שישים שנות יצירה של פזמונאי אחד מלמדות אותנו על הישראליות

נדמה שהפזמונאות, כתיבת שירי זֶמר פופולריים, היא האמנות שמשקפת כבר שנים רבות באופן המובהק ביותר את השינויים שעברו על החברה הישראלית. הפזמונאות ביטאה בעבר את התמורה הדרמטית שעברנו מחברה קולקטיבית מגויסת לחברה אינדיווידואלית, ובשנה וחצי האחרונות היא מבטאת את חזרתנו להיות חברה מגויסת ("חרבו דרבו", "גיבורי על"), וגם את העוצמה המחודשת של האמונה הדתית (כמעט כל הלהיטים הגדולים של השנה האחרונה).

מכיוון שכך, יש עניין מיוחד בבחינת דרכם של פזמונאים שכתיבתם משתרעת על פני עשרות שנים; התבוננות כזו עשויה לחשוף ולחדד שינויים חברתיים שונים. אחד הבולטים שבכותבים הללו, אולי הפזמונאי הישראלי שצבר הכי הרבה שנות פעילות, הוא יעקב (יענקל'ה) רוטבליט, שהחל לכתוב בראשית שנות העשרים לחייו, ועדיין כותב – אם כי במשורה – גם כיום, כאשר לאחרונה מלאו לו שמונים; כתיבתו משתרעת אפוא על פני קרוב לשישים שנה.

כבר לפני כמעט ארבעים שנה הצעתי לחבר שעבד במחלקת ההדרכה של בני־עקיבא להכין מערך פעולה שינוע בין שני שירים של רוטבליט: "שיר לשלום" ו"אני שוכב לי על הגב". בדרך זו ביקשתי להראות כיצד השאיפה הנאצלת לשלום יכולה להפוך בסופו של דבר, ובמידה מסוימת גם הפכה בפועל, לניהליזם: "בלי להיות או לא להיות / אני פשוט ישנו / בלי שום דבר אשר כדאי / למות למענו... / היו לי פעם עקרונות / מכרתי את כולם / עסקה מוצלחת בשבילי / טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר / במה להאמין / אני שוקע לעיתים / בהזיות על מין". רק אחרי שנים הבנתי ששני השירים מייצגים בעצם את אותה תודעה: הראשון את התקוות התמימות של ימי הסיקסטיז, והשני הוא שיר סאטירי חריף, בשום אופן לא שיר הזדהות, על מה שקרה לאותם צעירים אידיאליסטים כשהתחילו להתברגן.

אל תביטו לאחור

אם בייצוגים עסקינן, רוטבליט הוא לכאורה מייצג מובהק של מחנה השמאל בישראל. הוא נולד בחיפה למשפחה חילונית סוציאליסטית, ובנעוריו היה חבר בשומר הצעיר. התגייס לנח"ל, שירת ביחידה קרבית ואיבד את רגלו השמאלית במלחמת ששת הימים, בקרב על ירושלים. השיר המרכזי שמזוהה איתו מאוד עד היום, הוא כמובן "שיר לשלום". השיר הזה ייצג את דור "שיח לוחמים", שגם הוא היה תוצר של אותה מלחמה; דור של אנשים שהיו מוכנים להילחם ואף להקריב את חייהם למען המדינה, אבל יותר ויותר שאלו את עצמם האם המלחמה בכלל הכרחית.

בשיר הייתה שניות מעניינת; מצד אחד הוא הדגיש את חשיבות חיי הפרט, שאינם הפיכים: "מי אשר כבה נרו / ובעפר נטמן / בכי מר לא יעירוֹ / לא יחזירו לכאן". ומצד שני, חייהם של החיים חשובים יותר מזיכרון המתים: "אל תביטו לאחור / הניחו להולכים". זוהי שניות מלאכותית כמובן, ולאמיתו של דבר אלה שני צדדים של אותה מטבע: מכיוון שהחיים הם הדבר החשוב ביותר, אין טעם "לבזבז" אותם על הנצחת המתים, אלא יש להתמקד באושרם של החיים: "תנו לשמש לחדור / מבעד לפרחים".

