מטה המוסד, 1998 על שולחן בחדר מואר בקושי מונחת קופסת קרטון של מאפים, ערגליות בצלחת חד־פעמית והרבה כוסות של קפה שחור. דב (ג'וש ספייס) השתחרר אחרי שנה בכלא הטורקי וצריך לעמוד עכשיו לתחקיר מול ראש המוסד. להסביר איך קרה שהרג בחדר הסאונה הרטובה במלון באיסטנבול בן אדם, שלטענתו הוא אותו גילגמש שמדינת ישראל מחפשת. רגע לפני שתתחיל החקירה, המתחקרים פליקס (אקי אבני) ורֵד (עוז זהבי) מנצלים את הזמן כדי להראות ליהודי האמריקני שיושב מולם איך מספרים סיפור. פליקס מפליג בתיאורים על החייל הערבי שהצליח להתל בו כשרצה להיכנס לתוך שטח האויב, ואיך במארב בלבנון כשהוא לבוש מדי צה"ל וצבעי הסוואה על פניו (פלאשבקים ל"טירונות") הוא הרג עם מצ'טה חשוד שנטמע בין החיילים שלו, וקיבל על זה צל"ש. רד נסחף גם הוא בתיאורים על אירוע שהיה לו בביתו בעתניאל בדיוק כשטסה (יעל שרוני) נכנסת לחדר ומפוצצת את הבלון הזה שמתנפח. "סיימתם עם הסיפורי צ'יזבטים שלכם", היא עוקצת, ומתחילה בחקירה.
"צ'קאאוט", קומדיית הריגול בבימויו של יונתן דקל לפי תסריט שלו ושל שי סתרן, מבוססת על סיפורים אמיתיים שקרו במוסד, ונעה על שני צירי עלילה שמתרחשים במקומות ובזמנים שונים שמיוצגים יחד על המסך. בתחקיר פנימי על אירוע שהתברר כפדיחה גדולה של המשרד, דב, מרגל יהודי־אמריקני, מנסה להוכיח שגם הוא כמו הישראלים יודע לספר סיפור. הוא מתאר את המשימה שאולי תהיה זו שסופסוף תעניק לו מעט כבוד רגע לפני פרישה. לאורך הסרט המתחקרים מתלווים אליו, מחזירים אותו לכל הרגעים מהלובי במלון, דרך הספא והבריכה, החדר שלו והמפגשים המפוקפקים עם המחבל האגדי, גילגמש.
משחק מאתגר לצד שחקנים מעולים. מתוך הסרט | צילום: סער מזרחי
טסה, האישה היחידה בחדר, דורשת את האמת בעוד האחרים מחפשים סיפורים מסמרי שיער, ומעוניינים לטייח את הפדיחה הגדולה שנעשתה בחסותם. "בסרט אנחנו מציגים תחקיר פנימי", מסבירה יעל שרוני (49) בבית קפה קטן ברמת־גן, רגע אחרי יום־העצמאות שבו הסרט הגיע לבתי הקולנוע. "טסה אומרת לדוב בתחילת התחקיר שזה רק אנחנו כאן, והיא אומרת לו שהיא מצפה ממנו להגיד את כל האמת. אבל האמת מתה", היא אומרת על מה שקורה מחוץ לסרט, "כל דבר שאנחנו אומרים זו פרספקטיבה, את בקלות בונה איזשהו נרטיב. הסרט עוסק בדבר הזה. אנחנו חיים נרטיבים. אבל נורא קשה לדבר על הסרט ביחס למה שקורה במציאות, כי אנחנו חיים בזמנים מסוימים. כל מה שהסרט מדבר עליו הוא נכון, והוא גם נכון בחיים כתיקונם. זאת אומרת שתמיד יש פשלות ופדיחות, ותמיד יש מקום לתחקר, ותמיד יש מקום לשאוף להגיע אל האמת, אבל גם תמיד האמת מורכבת, ואתה חייב איפשהו לעשות פשרות. אתה חייב להבין עד כמה אתה מפעיל את השכל הישר שלך, ועד כמה אתה מבין שאתה משחק בתוך איזשהו מגרש משחקים מסוים".
