"חייל שחזר מהחזית סיפר שהחוברת הזו החזירה לו את החשק"

בבוקר שמחת תורה ד"ר שירה בר־אור מלכיאור עדיין הייתה שקועה בשינה כשנועם, בעלה, העיר אותה בתנועה מהירה. על צג הטלפון שלו הופיע סרטון של מחבלים עם קולות ירי ברקע. "פרצה מלחמה", הוא הכריז, ויצא מהבית. בתוך דקות אחדות עיניה נפקחו אל מציאות חדשה - בעלה, אחיה, וכמעט כל הצוות הגברי ממכינת עין־פרת שבה היא עובדת - כולם נעלמו בבת אחת לתוך המלחמה שזה עתה החלה. מול מסך הטלוויזיה וגלי האימה ששטפו את הרשתות החברתיות, היא נשארה לבד עם ילדיה, בלב דואג, עם תחושת חוסר אונים הולכת וגוברת.

"אני זוכרת את עצמי בימים הראשונים", היא משחזרת, "היו לילות שהייתי הולכת לישון עם בגדים מוכנים ליד המיטה כי פחדתי שידפקו לי בדלת, אז לפחות שאהיה מוכנה. הדרך שלי להתמודד הייתה לחפש מילים. למצוא שירים וטקסטים שירימו אותי בבוקר וירגיעו אותי לפני שאני הולכת לישון. ניסיתי לחשוב איך מנהלים עכשיו את הדבר הזה, מה מנגישים לילדים, מה מספרים לחניכי המכינה. נורא רציתי להיות בלב העשייה, בחזית, אבל הייתי מרותקת לכאן".

מלכיאור, אישה של מילים ורוח, הבינה שבזמני משבר מילים יכולות להציל. שם הבשיל בתוכה הרעיון להוציא החוצה את המילים שאספה. היא החלה לאסוף שירים, טקסטים ונאומים רלוונטיים, עבודה שהפכה תוך שבועות ספורים למיזם "רק בגלל הרוח" - חוברות כיס שהופצו בעיקר בקרב הלוחמים בחזית.

"הרעיון של החוברות האלה היה ליצור אסופה עם טקסטים קצרים שאפשר לקרוא אותם על הדרך", היא מסבירה, "משהו שנכנס בקלות לכיס של מדים צבאיים, במטרה שאנשים ישלפו אותו והוא יזכיר להם בשביל מה הם עושים את הכול".

החוברות נשלחו לחיילים בעזה ובלבנון, והתגובות לא איחרו להגיע. "מילואימניקים ולוחמים פנו אליי ואמרו שזו הייתה ממש הצלה בשבילם, בטח בחודשים הראשונים כשלא יכלו להכניס אפילו טלפונים לשטח. בוגר של המכינה שהיה בחזית סיפר לי שהחוברת הזו הייתה הרבה מעבר לדרישת שלום - היא החזירה לו את החשק, את מצב הרוח. הוא הרגיש שהוא מוכן עכשיו גם עוד שנה להישאר. פתאום חזרה אליו כל שנת המכינה והתכנים שנלמדו בה, ההבנה שבעצם יש משהו שהוא הרבה מעבר, והוא זה שמושך את המשימה המבצעית שהוא עכשיו בתוכה. הגיעו אליי גם שני סיפורים על חיילים שנהרגו והחוברות נמצאו בכיס שלהם עם דברים שכתבו בתוכן, זה עשה לי המון לשמוע את זה. עד אז, החוברות שהגיעו לשטח היו חוברות תורניות של חב"ד, של ברסלב, של הרבנות הראשית, של כל מיני גופים, ובעצם לציבור החילוני־מסורתי־המעורב לא היה מענה. הם לא קיבלו משהו בשפה שלהם, שעוסק בשאלות שהם רוצים לדייק".

מלכיאור (41) נשואה לנועם, אם לחמישה ומתגוררת ביישוב נופי פרת. היא גדלה בירושלים בבית דתי־ליברלי, וכבר מהשירות הצבאי כמש"קית הוראה ידעה שהיא מתעתדת לפעול בתחום החינוך. בהמשך הקימה עם חברותיה את גרעין באר. היא סיימה את לימודיה בתוכנית רביבים ועבדה במכינת עין־פרת. עבודת הדוקטור שלה במחשבת ישראל עסקה בביקורת דתית אחרי החורבן.

