"יש משהו חזק באנרגיה נשית", אומרת הזמרת גל דה פז רגע לפני החזרות למופע שלה בפסטיבל קווינטה למוזיקה נשית. "במשך שנים ביליתי בהרכבים שבהם הייתי האישה היחידה בין גברים. ימים שלמים בוואנים, מטוסים, מלונות והם מדהימים, אבל פתאום בקורונה עשיתי מופע פסנתר רק עם נשים וגיליתי עולם אחר. באחוות נשים יש משהו שאין בסיטואציה אחרת. יש לי קולגות שהם כמו אחים שלי, אני אוהבת אותם עמוקות, אבל יש משהו בין אישה לאישה שהחיבור וההבנה שם עמוקים יותר".
דה פז, תל־אביבית בת 37, היא יוצרת ישראלית בינלאומית המוכרת גם כסולנית של "דה פז בנד" (The Paz Band) ושל להקת "לוסיל קרו" (Lucille Crew) שאיתם הופיעה בעולם. היא אמונה על אחד השירים הכי מצמררים שנכתבו בזמן המלחמה, המהדהדים ברדיו, בטלוויזיה וברשתות ועדיין אקטואלי מתמיד - Bring Them Home. "בדרך כלל אני לא אוהבת לערבב פוליטיקה באמנות, אני לא רואה את עצמי כאמנית פוליטית בכלל, הכיוון שלי הוא אסקפיזם. גם השיר הזה לא פוליטי בעיניי, הוא בעיקר עוסק באקטואליה. בכתיבה שלו הבנתי שלפעמים התפקיד של אמנים הוא לנצל את הכוח, הכישרון והמעמד בשביל לדבר על נושאים משמעותיים".
איך אתם לא שומעים? מתוך הקליפ של Bring Them Home | צילום: צילום מסך מתוך הקליפ
לפסטיבל קווינטה הצטרפה כאשר בצוללת הצהובה בירושלים, שאחראים על האירוע כולו, החליטו שבשנתו הרביעית של הפסטיבל הנשי שלהם, שעד כה הוקדש ליוצרות ומבצעות בתחום הג'אז בלבד, ייפתחו שעריו לכלל הסגנונות המוזיקליים. בכל ערב בפסטיבל (13-15 במאי) מנהלת אמנותית אחרת תעלה למופע מקורי משלה. "הרעיון שלי לעשות משהו עם בנות ציון מקהילת העבריים בדימונה התיישב להם טוב. כבר שנים אני חולמת לעשות איתן משהו וחיכיתי לרגע המתאים לעשות מחווה לזמרות הגדולות של ישראל. מבחינתי גוספל, ובכלל המוזיקה שקשורה לאפרו־אמריקנים, היא פשוט מדהימה. גדלתי על המוזיקה הזאת ויש בה משהו שקשור למורשת ולתרבות, משהו שטבוע באנשים. היה לי ברור שכדי להעביר אותה טוב אני צריכה לעבוד עם מי שצמח בתוכה".
עבור דה פז מדובר גם בסגירת מעגל מסוימת. "אמא שלי הייתה זמרת ובין השאר היא שרה עם בנות ציון. כבר כעובר בבטן שלה שמעתי אותן שרות ויש לי המון זיכרונות כילדה שמתרוצצת מסביב לבמה. כשהגעתי לחזרה איתן בדימונה אמרתי להן שאמא שלי שרה עם חלקן פעם. אחת מהן שאלה מי זאת אמא שלי ועניתי שקוראים לה דפנה והיא שרה בעיקר עם שבחיה, שהיא זמרת אגדית של בנות ציון. ואז היא אמרה לי - אני זוכרת את דפנה, שבחיה היא אמא שלי. זה היה ממש מרגש".