*
רגע לפני סגר הרמטי נוסף בעיצומה של הקורונה, שרוני ובן זוגה נדב ארזו מזוודות ואת שלוש הבנות שלהם, סגרו את הבית ברמת־גן ועלו על טיסה לחופים בצד השני של הים התיכון, כדי לחיות במקום שאין בו הגבלות. שם, על חוף הים ביוון, שרוני קראה ספר שקשור למוסד. זה לא בדיוק הז'אנר שהייתה בוחרת לקרוא, אלא שלא מעט לפני כן היא קיבלה את התפקיד בסרט. "התסריט עניין אותי", היא מגרדת מהזיכרון שכבות מחיים אחרים. "זיהיתי שיש לו שפה קולנועית קצת אחרת. זה נושא שכולנו מכירים אבל מזווית אחרת, כזו שאנחנו פחות מורגלים אליה. והאמת, חששתי שאולי לקהל יהיה קשה עם זה, אבל אני חושבת שלפני הכול לצחוק על עצמנו זה דבר חשוב. גם באישי וגם בלאומי. לפעמים גם ללעוג, לפעמים לבקר. זה גם התפקיד של האמנות".
שרוני יודעת מה זה סאטירה. היא אחת השחקניות המרכזיות בתוכנית הסאטירה "היהודים באים", וגם ב"רמזור" גילמה תפקיד קומי. "אני חושבת שזה דבר טוב לדעת לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, וקצת לצחוק על עצמך, להמעיט באובר חשיבות עצמית. בסרט גם נכנסת התכונה הישראלית לדבר תמיד בסימני קריאה. תמיד כולם יודעים הכול יותר טוב ממך, כולם מבינים בכל נושא, כאילו הם מקסימום פרופסור. אני חושבת שזה בא לכסות על משהו. על חולשה, על חוסר ידע, על פגיעות, אולי גם חוסר מקצועיות".
לא היה לה קל להגיד כן לתפקיד בסרט הזה. בפעם הראשונה כשדקל פנה אליה היא סירבה. "קודם כול, האנגלית הרתיעה אותי מאוד", היא מתוודה, "אמרתי לעצמי - מה עכשיו לשחק באנגלית, וגם ידעתי שזה צריך להישמע אמין. אני מכירה חבר'ה מהמוסד שגדלו עם הורים דוברי השפה, או נולדו באיזה חור ויש להם מבטא נכון. זה הפחיד אותי, חששתי שאביא משהו שלא ייראה רציני, אז אמרתי לא. אבל יונתן אמר לי שדווקא הוא צריך את הלא אמין הזה, כי זה בדיוק מה שהוא רוצה להראות על המוסד, שהמבטא הזה הוא חרטא, שבמוסד הזה יש גם הרבה חשיבות עצמית ולהיות איש מוסד הופך להיות פתטי בשלב מסוים. יונתן גם סידר לי פגישה עם בחורה מהמוסד וזה שכנע אותי".
בסרט את מדברת במבטא בריטי, ולא ממש ברור מה הסיבה.
"זה מצחיק. את לימודי התיכון שלי עשיתי בארצות הברית, היינו עם המשפחה שם. אז יש לי אנגלית די טובה, אבל כשאני מדברת במבטא אמריקני אני מרגישה שאני מדברת יידיש. הלמ"ד והרי"ש יוצאות לי מצחיק. משהו בחיתוך הדיבור ובפרייזינג של ההברות והמילים במבטא הבריטי מתחברים ויושבים לי בפה יותר טוב. שמתי לב שכשאני מדברת פתאום נהיה לי פיץ' יותר גבוה", היא מתמתחת, מכווצת את השפתיים ונכנסת לרגע לאיזו דמות רצינית.
ברגע של מתיחות בין דוב לבינך בסרט, הוא עוקץ אותך על המבטא.