עצם פרסום השיר, ביצועו על ידי להקה צבאית (!), והפופולריות שזכה לה, הקדימו את זמנם. ב־1969, השנה שבה התפרסם השיר, עדיין הייתה ישראל שבויה בהערצת הצבא ובאמונה ששום כוח לא יוכל לנו. לא במקרה, אלוף פיקוד המרכז דאז רחבעם זאבי נאבק בחריפות נגד השיר. רק הפתעת מלחמת יום הכיפורים, והמשבר החברתי שהתחולל בעקבותיה, גרמה לשכבות רחבות בחברה להזדהות עם המסר של השיר.

רוטבליט עבד באותן שנים עם אריק איינשטיין כזמר, ועם שלום חנוך ומיקי גבריאלוב כמלחינים, על כמה מהיפים שבשירי אותה תקופה; כבר אז, בסך הכול שנת ה־20 למדינה, חלקם ביטאו נוסטלגיה לתרבות תנועת העבודה שהלכה ואיננה: "השריקה של התנועה / מזכירה לי מדורה / זאת הייתה תקופה יפה נורא, יפה נורא... האם נדע / כמה תמימים היינו... כמה שרופים היינו / כמה יפים היינו". אגב, רוטבליט לא היה היחיד שכתב בנימה הזו. יהונתן גפן כתב באותה תקופה את השיר "יכול להיות שזה נגמר", הנפתח במילים "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". במקביל לנוסטלגיה, רוטבליט גם סיפק לחבורת "לול" (בהנהגת אריק איינשטיין ואורי זוהר), שהייתה חבורה יצירתית אבל גם פרועה ומלאת זימה, את אחד מהשירים הבעייתיים ביותר של אותה תקופה, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", עם מילים שהיום היו בוודאי מצונזרות: "האם כבר מישהו פיתה / את המלכה של הכיתה... / האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה".

כעבור כמה שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הנוסטלגיה כבר הפכה למרירות, כשרוטבליט כתב לתוכנית "ניקוי ראש" את הפזמון "בנימין זאב", הפונה לחוזה המדינה: "תשטוף את העפר מהעיניים, בנימין זאב / ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?... לגנב העברי הראשון כבר ניכו את השליש / ובלילה מלכה עברייה משוטטת בכביש / ושוטר עברי ראשון מבריח לכלא חשיש". ב־1985 הוא כתב ללהקת תיסלם את השיר "ככלות הקול והתמונה", המספר על תרבות של ידוענים שאין מאחוריהם שום עשייה למען הכלל: "החיוך שלך מרוח על כל העיר / כמו הבטחה גדולה / ויש לך עדת מעריצים / שרים איתך במקהלה / מה יש לומר / כל הכרטיסים נמכרו מראש / מה יש לומר / אל תיתן לזה לעלות לך לראש / כי אחרי ככלות הקול והתמונה / מישהו יכול לשאול בלי כוונה / מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".

במקביל לפזמונים שכתב לאחרים, רוטבליט גם כתב, הלחין וביצע בעצמו חמישה אלבומי סולו, שכללו בלדות אישיות בסגנון בוב דילן; אלבומים שהיו עוד יותר מרירים וביקורתיים מהפזמונים הפופולריים שלו. בראשון שבהם, שנקרא "כך שחררתי את ירושלים", הוא כלל למשל שיר שנקרא "במקום חוברת לזכרו", ובו שורות מקאבריות בסגנון חנוך לוין: "מצחיק לחשוב, הייתי מפקד חלקה / אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה / בבית עלמין צבאי, מספר, גוש וחלקה / תביא את הבקבוק לכאן, הכוס שלי ריקה". על עטיפת האלבום צולם רוטבליט ליד האנדרטה שהוקמה לזכר חבריו שנלחמו איתו בקרב על שכונת אבו־טור.

האלבום השני בסדרה, שפורסם ב־1989, נקרא "מכתבים מבית רביעי". באלבום הזה נשא רוטבליט נבואה אפוקליפטית על חורבן הבית השלישי, מתוך ערבוב של מלחמות דת, התנגשות בין פלגים בחברה הישראלית והקמת משטר סמכותני דכאני, לצד ביקורת חריפה על הנהנתנות הפושה בחברה כולה. רוטבליט, שמאז פציעתו בקרב על ירושלים דווקא הקפיד תמיד לגור בה (ברוב השנים בשכונת אבו־טור עצמה, שבה נפצע) – וזאת בניגוד גמור לרוב חבריו בעולם התרבות, שנהגו לבוז לירושלים – ערך באחד השירים באלבום גם הנגדה בוטה בין ירושלים לגוש דן: "לא כירושלים שמסחרה בנצח / כאן על שפת הים כל עסקינו חול / עיר ושמה גושדן עובדת רק לבֶּצַע / כל אחד חוטף כמה שהוא יכול".