הן החליטו על מופע עם שירים בעברית, אף שדה פז, כמו גם העבריות, שרה כמעט תמיד באנגלית. "זו השפה המוזיקלית שלי", היא מסבירה, "אני יודעת שאנשים לא כל כך מבינים את זה, מצפים שמאחר שאני ישראלית שאשיר בעברית. מגיל מאוד צעיר הייתה לי מטפלת שדיברה איתי באנגלית, ראיתי דיסני באנגלית וכל התקליטים ששמעו בבית היו באנגלית. מאז ומעולם הייתי מוקפת בשפה הזאת והיא תמיד הייתה מחוברת אצלי עם מוזיקה ואמנות. זה לא מקובל בארץ, את כמעט לא תראי במצעדים שירים של אמנים ישראלים באנגלית, גם אם בחו"ל הם מצליחים מאוד. "בתחילת הדרך שלי רשת ג' לא השמיעו אמנים ישראלים שלא שרו בעברית, הם בסוף נשברו תחת הלחץ כי התחיל אינדינגב והתפתח גל מטורף של מוזיקה באנגלית, אז היום הם מביאים את זה. יש לי את הקהל שלי, ההופעות מלאות ואני מוזמנת לפסטיבלים בארץ, אבל עדיין תקרת הזכוכית פה לאמנים שעושים מוזיקה באנגלית היא יחסית נמוכה. אגב, בגלל זה אנחנו מנסים לצאת מפה, לא כי אנחנו לא אוהבים להיות כאן, הקהל בישראל מדהים, אבל זה מאוד קשה".
ולמה לא לעשות מוזיקה בעברית?
"זה כמו שאני אבוא לשף שעושה סושי ואגיד לו שיעשה אוכל איטלקי כי הוא גר באיטליה. אבל הוא רוצה לפתוח סושייה באיטליה. אם יש לי שיתוף פעולה מעניין או פרויקט אני שרה בעברית, אבל זו לא השפה שבה אני כותבת, זה לא הז'אנר שלי. העובדה שזו השפה שמדברים במדינה שלי לא מספיקה לי כדי ליצור אלבום בעברית. אם יבער בי לעשות כזה אלבום אני אעשה. למוזיקה מגיע לבוא לעולם לא מאילוץ, אלבום שאעשה בכוח לא יעבוד כי הוא לא יהיה אותנטי. אגב, האלבום הראשון שלי היה בעברית, אבל זה רק בגלל שב'רימון' ממש דחקו אותי, אז ניסיתי. אבל רק מאז שהתחלתי לעשות מוזיקה באנגלית דברים התחילו לקרות".
פסטיבל קווינטה היה עבורה הזדמנות ליצור משהו בעברית, בעיבוד השירים הן החליטו ללכת על עיבודים מינימליסטיים, "המחשבה הייתה להוציא את השירים מהמקום המוכר. ברגע שמפשיטים אותם מלהקה וכלים קל לברוח מניסיון לחקות את המקור".
מי מהיוצרות שבחרתן השפיעה עלייך במיוחד?
"אפילו שאני יוצרת מוזיקה באנגלית יש המון אמניות ישראליות שגדלתי עליהן וזו הזדמנות ללכת בעקבותיהן. למשל אורית שחף והיהודים היו מבחינתי מושא הערצה. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה לא הצלחתי לדבר. הקול של עפרה חזה הוא סמל לשירה ישראלית צלולה, כשהיא שרה בנסיך מצרים נפתח מבחינתי הצוהר לשיר בעולם. יהודית רביץ היא השראה ענקית והייתה תקופה שהייתה לי אובססיה לחוה אלברשטיין, קניתי מארז של כל הדיסקים שלה. אני מושפעת ממנה בהיבט שהיא יכולה לעשות הרבה דברים מסוגים שונים אבל תמיד להישאר היא. יש לי פינה חמה ליפה ירקוני כי זכיתי עם השיר שלה 'אל נא תאמר לי שלום' בשירימון, אני אבצע אותו גם במופע עכשיו. ריקי גל היא כנראה הטופ מבחינתי, היא רוקנרול אמיתי. כל הנשים האלה עיצבו את המוזיקה הישראלית, הן השורשים שלה והן זמרות ענקיות, ויש עוד רבות וטובות".