"כן, הוא שאל אותי פתאום 'מה הקטע עם המבטא הבריטי'. עכשיו תקשיבי, זה לא היה בתסריט! ואני נעלבתי עד עמקי נשמתי, כי עבדתי עם מאמן על הדיאלקט! אני באמת עשיתי את הכי טוב שיכולתי. ואז הוא בא לי עם השורה הזאת בכוונה. אצלי זה לא הופיע בתסריט, אבל יונתן שתל את זה בטקסט של דוב. לא יכולתי לעצור, היינו בצילומים, הייתי חייבת להמשיך".
התפקיד שסירבה אליו בהתחלה היה אחד מתוך כמה שסירבה להם באותה תקופה. "היו לי כמה שנים שהייתה לי נטייה להגיד לא לדברים. אני חושבת שפחדתי. אני לא יודעת להגיד כל כך ממה", היא מנסה למצוא תשובה, "לא יודעת, הייתה לי תקופה כזאת שקצת פחדתי לעשות דברים. ולפני שלוש־ארבע שנים עשיתי שינוי וחזרתי להגיד יותר כן להצעות, אני חושבת ששם הייתה איזו פריצת דרך".
התקופה הזאת הגיעה אחרי קרוב לעשרים שנה שעשתה תפקידים רבים, ואולי קצת חשה רוויה מהתחום. "כל הצעה לא הייתה נראית לי. ביקשתי שלא ייתנו לי יותר אודישנים של שוטרות וחוקרות, פתאום קיבלתי איזה אנטי מהכול. הרגשתי חוסר הלימה פנימית בין המקצוע לבין מה שאני מרגישה. נדב מדי פעם היה מאתגר אותי ואומר - אז מה, את רוצה לפרוש מהמקצוע? תעשי פשוט מסיבת עיתונאים ותודיעי על פרישה. הוא עשה את זה כדי להראות לי שאני לא מסוגלת לעשות את זה באמת, ושאני צריכה לעשות בירור עם עצמי".
ומה באמת הרגשת? שאת רוצה לפרוש?
"אני חושבת שהיה לי קשה כבר לשאת את הרעיון שאני משחקת דמויות שלא אני יצרתי. וזה למרות שאני עושה את זה כבר שנים, ויודעת שזה חלק מהמקצוע, ופיתחתי מנגנונים כדי להתמודד עם כל מה שהמקצוע דורש, אבל באיזשהו שלב נמאס לי לשחק משחק כשזה לא בידיים שלי. פתאום הרגשתי שאם אני לא כותבת או יוצרת משהו שהוא בידיים שלי, אז אני בעצם נתונה בידיים של מישהו אחר. אני חושבת שהגעתי לאיזה מקום שאני לא רוצה להיות יותר במשחק הזה של רוצים אותי-לא רוצים אותי, כן מתאימה-לא מתאימה. פתאום משהו שם עשה לי לא נעים. אבל אחרי תקופה מסוימת הבנתי שאני הולכת נגד עצמי. כי כשאת אומרת לא, את עוצרת תנועה, משהו מפסיק. וזה הבהיל אותי".
זה יכול לתקוע, אבל זה גם יכול לשחרר משהו אחר, לפתוח את עצמך לכיוונים אחרים אולי.
"אז מתברר שלא. זה לא היה הכיוון. זה היה פשוט ממקום של רגע להתכנס. בתקופה הזאת התחלתי ללמוד. הרגשתי צורך להבין יותר לעומק את מה שקורה פה במדינה. זה היה עוד לפני המהפכה המשפטית. האקלים החברתי־פוליטי־מדיני והעובדה שאני אמא לשלוש בנות גרמו לי לרצות להבין יותר ולא רק לדבר סיסמאות שגדלתי עליהן ואימצתי לאורך השנים. הלכתי ללמוד קצת מדעי המדינה ממש מהבסיס, מתחילת הרעיונות של מדינה ודמוקרטיה ופסיכולוגיה חברתית בהקשרים פוליטיים, ואז גם הוספתי לימודי רוח אצל חיה גלבוע, ועכשיו אני משתתפת בתוכנית של ההסתדרות הציונית העולמית של נשים מובילות חברת מופת בישראל. כל זה נבע מתוך רצון לשלב את העשייה שלי וליצור שיתופי פעולה עם מגזרים נוספים בחברה שלנו, להיות חלק מבנייה בתקופה שבה הכול מתפרק. יחד עם הטיפול הפסיכולוגי הרגשתי שקצת נפתחתי והצלחתי למקם את עצמי, להגיד - אוקיי, את לא יוצרת, זה בסדר גמור. את לא מביימת, כי את כנראה לא רוצה באמת לביים. יכול להיות שיש לך את היכולות, אבל את כרגע לא נמצאת במקום הזה".