"אני חושבת שיש לנו הרבה מאוד כלים בדי־אן־איי שלנו להתמודד עם אסונות", היא טוענת, "בעיקר עם ההבנה שפרדיגמות ישנות כבר לא מספיק עובדות וצריך לרענן אותן."

בשלוש השנים האחרונות היא עורכת ההוצאה לאור של עין־פרת, שהושקה ממש ערב המלחמה, ומה שהחל כפרויקט לחיזוק החיילים התפתח בסוף לספר עב כרס, "בשביל התקווה", שיצא לאחרונה בהוצאת המכינה. הספר מכיל אסופת טקסטים, שירים ונאומים שנכתבו ונישאו בתקופת מלחמת חרבות ברזל ולוקטו בקפידה רבה. בעבודת ליקוט המקורות והנאומים השתתפו גם שושי שאול ונעם אוריון.

הספר מחולק לארבעה שערים: סיפור, עם, מקום וחלום - שמטרתם לעורר שיח ערכי ורגשי אודות הקיום היהודי־ישראלי בזמן משבר, ולבחון את משמעות החיים כאן מנקודות מבט אישיות וציבוריות. "רצינו שהשאלות האלה יכללו גם היבטים אישיים", היא מסבירה, "יש היום שדה אינדיווידואליסטי־מערבי ששואל בעיקר על הספירה הפרטית, ויש לנו מחנות או מגזרים שונים שכמעט לא מתייחסים לספירה הזו, כי הכול מאוד לאומי וקולקטיבי. רצינו שהספר ינוע בין שני ההיבטים האלה, שישאל שאלות שנוגעות למרחב האישי, הזוגי, המשפחתי, הקהילתי, וגם למרחבים כלליים יותר".

וההיגיון מאחורי הספר אומר שאחרי אירוע כזה, הכול אמור להתעדכן מחדש עכשיו, אפילו איך שמציינים את החגים, נניח.

"נכון. אני חושבת שהחגים תמיד היו ככה, אבל לא תמיד תפסנו אותם ככה. הם היו עוגנים בתוך לוח השנה שאמורים לגרום לנו לעצור ולברר מחדש שאלות מהותיות וקיומיות. הבעיה הייתה שעם השנים הדפוסים כל כך התקבעו, שאנחנו ממשיכים לשאול את אותן שאלות מאותן זוויות. בנינו את האסופה מארבעה שערי יסוד - השער הראשון הוא שער הסיפור, והוא מנסה לשאול מה הסיפור שלנו, ובעיקר איך אנחנו בוחרים לספר אותו בתקופת משבר. השער השני עוסק בשאלת הקולקטיב היהודי והוא מוקדש למושג העם. השערים הבאים הם מקום וחלום - אלה המושגים שאנחנו מרגישים שצריכים לעדכן אותם מחדש. הספר שואל מה זה בעצם להיות חלק מהעם היהודי היום".

ומה הוא עונה?