הקאברים האלה משובצים במופע של האלבום החדש של דה פז שיצא לפני כחצי שנה, Very That. זהו אלבום הפופ הראשון שהוציאה והוא משמש מעין תפנית בקריירה המוזיקלית שלה. "בקורונה, כל מה שעשיתי היה לשבת על הפסנתר וגם הקלטתי אלבום סולו. הרגשתי צורך לחזור למשהו יותר צבעוני עם הרבה כלים, התגעגעתי לרוץ על הבמה והבאתי עולם אחר שלי שהוא הרבה יותר פופי".
היא יוצאת למיני טור עם האלבום החדש ב־8.5 בפאבלה, מנוף, ב־12.6 חלוץ, באר־שבע, והחגיגה הגדולה תהיה ב־23.6 בבארבי בתל־אביב, שם יהיו גם אורחים והפתעות. "אמא שלי אומרת שזה האלבום שהכי הגיוני שאצור. הצד הוורוד הזה תמיד היה קיים בי ולא קיבל ביטוי קודם. לפני כן לא עשיתי פופ, אבל תמיד אהבתי ושמעתי פופ. אני מאוד מאמינה בהשתנות, בלקלף שכבות ולצאת מאזור הנוחות, ובעיניי ליידי גאגא היא דוגמה ומופת איך להמציא את עצמך מחדש בלי לאבד את מה שעושה אותך את. האפשרות להתפתח ולגלות את עצמי מחדש מדהימה בעיניי, לכן אני תמיד אקפוץ על דברים כמו ההופעה עם העבריות, כי זה עוד משהו חדש, עוד יצירה של משהו אחר".
יציאה מהגבולות. ליידי גאגא | צילום: AFP
מה את חושבת על עולם הפופ הישראלי?
"הוא פורח ואני גאה בו מאוד. אנחנו מושפעים עמוקות מאמריקה, ובמקרה הזה מדובר בהשפעה טובה. אני למשל מאוד בעד נועה קירל, היא עושה עבודה מדהימה. ברור שיש גם דברים שאני פחות מתחברת אליהם בז'אנר, אבל בסך הכול צורת ההפקה, ההסתכלות, הכול נראה טוב וגדול, הכול נשמע מעולה – והגיע הזמן. לקח הרבה זמן לפופ ולהיפ הופ הישראלי להתבסס. כמו בכל העולם, הם מאוד מעורבבים וכאן גם יש את הנגיעה המזרחית. אגב, כשאני עושה רוק או גוספל אני מושפעת ממוזיקה אמריקנית. רוק ישראלי נשמע אחרת, כשאת משנה את השפה, את משנה הכול. יש גם צבעים מסוימים בקול שלי שאני מאוד אוהבת שלא עובדים בעברית, זה נשמע קרינג'י ברמות".
הזכרת שורה של זמרות מדהימות, למה צריך פסטיבל ליוצרות? אין פסטיבל למוזיקה גברית.
"לא צריך פסטיבל למוזיקה גברית כי גברים לבנים הם 'האנושות' והשאר הם תוספת. יש פסטיבל לגברים בלבד, הוא פשוט נקרא סתם פסטיבל ובפועל אין בו נשים. היום זה כבר כמעט לא קורה, יש המון נשים במוזיקה הישראלית והמון זמרות – הן לא תמיד בפרונט אבל אני מאשימה בכך את התעשייה, רשימת הזמרות לא נגמרת אבל העולם עוד קצת עקום אז צריך לעשות פסטיבל נשי כדי להזכיר שהן כאן, אני מקווה שיבוא יום ולא נצטרך לדבר על זה. ואגב, יש הרבה פחות דרמות כשיש רק נשים".
למה הכוונה?
"יש 98 אחוז פחות דרמות כשיש רק נשים. גברים הם הרבה יותר דרמטיים, הדוגמה הטובה היא כשהם חולים וזה משל לכל מצב - כשמשהו יושב עליהם התגובה תהיה יותר קשה, הם יותר רגישים כלפי עצמם. כשלאישה קשה היא תדבר ותציף, היא תדע לנהל את הרגשות שלה, לגברים קשה יותר לנווט את העולם הרגשי שלהם וכך נוצרת דרמה יותר מז'ורית".