בעצם את במקצוע שדורש ממך כל הזמן ללמוד, כל תפקיד מצריך לימוד של התחום שהוא נוגע בו. זה נשמע שאולי רצית לבחור מה ללמוד, לעסוק בתחומים שמעניינים אותך.
"יכול להיות שהרגשתי שאני רוצה לתת לעצמי טיפה יותר שליטה. לא להיות תלויה במישהו שיושב וכותב משהו ולחכות לסוכן שיתאם אודישן. ויש גם משהו בהתבגרות, בגיל, שעצרתי רגע – לא הרמטית, אבל סוג של עצירה – שבו עשיתי משהו אחר שנתן לי איזושהי פרספקטיבה להשלים עם הדבר הזה שאני עושה כבר המון שנים ולהגיד - זה המסלול שאני רוצה. רק הייתי צריכה לעשות לעצמי שלום בית עם הדבר הזה, שמישהו אחר כותב תפקיד ואני עושה אותו בדרך שלי".
*
שני אלמנטים תפסו את שרוני בתסריט של הסרט "צ'קאאוט". האחד הוא השפה הקולנועית של זמן הווה שנכנס ברמה הוויזואלית לתוך הסיפור בזמן עבר, השני הוא סצנה שמתרחשת מתחת למים. לפני הצילומים באוקראינה הם כמעט ולא נפגשו, את הקריאות הם עשו בזום בגלל אילוצי הקורונה. בפעם היחידה שנפגשו זה היה כדי לבדוק כמה זמן שרוני מסוגלת לנשום מתחת למים. "הכול היה סגור", היא חוזרת אל אותו רגע, "הלכנו לדן אכדיה שהיה ריק מאדם. הביאו מומחים, חליפת צלילה, צלם תת־מימי, אנא־עארף מה היה שם, שמו עליי משקולות כדי שלא אצוף למעלה ובודקים כמה זמן אני מסוגלת להיות למטה, ותוך כדי גם מסוגלת לדבר ולפתוח עיניים. לעשות ממש סצנה שלמה מתחת למים. והצלחתי".
יעל שרוני | צילום: אבישג שאר-ישוב | איפור ושיער: הילה כחלון | סטיילינג: אייל חג'בי | חולצה וגופייה: זארה | ג'ינס: מאסימו דוטי | חגורה: פול אנד בר
כשהם הגיעו לצילומים באוקראינה, רגע לפני ששם פרצה מלחמה, נפלו תקציבים ואיתם גם הצלם שמתחת למים. עוד משהו שאתגר אותם בצילומים מתחת למים זו הבטן ההריונית המדומה ששרוני לובשת ומושכת אותה למעלה וחונקת אותה, ואם עד עכשיו לא השתבש הכול אז גם את המשקולות שכחו להביא. "בסוף זה נגמר בזה שאני על הברכיים, ועל הקרקעית יונתן הבמאי צולל איתי. ונגיד שזו הרגל שלי", שרוני מצביעה מתחת לשולחן על הבוהן שלי, "וזו הרגל של יונתן דורכת עליי", היא דורכת עליי ומתמתחת, מנסה להתרחק כמה שאפשר כדי להדגים את דקל מנסה להיות כמה שיותר מחוץ לפריים. "ככה הוא שומר עליי שאני לא אצוף. והבטן עולה לי לפה", היא מצביעה על הגרון, "זה היה וואו, חוויה מעניינת", היא צוחקת.
שני הדברים האלה שמשכו אותך התבררו כבחירה טובה?
