"בשכונה שבה גדלתי ילד לא היה חולם על קריירה מוזיקלית או קולנועית"

הסרטון הנצפה ביותר בחשבון ה־X של קובי בלולו לא מציג קטע מתוך מופע הסטנדאפ שלו, וגם לא את אחת המנות מארוחות השף הפרטיות שהוא עורך. למעשה, בלולו עצמו לא נראה על המסך. בסרטון, שצבר כבר אלפי לייקים, אפשר לראות ולשמוע את אלברט בלולו, אביו של קובי, מטגן חביתה עם זיתים ופלפל חריף. אבל זה אפילו לא מתקרב לתאר את ההתרחשות האמיתית.

"אבא שלי הוא מסעדן שלא ממש מבשל", מספר קובי בלולו. "בתקופת הקורונה הוא התחיל לשלוח בקבוצת הווטסאפ המשפחתית סרטונים שלו מכין חביתה, תמיד רק חביתה, עם כל מיני שאריות - נקניק, מטבוחה, מה שיש. הוא העלה סרטונים כאלה אפילו פעמיים־שלוש ביום. לא תמיד צפיתי בכולם, אבל אז ראיתי את זה".

בסרטון המדובר, תוך כדי שאלברט מספר על החביתה שהוא מכין, מתרחשת תאונה מתחת לחלון הבית. מאותו רגע עובר האב לסירוגין בין תיאור האירועים בחוץ לדיווח על מה שקורה במחבת. "לא העליתי את הסרטון הזה לרשת מיד, כי הייתי בטוח שיכתבו דברים כמו 'אבא שלך חסר רגישות'", אומר בלולו. "רק אחרי שנה בערך, הראיתי לחברים את הקטע הזה והם שכנעו אותי להעלות אותו. זה תפס בטירוף. בעקבות זאת 'הצינור' עשו בדיקה, ומתברר שהכול בסדר עם הנהגת שהייתה מעורבת בתאונה. איכשהו אבא שלי הצליח לתפוס את זה במצלמה. במזלו, אבל לא ממש במזלה".

אם תרצו, ההצלחה של סרטון החביתה היא המיצוי של בלולו (35), סטנדאפיסט שהוא גם שף ("תלוי מה אני עושה באותו יום. קל לי יותר להגיד 'שף וסטנדאפיסט', כי בתחום הבישול יש לי תעודה"). אפשר למצוא בה את סיפור העלייה המטאורית שלו מתוך סבך הרשתות החברתיות; כמו במקרה של בלולו, יש בסרטון הזה הומור שחור שמטפל בידיים חשופות בפצעים של החברה הישראלית; ויש שם כמובן אוכל, שהוא הבסיס שמתוכו בלולו יוצא אל העולם - בערבי ההסעדה המיוחדים שהוא מייצר, בפודקאסט "בטן מלאה", באירועי הפופ־אפ הקולינרי שהוא מפעיל מהלופט שלו בפלורנטין וגם בסטנדאפ עצמו (4.6 בקיבוץ העוגן, 7.6 בקאמל קומדי קלאב בתל־אביב).

///

הוא נולד בשכונת גבעת המורה, שבאותן שנים הייתה מקום לא פשוט לגדול בו. "היא נחשבה שכונה קשה מאוד, והסביבה שהכרנו הייתה באמת כזאת, אבל אנחנו גרנו בווילה ענקית אז דברים אצלנו היו קצת שונים", מספר בלולו. "ועדיין, היה מעין ניתוק מעפולה עצמה. היית הולך לפחות 40 דקות בכל מיני דרכים בטבע כדי להגיע לעיר".

קובי ואחיו התמסרו בצעירותם לעסק המשפחתי של האב, מסעדת תיירים בקיבוץ מגידו. "אני גדלתי שם. מגיל שש הייתי במטבח, מוזג מיץ למי שהזמין. כולנו עבדנו שם, כל המשפחה. קרה שעשינו סרוויס ל־3,000 תיירים בתוך שעתיים וחצי, טירוף מוחלט".

היום המסעדה אינה פעילה. "היה קטע לא נחמד עם רשות הטבע והגנים, שפשוט רצתה יום אחד בחזרה את השטח של המסעדה שאבא הפעיל במשך 30 שנה. הוא אומנם בן 70, אבל הוא העדיף להמשיך לעבוד. אז ככה זה התחיל, והקורונה והמלחמה נתנו את הנוק־אאוט".