לא היה קשה להוציא אלבום פופ כל כך צבעוני בתקופה קשה ומורכבת בארץ?
"זו הייתה בחירה. התחלתי לכתוב את האלבום לפני המלחמה, והיה לי את הוויז'ן שלו, אבל אז עצרתי אותו לגמרי וכל המוזיקה שלי הייתה Bring Them Home. זה כל מה ששרתי וביצעתי – לא היה שום דבר אחר. אבל אחרי שעבר קצת זמן הרגשתי שצריך עוד דברים. זה כמו שיש את העמוד של הפשוטע, שקצת משכיח עם השטויות הגאוניות שלה את הכאב – צריך את הסחת הדעת. עשיתי סקר באינסטגרם אם יש מקום לאלבום כזה עכשיו והרוב המוחלט ענו שהם זקוקים לזה עכשיו. יש גם שיר שמדבר על הצביעות שיש ברשת, נגד אנשים שיוצאים על ישראל ולא מבינים איזה תרבות מדהימה יש פה. אני חושבת שיש באלבום כזה משהו שמראה גם החוזק שלנו כלפי חוץ. אני חושבת שאם הוצאנו מוזיקה שמחה זה לא אומר שהמשכנו הלאה. יש אנשים שיגידו שזו הצגה, אבל בואי, באמת עדיין כיף פה. אנחנו עדיין מדינה מדהימה, אנחנו עדיין שותים קפה, הולכים לים ויושבים בפארק, אנחנו עדיין חיים. האלבום בא להגיד - בואו ניזכר בזה, בואו נחגוג את החיים כמה שאפשר. הבחירה להוציא סינגל כל כך צבעוני אחרי Bring Them Home הייתה בחירה בחיים. כל יום אני בוחרת בטוב, ביופי ובצבעוני לצד זה שבאמת אי אפשר להמשיך כל עוד לא כל החטופים חוזרים. בעצרות הגאווה שרתי את Bring Them Home ואני ממשיכה לשיר אותו בכל ההופעות שלי, בתוך כל הקרחנה אני עוצרת ושרה. זה כבד על הלב אבל הלב כבד, האפשרות לשכוח לא באמת קיימת".
עד שדה פז כתבה את Bring Them Home אף שיר לא נכתב על החטופים. "אני מאמינה ששירים נמצאים בתת־מודע וצפים כשהם צריכים לצאת. כבר עזרתי בכל מה שיכולתי, ארזתי דברים, הגבתי לטוקבקים בעולם, תרמתי כל מה שהיה לי עד שלא היה לי יותר במה לעזור. הייתי אצל אמא שלי, שם הטלוויזיה דולקת על חדשות כל הזמן ברקע. אני לא צורכת חדשות על בסיס קבוע, אני מרגישה שחוסר האונים מול המצב גורם לי לקמול והייתי מתוסכלת נורא כשחזרתי ממנה. אמרתי לעצמי - מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב שיר, זה מה שאני יודעת. וכמו בסצנה מסרט הוליוודי התיישבתי על הפסנתר והשיר יצא ממני ככה, שלם כמו שהוא. יש לי את זה מוקלט בפלאפון, תמיד אני מקליטה כי אני לא זוכרת את הדברים האינטואיטיביים שיוצאים ממני. הרגשתי שחסר שיר בנושא, שזה חסר בתוך השיח על מה שקורה".
מתוך הקליפ של Bring Them Home | צילום: צילום מסך מתוך הקליפ
היא מיד הבינה שצריך להוציא את השיר במהירות, "יצרנו קשר עם המטה, מצאנו איפה להקליט ותוך כדי צילמנו קליפ שבו אני מנגנת על הפסנתר עם תמונות חטופים מסביב אבל הגענו למסקנה שלא צריך לראות אותי, אני לא הנושא. לקחנו רק את האודיו ושמנו את התמונות של כל החטופים בזה אחר זה, היו כל כך הרבה שהכפלנו את הפזמון אבל זה עדיין לא הספיק אז הכפלנו את הקצב שהתמונות מתחלפות – זה היה פשוט נורא".