"אז הרב סולוביצ'יק מדבר למשל על ברית גורל וברית ייעוד, ובספר מובא קטע שלו שמבחין בין קולקטיב שהוא מחנה לקולקטיב שהוא עדה. המחנה מתקבץ, כמו בעולם החי, מאיזושהי סכנה שאורבת. הקבוצה הולכת יחד והחיות מסמנות אחת לשנייה את האיום ומתגברות עליו ביחד. אבל בחיבור בין בני אדם, בעם היהודי למשל, המטרה שלנו היא להפוך ממחנה לעדה. כשיצאנו ממצרים, הוא אומר, עברנו ממחנה שהמכנה המשותף שלו הוא סבל, שעבוד וגורל. הפכנו שם לעם שיכול להתרומם ולצעוד במשך 40 שנה בדרך למשהו, לברר ביחד משהו. אבל בעצם המטרה היא להפוך להיות עדה. מה זו עדה? זו עדות. זו קבוצה שהמכנה המשותף שלה הוא תרבותי, ייעודי, ערכי, שהיא מעידה על דברים בעולם. היא מעידה על אהבה, על קדושה, על נתינה, על כל אותם ערכים שהיא בוחרת להעיד עליהם. כשאני לומדת את הטקסט הזה עם חניכים, הם מרגישים שאנחנו אולי במחנה, מקסימום מתחילים להתקרב לעם, אבל ממש רחוקים מהמושג של 'העדה המעידה'. אבל בתחילת המלחמה אני חושבת שהתחלנו להרגיש את זה. פתאום אנשים הבינו דברים מאוד משמעותיים ביחס לקיום שלנו, גם במישור האישי. מה עיקר ומה טפל, מה הדברים שאנחנו מקדישים להם אנרגיות עכשיו ומה אנחנו משחררים. השער השלישי עוסק במקום הפיזי, במרחב המוחשי של מדינת ישראל, והשער האחרון שואל את שאלת החזון - מה אנחנו רוצים שיהיה כאן, מה אנחנו מקווים בשביל הילדים והנכדים שלנו.

///

חלקו האחרון של הספר מציג מגוון רחב של נאומים שנישאו במהלך מלחמת חרבות ברזל, המשקפים קשת של קולות ונקודות מבט בחברה הישראלית. בין הדוברים ניתן למצוא אישים רשמיים כמו נשיא המדינה וראש הממשלה לצד נאום כניסה ללחימה של רס"ן אייל שומינוב ורס"ן שי שמריז ז"ל, ההספד של רייצ'ל גולדברג־פולין, וההספד של ע'דיד האני לוויויאן סילבר מקיבוץ בארי.

"הייתה התלבטות גדולה איך לסדר את הנאומים", מגלה מלכיאור, "בסוף התקבלה החלטה לפרושׂ אותם באופן כרונולוגי מ־7 באוקטובר עד לפברואר האחרון, ויש משהו בסידור הזה שהוא קצת שובר היררכיות. מופיע ההספד של ענת מאיר לדוד מאיר, ואחריו נאום ראש הממשלה, משום שככה זה קרה כרונולוגית. ווקטורי ההובלה מלמעלה ומלמטה מתערבבים.

קיבלתם ביקורות על הבחירה?

"קיבלנו ביקורות משני הצדדים. הייתה ביקורת על נאום ראש הממשלה, אנשים אמרו לנו 'למה הכנסתם אותו, הוא האחראי המרכזי למחדל', וקיבלנו גם ביקורות על כך שהחלטנו להכניס נאומים שיש בהם ביקורת חריפה מדי על הממשלה. למשל ההספד של השייח' מואפק טריף על סלמאן חבקה. הוא יוצא בסוף ההספד עם ביקורת מאוד חריפה על המדינה ועל הסדרת הבנייה אצל העדה הדרוזית, הוא מדבר על הסדק שיש בגלל היחס לבני העדה. היו כאלה שאמרו 'איך מכניסים כזה דבר בזמן מלחמה?' אבל בעיניי זה בדיוק מה שמשקף את מורכבות התמונה ומסמן את הדברים שנחוץ לתקן".

מלכיאור בחרה להקדיש מקום מיוחד להשמעת קולן של נשים בתקופת המלחמה, תוך הכרה בתופעה הייחודית של יצירה נשית שמתפתחת בתקופה הזאת. כך למשל בשיר "גברים חוזרים ממלחמה" של טל נוימן.

"אִשָּׁה לְבָנָה טוֹרַחַת מִסְּבִיבָם / בִּפְנִים הַגּוּף, אֵפֶר שָׂרוּף / הֵם נִזְהָרִים לֹא לְלַכְלֵךְ אֶת הַסַּפָּה / הַשָּׁטִיחַ, הָרִצְפָּה / לִבָּם הַתָּם שֶׁל יַלְדֵיהֶם"