"תפעיל את הבולדוזר, אריק"

במקביל לכל אלה, היה לרוטבליט גם צד רך ורומנטי. ליהודית רביץ הוא כתב, למשל, את כל שירי אלבומה "באה מאהבה", ובהם גם שיר הנושא: "קצב הליכתה / קמט בשמלתה / הם שיעידו, הם שיגידו / שדבק בה טעם האהבה". אבל אפילו באלבום הזה הביא רוטבליט לקדמת הבמה, בשיר "שבתות וחגים", גם את הכאב והמרירות, במקרה זה לא כאב לאומי אלא כאבה של אישה בודדה, פילגש שנשארת זנוחה בשבתות ובחגים, שאהובה מבלה אותם עם בני משפחתו: "איש משפחה למופת אתה, אבא מושלם / בסוף אתה תמיד חוזר, לא עוזב לעולם... / ואני שותפה סמויה / אני בצל כשעולה האור / אני ילדה אילמת / שנשארת מאחור / לבד על הגג, שבתות וחגים".

את משיכתו לאנשים שנדחקו לשולי החברה ביטא רוטבליט גם בבחירה משמעותית שביצע בקריירה שלו: החלטתו לעבוד שנים ארוכות עם שמוליק קראוס, מלחין וזמר מרשים בכישרונו וגם גבר אלים שהורשע בתקיפת אשתו הזמרת ג'וזי כץ, ולא רק היא, ושרבים מחבריו זנחו אותו. בין השירים שהשניים כתבו יחד נמנים כמה מהיפים שבשירי שנות השמונים, כמו "אחרי עשרים שנה", ו"רואים רחוק רואים שקוף".

העיסוק הפוליטי של רוטבליט, והכנות האינדיווידואלית שלו, הביאו אותו לחולל מהפך בעמדותיו הפוליטיות בעקבות האינתיפאדה השנייה, והוא החל לתקוף בחריפות את מחנה השלום. לפי דברים שאמר אז בראיון למקור ראשון, הספקות התחילו להתעורר בו כבר אחרי הסכמי אוסלו: "ערפאת ואנשיו הגיעו וזרעו שחיתות שלטונית. הסכמי אוסלו ב' התקבלו בממשלה ברוב מקרי ודחוק, ובה בעת הרגשתי מחויבות מסוימת כי אני זה שחיבר את 'שיר לשלום'. זה שיר קצת נאיבי. כשכתבתי אותו הייתי די צעיר, והמדינה טענה שהיא שואפת שלום אבל 'הם' לא רוצים".

הביקורת שלו על מחנה השמאל התעצמה לקראת תהליך ההתנתקות. הפעם הוא ביקר לא רק את התמימות הפוליטית, אלא גם את חוסר הרגישות האנושית: "לא יצאתי נגד תוכנית ההתנתקות, ומלכתחילה לא הייתי בעד התיישבות בעזה, אבל בהתנתקות היו דברים רבים שהטרידו אותי מאוד. אלה היו יישובים פורחים ויפים עם אנשים חיים, דשאים, שדות וקהילות, והכל נועד להריסה. היכולת הצינית של אדם כמו שרון ליישב אנשים בשם המולדת בבוקר ולגרש אותם בערב כאילו הם חיילים שלו או עובדי מדינה, היממה אותי".  רוטבליט, שהחשיבה הפוליטית שלו התמקדה תמיד באדם ולא במדינה ובמדיניות, ביקר גם את עצם ההריסה המוחלטת של היישובים. "אם כבר נאלצו לעזוב", טען, "היה צריך לפחות להשאיר את המבנים והיישובים במצב שבו מישהו אחר יכול להפיק מהם תועלת".

הביקורת חדרה גם ליצירתו של רוטבליט. באלבום הסולו שלו "מדינת ישראל – קטעים", הוא כתב בין השאר את הפזמון הבא: "בניתי ערים בשומרון ובניתי כפרים ביהודה / בניתי עם רבין ופרס ומרצ ועם מפלגת העבודה / הם קרצו לי תמיד בעין אחת, העין הציונית / בלי בג"ץ ובלי בצלם הם אמרו לי – זאת כל התוכנית / כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי / ואני אויב העם, בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית / הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש, לבוש שק ואפר מהריסות ביתי / והמשורר משייח'־מוניס מרמת־אביב יכתוב לניו־יורק טיימס על צדק פיוטי / כמה שיהודים שונאים יהודים, לא יודע אם לבכות או לכעוס / תפעיל את הבולדוזר אריק, בוא נתחיל להרוס".