הוריו של בלולו התגרשו לפני שנים רבות, אך נשארו שניהם לגור בעפולה. "כל המשפחה שלי עדיין גרה בעיר, אבל אף אחד לא נשאר בגבעת המורה, כי היא הפכה לחרדית ברובה".

איך הייתה השכונה בילדותך?

"זו הייתה שכונה מזרחית בפריפריה, ואלו היו אז מילים נרדפות למסורתיות. סבא שלי מצד אמא היה רב, והבילוי שלנו בשבת היה לעבור מקריאת תהילים אחת לאחרת, להשתתף ולקבל ממתקים. הייתי אז קורא תהילים מומחה, רק תגיד כמה תהילים לקרוא - ואני על זה".

את העיסוק באמנות, הסביבה הזאת עודדה פחות. "גדלתי בבית ובשכונה שהיו פחות יצירתיים בתחומים כמו קולנוע או סטנדאפ. ילד מגבעת המורה לא ישאף בדרך כלל לעסוק בדברים האלה, זה פשוט לא הדיבור. הייתי במגמת תיאטרון בבית הספר, והבמאי שביים לנו את הצגת הסיום שאל אותי אם אני רוצה לעבוד איתו בהפקות אחרות. הוא גם הציע לי סכום שמבחינתי נשמע דמיוני לגמרי. אבל כשסיפרתי לאבא שלי, הוא אמר שעדיף שאעבוד איתו במסעדה במגידו, אז זנחתי את האופציות הנוספות".

ובכל זאת, דבר לא פגם ביצירתיות של משפחת בלולו. אחיו רפאל, קולנוען מוערך שיצר בין השאר את הסרט "שיר ידידות" על הפייטן רבי דוד בוזגלו, גאון מוזיקלי שנשכח מלב היה גם זה שנתן לו את הדחיפה המקצועית: "רפי וחברה שלו פשוט רשמו אותי לערב במה פתוחה בתל־אביב".

וכך, כשהוא רק בן 16, בלולו נסע פעמיים בכל שבוע להופיע בעיר הגדולה. כשהגיע מועד גיוסו הוא החליט לוותר על האפיק האמנותי לטובת שירות קרבי במודיעין שדה. "הרבה מהחברים שלי יצאו בכלל מהצבא, אבל אני נלחמתי להיות קרבי. אצל ילידי עפולה, ההרגשה היא שאתה חייב לשרת בקרבי כדי להוכיח שאתה איכותי יותר מהמקום שהגעת ממנו". אלא שימיו של בלולו כחייל קרבי לא ארכו: הפרופיל שלו ירד בעקבות פציעה, והוא הוחזר לבקו"ם לשיבוץ מחדש. "ישבתי מול קצין כוח אדם, והוא אמר לי - 'יעקב בלולו, אה? אז צא לקורס נהגי משאיות'. רק אחרי שהפעלתי כל מיני קשרים הגעתי לאודישן בלהקה צבאית. הבחינה ללהקה הייתה מעמד הזוי ומלחיץ. עמדתי מול אל"מית בצה"ל וסיפרתי לה בדיחות שחורות מאוד. אבל איכשהו זה עבד וקיבלו אותי. הייתי שם בערך חצי שנה, וזו הייתה חוויה קשוחה. נסעתי כל יום בשלושה אוטובוסים לפיקוד צפון. כשאני רואה היום ילדים בני 17 בטיקטוק, אני מבין עד כמה אני הייתי ילד כשהתחלתי עם זה, כמה זה היה בוסרי. לא הבנתי בכלל את הפורמט. גם האפשרויות שלי היו מוגבלות מאוד - לא יכולתי לספר שום בדיחה על צה"ל, לא להתלונן ולא שום דבר אחר. הכול היה צריך להיות נקי ומצונזר".

תחושת חוסר ההתאמה לסביבה הביאה אותו להיאבק מחדש על הפרופיל שלו, וכך חזר למודיעין שדה. "בסופו של דבר הרגשתי אדם הרבה יותר מצחיק כשהייתי עם החברים שלי בקרבי. זה מה שגרם לי לזנוח בשלב ההוא את הסטנדאפ".

אחרי השחרור מצה"ל המריא בלולו לדרום אמריקה ונשאר שם תקופה ארוכה. לאחר מכן התמקם לשלוש שנים בהודו, עבד שם במכירות בעגלות, והחיבור שלו לתרבות המקומית ניכר עד היום. "אהבתי מאוד את הודו ותמיד אשמח לחזור אליה. משהו שם קורה ללב - בקצב המטורף של המקום, באנרגיה שלו. המחיה שם גם זולה במידה משמעותית לעומת ישראל, והייתה לי ממש חוויה של 'האדם הלבן'. כשהכנסה של אדם ממוצע מאפשרת לך להחזיק משרתים ולשלם על טיפול פנים בכל בוקר, אתה מבין שאתה נחשב עשיר".