"ממש, גם הסצנה במים וגם העניין הזה שאקי, עוז ואני אנחנו בעצם כמו איזה סוג של מקהלה יוונית. זה גם לא פשוט לנו כשחקנים, כי אתה בא וצופה מהצד באיזה משהו, זה משחק מאתגר. כולם שחקנים מדהימים, ויש הרבה עושר לשחק עם שחקנים כל כך מוכשרים, זה פשוט מרים את הרמה כל הזמן. התחושה הייתה מאוד אנסמבלית".
שרוני שומרת על חשאיות מסוימת בנוגע לאשת המוסד שהצמידו לה ותהליך ההכנה לתפקיד. "ביום העצמאות השנה היא פתאום ניגשה אליי באיזו מסיבה. התרגשתי לראות אותה, מוזר לחשוב על זה שהאנשים שמשרתים שם יושבים מסביבנו כל הזמן. יש להם כל מיני דירות ובתים וכל מיני מקומות, אתה לא יודע מי זה באמת השכן שלך, זו הזיה, איזה עולם".
מה היה שם בפגישה הזאת?
"היא בחורה מאוד מרשימה. גם במראה וגם בשכל. צללתי לעולם הזה קצת, זה היה מרתק. קצת הזכיר לי את המקצוע שלי, שתמיד נראה נורא גלאם ונוצץ כזה. אבל בסוף את צריכה לקום מוקדם בבוקר, ואת מגיעה לסט עם הפקות דלות תקציב, פה בארץ שום־דבר לא כזה זוהר. את יושבת על כיסא לא נוח כשיש הפסקה. היה משהו בפגישה עם הבחורה מהמוסד שקרקע את כל הדבר הזה. כל הריגול הג'יימס בונדי הזה. בסוף אלו אנשים אמיתיים, זה לא משחק ילדים".
עלילת הסרט מתחברת לך למציאות?
"המציאות קיבלה ממדים כאלה אפיים, היא מרגישה לי כל כך חסרה תקדים שאני לא יודעת בכלל איך להתייחס למה שהיה קודם. זה לא בר־השוואה בכלל, אלו עולמות אחרים. נורא קשה לעשות פרודיה על מציאות כאוטית שגם באה על חשבון האזרחים, על כאב אמיתי וגדול מאוד. זה כמעט מאולץ לעשות השוואה בין המציאות שלנו לאיזו פשלה שמישהו עשה איפשהו בטורקיה ושאנחנו לא יודעים עליה בכלל. אני יכולה להבין למה יגידו איך זה קשור, אבל מה שקורה עכשיו הוא הרבה יותר קריטי, אקוטי, ולא סביר, שקשה לי להשוות אותו למשהו מגניב. יש שם באמת מישהו שמנסה להציל מישהו, ודרך אגב, בכל ארגון יש דברים בעייתיים ותמיד צריך שתהיה מחלקה שתטפל במקרים כאלו כדי לתקן וללמוד מטעויות. אנחנו חיים בעולם שעושים בו טעויות, אבל מה שקורה עכשיו הוא לא עולם מתוקן, הוא השמדת הערך של כל מה שידענו, ושל כל מה שעשינו, והוא מלא עכשיו בכאב נורא גדול, ויש איזו קהות חושים. אנחנו רואים בטלוויזיה או ברשתות החברתיות כותרת מזעזעת ולצידה כותרת כמו: היום, בפרק האחרון של כך וכך... זה דיסוננס קוגנטיבי מטורף".
איך זה מתיישב לך עם המקצוע שלך, שהוא חלק מתעשייה שבין השאר אחראית על התוכן האסקפיסטי הזה שאת מדברת עליו?
