכיוונים, הוצאתי את האטמים מהאוזניים, שמתי סטטוסקופ על החזה שלך והאזנתי לכניסת האוויר. הריאה הימנית תפקדה, השמאלית ממש לא. הסתכלתי על וסקו, הפרמדיק השני, והחלטנו להחדיר לך מחט לחזה כדי לנקז את הדם ולשחרר לחץ מהריאה".

"נידל" — החדרת מחט לחזה — הוא הליך שדורש מיומנות ודיוק מרבי. למרות המודעות לזמן האוזל במהירות, שלום היסס. הוא רצה להיות בטוח ששמע את הריאות היטב, ושרעם הפיצוצים מסביב לא שיבש את יכולת הקשב שלו. לבסוף החליט לקחת את הסיכון, והחדיר את המחט. כמות גדולה של דם ניתזה החוצה, והלחץ בחזהו של הפצוע פחת. ההליך הצליח אומנם, אך אנשי הצוות הרפואי הבינו שסיכויי ההישרדות של טסלר עדיין נמוכים, ושעליו להגיע במהירות לבית החולים. הם ניסו להכניס בחזרה לטנק את האלונקה ששכב עליה, אבל המסדרון האחורי התגלה שוב כמכשול בלתי עביר.

"הטיפול הראשוני בשטח לקח זמן, וחיכינו כדי לקחת אותך בחזרה לארץ להמשך הטיפול", סיפר יגאל כשהגיע לבקר את הטען הפצוע. "הפרמדיקים ניסו להכניס אותך למסדרון האחורי עם האלונקה, אבל היא הייתה רחבה מדי ולא נכנסה. אז הם קראו לכמה חיילים, הרימו אותך על אלונקה והתחילו לרוץ. התפללנו שתגיע כמה שיותר מהר לכוחות הפינוי".

זאת הייתה משימה כמעט־התאבדותית: מסע אלונקות רגלי תחת ירי בלתי פוסק. למרות זאת, יותר מארבעים לוחמים התנדבו לחלץ את הפצוע, ומתוכם נבחרו שמונה. ארבעה הניחו את מוטות האלונקה על כתפיהם, ארבעה חיפו עליהם תוך כדי תנועה. נאמר להם לרוץ עד שיגיעו להאמר, משחזר טסלר בספרו, "והם, שלא ידעו איפה ההאמר ומה המרחק עד אליו, הרימו את האלונקה ורצו תחת אש על החול העזתי בדרך לא סלולה. מבחינתם, אם צריך, הם גם היו רצים עד הגדר". מתחת לאלונקה רץ שלום, מחזיק את בלון ההנשמה ומפמפם בקצב הנכון. "לא לאט מדי, כדי שלא יחסר לך חמצן, ולא מהר מדי, כדי לא להקריס את הריאה מרוב לחץ", כך הסביר. בידו השנייה החזיק את הצינורות שהוחדרו לגופו של הפצוע, מוודא שלא ישתחררו. מפאת גובהו של טסלר - כמעט מטר ותשעים - ראשו התנודד מחוץ לאלונקה. אחד הלוחמים הבחין בכך, והלך מאחוריו כשהוא תומך בראשו.

בכך לא תמו התלאות: אחרי מאתיים מטרים של מסע אלונקות, חלפו החיילים ליד טנק נוסף שהגיע לסייע בלחימה, בדיוק ברגע שירה פגז. הדף עז טלטל אותם והם נאלצו להניח את האלונקה. שלום, עדיין ללא אטמים, הועף כמה מטרים באוויר. בתוך כמה דקות הכוח התארגן מחדש, והמשיך בדרכו אל ההאמר.