השהות הארוכה בהודו הביאה עמה גם מסקנות על הסביבה שבה גדל, ועל יחס הממסד הישראלי אליה. "שם, בהודו, הקיפוח ממוסד ממש. יש קַסטות, וכל החיים מתנהלים בהתאם אליהן. יש קניון לעשירים, קניון לעשירים פחות וקניון לעניים. כשעני מגיע לקניון לעשירים, השומר בכניסה אומר לו 'אתה לא יכול להיכנס', והוא פשוט מסתובב והולך. פה בארץ תמיד מדגישים שאצלנו אין קיפוח ושכולם שווים, אבל כשאני מסתכל על חלק מהחברים שגדלו איתי, ורואה לאן הם התגלגלו בחיים, אני יודע שגם בישראל הפערים האלה קיימים. הם פשוט נמצאים מתחת לפני השטח".

השלב הבא במסלול החיים שלו כלל פנייה חדה מאוד לכיוון לונדון, ללימודי קולינריה בבית הספר היוקרתי "קורדון בלו". "אני אוהב מאוד לבשל", בלולו מסביר, "זה לגמרי חלק מהחיים שלי. כשאני נמצא בעיר בחו"ל, אני רואה אותה דרך המסעדות ואוכל הרחוב שלה. זו בעיניי הדרך להכיר מקום. רציתי לקחת את מה שאבא שלי עשה כל חייו, כלומר ניהול עסק של אוכל, ולשדרג את זה לרמה הגבוהה ביותר".

ואז, דווקא בתוך האינטנסיביות של אחד מבתי הספר הקולינריים המובילים בעולם, הוא חזר לסטנדאפ, ואף עשה זאת באנגלית. "הייתי פנוי בערבים, אז החלטתי לנסות להופיע בבמות פתוחות ובמרתונים - הרי אף אחד שם לא מכיר אותי, מקסימום איכשל. די מהר הגעתי למרתונים של סטנדאפ. בהתחלה לא הבנתי עד כמה זו התקדמות מהירה, עד שהתברר לי שהקהל משלם כסף במרתונים האלה".

מה גרם לך, אחרי שנים של ניתוק מהבמה, לחזור לסטנדאפ דווקא שם?

"העולם נחשף באותה תקופה לספיישלים של דייב שאפל ולואי סי־קיי, שזה כמו מסי ורונאלדו של הסטנדאפ. זה השלב הבא, שהוא כבר ברמת הפילוסופיה. אני גדלתי על סטנדאפ ישראלי שהוא אחלה, אבל הוא יותר בכיוון של פאנצ'ים וואן־ליינרים (בדיחות של שורה אחת, ח"ע). פתאום התברר שכסטנדאפיסט אתה יכול להיות חכם בלי להפסיק להיות מצחיק.

"הקהל הבריטי לא צוחק אומנם כשמשהו לא מצחיק, אבל כולם קשובים. הם לא שקועים בטלפון, ויש גם פחות קריאות ביניים. עבדה שם לטובתי הזווית של 'הבחור הזר עם המבטא המוזר', שזה ז'אנר נפוץ מאוד בספיישלים שעולים היום לנטפליקס. במציאות יגידו לך שאין הבדל וכל בני האדם שווים, אבל בסטנדאפ דווקא עובדים על עניין הגדרת הזהויות".

השימוש שלו בשפה הזרה, הוא מספר, מעורר שדים עדתיים. "קוראים לי משתכנז, אומרים לי 'איך אתה מדבר באנגלית, אתה בכלל מגבעת המורה'. זה שוב חוזר לפערים שמתחת לפני השטח".

יש משהו שמייחד את הקהל הישראלי?

"הצטרפתי בחודש האחרון לסיבוב הופעות של יוסי גבני בארצות הברית, עשיתי לו חימום, ועברנו בין כל מיני קהלים. ככלל, בישראל יש הרבה יותר סתימת פיות ממה שהרגשתי שם. לא בנושאים פוליטיים דווקא – הנה, יצאו למשל על אסי כהן בגלל בדיחות על בעלי חיים, והוא הפסיק הופעה באמצע. הקהל פה פחות סובלני, וזה מורגש בהרבה תחומים".

