"אמרו לי שעם כזאת פציעה אני יכול לקבל קצבה ולא לעבוד, אבל רציתי לחזור"

הזיכרון האחרון של ד"ר אייל היימן מחייו הקודמים כולל משחק קלפים בבסיס הטייסת, הזנקה פתאומית ועלייה למסוק בתוך שלוש דקות, עם כל הציוד עליו. זה קרה ב־11 בספטמבר 24', מעט אחרי חצות. כשברקע רעש המסוק, הספיק רס"ן במיל' היימן לתדרך את הצוות בתנועות ידיים ובמבטי עיניים, מבהיר לכל אחד מה עליו לעשות ברגע שינחתו ברפיח ויגיעו אל החייל הפצוע. אלא שמסוק הבלאק־הוק ("ינשוף") לא נחת: עקב תנאי ראות קשים ושטח בעייתי, הוא התרסק אל ציר פילדלפי. שני לוחמי יחידה 669 שהיו עליו, רס"ם (מיל') דניאל אלוש ורס"ם (מיל') תום איש־שלום, נהרגו במקום, ואנשי הצוות האחרים ספגו פציעות בדרגות שונות. ד"ר היימן נפצע באורח קשה, והפך באחת ממטפל למטופל. כעת, כשמונה חודשים אחרי ההתרסקות, הוא חוזר לאט ובזהירות לעבודתו כרופא בכיר במחלקת רפואה דחופה (מיון) ילדים בבית החולים שערי צדק.

"חיכיתי לזה מאוד", הוא אומר. "זו עבודה שאני אוהב, מקום שאני אוהב, אנשים שאני אוהב. זה חלק מהחיים שלי. אני עדיין בשיקום, ולכן אני מגיע בינתיים לשתי משמרות בשבוע. לא קל לעמוד על הרגליים ולעבוד תשע שעות במקום דינמי כל כך, אבל אני מתרגל לזה ומודה על הזכות להיות בבית החולים, והפעם שוב כמטפל".

בימים הראשונים שאחרי הפציעה הוא היה מטושטש ומורדם, וסבל קשות מהכאבים. באחד מרגעי ההכרה ביקש לדעת מה עלה בגורל חבריו לצוות. השוהים לצידו התחמקו בתחילה מלתת תשובות, "וכך הבנתי שקרה משהו לא טוב". לבסוף נאמר לו ששני לוחמים נהרגו בהתרסקות, וכי כל אנשי הצוות האחרים נפצעו, בהם הטייסת שנפצעה באורח קשה.

מתי נעשית מודע לחומרת הפציעה שלך?

"לקח זמן עד שהרופאים הבינו מה יש לי. הפנים שלי היו נפוחים, וחשבו שזה מעיד על פציעת ראש. גם הידיים שלי כאבו מאוד, אי אפשר היה לגעת בהן ולבדוק אותן. בהתחלה עשו לי רק סי־טי, וראו הרבה שברים בעצמות ובחוליות. רק בבדיקת אם־אר־איי שנערכה למחרת, הבינו שיש פגיעה בעמוד השדרה והיא זו שמשפיעה על הידיים.

"הרופאים חששו שאהפוך למשותק. בדקו לי כל הזמן את הידיים ואת הרגליים; הרגליים היו בסדר. הידיים לא. התברר שאני סובל מ־Central Cord syndrome, פגיעה במרכז חוט השדרה בעקבות המכה. כשגילו את זה נשמו לרווחה, כי זו לא פציעה שגורמת לשיתוק, ואפשר לחזור ממנה לתפקוד. עם זאת, לא ידעו כמה זמן יידרש כדי שאחלים. ספגתי גם פגיעה באבי העורקים, שזה נס בפני עצמו – אם הוא היה נקרע, הייתי מת".

חששת שלא תוכל לחזור למקצוע?

"מהיום הראשון, אחד הדברים המרכזיים שהחזיקו אותי היה הרצון לחזור להיות רופא ילדים. אם הייתי מנתח למשל, לא יכולתי לעבוד, לפחות לא בשלב הזה, בגלל המוטוריקה העדינה. אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד, אבל אני יודע שרופא ילדים אני יכול להיות".

לא מתרגלים לטרגדיות

הוא בן 47, נשוי להדס ואב לחמישה. אנחנו נפגשים בביתו ביישוב ראש־צורים, שם מתגוררת המשפחה ב־11 השנים האחרונות. במקור הוא מהמרכז, ולגוש עציון הגיע בעקבות הדס, שגדלה באפרת, ובגלל הקרבה לבית החולים שערי צדק.