בתום הליכה של יותר מ־400 מטרים בחולות תחת מטחי ירי, הצליחו החיילים להגיע אל כלי הרכב. יחד עם טסלר פונה גם אחד מנושאי האלונקה, ששבר את רגלו במהלך החילוץ. ההאמר לקח אותם למנחת המסוקים בקיבוץ ארז, וכבר בזמן הנסיעה הוחדרה פלזמה למערכת הדם של טסלר כדי להחזיק אותו בחיים. רופא יחידה 669, שהמתין לו במנחת, ערך לו ניתוח שטח המכונה "נקז חזה". הוא גם עירה לגופו של טסלר דם טרי, בהליך חדשני שכמעט לא נוסה עד אז בצה"ל וברפואת החירום בכלל. בשל הקושי לשמור מנות דם "מלאות" ללא תנאי קירור מתאימים, החובשים והרופאים בשטח משתמשים בדרך כלל ברכיבי דם, אך הפעם הוחדרה לגופו של הפצוע מנת הדם כפי שהיא, דבר שמגדיל את סיכויי השרידות. מסוק יסעור לקח את טסלר לסורוקה, ולאחר חמישים דקות של טיפול אינטנסיבי מצבו התייצב והוא יצא מכלל סכנה.

כשהתעורר לבסוף, הרופא שטיפל בו נכנס לחדר וביקש מכולם לצאת. רק מור נשארה שם בזמן שהרופא הסביר לפצוע אילו מערכות בגופו נפגעו. לאחר שסיים, לחש טסלר לאשתו במאמץ רב: "תגידי לי את האמת, עד כמה המצב שלי גרוע?". "יש לך שתי ידיים ושתי רגליים", היא השיבה. "כל האיברים במקום והראש לא נפגע פיזית. הריאה שלך נפגעה, אבל הרופאים אומרים שתצא מזה".

"אמא שלי חזרה לחדר", הוא משחזר בספר. "בתקופת ההכנה לקראת הכניסה לעזה ישַׁנו על הטנקים בתנאי שטח ונראינו כמו גוש אבק מהלך. מאז לא הפסיקה לשאול אותי בכל הזדמנות אם מאפשרים לנו להתקלח. 'מור, אני מקווה שהספיקו לקלח אותי פה בבית החולים', דאגתי, 'רק שאמא שלי לא תראה אותי ככה מאובק'. הן הסתכלו זו על זו, התחבקו וצחקו. 'זה איתן שאנחנו מכירות', אמא שלי אמרה. זה היה הרגע שבו הן הבינו שאהיה בסדר".

החי"רניקים כבר אמרו "שמע ישראל"

טסלר היה מראשוני הנפגעים בתמרון הקרקעי. במחלקת לב־חזה פינו למענו חדר שלם. הוא מספר על גורמים רבים מספור שהרעיפו עליו תשורות: "כבר ביום השני לאשפוז החדר התפקע מציוד. השליח של חנות זרי הפרחים הכיר את הדרך לחדר שלי בעיניים עצומות". מִפקדת הפלוגה דאגה לארוחות לאורחיו ולמשפחתו, לפלטת שבת ולכל הדרוש, בדיוק כשם שדאגה לחיילים הלוחמים ברצועה.

ביום שישי בשתיים בצהריים, יומיים אחרי שנפצע, הועבר טסלר לחדר הניתוח לצורך הוצאת רסיסים מגופו. הרופאים הצליחו לשלוף רסיס מהריאה ואחד נוסף מהכתף; "אל הרסיסים האחרים הם לא הצליחו להגיע, והחליטו שעדיף להשאיר אותם בתוך הגוף שלי", הוא מספר.

בדיעבד התברר לו גודל הנס. אילו שהה בעמדת הטען, מקומו הרגיל, גופו היה סופג פגיעה קשה הרבה יותר. ההחלטה שלו להזין את המקלע בשרשיר חדש הצילה את חייו. עוד נודע לו כי טיל הנ"ט הזה עמד לפגוע בכוח הרגלי הסמוך לטנק: "לפני שהכול התחיל, נכנסנו לאחד הבתים לתפוס עמדות", סיפר לו לוחם חי"ר שהגיע לבקרו. "כשהסתכלנו מהחלון, ראינו טיל אר־פי־ג'י עף לכיווננו. היינו שם עשרה לוחמים, ולא היה לנו ספק שבתוך רגע הטיל יתפוצץ ממש עלינו. התחלנו להגיד 'שמע ישראל' ולהיפרד מהחיים. בשנייה וחצי הזאת, שהפכה לחיים שלמים, הטנק שלכם פנה שמאלה וספג את הטיל בעצמו. הצלתם אותנו". אחד מחברי צוות הטנק הביא איתו בביקורו בבית החולים דגל ישראל מחורר ומפויח: את הדגל הזה תלה טסלר על הטנק בתקופת ההמתנה, ועם הכניסה לעזה הורה המט"ק לקפל אותו ולהעביר אותו לסל הצריח.