הישראלים שפגש בהופעות בחו"ל, הוא אומר, התרגשו מאוד לבוא למופע כזה. "כל הזמן הם מתעסקים מרחוק במה שקורה בארץ, וזו הייתה הפוגה שאפשרה להם לשבת וליהנות ממשהו ישראלי שלאו דווקא קשור למלחמה. כשניסיתי לעשות סטנדאפ בניו־יורק מול קהלים אחרים, התחלתי עם דברים שלא קשורים ישירות למצב, אבל מהר מאוד עברתי להטרלות כמו 'התחביבים שלי זה ציור וג'נוסייד'. הם אהבו את זה, הייתה בזה שבירה של המתח שנוצר כשישראלי מופיע מולם".

///

הנחיתה של בלולו בארץ בתום לימודיו בלונדון הייתה קשה. "חזרתי לגור לתקופה בעפולה והתחלתי לעבוד במסעדה עם בצקים מוכנים ומנות קפואות. יצאתי משם בבכי אחרי שעתיים של משמרת. זו הייתה נפילה חדה למציאות הישראלית, ללחץ בלתי נסבל, בדיוק ההפך ממה שאני מנסה לעשות היום בעבודה שלי במטבח".

כשחזרת לארץ תעדפת שוב את המטבח על פני הבמה או שמצאת דרך לשלב ביניהם?

"זה היה במקביל, אבל לא ביחד. גם עבדתי במסעדות, וגם הופעתי בבמות פתוחות. יצאתי לדרך קשה מאוד בשני התחומים האלה, והניסיון להתקדם בכל אחד מהם בנפרד דרש מאמץ כפול".

לבסוף מצא דרך לשלב בין שתי ההתמחויות שלו. "בניתי קונספט חדש, Funny Fine Dine, שמבוסס בדרך כלל על אירועים פרטיים. אני מתחיל בארוחת שף של כמה מנות, ובסוף עובר לעשות סטנדאפ שתפור על בעל השמחה. אני בודק מה מהחומרים שיש לי יתאים לאירוע הספציפי הזה - יום הולדת או כל אירוע משפחתי אחר - וכותב עוד דברים במיוחד בשבילו".

קפיצת המדרגה הבאה של בלולו בעולם הסטנדאפ הגיעה כשהתחיל להעלות לרשתות החברתיות, בעיקר לטיקטוק ולאינסטגרם, סרטונים מצחיקים משלל סוגים. מלבד קטעים מההופעות שלו, הוא צילם סרטוני תגובה על מתכונים שאנשים משתפים ברשתות והרבה מערכוני פרודיה – למשל על חתונמי, או על ספרים שכועסים על הלקוחות שלהם. גם המסעדנים מככבים שם, כולל מערכון שמתחיל בשפית שמתבקשת להפוך טחינה לאיטלקית, ונגמר בהטבעת ראש באמבטיה בנוסח המאפיה הסיציליאנית. כן, הסטנדאפ של בלולו לא תמיד קל להכלה, ונוגע פעמים רבות בצדדים האפלים יותר של ההומור. "אני אוהב מאוד לקחת נושא רציני ולהפוך אותו למצחיק בצורה הכי שחורה שיש", הוא מסביר. "למשל להתחיל בדיחה מהאפליקציה של דואלינגו ואיכשהו להתגלגל לגירושים מכוערים, או בדיחה על בוטנים שמגיעה בסוף לנפגעי פעולות איבה".

אחד הסרטונים שלו סידר גם לו סיפור פחות נחמד, כשהאדם שכיכב בו לא התחבר, בלשון המעטה. "העליתי איזה סרטון, קיבלתי עליו מספר גדול יחסית של תגובות ולייקים, ואז מתקשר אליי מישהו ומתחיל לדבר יפה - שזה הכי מפחיד. הרבה פעמים קיללו אותי בתגובות ובכל מיני מקומות, אבל אני גדלתי בגבעת המורה, אז מה אכפת לי מהם. אבל הוא התקשר ממספר חסום, ודיבר יפה בצורה מפחידה. סינן משהו כמו 'חבל שאתה עושה ככה'. מחקתי את הסרטון מיד, ממש תוך כדי השיחה. אבל יש גם אנשים שמודים לי על שעשיתי להם סרטון תגובה, כי זה מוסיף להם עוקבים".

אתה בוחר במודע להעלות סרטונים מהצד המגיב, לאדם או לתופעה.

"זו קצת הליכה על הגבול, אבל כשאנשים יוצרים סרטונים טבעי שתהיה לזה תגובה, כי יש קהל שנמאס לו שמחרטטים אותו ברשת. תודה לא־ל שהסרטונים האלה לא נגמרים".