השיר יצא בשיתוף מטה משפחות החטופים והמון אנשים ומשפיענים בארץ ובעולם שיתפו אותו ומספר הצפיות והשימושים עלה ועלה. "בכלל לא עקבתי אחרי מה שקורה עם השיר, ופתאום מישהו שלח לי לינק לטיקטוק וקלטתי שיש מלא סרטונים איתו ומיליוני צפיות באינסטגרם. זו תחושה משונה, כי לא הרגשתי ששיר שלי התפוצץ, לא כיוונתי לזה, לא יכולתי להתייחס לזה כאילו זה הרגע שמזניק לי את הקריירה. הוא לא שיר שמדבר עליי, הוא גדול מאיתנו. זה חיבר אותי פתאום לקהילות היהודיות בארצות הברית, כי הוא מהר מאוד הפך לשיר הסברה או המנון של הנושא הזה. אני מאוד גאה ברגע הזה אבל אני לא יכולה להגיד שאני שמחה. זה שהמסר עבר כן שימח אותי מאוד, אבל זה השיר הכי עצוב והכי חשוב שכתבתי ואני מחכה ליום שבו אפסיק לנגן אותו, מבחינתי יש לו תאריך תפוגה. באופן דומה אני מסרבת לכל ההצעות לתוספות וקישוטים לשיר, זה חייב להיות אני עם פסנתר וזהו. אסור לעשות דרמה מהשיר עם איזה עיבוד מיתרים, כל הדרמה נמצאת בשיר עצמו, בטקסט. כשהשיר עירום אנשים הרבה יותר מקשיבים למילים, והן הדבר הכי חשוב".
לדה פז יש רזומה ארוך של עבודה בחו"ל, קולגות, קהל ועוקבים ובתחילת המלחמה גם היו התנגשויות. "חוויתי את זה בעיקר מעוקבים, אבל יש לי חברים שחטפו יותר חזק, מכיון שהנגנים שלי תמיד היו ישראלים זה לא הגיע כל כך קרוב. הרגשתי קרירות ואמירות לא יפות ממנהלי הצגה או מפיקים, זו לא אנטישמיות כמו שזו בורות של אנשים שבוחרים צד בצורה מאוד לא אחראית על סמך איזו כותרת שהם קראו. זה בעיקר מאוד אכזב אותי. אם הם היו מקדישים קצת יותר מחשבה הם לא היו מתנהגים ככה, הם בוחרים בבורות כי יש להם את היכולת להעמיק והם בוחרים להקשיב רק לצד אחד. אני מאמינה שגם זה יעבור – לא תהיה עוד שואה, אנחנו חזקים יותר היום. העולם הזה מורכב מטרנדים ועכשיו פרי פלסטין הוא טרנד ועוד יומיים הוא יעבור. אין ספק שיחסי הציבור של חמאס היו הרבה יותר טובים משלנו, הפסדנו שם. אנחנו חיים בעולם של מיתוג והם מיתגו את עצמם טוב יותר. זה נשמע נורא אבל זה העולם של הסברה ולכן היה לי חשוב להוציא את Bring Them Home, כדי להעביר את המסר. לא יכולתי לשאת את זה שהעולם לא מכיר בחטופים, שקורעים שם את התמונות, זה לא נתפס. דיברתי על זה בשיר, אתם יכולים לקרוע ולהריע נגד אבל זה רק מעיד על החירשות שלכם לזה שחטפו אנשים, נשים ילדים וקשישים מהבתים שלהם – איך אתם לא שומעים את זה? חשבתי שאולי דרך המוזיקה יהיו יותר אנשים שיוכלו להקשיב. אגב, השיר חיבר אותי בצורה מאוד חזקה ליהודים בעולם, הרבה מהם לא יודעים עברית אז שיר באנגלית נתן להם חֵבל להיות שייכים. הם יכלו לשתף ולדבר על החטופים".