הרפואה לא הייתה חלום ילדות שלו. רק אחרי הצבא, כשחשב ברצינות מה ילמד, החליט שאם ישיג ציון טוב בפסיכומטרי יפנה לכיוון הזה. הציון שלו אכן היה גבוה, אבל לא מספיק כדי להתקבל ללימודי רפואה בארץ. היימן החליט לא לוותר: הוא למד מדעי הרפואה באוניברסיטה העברית, והמשיך ללימודי רפואה בדברצן, הונגריה. "לא רציתי לעזוב את הארץ, זה לא היה על הפרק בהתחלה, אבל בסוף השתכנעתי ובמשך חמש שנים למדתי בהונגריה. היינו שם קבוצה חזקה מאוד של ישראלים, שהיום ממלאים תפקידים בכירים בכל רחבי הארץ".

את הדס הוא הכיר כשהתנדב במרכז החירום שוסטרמן לילדים ולמשפחותיהם – אחת מהתנדבויות רבות שלו. בתום לימודיו חזר לארץ, עבר בהצלחה את מבחני הרישוי והחל לעבוד בשערי צדק כמתמחה במחלקת רפואה דחופה ילדים. "התנדבתי בעבר עם ילדים חולי סרטן ב'זיכרון מנחם' ועם ילדים בעלי מוגבלויות בעמותות שונות, והיה ברור לי שאתמחה ברפואת ילדים. חשבתי שאלך לכיוון של אונקולוגיה לילדים, אבל כשהייתי במיון במסגרת הלימודים הבנתי שאני רוצה משהו דינמי, והחלטתי ללכת לרפואה דחופה". בהמשך השלים תת־התמחות בתחום, והיום הוא כאמור רופא בכיר במחלקה.

סדר היום שלו אינטנסיבי. הוא מתחיל בסיור במיון כדי לראות במי צריך לטפל באופן דחוף ואת מי ניתן לשחרר, ואז עובר לטפל בילדים שמגיעים. "כשאתה מתחיל את המשמרת, אתה לא יודע איך תצא ממנה. אולי זה יהיה אחרי החייאה מורכבת, פטירה של ילד או טראומה קשה אחרת. כל יום הוא שונה. יכולות להיות שעות של אקסטרים ללא הפסקה, ויכולה להיות משמרת רגועה עם מקרים פשוטים יחסית".

הילדים שאתה פוגש במיון באים והולכים, והצוות לא נקשר אליהם. קל יותר לעבוד כך, או דווקא קשה יותר?

"זה דבר שחסר לי, אבל אנחנו מחוברים מאוד למחלקת הילדים בבית החולים, ומבקרים את הילדים שטיפלנו בהם כשהגיעו. ויש ילדים שמשתחררים הביתה, אבל יוצא למשפחה להגיע שוב בנסיבות אחרות, הם זוכרים אותנו וזה מרגש.

"אתה פוגש במקום הזה את כל סוגי הילדים, כל סוגי ההורים וכל סוגי המחלות והפציעות. עם הזמן אתה לומד איך לנהל את המשמרת, ואתה יודע מי צריך יחס רפואי מסוים, מי צריך שידברו איתו. חשוב להתייחס קודם כול לילד החולה ורק אחר כך להורים, צריך גם לראות אם יש מישהו בסביבה שסתם מפריע או מישהו שדווקא מסייע בטיפול, וכל הזמן לנהל את זה. המשימה שלנו היא לברור את העיקר מהטפל, וזו מיומנות נרכשת".

וכל זה קורה בעיר מסובכת ומסוכסכת במיוחד.

"נכון, אנחנו מחלקה גדולה, מיון הילדים אצלנו קולט יותר ילדים מכל מחלקה מקבילה בארץ, והאוכלוסייה היא הטרוגנית מאוד. מגיעים אלינו חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, וצריך לדעת לדבר עם כל אחד בגובה העיניים ובשפה שלו".