השיח עם הקהל הוא אזור שנוח לך להיות בו?

"לא ממש. אני לא תגובתי במיוחד בסטנדאפ שלי. אם מישהו יפריע לי אני אנסה לעשות מזה צחוקים ולרכך, אבל אני פחות פרפורמר בגישה שלי. צריך להבין שאם צועקים על הסטנדאפיסט, זו לא חוויה כיפית מבחינתו. בסרטונים זה נראה כמו שיח חביב בין אמן לקהל, אבל בסוף אתה מסיים את הערב ואומר לעצמך - בשביל מה הייתי צריך את זה. באתי הרי לעשות כיף, ולא נעים כשקורה דבר אחר".

לצד מופעי הסטנדאפ והערבים הסגורים מראש, בלולו יצר את ההסכת "בטן מלאה", וגם כאן הקונספט ייחודי: בכל פרק הוא משוחח עם מרואיין אחר, בדרך כלל מעולם הסטנדאפ, ותוך כדי כך מבשל עבורו מנה שהמרואיין בחר. בין השאר התארחו אצלו הסטנדאפיסטים לאה לב, חן מזרחי, דור כאהן, אבי נוסבאום ויונתן גרובר, וגם דמויות מעולמות תוכן אחרים כמו שאול אמסטרדמסקי, איה כורם ואלישע בנאי.

איך נולד הרעיון של "בטן מלאה"?

"אני אוהב לשמוע אנשים ולשאול שאלות, זה עוזר לי בחיים ובסטנדאפ. חשבתי בהתחלה ליצור תוכנית בישול או מערכונים על בישול, וכשחיפשתי פורמט שיכניס את הבישול לתוך הסטנדאפ, הגעתי לרעיון של הפודקאסט. זה תפס די מהר".

אפשר לשמור על ריכוז בשיחה תוך כדי בישול מורכב?

"אני חושב שרק אחרי 20 פרקים הצלחתי להקשיב. היום אני כבר מגדיר מראש לאורחים מה אפשר להזמין, כדי שלא יקרה שאדם מספר לי דבר רגיש מאוד, והראש שלי עסוק מדי בבישול. הייתה עקומת למידה".

בהתחלה התמקדת באירוח סטנדאפיסטים, אחר כך גיוונת יותר את הרכב המרואיינים. איך זה השתנה?

"תכננתי שהפודקאסט יהיה מצחיק יותר, אבל בשלב מסוים הבנתי שהמטרה כאן היא לא להצחיק, אלא לתווך את מי שאני. זה אומר גם שיחות עומק וגם אוכל וגם משהו חברתי. אני אוהב לשמוע אנשים, דעות, ואם יוצא מצחיק - אז מצחיק, רק שלא יהיה מאולץ".

את הקונספט של ההסכת הוא מינף גם לאירועי מסעדת פופ־אפ שהוא פותח מפעם לפעם בלופט שלו בפלורנטין (האירוע הבא ב־29-30.5). "תמיד עשיתי ארוחות פרטיות", הוא מספר, "אבל זה דבר יקר שמיועד ללקוחות ממעמד גבוה יחסית. ואז עלה לי הרעיון של פופ־אפ, שיכול להיות נגיש יותר. אני פותח מטבח ליום אחד או לכמה ימים בקונספט שאני בוחר, ומי שרוצה נכנס ומזמין מהתפריט. חשבתי שיהיה מגניב לקחת מנות מהפודקאסט ולהפוך אותן לפופ־אפ לקהל. היו כמה דברים שהצליחו, כמו קובות מטוגנות, חלה שניצל, אוכל מקסיקני או הודי".

יש פער גדול אצלך בין בשלן של אוכל נגיש, לאמן סטנדאפ שהולך על הקצה. איך אתה מגשר עליו?

"קשה לי להיות מיינסטרים על הבמה, ואילו הבישול נותן לי עוגן. כך אני יכול להמשיך לעשות את הסטנדאפ, שהוא שפיצי יותר. באופן כללי אני אדם שמחפש את הצדדים הקשוחים. גם בסיבוב בארצות הברית, המקום שהכי התחברתי אליו הוא ניו־יורק, עיר שעם כל הגודל והפאר שלה, ברובה היא מקום קשה ומלוכלך. אני חושב שזה קשור גם לגבעת המורה - למרות הפסטורליה והנוף של העמק, במהות זה מקום קשוח מאוד. ואת הקשיחות הזאת אני מחפש גם בסטנדאפ".