לא קלה דרכנו

והיה לרוטבליט גם פן שלישי: הרוחניות. באמצע שנות השבעים הוא התאהב במשוררת רינה שני שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים, דמות כריזמטית שהתעניינה בעולם שמעבר למוחשי. בעקבותיה עזב רוטבליט את הארץ לשנתיים וחי איתה בארה"ב; הוא חזר ארצה לאחר שהיא עזבה אותו. גם שני שבה לישראל, וכעבור זמן קצר הכריזמה, הרוחניות וגם הסמים שלקחה בקביעות, הפכו אותה לסוג של גורו, בכת שנקראה "אצבע האלוהים". בין השאר, היא אסרה על חברי הכת להתגייס לצה"ל. ייתכן שהשפעתה גרמה לאחד הצעירים שהיו בכת שלה ובדיוק החל בתהליך גיוס, לעזוב את הבקו"ם, לחזור לבית הוריו ולהתאבד שם בירייה. בעקבות האירוע הזה עזבה שני את הארץ ועברה להודו. כעבור זמן קצר היא מתה שם בגיל 46 מסיבוכים של צהבת ומלריה שלא טופלו כראוי.

כעבור כמה שנים הכיר רוטבליט את אורנה זהר והתחתן איתה, תוך שהוא מגדל גם את בתה מנישואיה הראשונים, לימים הזמרת עלמה זהר. לזוג רוטבליט־זהר נולדו שתי בנות ובן. זהר הייתה גם היא אישה רוחנית מאוד; היא למדה קבלה וחסידות עם פרופ' רבקה ש"ץ ופרופ' רחל אליאור, ומתה בגיל 53 ממחלת ניוון שרירים. בתה עלמה סיפרה לאחרונה בראיון להארץ ש"במשך שנים אימא שלי הייתה אומרת 'אני אמות צעירה'. היא חיה את חייה בידיעה שיש לה זמן מוגבל. היא הייתה אדם מאוד רוחני. כמו בלון הליום היא ריחפה בעולמות עליונים של תרבות ודמיון". בעקבות מחלתה כתב רוטבליט את השיר "דרכנו": "עוד מעט ייתם הנר לגווע / עוד מעט יובס השקט המבורך / המולת היום תתחיל לבקוע / לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך".

את הרוחניות שלו ביטא רוטבליט לא רק באמצעות הבחירות הרומנטיות שלו. במשך כמה שנים נהג להשתתף מדי שבוע בשיעוריו של הרב שג"ר, ועם מותו אף הספיד אותו בפייסבוק: "צמיחה באה מתוך מחלוקת, האמין ולימד הרב שג"ר, ואני, שחלקתי איתו אך מעט וחלקתי עליו לא מעט, אהבתי לשמוע אותו. אהבתי ללמוד איתו ולפרק זמן מסוים, קצר מדי כפי שמתברר תמיד במאוחר, הייתי בא אל 'השיח' (ישיבת שיח יצחק; י"ש) בגבעה לשיעורי יום חמישי שלו, שעסקו אז בלימוד האדמו"ר הזקן... השיח של הרב שג"ר היה נועז ומרתק. חדשני ואפילו פורץ דרך בעולם הנקרא אמוני, כאשר מלבד הידע העצום בהגות התורנית לדורותיה, הייתה לו בקיאות עמוקה ומעודכנת במיטב החשיבה הפילוסופית המערבית והיכרות טובה עם פירות התרבות החילונית. היו לו השכל החריף ועומק המחשבה להנהיר באופן מקורי ועמוק את אלה במונחים של אלה. ושלא תטעו לרגע: הרב שג"ר לא עשה הנחות לעולם החילוני ולא חיבב אותו. הוא הכיר אותו, היטב למדי, כפי שיש להכיר בר פלוגתא, לעומק. הוא הבין כי על מנת לשמור על חיותו וחיוניותו צריך העולם הדתי־אמוני להתעדכן כל העת ולהטמיע את מונחי העולם הרלטיבי, הפוסט־מודרני, ולשיטתו הסינתזה שמולידה הדיאלקטיקה הזו היא התעלות עולם האמונה למקום גבוה יותר".