כולם היו ילדיו, אבל כשאני שואלת אם יש אירוע טראומטי שזכור לו במיוחד, היימן מספר על ילדי משפחת גרוס. ב־21 בינואר 2014 הגיעו ההורים עם ארבעת ילדיהם למרפאה, וסיפרו כי הילדים לא מפסיקים להקיא. "קלקול קיבה או וירוס", אבחן הרופא, אך מצב הילדים החמיר ולמחרת הובאו הילדים למיון בשערי צדק. אז התברר כי בבית המשפחה התבצעה הדברת מזיקים, וכל הארבעה נפגעו מהחומר הרעיל. הרופאים הצליחו להציל את חייהם של שני הגדולים, אך נאלצו לקבוע את מותן של יעל ואביגיל הקטנות. "הייתי אז בסוף ההתמחות שלי וליוויתי את המשפחה מהבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה", מספר היימן. "היו מאז עוד הרבה מקרים קשים, אבל זה אירוע שלא אשכח".

מתרגלים להתמודדות עם מקרים טרגיים במחלקה?

"אי אפשר, זה קשה מאוד. אחרי כל פטירה של ילד אנחנו מדברים, דואגים למתמחים שפחות נתקלו עד היום בדברים כאלה, אבל גם אנחנו, הוותיקים יותר, לא מתרגלים. הכי קשה כשאלה ילדים בגיל של הילדים שלך".

על סבלנות ורגישות

היימן, רב־סרן במיל', עשה את שירותו הסדיר כלוחם ומפקד צוות באגוז. במילואים שירת בחטיבת יפתח, וכשסיים את התמחותו ברפואה כאזרח, הפך למפקד פלוגת הרפואה של החטיבה. לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל הוא התאמן במשך חודש וחצי עם הפלוגה, ואז שהה בעזה חודשיים וחצי, תקופה שבמהלכה השתתף בכמה אירועים של פינוי פצועים. אחר כך החליט להצטרף ליחידה הטקטית לחילוץ מיוחד, הידועה יותר כ־669. הוא עבר שם קורס הכשרה אינטנסיבי והחל בתהליך חניכה. "הצוות מורכב מאנשי חיל האוויר ואנשי רפואה, וכולם עובדים יחד בצורה מצוינת. אתה יושב בבסיס במוכנות מלאה להקפצה בתוך דקות עם כל הציוד, כולל ציוד רפואי, כבלים לחילוץ, אפילו אביזרים לצלילה".

ומה עושים עד שמגיעה קריאה?

"עוברים על תדריכים ותחקירים, עובדים בשיתוף פעולה עם הטייסים והמכונאים כדי להיות בכשירות הטובה ביותר, ובכל יום בודקים את הציוד, עושים תרגולים ולומדים".

בשבוע השני של החניכה הגיעה הפקודה לצאת לרפיח כדי לחלץ לוחם גבעתי שנפצע בחזהו מירי. הכוח שנשלח לאירוע כלל ארבעה אנשי חיל האוויר - טייסת המסוק, לידה טייס נוסף ושני מכונאים מוטסים. בצוות הרפואי היו חמישה – ד"ר היימן, הרופא שחנך אותו ושלושה חובשים בעלי מומחיות בחילוצים מורכבים. "זו חוליה שצמודה לרופאים", אומר היימן על שלושת האחרונים. "לדעתי הם החובשים הכי טובים בצה"ל, והם מעולים בכל הנושא של חילוץ והכנסת הפצועים למסוק. יכולות להיות כל מיני אופציות בשטח, מחילוץ והמראה בתוך שניות, ועד מצב שבו הרופא יורד לטפל בפצוע בשטח. הכול לפי המקום והפציעה".

לוחמי גבעתי שהיו בשטח עם הפצוע, ראו פתאום מסוק מתרסק מולם. "הם השאירו את הפצוע עם חובש, רצו אלינו ושלפו אותנו במהירות מהמסוק. למרבה המזל שום דבר לא התלקח. פונינו משם בארבעה מסוקים, ואיתנו גם הפצוע מגבעתי. הוא שכב לידי במחלקת טיפול נמרץ".

בסורוקה הוכרז אירוע רב נפגעים. סגן מנהל בית החולים, ד"ר צחי סלוצקי, הגיע לשם במהירות, בלי לדעת שאחד הפצועים הוא אייל היימן – חברו מימי לימודי הרפואה. כעבור זמן קצר ראה את שמו ברשימת המטופלים, וחש אל מיטתו. בתחילה התקשה לזהות את היימן, שפניו היו נפוחות. משהבין שזה אכן חברו, התקשר מיד אל הדס. "השעה הייתה סביב אחת בלילה", מספר ד"ר היימן. "רק אחרי כמה ניסיונות היא ענתה לו. צחי אמר לה שנפצעתי אבל אני שלם, ואז הוא דחף לי את הטלפון לפה כדי שאגיד שהכול בסדר. נתנו לי המון משככי כאבים, הייתי מטושטש ומורדם".