"זה השיר הכי ארוך באסופה", היא מספרת, "הוא מתאר את הגבר שחוזר הביתה והכול כל כך לבן וריק, והוא לא מצליח לגעת, לא באישה ולא בילדים, הוא לא רוצה ללכלך. אחרי כל מה שהוא ראה, אחרי כל מה שהוא עשה וכל מה שהוא נגע בו. היה לי חשוב להביא גם את הסיפור של נשות המילואים, שתעצומות הנפש הן לא רק של גיבורים שקופצים על רימון, אלא גם של הנשים שנותרו מאחור, גם אמהות שכולות, גם אלמנות. החלק האחרון של השיר בעצם מתאר אותם שוכבים במיטה, גב אל גב, ואת התהום הפעורה ביניהם. הוא לא בהכרח פסימי, הוא פשוט מדייק את הרגעים שהם לא בתוך זרקור הקרב ולא מגיעים לכותרות, אבל הם רגעים מאוד מכוננים עבור הרבה משפחות בישראל".

לצד הקולות האזרחיים, הספר כולל גם נאומים של מפקדים צבאיים, חלקם לוחמים שנפלו במלחמה. "יש את הנאום של תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 בגולני רגע לפני הקרב. הנאום הכי קצר אבל גם אחד המרגשים, ישבתי ותמללתי אותו מתוך הסרטון.

"תראו מה זה, הנבואה שהגשימה את עצמה. דור יום הכיפורים, אחד לאחד. בעוד עשר שנים יהיה מג"ד גיבור לגדוד 13, עם לוחמים גיבורים. חלקכם כבר תשתחררו, חלקכם - לא יודע איפה תהיו. והוא יקפיץ גדודים ביום כיפור ויספר עליכם, ויראה תמונות של ההרוגים שלנו. אז כנראה אתם לא כאלה מפונקים, וכנראה אתם לא פחות גיבורים, וכנראה אתם לא דור האייפון. כל הכבוד לכולם, גאה אחד־אחד בכל מי שעומד פה".

את האסופה היא בחרה לסיים בנאום של עמרי אקשלמה. "בחרנו לסיים אותה בנאום של בחור שלא הכרנו. הוא בדיוק סיים קורס מ"פים ועלה לדבר בתור נציג המסיימים. והוא בוחר להשתמש בדבריו במילים של משה דיין מתוך ההספד שלו לרועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל־עוז שנרצח על ידי מסתננים ב־1956. הוא אומר שם ש'ברחובות, ברשתות ובאולפנים שיסענו איש את אחיו, קרענו את החברה ושברנו את יסודות הערבות ההדדית והפשרה עליהם נבנתה מדינת ישראל. ומתוך השבר הגדול קם דור של מנהיגות חדשה בעם ישראל. אנחנו אותם הלוחמים שהסתערו דרומה בבוקר השבת השחורה, שהתעצבו בשדות, שסמרו מאימה ומדם, שלחמו יחד בסמטאות עזה, בקאסבות בג'נין ובסבך הלבנון, ושבנו יחד, כמפקדים, רעות ישראלית מחודשת מתוך חורבות הפלגנות".

נועם, בעלה של מלכיאור, הוא יועץ פיננסי ומאמן ג'ודו במקצועו, ששירת כבר קרוב ל־500 ימי מילואים, ובמשך ימים ארוכים היא נשארה לבדה עם חמשת ילדיה ("אפילו בבר מצווה של הבן שלנו לא ידענו אם הוא יהיה").

איך את מרגישה כלפי אלו שלא משרתים?

"בואי נגיד שהשנה וחצי האחרונות היו התקופה הכי מטלטלת בחיים שלי, בהרבה מאוד מישורים. אם לפני כן הייתה לי איזושהי סבלנות או איזשהו כבוד לבחירה החרדית, המלחמה קצת פוררה אותה. אנחנו רואים את זה פה ביישוב, כשמטיילים חרדים יורדים לוואדי בבין הזמנים וסוג השיח שמתנהל מולם. היו לא מעט רגעים בשנה וחצי האחרונות שחשבתי שאני משתגעת מרוב התחשבנויות. התחשבנתי עם זאת שבעלה לא במילואים, עם זה שלא מתגייס, עם זה שבמילואים אבל חזר עכשיו הביתה לחג ונועם לא חזר. מה שהציל אותי כל פעם מהתהומות האלו הייתה ההבנה שבעצם אני בוחרת. אני יכולה להוציא את הילדים ואותי ואת נועם לחו"ל, אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא חלק מהסיפור הזה, אבל זאת בחירה שלנו להשתייך, לקחת חלק ולכתוב אות בסיפור הזה".