לפני 14 שנים, והוא כבר בן 66, הקים רוטבליט הרכב חדש בשם "החצר האחורית", יחד עם עוד שלושה מוזיקאים, צעירים ממנו בהרבה: גדי רונן, תומר יוסף ואיתמר ציגלר. ההרכב הזה הוציא עד היום שלושה אלבומים, שהסגנון שלהם מזכיר מאוד את חמשת אלבומי הסולו שרוטבליט הקליט שנים רבות קודם, וכן את השילוב בין ביקורת חברתית ופוליטית, יחד עם אהבה גדולה ליהדות ולציונות. השיר המפורסם ביותר מתוך האלבומים האלה, "הסיפור הגדול", מבטא היטב את השילוב הזה:

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך / ומאז עד היום הוא הולך ונמשך // עם העם שיצא לגלות וחזר / אלפיים שנה יותר מאוחר / לבית שבין הים לנהר / הסיפור הגדול עם שואה ותקומה / חלוצים רעבים, גואלים אדמה / דונם פה דונם שם, הפרחת השממה / הפרחת האשמה כי היתה מלחמה / ואויבים אין מספר, מדינה שהוקמה / וזה העיקר / בין הים לנהר, בין הים לנהר...

שני בניו של האב, שני בני אברהם / שני עמים אוחזים זה בזה בגרונם / וכובש ונכבש נכבשים עד עפר / אדמה שספוגה בדם הניגר / בין הים לנהר / בין הים לנהר // הלך לאיבוד הסיפור הגדול / הסיפור הגדול שיודע הכול / מימין ומשמאל והפוך וישר / שיבין את אתמול ויגיד מה מחר / בין הים לנהר, בין הים לנהר.

השיר הזה, כך נראה, הוא תמצית תפיסתו של רוטבליט: יש בו תנ"ך וציונות, אבל גם התייחסות שוות־ערך לשני בניו של אברהם, והתמקדות בצער על עצם שפיכות הדמים ההדדית, יותר מאשר בחינת השאלה "מי צודק". ולצד זה, הביטוי "בין הים לנהר" מרמז כנראה שרוטבליט הפסיק להאמין בחלוקה לשתי מדינות, אלא מחפש מקום משותף לשני העמים שרואים את כל האדמה שבין הים והנהר כארצם.

רחוק מכאן

הסקירה הזו נולדה כתחליף לריאיון גדול שביקשתי לערוך עם רוטבליט לרגל הגיעו לגבורות. לאחר שהוא לא ענה לי בטלפון, שלחתי לו מסרון בווטסאפ והפעם הוא הגיב במהירות. "אמנם הגעתי לגבורות", כתב, "אבל אינני גיבור, והזמנים האלה לא נראים לי מתאימים לדבר בי ובחיי, ואפילו לא ביצירתי. סירבתי להרבה אירועים שהוצעו לי, וגם להתראיין לצערי אין לי כעת רצון".

הריאיון שהעניקה לאחרונה להארץ בתו החורגת עלמה זהר, לרגל צאת ספר שיריה הראשון, שפך עוד קצת אור על המילים הללו. זהר סיפרה שם ש"רוטבליט חי ביוון עם אשתו ויש להם ילדה בת ארבע. הוא שבור נפשית. הבן־אדם הלום קרב, נכה צה"ל. כל חייו נלחם למען שלום ודו־קיום וכבוד האדם, והוא כואב בגופו ובנפשו. אני אפילו לא מתקרבת לעלבון ולזעם שלו. הוא ממש יכול לפרוץ בבכי באמצע שיחה על הדברים האלה".

מי שהחל את דרכו המקצועית באופטימיות תמימה ברוח הסיקסטיז, של "שאו עיניים בתקווה / לא דרך כוונות / שירו שיר לאהבה / ולא למלחמות", כבר לא חש יותר תקווה. המלחמות סגרו עליו. מי שכתב לפני 36 שנים את "מכתבים מבית רביעי", חש כנראה שתחזיותיו על אודות הבית השלישי הולכות ומתגשמות. ומי ששיקף את פניה המגוונות – החיוניות וגם הביקורתיות – של הישראליוּת, כבר לא מאמין יותר בחיים בישראל. אם אכן כפי שפתחנו, הפזמונאים הם המשַקפים הגדולים ביותר של תהליכי הישראליות, הסיפור של רוטבליט מספר אולי הרבה מעבר לעצמו. ראו הוזהרנו.