כשמצבו התייצב מעט, הוא ביקש לעבור לביתו השני, שערי צדק. "לכבוד המעבר הגיעו המנהלים שלי ממיון ילדים. היה לנו ליווי מוזיקלי מהרב שמואל מורנו, אחיו של עמנואל מורנו. הוא מנגן בסורוקה בימי שישי". בשערי צדק שהה היימן כשבועיים, ומשם הועבר לשיקום בהדסה הר הצופים.

איך חווית את המעבר ממטפל למטופל?

"זו שאלה שכולם שואלים, כמובן. אני חושב שזה שיעור גדול בשבילי בתור רופא. לא אגיד שכל אחד צריך לעבור את זה, אבל זה היה שיעור גדול גם באיך להיות חולה. נכון שכמטופל בבית החולים שאתה עובד בו, אתה לא בדיוק חולה רגיל. כולם מכירים אותך, ובטלפון אחד אתה מזעיק רופא אליך לחדר. אבל אתה לומד מה זה לשכב במיטה, או לנסוע בכיסא גלגלים, ואתה מבויש מאוד. אתה מבין כמה חשוב היחס, הדיבור, ההבנה, להכיל את החולה. אני רוצה לקוות שהייתי רופא טוב לפני הפציעה, אבל למדתי ממנה".

השיעור השני שקיבל הוא על סבלנות ועל חשיבותה בשיקום. "למדתי את זה על בשרי. אני עובד במיון, מקום דינמי ומהיר, ואילו השיקום נמצא בדיוק בקצה השני של הסקאלה". כשיצא מהאשפוז בשערי צדק הוא אמר לקולגות "יומיים־שלושה ואני ממשיך הלאה", אך בפועל נדרש לשהות עוד חודשיים וחצי באשפוז לצורך השיקום, וממשיך גם עכשיו להגיע לשיקום יום. "אתה עובד שם קשה בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, מהבוקר ועד שעה מאוחרת. הבנתי שצריך סבלנות כדי לשנות את התמונה".

אחד האנשים שליוו אותו לאורך כל תקופת השיקום היה ד"ר מתי ארליכמן, רופא ילדים בכיר בשערי צדק. במשך שנים היה ארליכמן המנהל המיתולוגי של המיון, וגם הבוס של היימן. "את אייל אני מכיר מתקופת הלימודים שלו", הוא מספר. "כבר אז הוא היה מגיע בחופשות לשערי צדק, וכבר אז הוא מצא חן בעיניי. בחור לא גדול בגובה, אבל משכמו ומעלה. בהמשך התחלנו לעבוד יחד. מה שמייחד אותו זו עבודת הצוות המעולה. יש לו היגיון בריא, הוא חרוץ ונאמן ומהימן, ויש לו רגש - כל הנתונים להיות רופא מצוין".

על התקרית הקשה נודע לארליכמן בשיחת טלפון שקיבל באמצע הלילה מחתנו טל גן־צבי, חבר של היימן. "הוא עדכן אותי שאייל נפצע, ואמר שהוא לא יודע מה מצבו. התקשרתי מיד לחבר נוסף שעובד איתנו, ד"ר גיורא וייזר, נסעתי אליו הביתה, לקחנו שנינו טלית ותפילין וטסנו לסורוקה. שמחנו לראות שהוא בהכרה, ואני חושב שגם עבורו המפגש איתנו היה זריקת עידוד. ביקרנו אצלו עוד כמה פעמים, ומהר מאוד הוא עבר אלינו לשערי צדק, כך שיכולנו לראות אותו כל הזמן.

"עקבנו גם אחרי השיקום שלו. שיקום זה תהליך שתלוי במצב הרפואי שלך, בצוות שלך, והכי חשוב – בך עצמך. אייל הוא גיבור ממש, הוא גילה תעצומות נפש וכוחות פיזיים בלתי רגילים, ועשה הכול כדי להשתקם".

איך קיבלתם אותו כשחזר לעבודה?

"כשהוא הגיע בפעם הראשונה זה היה מרגש, ולראות אותו עושה כמעט את כל הדברים שעשה קודם, זה מרגש עוד יותר. הנוכחות שלו עוזרת לנו בעבודה, והעבודה עצמה עוזרת לו מאוד בשיקום".