יש טענה שנשמעת פה ושם, על הפיכת הסבל של השכול לפיוטי ויפה, זו טענה ששמעתם גם לגבי הספר הזה?

"אי אפשר להשוות את חוויית האבל או הגעגוע הפרטי לחוויית אבל או זיכרון לאומיים קולקטיביים. אני חושבת שלימי הזיכרון הלאומיים ובכלל לזיכרון קולקטיבי יש תפקיד מכריע וחשוב. אפילו חשבנו על זה אתמול, אני ונועם, שלא נראה לנו שלחמאס או לאויבים שלנו יש ימי זיכרון מהסוג הזה. משהו באופן שבו תופסים את ערך חיי אדם, את הקדושה שלהם, נתפס אחרת אצלם. החשיבות של הזיכרון הקולקטיבי היא קודם כול בתרגום ההזדהות הרגשית לפעולה ממשית. המפגש עם הסבל לא יכול להסתכם באיזשהו מבע אמפתי של קתרזיס, של 'אני מרגישה טוב עם עצמי כי אני מרחמת על מישהו'. הוא חייב לעורר אותנו לפעולה של תיקון ולעשייה של טוב בעולם. גם אם זה בספירה הכי מצומצמת ויומיומית".

בין תקווה לאופטימיות, מלכיאור מביאה כדוגמה את דבריו של הרב זקס, "האדם האופטימי מאמין שיהיה טוב - מתישהו יהיה טוב, מתישהו המשיח יבוא, מתישהו משהו יסתדר. האדם המקווה מבין שכדי שיהיה טוב צריך להביא אותו, צריך לעשות אותו. הרעיון הזה מזכיר לי סיפורים מהתלמוד כמו זה של רבי עקיבא, שצוחק כשכולם בוכים, וזה הצחוק החסר טקט לכאורה במבט ראשון, אבל בעומק זה הצחוק שבעצם אומר - אני מצמיד למשקפיים שלי פילטר נוסף, עדשה נוספת, והיא אומרת שמה שאני רואה כאן זה לא חזות הכול".

טקסטים אחרים נוגעים בשאלת האקזיסטנציאליזם היהודי ובחתירה לברר לא רק את הסיבות למה שקרה, אלא את המשמעויות שאנחנו יוצקים לתוכן: "בחרנו להביא גם את דבריה של אדית אגר, ניצולת שואה מאושוויץ שכתבה ספר שתורגם לפני כמה שנים בשם 'הבחירה'. היא איבדה הרבה מבני משפחתה בשואה, יש המכנים אותה 'ויקטור פרנקל האישה'. היא בעצם מפתחת תפיסה שמכירה בכך שבני אדם, בהרבה מאוד מקרים, חווים טלטלות או משברים ואפילו הופכים להיות קורבן למשהו רע שמתרחש. אבל מי שמאמץ תחושת קורבנות זה רק האדם עצמו. זה לא משהו שמישהו מפיל עליו. קורבנות זו עמדה פנימית. אני חושבת שההבנה הזו, שמגיעה ממישהי שחוותה מאורעות כל כך קשים, היא קריטית לנו. 7 באוקטובר הוא אירוע שובר, הוא אירוע שמנפץ בכל כך הרבה היבטים את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם, את האמון שאנחנו יכולים או לא יכולים לתת באנשים, את תפיסת הטוב והרע שהחזקנו עד עכשיו. והדברים של אדית אגר מניחים הצעה להתמודדות עם המשבר. היה לנו השבוע כנס העוז בירושלים, והגיעו אליו אנשים מעוררי השראה, אחד מהם היה אבידע בכר מקיבוץ בארי שאיבד את אשתו, את בנו, ואת רגלו, והוא אמר את זה בצורה כל כך נחרצת, ולא באופן סיסמתי – הוא אמר שהוא בוחר להסתכל על החלק המלא בחיים, על חצי הכוס המלאה. אני חושבת שזאת עמדה מאוד יהודית־אקזיסטנציאליסטית במהות שלה. כשקורים דברים רעים, היהדות לא רק מסתכלת על הסיבה ועל הגורם ועל מי צריך לתלות את האשמה, שזה גם חשוב, אלא היא מתייחסת גם לשאלת המשמעות שצריך לצקת או להפיק מתוך אותו אירוע".