מפגיעת הטיל ניזוקו מערכות הירי של הטנק, והצוות חזר איתו לשטח ישראל לצורך תיקונים. אחרי מנוחה של 24 שעות הם שוב יצאו לרצועה, הפעם בטנק אחר. "בכל הזמן הזה לא ידענו מה איתך, ובעיקר השתגענו מדאגה", סיפר לו יגאל. "מבחינתם, פוניתי מהטנק כגופה", כותב טסלר.

לצוות נאמר כי חברם הפצוע יצא מכלל סכנה, אך המט"ק לא האמין לעדכונים, והיה בטוח שהפיקוד מנסה להרגיע אותו כדי שיוכל להמשיך בלחימה. באחת ההפוגות הוא התקשר למור והתחנן: "בבקשה, תגידי לי את האמת! הוא חי?". מור השיבה בפשטות "כן", אך יגאל עדיין לא השתכנע, וחשב שגם היא התבקשה לתת לו תשובות מרגיעות. מור הסבירה שהיא נמצאת באותם רגעים ליד בעלה בסורוקה, ושהוא ישן. רק אז יגאל האמין שטסלר אכן חי, אך בכך לא היה די: הוא זכר שמיד לאחר הפיצוץ ראה את הטען שלו מוטל על רצפת הטנק, ולכן חשש שצידוד הצריח פגע בו והחמיר את פציעתו הראשונית. הוא ביקש שוב ממור שתגיד לו רק את האמת, ושאל מכמה שברים בעלה סובל. "אין לו שברים", השיבה מור, "הוא נפצע בעיקר בריאה וספג הרבה רסיסים, אבל אני מאמינה שהוא יצא מזה".

טסלר יצא מזה. הוא חזר לעבוד במרכז הטיפולי שלו, אבל בנוסף, וללא ספק כחלק מתהליך הריפוי, העלה הסכת חדש - "איזהו גיבור". מדי שבוע הוא מראיין שם לוחמים שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, ושומע את סיפור גבורתם ושיקומם. 39 פרקים עלו עד כה ליוטיוב ולספוטיפיי. "מה שמניע אותי, הן בהסכת והן בהוצאת הספר, הוא הרצון להביא לכל אדם בארץ את הסיפורים המטורפים של הלחימה – בשדה הקרב וגם בחדרי הטיפול ובמסדרונות בתי החולים", הוא אומר. "כתושבת הגולן אמא שלי עברה את מלחמת יום כיפור, אבל סיפורו של הדור שלה לא סופר. אמרתי לה שבניגוד אליהם, אנחנו לא נשתוק במשך ארבעים שנה ונפתח פוסט־טראומה: אנחנו נספר שהיינו גיבורים ונלחמנו. במלחמת יום כיפור זה נתפס משום מה כבושה, לדבר על פציעה. לפצועי המלחמה הזאת כבר הרבה יותר נוח לדבר".

מה המסר העיקרי שהיית רוצה שהקוראים יקבלו מהספר שלך?

"קוראים שלא מכירים אותי אישית מספרים לי שהספר הזה רומם את רוחם והעניק משמעות בעיניהם למה שעברנו כעם. כולנו יודעים שצריך להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים, אבל בלחימה בעזה התגלו בנו כוחות חזקים כל כך, והם לא נעלמו ולא נשכחו.

"אולי קצת נרדמנו בשנים האחרונות על המשמר ושכחנו מי אנחנו, ולכן אני מנסה להראות בספר ובהסכתים שאנחנו חזקים ומשתקמים. הסתערנו קדימה והצלחנו, ועכשיו נדרש תהליך שיקום, עד שנחזור לחיים הטובים והחזקים שהיו לנו לפני האסון. אולי אפילו לחיים טובים יותר משהיו לנו אז".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il