כואב אבל פחות

החלק הראשון של השיקום היה אינטנסיבי במיוחד. היימן התחיל אותו בכיסא גלגלים, עבר להליכון ואחר כך לקביים. "אתה עושה תרגילים מבוקר עד ערב. לוקח זמן עד שמאזנים את הכאבים, ואצלי זה עדיין כואב, אבל פחות. היית גם בעיה של שיווי משקל שעבדנו עליה, והמון עבודה על הסיבולת בידיים. בהתחלה לא יכולתי להרים כלום. בהמשך הגיע הריפוי בעיסוק שמטרתו להחזיר את המוטוריקה העדינה. גם עכשיו אני לא יכול לעשות את כל הפרוצדורות במאה אחוז".

המשפחה והחברים היו עבורו מקור כוח, "ובראש ובראשונה הדס, אשתי האלופה. היא ניצחה על הכול, מאז האשפוז בסורוקה ועד היום. גם על תהליך הריפוי והשיקום, גם על הילדים שבבית - בנושא הזה ההורים שלה עזרו מאוד - והיא גם ענתה לחברים ולמשפחה שרצו לעזור, וערכה תעדוף משימות. היא נתנה לי המון כוח לאורך כל התקופה, ואחרי חודשיים היא גם חזרה לעבודתה כמורה".

היא חששה כשעברת ליחידה מובחרת כמו 669?

"לא, אף אחד לא חושב שזה מסוכן. היא גיבתה אותי כשיצאתי לקורס ההכשרה של היחידה ולשירות במסגרתה. הפציעה נפלה עלינו בבום. כשהגעתי לעמותה שמלווה פצועי צה"ל, הם אמרו לי: וואלה, אין לנו אף פצוע מ־669".

החברים, הוא מספר, לא עזבו אותו לרגע. "הם היו לצידי כל הזמן, ביום ובלילה. תמיד היה לידי מישהו, זה העסיק אותי ולא נתן לי לשקוע. אחרי חודשיים אמרתי להם: אני בסדר, אני יכול לישון לבד".

ביוזמת יחידה 669 והטייסת שממנה יצא המסוק, נערך בנר ראשון של חנוכה מפגש של ניצולי האסון ומשפחות ההרוגים. היימן סיפר שם על האירוע. "פגשתי אותם בפעם הראשונה, וזה היה מרגש מאוד. בהמשך ערכנו ביקור בתל־נוף, לשם הובא המסוק המרוסק, והסבירו לנו מה קרה".

מה היה הרגע הכי קשה במסע של שמונת החודשים האחרונים?

"הרגע שבו הבנתי ששניים מהצוות לא שרדו את ההתרסקות. הכרתי אותם רק באותו שבוע, ועדיין זה כואב מאוד. קושי נוסף היה הפחד מהמוגבלות. בהתחלה הייתה לי מוגבלות רצינית, ובמצב כזה אף אחד לא רוצה לתת לך תחזית ולנבא איך תתקדם. רק בזכות התמיכה שקיבלתי לא נכנסתי לדיכאון. חברים שלי, רופאים, אמרו לי שעם פציעה כזו אני יכול לקבל קצבה ממשרד הביטחון ולא לעבוד יותר, אבל לי היה חשוב לחזור לחיים רגילים".

מלבד ההתמודדות הפיזית, מה השתנה בחיים שלך בעקבות התאונה?

"אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר הוא ההבנה שכל דבר יכול להשתנות ברגע. אני יודע שאני נמצא פה בנס. כנראה יש לי עוד דברים לעשות, כי היו לי סיבות למות, ואני בחיים. למדתי גם על החוזק של המשפחה והחברים, מה זו מעטפת תמיכה. אנשי ראש־צורים בפרט, ואנשי הגוש בכלל, חיבקו אותנו ולא הפסיקו להזרים לכאן עוגות ואוכל. קיבלתי תמיכה אינסופית מהרופאים שסביבי.

"חשוב לי להודות על כך שאני מתפקד ויכול לחזור לחיים שלי. בקרוב נעשה גם מסיבת הודיה. הן כרופא והן כפצוע ראיתי פגיעות משנות חיים, שאי אפשר לחזור אחריהן למה שהיה קודם. אני שמח שזה לא המצב שלי, וזה לא מובן מאליו".

תחזור גם ל־669?

"אם הדברים ישתפרו והידיים יתחזקו, אז כן. נחזור לבית, לעבודה וגם לשרת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il