בעיניה, רעידת האדמה של 7 באוקטובר הותירה משקעים שילוו את החברה הישראלית הרבה מעבר לטווח המיידי.

"אנחנו נשאל שאלות שהן לא רק רגעיות, אלו שאלות שימשכו אחר כך בקווים מסוימים לתוך החיים. מילואימניקים מתמודדים עם דברים לא רק בזוגיות שלהם ובבחירות המשפחתיות, אלא גם בבחירות החיים הגדולות שלהם. אנשים חזרו מעזה וביצעו שינויים מאוד משמעותיים בחייהם בעקבות זה. במובן הזה אני חושבת שהסולידריות והבחירות היותר ערכיות והפחות מטריאליסטיות לא ייעלמו כל כך מהר. האם אלו ערכים שמובילה בועה מסוימת? יכול להיות, אבל אני מקווה שהבועה הזאת תתרחב. לא היום ולא מחר, אבל תוך כמה שנים תתחיל להיווצר שדרת מנהיגות חדשה, של אנשים שהמלחמה הובילה אותם לנסות להיות נכונים לפעול למען הציבור, יותר לקחת תפקידים. הם יכלו להיות רופאים מצוינים וגם לגור בחו"ל, אבל הם החליטו לבחור את הבחירות שלהם בתוך השדה הישראלי הבוער והמתלקח".

עם זאת, היא מודה שהתקווה אינה מובנת מאליה. "אני טיפוס נורא ביקורתי בחיים, לא תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אבל אני באמת מאמינה שזאת עמדה פנימית שממש הכרחית לנו היום כחברה וכאומה. לא במובן האופטימי של יהיה טוב, כי לא בהכרח יהיה תמיד טוב. הספר הזה מבקש לברר הרבה שאלות, אבל יש לו סימן קריאה אחד והוא בהבנה שהפרק שאנחנו עכשיו נמצאים בו חייב להיות פרק של תקומה. גם אם אנחנו לא לגמרי יודעים איך, זו ההנחה שאיתה אנחנו חייבים לצאת לדרך. במובן הזה מדובר בספר מאוד ציוני, הוא מבקש לשאול את השאלה הציונית מחדש ולברר אותה".

השאלה אם זה יכול להיות מצב מתמשך.

"אני חושבת שלא נהיה נאיביים ונגיד שזה יכול להימשך לנצח, גם בחיים האישיים אנחנו לא עובדים ככה. אבל כשאני מסתכלת על חברת המילואימניקים, על המשפחות שלהם, אפילו שיש שחיקה ויש ויתור ופחות אנשים שמגיעים, משהו בכל זאת קורה. אני רואה את זה גם אצל החבר'ה הצעירים שמתייעצים איתי באיזה תחום לימודים לבחור, או במה לעסוק. המבחן הגדול שלנו כחברה יהיה האם הזיכרון של הנופלים מסתכם באיזושהי חוויה טקסית שאנחנו עושים עם עצמנו, או שהדבר הזה נוגע בנו באופן שבו כל אחד בזירה שלו לוקח על עצמו משהו לעשות.

"מאחר שמספר החללים הוא כל כך גדול ובגלל המלחמה שאנחנו עדיין נמצאים בתוכה, המציאות הביאה במכפלות עצומות את הסיפור של שכול, אובדן וזיכרון לכל מקום. אנחנו כבר לא יכולים להתעלם מהמחיר, זה פה ביומיום שלנו. הספר הזה הוא לא רק אסופה של טקסטים אלא רגע תרבותי שמבקש להאיר דרך במציאות הסדוקה כדי לבנות את הקומה הבאה של הבית. כדי לרקום כאן את החיים שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים לברר את השאלות האלה".