"אני חושבת שהיום כמעט אף אחד מאיתנו לא חף מאיזשהו אקטיביזם מסוים כדי לנסות להציל את מה שקורה פה. הרגשתי את זה חזק ב־7 באוקטובר. יצירה היא אקט של תקווה. ויש לנו סיבה ליצור, כי אנחנו רוצים לתת לאנשים הקלה וסיבה לחייך. אני רואה את זה כמעט כשליחות, פתאום העבודה שלי נראית לי יותר חשובה ממה שחשבתי. כבר בשבוע הראשון של המלחמה ירדתי עם 'בריגדת האהבה' (קבוצת זמרות ושחקניות, י"ט) להסתובב בבתי המלונות של המפונים בים המלח, וראיתי כמה כוח יש לי. ראיתי את הפנים ששמחות לראות שרואים אותם, בעיקר אצל הילדים, כי המבוגרים היו עסוקים בלנסות להבין את האובדן שלהם. פתאום הבנתי את הכוח של המוזיקה, שבן אדם מגיע עם גיטרה לשבת ליד מישהו שראה זוועות והם יכולים להיות יחד ולשהות בתוך הכאב בלי לדבר. ראיתי איך זה מפרק אצלם איזה משהו.
"אני זוכרת שניגשו אלינו ואמרו שזו פעם ראשונה שהם שרים מאז אותה שבת. היינו יושבות איתם ביחד, רוקדים, מתחבקים, בוכים, צוחקים. אני לא יכולה להסביר איזו זכות זה פתאום לגלות שעצם היותך מעלה לבן אדם חיוך על הפנים או נותן לו כוח. זו זכות ענקית".
שעות בודדות לפני בוקר השבת השחורה, שרוני חזרה מחגיגות יום הולדת 50 לחברה טובה שלה. "זו הייתה בעצם מסיבת סוף העולם שהכרנו. אני זוכרת את עצמי צורחת מול הטלוויזיה 'איפה הצבא?'. גם היינו עסוקים בחיפושים של חברים, בחיפושים אחרי ילדים של חברים. זה היה משוגע".
למחרת היה אמור להתחיל שבוע אחרון לצילומים של עונה נוספת של היהודים באים, שכמובן נדחה. כמה חודשים מאוחר יותר הם חזרו לצלם, אבל עם מערכונים חדשים. "היהודים זו תוכנית שבאה לתת אגרוף מלוטף בהומור. אבל כשחזרנו לצלם הבנו שאנחנו לא יכולים לתת עוד אגרוף. מצאנו את עצמנו עושים מערכון של עדויות שעוברות מחורבן הבית ועד לכפר־עזה דרך כל הנקודות על ציר ההיסטוריה. זה נשמע כמו עדות אחת, אבל בעצם כל פעם מספר אותה יהודי מתקופה אחרת. זה לא מצחיק, זה מספר סיפור".
משמח לראות שרואים אותך. בריגדת האהבה במלונות המפונים | צילום: מתוך הרשתות החברתיות
את מבינה את הביקורת של הדתיים על "היהודים באים"?
"אני חושבת שקשה להם עם זה שלוקחים דמויות תנ"כיות והופכים אותן לאנשים שמדברים בשפה יומיומית. זה בסדר גמור להרגיש את זה, וגם לא חייבים לצפות בזה. זה לא נעשה ממקום של לפגוע או ללעוג. זה נעשה ממקום של אהבה כל כך גדולה לתנ"ך, למקורות וליהדות. אנחנו אוהבים את הזהות היהודית שלנו ולא מתכחשים לה. פשוט העגלה שלנו מלאה בעוד דברים. והתנ"ך הוא גם שלנו. הוא של כולם. בסופו של יום הגורל שלנו די משותף, אנחנו יהודים שבחרנו לחיות במדינת ישראל. אנחנו לא צריכים לדאוג כי אנחנו יודעים איך לחיות פה ביחד, וכדי שנוכל להיות שותפי גורל בואו נעשה שנוכל לקיים את הדבר הזה פה ביחד. לא חייבים לחשוב אותו דבר, אבל לפחות בואו נעשה שנוכל לחיות ביחד. כדי לקיים פה חברה מגוונת ומוצלחת תחת אותה קורת גג אין לנו ברירה אלא לתת מקום ולגיטימציה לאחר, וצריך שיהיו לנו עין טובה כלפי האחר ושכל ישר. היום ברור לכולם שיש ציבורים שהרגישו שלא רואים אותם, אבל הדרך לתיקון היא לא בשבירת הכלי היחיד שמכיל את כולנו אלא בתיקון מתמיד שלו. אם אנחנו שותפי גורל, אז כולם כולל כולם צריכים לפעול להחזרת החטופים. לא יכול להיות שיש פה אנשים שמקדשים הרס וחורבן על פני ערך חיי אדם. החטופים צריכים לחזור והמלחמה צריכה להיפסק כשלנגד עינינו ביטחונה של ישראל ושל אזרחיה בטווח הקרוב והרחוק".
*
התפקיד שמגלמת שרוני מצטרף לרשימה ארוכה של תפקידים, בהם שרון סילבר ב"שיר שלנו", יפעת מ"סרוגים" ולילך אשתו ואחר־כך גם גרושתו של איצקו ב"רמזור". אני מנסה להכניס את כולן לאיזו הגדרה, ושרוני עוזרת לי: "נשים חזקות כאלה. אני אוהבת בטסה שהיא רואה כמה צעדים קדימה, שהיא לא קונה את הזיוף".
היא בעצם האישה היחידה בסביבה מאוד גברית.
"זה עוד משהו שאנחנו באיזו רגרסיה לגביו, זו בועה שצריך לנפץ, וצריך להיות תמיד עם יד על הדופק ולתת לנשים להיכנס למקומות האלה. אני גם חושבת שנשים צריכות להאמין שהן יכולות, כן? אלו לא רק הגברים שמנסים להקטין אותנו. לפעמים אנחנו מנסות להקטין את עצמנו. את רוצה להישמע חכמה ושלא יגידו שאת מדברת שטויות. אנחנו באיזו התניה של מוחלשות וזה מה שאנחנו צריכות לפרוץ. זו גם העבודה שלי עם עצמי, לחזור להגיד כן להצעות, להבין שיש לי ערך, שיש לי ניסיון. אני אמא, זה ערך ותשתמשי בו, הוא בר קיימא".
ואולי ההיריון של טסה בא להגיד גם כן את הדבר הזה. "נשים בסופו של דבר צריכות להקריב הרבה כדי לטפס בסולם, כדי להגשים את עצמן. יש להן זמן מוקצב שבו הן יכולות להביא ילדים לעולם, ואז הן צריכות לבחור. את בוחרת להיות אמא, ואת יכולה גם לבחור להתקדם ולעשות קריירה וזה בסדר גמור, תבחרי מה שאת רוצה. טסה חיה את האמת הכואבת, שבגלל שהיא הקריבה את החיים לעבודה שעניינה אותה, כדי להיות אמא היא תצטרך לעשות את זה לבד".
הדמויות הנשיות האלו מתחברות לחיים הפרטיים שלך?
"זה שילוב של מי שאני, וגם מסתיר חולשות ופחדים. אני אישה חזקה, אבל לפעמים החוזקה הזו באה לחפות על איזשהו חוסר ביטחון. אבל אני מרגישה שהגעתי לגיל שהחולשות וחוסר הביטחון והפגיעוּת לא מפחידים אותי. אני יותר בשלום עם הסכסוכים הפנימיים, ורואה בחשיפה של הפגיעות חוזקה".
התפקידים שאת מקבלת עכשיו מותאמים לגיל שלך. את מרגישה עם זה בנוח?
"בטח. זה מותאם לי לחיים. אבל זה לא תמיד היה מותאם למה שאני מרגישה בפנים – תמיד הרגשתי כאילו אני סטודנטית, יאללה חבר'ה לאן הולכים, בפנים זה מה שאני מרגישה, ואז אני פוגשת את המציאות: לא, זה לא אהלן חבר'ה לאן הולכים, זו את, המבוגרת המגניבה שמוכנים שתבואי איתם. שירה נאור היא אחת החברות הכי טובות שלי והיא צעירה ממני ב־18 שנה, אחד היתרונות במקצוע הוא שאת פוגשת אנשים שהם בכל הגילים. אני בשלב שאני עושה תפקידים לצד שחקנים שגדלתי עליהם ולצד כאלה שגדלו עליי, ואני אוהבת את זה שאני יכולה להתחבר לכולם וליצור חיבורים".